זיכוי הרבים · מבחן המרצה לבחן עצמו עד כמה דבקותו במשימתו?
מבחן ה''לשם שמים''.
בכמה מבחנים יוכל לבחון המרצה את מדת ה''לשם שמים'' שבו, חלקם הזכרנו לעיל ונסכמם בתשובה זו ונוסיף עליהם.
א.כאשר שכר דרשה אינו מהווה אצלו מניעה למסירת ההרצאה - לפחות גם כאשר הסכום מינימלי, ובודאי כאשר היא ללא שכר כלל, זהו סימן שהרצאותיו לשם שמים.
ב התנדבות מספר מסוים של הרצאות בחודש ללא תשלום.
ג. השבה על טלפונים בנושאי תשובה ומתקרבים בכל או ברוב שעות היום.
ד. עיכוב לאחר ההרצאה לשאלות אישיות של מתקרבים.
ה. אפשרות ליצירת קשר עם מתקרבים, במסירת מס' טלפון וכדומה.
ו. שמחה בהצלחת השני, ואף שהנך חברו לארגון, ושמח הנך בהצלחתו ללא קנאה ותחרות כי העיקר ששם שמים מתקדש.
ז. אם אתה המרצה יוצא מחוזק בעצמך מאותה הרצאה והדברים השפיעו גם עליך - כמובן בדברים ששייכים לחיזוק גם אצלך - זהו סימן שדבריך היו לשם חיזוק וקירוב ולא למטרות ופניות זרות.
ח. רצון עז לגאולה, ולא לרצות את המצב העכשוי כשאני בתור מרצה ומזכה, (והוא כענין המרגלים שרצו בעכוב ישראל במדבר על מנת להשאר ''ראשים'') אלא לרצות את תשובתן וגאולתן של ישראל במהרה, ואף שבעקבות מצב זה יחדל ''אביון'' בתורה ובתשובה מקרב הארץ, ויופסק בכך זכות זיכוי הרבים, המעדיף מצב זה, זהו סימן שכל כוונתו שיתקדש שמים מבלי לעשות חשבון לעצמו כלל.
ט. במבחן נוסף יוכל המרצה להוכיח את אמיתותו במלאכתו, והוא כאשר מוזמן הוא להרצאה בנושא מסוים או לצבור מסוים עם הצעת תשלום, ולפעמים אף תשלום נכבד, ויודע הוא שבנושא זה ישנו מרצה אחר מומחה יותר ממנו, וכי התועלת שתצא מזולתו תהא יותר מאשר ממנו, וכגון שבנושא זה הוא אינו מתמחה כ''כ, או שיש אחר מומחה ממנו בנושא זה, או שלצבור מסוים שכזה אין לו כ''כ סגנון דבור אתם, ויודע הוא ומכיר מרצה אחר שיש לו שפה אחת עם גוון צבור שכזה.
ובכן זה שכוונתו לשם שמים, לא מתפתה משום סיבה, ואומר למציע ההרצאה, שמע! לנושא שכזה או לצבור שכזה יש לתת את הזכות לחברי הטוב ממני, אחר שברור לי שממנו תצא תועלת גדולה מאשר ממני.
י. עוד מבחן למרצה האמיתי לשם שמים, זהו המקבל את התוכחות ושומע הערות על הרצאתו, שוקל בצדק שבהערות ואינו דוחה אותם מיד, ובאם מצא בהם צדק אינו בוש להודות ולקבל אף מקטנים ממנו, ומשתדל לשפר עצמו ככל האפשר לו, וכל הערה היא לו להארה ומודה ומכיר טובה לזה שהאיר עיניו במלאכת קדש זו.
יא. יכול עוד המרצה לבחון עצמו בכוונת עניית הקדיש שלאחר אמירת הדרשה, הרי חז''ל אומרים העולם עומד על קדיש של ''אגדה'', וזהו משום זכותו של המרצה שעורר את הקהל בדרשתו, והנה יצר עתה מצב של סנגוריא גדולה, עד שיש בכח הקדיש שלאחר דרשתו להעמיד העולם.
ובכן יתבונן היאך עונה הוא בכוונה ''אמן יהא שמיה רבא'' שיתגדל כבוד שמים כתוצאה מדרשתו, והאם על כך עיקר שמחתו וסיפוקו או שמחשבתו בתכלי'ס אחר...
יב. השמחה והסיפוק שלאחר הדרשה מודד גדול הוא ליחוד מטרת ההרצאה, וכאן יתבונן האם יצא הוא שמח בשמחה עצומה מחמת השפעתה של ההרצאה או ששמחתו יותר ממתן שכרה בצידה, וכן יתבונן האם פגיעה כל שהיא ב''מתן שכרה'' פוגם לו את שמחת עצם הזיכוי...
האם עדיף להכין מראש את ההרצאה, או להיות בבחינת ''אשר ישים אלקים בפי אותו אשמר לדבר''.
ברור הוא שיש למרצה להכין את ההרצאה על כל פרטיה, ציטוטי פסוקים מדויקים, אירועים היסטורים עם תאריכים מדויקים, מדרשי חז''ל עם מקורות מדויקים, וכן יתר פרטי ההרצאה.
אלא מה שכן שמענו מספר פעמים מהגה''צ רבי שלום שבדרון זצ''ל, שאם עולה למרצה באמצע דרשתו זכירה שלא חשב עליה מקודם, יש לו לאומרה, כי זהו מן ההשגחה, ורק כמובן צריך שיהא זה מן הענין ממש ומה שיש בו לתועלת בלבד.