שכר ועונש · היאך נתן לנו - אנשי החמר לתאר לעצמנו את שכר עולם הבא?
הגמרא בסנהדרין (צ''ו ע''א) מספרת על נבוכדנצר שרצץ ג' פסיעות לכבוד ה' בתיקון המכתב שכתב מרודך בלאדן וזכה למלכות ג' דורות.
נתבונן,
גוי, שאין לו זכות לקבל שכרו בעולם הבא, ולכך היה מחויב הדבר ליתן לו שכרו בעולם-הזה, מה היה שכרו? ג' דורות של מלכות! וברור הוא שאם לא היה מקבל שכרו פה - ג' דורות של מלכות היה מקבל בעולם-הבא פי כמה וכמה מכך, שהרי אמרו - שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כלומר לזכאי לשכרו בעולם-הבא אין תחליף בשום עונגי העולם-הזה תמורת מה שזכאי בעולם-הבא, אלא שנבוכדנצר שלא היה זכאי לשכרו בעולם-הבא היה מוכרח ''להענש'' שיקבל בעולם-הזה תמורה קטנה חלף שכרו בעולם-הבא. אולם הזכאי לעולם-הבא אין תמורה וחילופין לשכרו בכל קניני עולם-הזה לעומת שכרו בעולם-הבא ואפילו עבור מצוה אחת קטנה.
והנה אמרו חז''ל עתיד הקב''ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש''י עולמות, יתבונן האדם בשכר עצום זה, עולמות! היום אדם יש לו מעט רכוש כבר הנו מבולבל היאך להסתדר עם רכושו זה, ועל אחת כמה וכמה אם יש לו רכוש הרבה - מרבה נכסים מרבה דאגה, ולעתיד תוכל נשמת האדם שאת רכוש לא של שכונה, או של רחוב, לא של עיר או מדינה, אל של עולם, ולא עולם אחד אלא ש''י עולמות, שכל עולם ועולם מהם אין עולם הזה שלנו כולו עולה אלא לגרגיר חרדל ממנו.
ואינו גוזמא, שהרי קורת רוח בעולם הבא, מעט אוורור במניפה של עולם-הבא, שווה את כל עולם-הזה.
ושכר זה הנו בהשג יד של האדם, שהרי איתא בזוה''ק מאן דתני מסכתא חדא ירית עולמא חדא, בעולם הזה כמה צריך אדם להשקיע עבור לאצור מעט רכוש, וכולי האי ואולי... והנה האדם משקיע לימוד ומאמץ לסיים מסכת אחת, ובזה יורש עולם אחד. עולמנו זהו הוא מעט המחזיק את המרובה, מעט עמל פה מקנה לאדם עולמות שלמים למעלה, וכדוגמת נבוכדנצר כנ''ל שעל ג' פסיעות קבל ג' דורות מלכות בעולם-הזה, וזהו שכרו הקטן לעומת אילו היה מקבלו לעולם-הבא כמבואר.
וכבר הביאו הסבא מקלם והמכתב מאליהו ועוד, שכל עונגי העולם-הזה גם אם יתרכזו בבת אחת - ממון, כבוד, נשים, אוכל, וכו' שיוכל האדם להנות מכולם באותו רגע - שהוא ריכוז גבוה ביותר של עונג, וכך יחיה האדם אלף שנה, לא יגיע לקורת רוח של עולם-הבא, כי רוחניות זהו מושג שאין לו סוף והגבלה כלל.
והנה פלא, האדם כאן מתרכז ומתעכב על ''פכים קטנים'' של עולם-הזה ומדקדק בהם, ובינתיים נשמט מתחת ידו שנים על שנים - לנצח של עונגי עולמות אין סוף הבורחים ממנו בביטולו מתורה ומצוות, ה' יאיר עינינו שנהיה חכמים הרואים את הנולד, כי כאן אין צריך להיות חכם גדול, אלא פשוט לא להיות טפש, שהרי אין טפשות גדולה מזו לכעוס להתרגז או להשקיע עמל ויגיעה על פרוטות, בו בזמן שיכול בזמן זה ממש לאצור ולרכוש אוצרות בעלי ערך אין סופי.
