בחירה · האם ענין הבחירה שיך בכל פרט או רק בעניני העברות והמצוות?
כתב מהרח''ו בשערי קדושה (שער א' חלק א') שמיום שאכל אדם מעץ הדעת טוב ורע אין לך פרט שאין מעורב בו טוב ורע.
ובעצם אין לך דבר אצל איש הישראלי שלא יהא בו כדי להטות לטוב או לרע. למשל כשהנו אוכל או ישן, אפשר שיישן ויאכל ובכח זה יעסוק בתורה, ואז שכרו לא רק על לימוד התורה אלא גם על אכילתו ושנתו, ואם בכח אכילה או שינה זו הלך בטל וחטא במעשה או בדיבור יענש לא רק על חטאו אלא גם על אכילתו ושנתו ששמשו לו ככח לחטוא.
ובכן בכל פרט בחיי האדם מעורב טוב ורע, וכגון אדם קונה חפץ או מלבוש אם כוונתו בזה לשם שמים באיזה ענין שיכוון בו - יחשב לו דבר הרשות זה למצוה, ואם כוונתו בזה להתנאות או למלאת תאוותו וסיפוקו - יחשב לו לנבל ברשות התורה שעובר על ''קדושים תהיו'' - לדעת הרמב''ן מדאורייתא, ולכולי עלמא הוא מדרבנן.
כך שאף עד כדי קניית מנעלים, מגבעת, חליפה, משקפים, שעון יד וכדומה, ישנה בחירה לאדם מה לקנות, ובאיזה כוונה תהא קנייתו דוקא לזה ולא לפחות נאה או ליותר נאה, ליותר יקר או לזול יותר, כל אלו משתתפים בבחירתו של האדם והמוטל עליו לכונן מעשיו לטוב נגד הרע.
ולכך העצה היעוצה כאשר האדם חושש שמא מתערב במחשבתו פניה שלילית, שיתיעץ עם רב או עם חבר ירא שמים דמאחר ששאלה זו שייכת לגביך ולא לגבי חברך יכול הוא להסתכל על שאלה זו ללא נגיעה עצמית אחר שאינו משוחד ברצונו לדבר זה.
וראה עוד לעיל בנושא ''קדש עצמך'' תשובה ז' השלמה חשובה בענין זה.
פעמים שאדם בפרשת דרכים ונבוך במה לבחר מאחר ויש לו צדדים לכאן ולכאן, היאך ידע האם בחר בטוב אם לאו?
תלמידו של הגר''א דסלר זצ''ל היה נותן בהם סימנים לידע האם בחר הבוחר בטוב או בהיפוכו. (''מכתב מאליהו'' ח''ב עמ' 274, בהערה למטה מתלמידו)
ותוכן דבריו הוא: שכן הטביע הקב''ה בטבע האדם שבאם אכן בחר בטוב יחוש בתחושת נצחון וסיפוק, ולבו יהא טוב עליו, ובאם טעה והתערב זר בבחירתו יחוש הרגשת אשמה, חוסר סיפוק ובושה. ואפילו קודם הבחירה, יכול לחזות זאת מראש, וזהו חסד ה' ליתן הרגשה זו בלב האדם.
וראייתו מהנאמר ''ובחרת בחיים'' ופירש''י: אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ולא עוד אלא שמעמידו על חלק היפה ואומר לו זה ברור לך, ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי וכו'.
הרי שהקב''ה אומר לאדם: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ובהכרח שהקב''ה - כדי שיבחר בחלק היפה - מורה לו במה יבחר, והיאך מורה לו במה יבחר? כאמור, בכך שתחושתו והרגשתו מלאה סיפוק ורוגע ושלם הוא עם עצמו במה שעשה.
ידוע הוא שבשעת מיתה עומד מלאך המות ומפתה לאדם שיכפר, ועל כן העצה למסר מודעה קדם מותו שבאם יבוא אליו מאה''מ בשעת מיתה ויפתהו לכפר, שכפירתו זו בטלה ומבטלת, ובכן מה המקור לדברים אלו, ועוד מדוע מוצא הוא הזדמנות לבוא דוקא בשעת מיתה לפתותו לזה?
הדברים מבוארים היטב בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 67-68):
...יש בחירה באופן אחר לגמרי, שמשנה את נקודת הבחירה מן הקצה אל הקצה למדרגה רחוקה הרבה מן המדרגה הראשונה. יש והאדם עומד על פרשת דרכים ממש, ובאיזה צד שיבחר יְשַׁנֶּה את עצמו למצב חדש לגמרי. למשל: בחור אומד בשיקול הדעת אם לילך ללמוד בישיבה או ליכנס למסחר. אם יבא לישיבה ירים בזה את עצמו למעלה גבוהה הרבה ממצבו הראשון, ואם יצא למסחר ישפיל את עצמו כ''כ עד שעלול הוא לאבד את רוחניותו לגמרי ח''ו בהשתקעו בעסקי הממון. בחירה זו שמשנה את מדרגת האדם לגמרי היא כללית, וישנה שהיא אינה אלא בחירה רק לגבי נקודה אחת והיא פרטית, כלומר, לאחר שהחליט האדם ללמוד בישיבה עדיין יש לו בחירה כמה שעות ילמד והיאך ילמד, והוא בפרטות של ענינו הכללי.
