זיכוי הרבים · כיצד צריך המרצה לחוש ולנהג בתפקידו?
להיות בוש מצד אחד על זה שזכית להיות העומד בין ה' ובין העם להגיד להם דבר ה', ולהתבונן מי אני ומה אני שזכיתי להיותו ''מהמצילים'' והלא יכולתי להיות ''מהניצולים''.
ומאידך, בצירוף הבושה - להיות אמיץ וללא חת, לומר דבר ה' ברמה בעוז ובגבורה, כמובן שיהיו הדברים בעוז ובנחישות הדעת לפי דרגת הצבור המתקרב, אולם את מה שנדרש מצבור זה כפי דרגתם - יש להשמיע להם זאת בעוז ובאומץ, אלא שיש לצרף נעימות ו''הומור'' לדברים, באופן שיהא בהרצאה נחרצות מצד אחד ונעימות מצד שני.
וה''חפץ חיים'' היה מסכם למזכה הרבים את נוהגו בתפקידו וכך היה אומר:
על שלושה דברים עומדים הצלחות החיזוק לעם הקודש:
1. לצייר לעצמו שאין לו רק דבר זה, ואין לו רק יום זה, ואין איש רק הוא.
2. לעשות בזריזות היותר גדולה, כמו שמצינו אצל בעז וכו', ולא לדחות מעשהו למחר.
3. שיהיה מוכן לעשות מעשהו במסירות נפש, ומבלי אלו הדברים - היה אומר החפץ חיים - אין מקום להצלחה. (''מאיר עיני ישראל'' - ח''ב, עמ' 497-498)