בענין הנאמר בחז''ל גבי חבוט הקבר שבאים מלאכים ומעמיקים הקבר וחובטים האדם, האם הדבר כפשוטו? וכן מהו ענין ''שפתותיו דובבות בקבר''?
כמה דעות בדבר.
בדברי מוהרח''ו בספר ''שערי קדושה'' (פ''א) מבאר שישנה באדם נפש בהמית ונפש משכלת, הנפש הבהמית היא תחתונה ונקראת גוף בערך לנפש המשכלת העליונה, הנפש הבהמית אדוקה בקבר, הנפש המשכלת מסתלקת מהאדם במותו ותחזור אליו בתחית המתים, ועל נפש תחתונה זו נאמר ענין חיבוט הקבר שבא מלאך ומעמיד נפש זו התחתונה שהיא בגדר גוף כאמור לגבי הנפש המשכלת.
והדברים מפורשים ב''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 369) ויסוד הדברים הלא המה מהרב הגאון המקובל רבינו אייזיק חבר זצ''ל תלמידו של הגר''ח מוולוז'ין בעל ספר ''פתחי שערים'', ומובא בספר פירוש ''אור תורה'' (אות ס''ח) פירוש על ספר ''מעלות התורה'' (לרבנו אברהם אחי הגאון מוילנא) שם על דברי חז''ל ''בשכבך תשמור עליך - בקבר וכו''', ועיי''ש במכתב מאליהו שכתב, שללא ספק - מאחר ואנו אין לנו עינים לראות זו הנפש הנחבטת בקבר אזי בוודאי שבפתחנו את קבר הנפטר לא נראה כלום לא העמקת הקבר ולא החבטה כלל ועיקר, כי הכל רוחני בנפש התחתונה.
ובזה מבאר שם ענין שפתותיו דובבות בקבר, שהוא ענין הנפש התחתונה השורה עם המת בקבר המתקשרת עם הנפש העליונה שנפרדה ממנה במותה בהיות אומרים ד''ת בשם הנפטר, שבזה מתעוררת נפשו העליונה ומתקשרת עם נפשו התחתונה שבקבר ונגרם לה מכך עונג מסוים הנזכר בחז''ל: שפתותיו דובבות בקבר שהוא ענין תחית המתים לפי שעה - לאותו רגע.
והוא ענין שיקומו כל הגופות מקברם עם נפשו זו במהרה בימינו אמן.
אולם הגאון המקובל רבי שמעון אגסי זצ''ל בספרו ''בני אהרון'' על שער הגלגולים הקדמה כ''ג אות י''ג כתב שהדבר כפשוטו שמעמיקים הקבר וחובטים להנפטר ואח''כ מחזירים הקרקע שהעמיקו למקומה, ולכך הפותח קבר לא יבחין במאומה.
ואכן בדבר החזרת הנפש הבהמית לנפטר הושוו דברי מהר''ש אגסי (שם באות י''ד) לדברי הגר''א חבר שאכן הנפש החוזרת לגוף להחבט היא הנפש הבהמית.
קין נענש נע ונד תהיה בארץ, שאין הארץ סובלתו לשהות במקום אחד, היש ענש כדגמת זה בימינו על חטאים מסימים?
בדורנו שהבלבול והטלטולים והתמורות החולפות על בני אדם הינם תוכפים ביותר, ואין יציבות כלל אצל בני האדם להיות בשלוה ובנחת לזמן מרובה זוהי גזירת ''נע ונד תהיה בארץ'', ובמיוחד באם היא על חטאי פגם הקדושה.
וראה בזה דבריו הנפלאים והתוכחתיים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 171):
אך יש בענין נע ונד וגלות עוד דבר נוסף, והוא בחינת סוד. התוכן הפנימי של נע ונד החיצוני הוא בחינת בלבול הדעת, כי מי שחטא נגד חיי חברו דעתו נעשה מטורפת וחייו אינם חיים, והתוצאה החיצונית מזה היא שאינו יכול למצוא מקום קבוע בעולם להתיישב בו. וכתבו המקובלים שמי שנאלץ להיעקר ממקומו ולנסוע הרבה בעולם לצרך פרנסתו, ודאי שדבר זה בא לתקן חטא של רציחה, או בגלגול זה או בגלגול אחר, או שזה מחמת החטא הידוע שיש בו מעין רציחה כמו שאמרו חז''ל (נדה יג).
