זיכוי הרבים · מדוע יתכן והעסק בזכוי הרבים גורם למרצה רפיון עצמי?
יתכן ודוקא אצל מזכה הרבים ימצא רפיון בעבודת ה', והסיבות לכך הן:
1. הרגשת שאננות. מלא הוא בסיפוק עצמי מופרז ובשביל כך אינו תובע מעצמו כראוי.
2. זלזול בקטנות. מתוך דגש על ''גדולות'' - זיכוי הרבים - נמנע הוא מלעמוד על ''קטנות'' כשמירת העינים, הלשון, ביטול תורה וכיוצא.
3. מטרה מקדשת אמצעים. לא בוחל המרצה לעבור על איסורים קטנים לבל יעמדו ויעצרו בפניו את מטרתו - זיכוי הרבים.
העצה לכך, להיות מתמיד במוסר ובפיקוח למחדליו שלו, כי אם לא, לא די שמחדליו יתרבו ויחמירו אלא גם יפוג תוקף חום הרצאותיו, להיות והוא נרפה - יתן רפיון זה עדיו בהרצאותיו, ולהיפך ככל שיחזק עצמו בתורה ומוסר כראוי כן עוצמת הרצאותיו תהיינה בעוצמה חזקה יותר, והסיעתא דשמיא כמו כן יהא עמו ביותר.
האם יש להמנע מזכוי הרבים אחר שהמרצה רואה שהוא בעצמו אינו משלם, או שאינו מסגל להרצות לשם שמים ממש? או מתוך מחשבה מי אני ומה אני שאהיה מוכיח לעם ישראל וכיוצא מטענות אלו?
על כך ענה החפץ חיים, אכן אם מרצה זה היה מוכיח על לימוד תורה לשמה והוא אינו כן, יש מקום לומר ''טול קורה מבין עיניך'', אולם אחר שהמדובר להציל אנשים מרדת שחת מחייבי כריתות ומיתות בית דין, עלינו לעשות זאת ללא שום חשבונות. (מאיר עיני ישראל ח''ד)