ענין הבחירה הכללית נמצא מפורש בחז''ל ובראשונים. איתא בזוהר ויחי (רי''ח:) ''בשעתא דבר נש שכיב.. אתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוה ביומוי וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה חמי מה דלא זכי ביומוי... וכד אתוסף ביה וחמא כדין נפיק מהאי עלמא הה''ד תוסף רוחם יגועון... כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא זכאן במיתתהון זכאן''. פי' האדם מת ע''י שנוסף בו רוח שלא היה בו, ושאי-אפשר שיהיה בו בחיים (היינו גילוי שכינה בשלימותו) וכשהנפש רואה אותו גילוי - אמיתת הרוחניות - ודבקה בו, על ידי זה מסתלקת מן הגוף. וברמב''ן (בתורת האדם) איתא שצריך למסור מודעה קודם מיתתו שאם יחרף ויגדף ח''ו סמוך למיתתו אין בדבריו כלום. והדבר תמוה איך אפשר שהאדם יבוא לאפיקורסות בשעה שרואה את האמת בבהירות? אכן הדבר מבואר בספר ראשית חכמה (שער היראה פי''ב) שכתב שאין אדם מת עד שרואה את הקב''ה בעצמו, ואמר: ''אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, אם רשע גמור הוא מגביר יצרו ומקשה ערפו''. בשעת מיתה, כשאדם רואה שכבר אין לו תקוה בעוה''ז, יכול לקבל את הרעיון הזה בשני אופנים: או שידבק את עצמו לגמרי אל האמת שהוא רואה באותה שעה ויהא בעל תשובה גמור הרואה פני שכינה, או שיתאמץ להחזיק בגשמיות ויתרעם על מה שנוטלים אותה ממנו עד שיחרף ויגדף. נוראות ענין המיתה מרעישו להיתפס לקיצוניות, או לעליה קיצונית או לירידה קיצונית כנ''ל. וכן כל נסיון וכל סכנה שבאים על האדם מרעישים אותו למהפכה כזו בהלך נפשו. זהו מה שאמרו חז''ל ''השטן מקטרג בשעת סכנה'', כי ידוע שקטרוג למעלה היינו הסתת היצר למטה; השטן הוא היצה''ר ''שיורד ומתעה עולה ומרגיז'' (ב''ב טז.); ובשעת הסכנה יש הסתה של בלבול הדעת המשכח מהאדם לגמרי את האמונה והבטחון בהשי''ת. שעה זו היא שעת החלטה ו''בחירה כללית'': אם האדם יחזק את עצמו בחזוק גדול וימסור את עצמו לגמרי אל רחמי הבורא ית' בתפילה, יתעלה בזה עלוי גדול בהכרת הבורא ובבטחון, ואם ח''ו ירפה את עצמו ויפול בשחת בלבול הדעת, לא זה בלבד שלא יתעלה מן הנסיון, אלא שיפול נפילה גדולה לצד הכפירה והמבט הגשמי. במצב כזה אי אפשר להשאר במצבו הראשון כי שולט בו גדר הבחירה הכללית. זהו ענין קטרוג השטן בשעת הסכנה, שיש כאן הסתה גדולה ועצומה, ועל האדם לבחור בשינוי גמור במדרגתו לכאן או לכאן.
ועיין עוד שם בדבריו שבכל הזדמנות שישנה אפשרות להתעוררות גדולה או להציל עצמו מרדת שחת ברגע קטון, וכמו רות שהלכה עם נעמי אזי אם מנצלה האדם ובוחר בטוב מתעלה, ואם אינו מנצלה אינו די שנשאר במצבו הקודם אלא אף נופל לגמרי ממדרגתו, וכדוגמת ערפה שפנתה עורפה מנעמי נפלה לגמרי ממדריגתה כמובא בחז''ל.
ולכך מוצא היצר הזדמנויות באדם המכריעות את מצבו לרע גמור או לטוב גמור, ואז בא לקטרג עליו ולפתותו כדי להכריעו, וכאמור שלפי גודל השינוי שבתוצאה כן אז יתגבר ביותר, וכמו יום חופתו של אדם שהוא יום מכריע בחיי האדם שנמחלין עוונותיו - יבלבלו בשטותי והבלי העולם, וכן כמו ההכנה לימים נוראים - חודש אלול, עשרת ימי תשובה וכיוצא, יטריד לאדם כדי לטול ממנו קדושת הימים, וכן כשמתעשר האדם הרי שאז הבחירה כללית אצלו לאן ינטה בעושרו, וכן כשנופל האדם לצרה המזעזעת אותו, ואז יכולה להתערער אמונתו, קופץ היצר להציע לו את ''עזרתו'' להפילו בדרכים שונים ומנצל הוא זעזועו להפילו כי כמו כן באם יעמוד האדם בנסיון זה של האמונה יתעלה למאד. לכך במצבים שיש בהם הכרעה לגורל מצב האדם לרע או לטוב מתעצם היצר ביותר כי אז רווחו גדול, ועל האדם במצבים כאלה להתחזק ביותר.