והנה עֵדִים אנו בדורנו לתופעות איומות, שהרציחות מתרבות למעלה ראש, דם האדם נעשה הפקר ממש ואיש את רעהו חיים בלעו. ולדאבוננו הגדול גם מבפנים לחומת התורה לא נמלטנו מזה לגמרי, כי תחת מסווה של ''מצוות'' יורד אחד לחיי חברו, מביישים ברבים ומספרים לשון הרע, שכל אלו הם מאביזרייהו דרציחה כידוע. וגם התוצאות הנוראות לא אחרו מלבוא; הן החיים מתמוטטים, והמנוחה ושלות החיים נסתלקו לגמרי. ועוד, שמקצה תבל עד קצהו רצים וטסים המוני בני אדם בממדים ובמהירות שלא היו כמותן מעולמים. הם חושבים בדעתם שעושים כל זאת לשם הנאה, או לשם מה שקוראים ''בידור'' שהוא באמת פיזור הנפש, דהיינו בלבול הדעת. אנו צריכים לדעת, לפי עומק דעת תורתנו הקדושה וסודותיה, שמה שבני אדם בהמוניהם מיטלטלים ממקום למקום בלי הרף אינו אלא מקללת קין: ''נע ונד תהיה בארץ''. כך הן תוצאות הציביליזציה המודרנית שהתייצבה על דרך הכחשת התורה: הבהילות גוברת, השחיתות והרציחות מתרבות, איש נשמר מאחיו ואין בטחון, ומנוחת הנפש מסתלקת; ומבחוץ סכנת מלחמות איומות שבכוחן להרוס ולהחריב את כל חיי העולם הזה ח''ו, סכנות הממלאות את כל האויר, כל נשימה ונשימה ממש.
אם נסתכל בחיינו הגשמיים מצד המבט הפנימי נראה שהכל עייפים, עייפות של עצלות. הן עבודה רוחנית במרץ וברצון לא תעייף כלל, בבחינת ''הנותן ליעף כח''; כי בדביקות של מעלה לא תיתכן עייפות. אך עייפות של עצלות היא בחינה במיתה - מיתת הנפש, כאז''ל ''הבטלה מביאה לידי שיעמום'' (כתובות נט:) ופירש''י ז''ל ''שעמום - שיגעון''.
המתמיד בלימוד התורה הקדושה מוצא את מקור חייו בתוך עצמו, ו''חדשות'' מבחוץ אינן שייכות לו כלל ולא יעניינו אותו. הוא מרוכז בתוך עצמו ושום דבר מבחוץ לא יצליח לבלבל אותו. מאידך גיסא, הבטלן - ישן, מת בתוכו; כל תנועה קלה מבחוץ תבלבלהו והוא מיד יתחיל לרדוף אחריו בדעתו. זו בחינת נע ונד הרוחני - קללת קין.
למדנו: לבטלן - בחינת מיתה; למתמיד - בחינת חיים.
כידוע ישנם בעולם המקבלים השפעות טובות ככסף ויתר ענגי עוה''ז מצד הרע - לנסיון וכיוצא, ויש המקבלים זאת מצד הקדשה היאך ידע האדם אם ההשפעות הטובות של עוה''ז הנשפעות עליו הנם מצד הקדשה אם לאו ח''ו?
על כך עונה הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 292) שהסימן הוא באם עובד הוא את ה' מאהבה אם לאו, רק לעובד מאהבה, שניתק מעצמו אהבות עוה''ז - שפעו בא לו מהקדושה, אולם הקשור עדיין לרצונות ולתאוות עוה''ז - שפעו הנשפע לו אינו מהקדושה.
והנה לך לשונו:
אין נותנים לאדם עולם הזה על צד הקדושה אלא אם כן הוא עושה מאהבה, כי אם הוא עושה רק שלא לשמה, הרי עדיין יש לו אהבות שמצד העולם הזה, ושפע טובות העולם הזה יביאנו לטומאה. והיינו דכתיב: ''והיה אם שמוע תשמעו... לאהבה... ונתתי מטר ארצכם'', והוא כדברי המדרש דבריש בחוקותי המובא לעיל: ''אם בחוקותי תלכו... הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי'' וכו', פירוש, שכל הברכות המנויות שם יחולו כשתהיו עמלים בתורה רק מתוך אהבה.
מה ענין ''בית דין של מעלה'', וכי נצרך הבורא לבית דין לקביעת דין על האדם והלא הקב''ה הוא העד והוא הדין?
שאלה זו שואל ה''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 230), ומסביר שם שהקב''ה הוא ''קדוש'' פירוש מובדל מהשגתנו נסתר ונעלם אפילו מהמלאכים ששואלים ''איה מקום כבודו'', והיכן מתגלה כבודו ית'? למטה, רק מהנהגתו בתוך הבריאה שלמטה נוכל ללמוד את כבודו, ולמה דוקא למטה בארץ? להיות שעיקר הגילויים של כבודו ית' באים לידי גילוי בהנהגתו עם בני אדם כפי מעשיהם בבחירתם החופשית, כי אז ניכר הנהגת החסד לזה, והנהגת הדין לזה וכו', וכל גילוי הנהגות אלו מקומם דוקא בארץ זו השפלה.
בארץ זו השפלה בא לידי ביטוי הנהגתו ית' לכל באי עולם שלומדים המה היאך הקב''ה מטיב לצדיקים, ומעניש לרשעים, וגם מה שלא מובן עתה יובן לעתיד לבא כמובא בסוף קהלת: ''סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא'', ומתרגם התרגום: כל מילתא דאתעביד בעלמא הדין בצנעא - כולה עתידא לאתפרסמא ולאשתמודעא לכל בני אנשא. [כל דבר שנעשה בעולם הזה בצנעה - הכל יתפרסם ויוודע לעתיד לכל בני האדם].
כי אז לעתיד יתגלו כל המסתורין שנעלמו מבני אדם מהנהגת ה' עמם בפרטות, ומהנהגת ה' עם עמו ישראל בכללות, היאך הכל היה מדה כנגד מדה בדיוק עצום ללא שום עיוות חלילה, וכדי שיבוא הדבר לידי גילוי לתחתונים נצרך שיעשה הדבר בדרך בית דין, שהמה המלאכים, שבחלקם מלמדים זכות ובחלקם מלמדים חובה, ולבסוף בא הפסק דין המכריע בצדק וביושר, אזי לצורך הגילוי לבני אדם ולשבר אוזנם להבין הנהגתו ית' נצרך שיעבור הדבר באמצעות ב''ד, אולם לא מצד הקב''ה עצמו חלילה שהוא היודע והדיין, והכל ברור לפניו מתחילה מה יהא לבסוף, והוא ענין שבר''ה מצד אחד נאמר: ''כולם נסקרין לפניו בסקירה אחת'' ומאידך נאמר: עוברים לפניו כבני מרון'' - אחד אחד, אלא מצד הבורא כולם נסקרים כאחת. ומצד ב''ד של מעלה - כבני מרון. כי לצורך הגילוי עתה - לצדיקים שבדור, או אף לכל בני האדם - לעתיד, נצרך שיהא הדבר באופן המביא לידי גילוי לבני אדם שילמדו דרכי ה' שזו התכלית, ולצורך כך יש הכרח שיהא הכל במהלך של ב''ד.
והוא ענין הנאמר (בשבת ל''ב) ואלו פרקליטיו של אדם - תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות תשעים ותשע מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות - ניצול, וכו', כל זה הוא לצורך גילוי משפטו של ה' להביאו לגילוי ולהבנה לבני אדם.
מאחר והרשע לעתיד רואה את האמת לאמתה והלא בעצם הוא אשר זוכים הצדיקים לעתיד להנות מזיו השכינה א''כ אין לך ענג גדול מזה שרואה הוא את האמת ומכיר בה?
ובזה יובן שאלה נוספת, מה שאמרו חז''ל: דלעתיד ''כל צדיק נכוה מחופתו של חברו'' כלומר, בכך שחיסר בשלימות עצמו בהשגות שיכל להשיג - נכוה ומתבייש לעומת חבירו שכן השיג. ולכאורה קשה דאם נכוה הוא מהשגיו של חברו הרי שבהכרח רואם ומשיגם, וא''כ אם רואה הוא ומשיג מה שהשיג חברו בהכרח מתענג הוא על השגות חברו. והתשובה בדיוק כנ''ל, דאמנם רואה הוא השגות חברו שהוא לא השיגם, אומנם ראייתו הוא אותם רק חיצונית אחר שלא הכין עצמו לשלימות ההרגשה כראוי, לא ישיגם בפנימיותו, וכך יראם בעיניו מבחוץ ומהם לא יאכל, ומכך צערו.
מצינו בחז''ל על כמה שנמחלים עוונותיהם, כמו המובא בירושלמי (בכורים פ''ג ה''ג): חכם שנתמנה, חתן ונשיא - עוונותיהם נמחלים, וכמו כן גבי הדר בא''י איתא בילקוט שמעוני (ח''ב אות ל''ג) ''...אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם לא חטא ולא עוון לא בחיים ולא במתים'', האם הדבר כפשוטו או תנאי יש בדבר?
הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 193 ואילך) מפרש דבוודאי כל הנזכר באופני הנ''ל שנמחלין עוונותיהם היינו הזדמנויות לנצלם לתשובה ולעליה, ומובטחים אלו השבים שיתכפרו עוונותיהם מה שלא מובטחים האחרים. דהיינו א''י מסייעת לעליה רוחנית מחמת קדושתה, והנוהג בה בתשובה ובקדושה מתנקה מכל עוון, וכמו כן חתן ונשיא והעולה לגדולה זוהי הזדמנות עבורו לנצל עליה זו לעליה רוחנית ולהתרומם למדרגה למעלה ממדרגתו, ואדרבא, דאם לא ינצלו אלו את אפשרות עלייתם לעליה רוחנית גבוהה יותר, עונשם קשה יותר מאילו לא נזדמנו להם הזדמנויות אלו, אחר שאינה ה' לידם אפשרויות לעליה ולא ניצלום כראוי. (לענין חתן עיין בנושא ''יום החופה'' מש''כ שם)
ונצטט לשונו בכמה שורות ועיי''ש שהאריך הרבה בענין זה.
בודאי שדברי רז''ל על ענין מחילת העוונות לדר בארץ ישראל מכוונים למי שעלה למדרגה שבה יוכל לבוא להתעוררות על ידי ישיבתו בארץ הקדושה, ועל ידי זה שב בתשובה. וכבר אמרו חז''ל: ''חכם שנתמנה, חתן ונשיא, עוונותיהם נמחלים'' (ירושלמי ביכורים, פ''ג ה''ג). ברור שכוונתם שבאותם המצבים האדם מסוגל להתעורר לתשובה, להתחיל חיים חדשים ממש, ולהתרומם למדרגה כזו אשר בה בטלים חסרונות העבר שלו; זהו ביאור הענין שמוחלים עוונותיו. אך מי שלא ילמד לשוב על ידי שינוי במצב חייו, אדרבה, הרי גדול חטאו, שמחזק לבבו שלא לשוב, אפילו אחרי שזימנו לו מן השמים הזדמנות מעוררת. כמו כן הוא ענין ארץ ישראל בלי ספק, כנ''ל.
מהו הבאור במה שאמרו חז''ל (עירובין יט): ''רשעים אפלו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'', וכי אפשרי הדבר שבעלמא דקשוט שכלו אמת לא יכירו הרשעים באמת?
הבקי בסיפורי ה''רוחות'' וה''דיבוקים'' האמיתיים, (הרבה מהם מובאים בספר ''שומר אמונים'' פרק הגלגולים, ועוד ב''שבחי מהרח''ו'' ועוד בספר ''רוחות מספרות'' להגה''צ רבי יהודה פתיה ובעוד הרבה ספרים מקדושי ישראל שעסקו בזה) יראה בהרבה מהסיפורים שרוחות שהיו רשעים בחייהם ובעלי תאוה לזימה וכיוצא נמשכת תאוותם להם גם לאחר שהינם במצב של רוחות ודיבוקים, ואף שאין לה כלי המעשה ליישם את תאוותם, ואף שהינם במצב שיודעים את האמת לאמיתה ונידונו בבי''ד של מעלה ומתוודים המה על מעשיהם מ''מ אין זה אלא בגדר ידיעה בלבד, יודעים המה את האמת, אולם מהותם הפנימית לא השתנתה, כי בחיי חיותם לא ניקוה מזוהמתה, ולכן יינקו מזוהמתם רק לאחר שיצורפו בגיהנם או בתיקונים אחרים עידן ועידנים, אולם כל זמן שהינם על פתחה של גיהנם, ודייק ''על פתחה של גיהנם'', ועדיין הם רק בפתחו ולא נצרפו והתבררו מזוהמתם, אזי טומאתם בצדם ולא יפרדו ממנה. והדברים רמוזים ברבנו יונה בספרו ''שערי תשובה'' (שער ב' אות י''ח) שכתב שהרשעים גם כשימותו לא ימצאו מנוחה ויעלו וירדו. עיי''ש.
הרוצה לראות באריכות הסבר לזה ומה פעולת הגיהנם בנפש החוטא יעיין בביאור נפלא ב''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 299) וירווח לו ענין זה שדברנו עליו, ובזה יישב שם הא דבלועי קרח המובא בגמרא (ב''ב עד) ששנים רבות צועקים: ''משה אמת ותורתו אמת'' ועושים תשובה, וא''כ מה עושים המה עדיין בגיהנם, וע''פ הנ''ל מתורץ: כי אמירתם אינה מעומק לבם, ש''בדעה שאדם הולך מעוה''ז בזאת הדעה נשאר לעולם'' וכמה נורא הוא למתבונן לראות בעוה''ז לנקות עצמו מזוהמת המדות והתאוות וההשקפות הרעות, ולהתאמץ לקנות פנימיות טהורה באשר יוכל בכל כוחו.
כמה מסלולים של ענישה עוברת נפש האדם בצאתה מגופו ומה מטרת כל מסלול ענישה לפעל בנפש החוטאת?
הדברים מובאים בספר ''מכתב מאליהו'' (ח,א עמ' 303) ואלו דבריו:
''רצונך שלא תמות, מות עד שלא תמות''. בטל מחשבות והשקפות עלמא דשקרא, ובחון במחשבותיך, אם הן ע''פ ההשקפות שתהיינה לך בעתיד בעלמא דקשוט.
ג' תיקונים לאדם ע''י העונשים:
א. בעונש הקבר (חיבוט הקבר), יכיר האדם על ידו שכבר פירש מהעוה''ז ולא תוכל הנפש לשוב עוד לגוף ותאוותיו.
ב. בעונשי גיהנם, טומאת העבירות נשרפת (וזאת בחרטתו על שעשה נגד רצונו ית' בוערת בנפשו, נורא ואיום).
ג. טבילת נהר דינור, כי אחר כל אלה עדיין נדרשת בטול זוהמת הגשמיות המותרת (וכאז''ל קדש עצמך במותר לך, וכד' הרמב''ן ז''ל ריש קדושים שיש נבל ברשות התורה). עי' ראשית חכמה.
הפרישה מהעוה''ז באופן הנ''ל, מיתה ארוכה היא, מיתה קשה, וכאז''ל כפיטורא בפי וושט. השקפותיו של מי שכבר עבר דרך כל אלה, הן הנה השקפות האדם בעלמא דקשוט. קנה לך גם כאן ההשקפות האמתיות הללו, והיי' בחי' מות עד שלא תמות.