אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

שכר ועונש

דור התמורות

היאך נתן לנו - אנשי החמר לתאר לעצמנו את שכר עולם הבא?

הגמרא בסנהדרין (צ''ו ע''א) מספרת על נבוכדנצר שרצץ ג' פסיעות לכבוד ה' בתיקון המכתב שכתב מרודך בלאדן וזכה למלכות ג' דורות.

נתבונן,

גוי, שאין לו זכות לקבל שכרו בעולם הבא, ולכך היה מחויב הדבר ליתן לו שכרו בעולם-הזה, מה היה שכרו? ג' דורות של מלכות! וברור הוא שאם לא היה מקבל שכרו פה - ג' דורות של מלכות היה מקבל בעולם-הבא פי כמה וכמה מכך, שהרי אמרו - שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כלומר לזכאי לשכרו בעולם-הבא אין תחליף בשום עונגי העולם-הזה תמורת מה שזכאי בעולם-הבא, אלא שנבוכדנצר שלא היה זכאי לשכרו בעולם-הבא היה מוכרח ''להענש'' שיקבל בעולם-הזה תמורה קטנה חלף שכרו בעולם-הבא. אולם הזכאי לעולם-הבא אין תמורה וחילופין לשכרו בכל קניני עולם-הזה לעומת שכרו בעולם-הבא ואפילו עבור מצוה אחת קטנה.

והנה אמרו חז''ל עתיד הקב''ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש''י עולמות, יתבונן האדם בשכר עצום זה, עולמות! היום אדם יש לו מעט רכוש כבר הנו מבולבל היאך להסתדר עם רכושו זה, ועל אחת כמה וכמה אם יש לו רכוש הרבה - מרבה נכסים מרבה דאגה, ולעתיד תוכל נשמת האדם שאת רכוש לא של שכונה, או של רחוב, לא של עיר או מדינה, אל של עולם, ולא עולם אחד אלא ש''י עולמות, שכל עולם ועולם מהם אין עולם הזה שלנו כולו עולה אלא לגרגיר חרדל ממנו.

ואינו גוזמא, שהרי קורת רוח בעולם הבא, מעט אוורור במניפה של עולם-הבא, שווה את כל עולם-הזה.

ושכר זה הנו בהשג יד של האדם, שהרי איתא בזוה''ק מאן דתני מסכתא חדא ירית עולמא חדא, בעולם הזה כמה צריך אדם להשקיע עבור לאצור מעט רכוש, וכולי האי ואולי... והנה האדם משקיע לימוד ומאמץ לסיים מסכת אחת, ובזה יורש עולם אחד. עולמנו זהו הוא מעט המחזיק את המרובה, מעט עמל פה מקנה לאדם עולמות שלמים למעלה, וכדוגמת נבוכדנצר כנ''ל שעל ג' פסיעות קבל ג' דורות מלכות בעולם-הזה, וזהו שכרו הקטן לעומת אילו היה מקבלו לעולם-הבא כמבואר.

וכבר הביאו הסבא מקלם והמכתב מאליהו ועוד, שכל עונגי העולם-הזה גם אם יתרכזו בבת אחת - ממון, כבוד, נשים, אוכל, וכו' שיוכל האדם להנות מכולם באותו רגע - שהוא ריכוז גבוה ביותר של עונג, וכך יחיה האדם אלף שנה, לא יגיע לקורת רוח של עולם-הבא, כי רוחניות זהו מושג שאין לו סוף והגבלה כלל.

והנה פלא, האדם כאן מתרכז ומתעכב על ''פכים קטנים'' של עולם-הזה ומדקדק בהם, ובינתיים נשמט מתחת ידו שנים על שנים - לנצח של עונגי עולמות אין סוף הבורחים ממנו בביטולו מתורה ומצוות, ה' יאיר עינינו שנהיה חכמים הרואים את הנולד, כי כאן אין צריך להיות חכם גדול, אלא פשוט לא להיות טפש, שהרי אין טפשות גדולה מזו לכעוס להתרגז או להשקיע עמל ויגיעה על פרוטות, בו בזמן שיכול בזמן זה ממש לאצור ולרכוש אוצרות בעלי ערך אין סופי.

בענין הנאמר בחז''ל גבי חבוט הקבר שבאים מלאכים ומעמיקים הקבר וחובטים האדם, האם הדבר כפשוטו? וכן מהו ענין ''שפתותיו דובבות בקבר''?

כמה דעות בדבר.

בדברי מוהרח''ו בספר ''שערי קדושה'' (פ''א) מבאר שישנה באדם נפש בהמית ונפש משכלת, הנפש הבהמית היא תחתונה ונקראת גוף בערך לנפש המשכלת העליונה, הנפש הבהמית אדוקה בקבר, הנפש המשכלת מסתלקת מהאדם במותו ותחזור אליו בתחית המתים, ועל נפש תחתונה זו נאמר ענין חיבוט הקבר שבא מלאך ומעמיד נפש זו התחתונה שהיא בגדר גוף כאמור לגבי הנפש המשכלת.

והדברים מפורשים ב''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 369) ויסוד הדברים הלא המה מהרב הגאון המקובל רבינו אייזיק חבר זצ''ל תלמידו של הגר''ח מוולוז'ין בעל ספר ''פתחי שערים'', ומובא בספר פירוש ''אור תורה'' (אות ס''ח) פירוש על ספר ''מעלות התורה'' (לרבנו אברהם אחי הגאון מוילנא) שם על דברי חז''ל ''בשכבך תשמור עליך - בקבר וכו''', ועיי''ש במכתב מאליהו שכתב, שללא ספק - מאחר ואנו אין לנו עינים לראות זו הנפש הנחבטת בקבר אזי בוודאי שבפתחנו את קבר הנפטר לא נראה כלום לא העמקת הקבר ולא החבטה כלל ועיקר, כי הכל רוחני בנפש התחתונה.

ובזה מבאר שם ענין שפתותיו דובבות בקבר, שהוא ענין הנפש התחתונה השורה עם המת בקבר המתקשרת עם הנפש העליונה שנפרדה ממנה במותה בהיות אומרים ד''ת בשם הנפטר, שבזה מתעוררת נפשו העליונה ומתקשרת עם נפשו התחתונה שבקבר ונגרם לה מכך עונג מסוים הנזכר בחז''ל: שפתותיו דובבות בקבר שהוא ענין תחית המתים לפי שעה - לאותו רגע.

והוא ענין שיקומו כל הגופות מקברם עם נפשו זו במהרה בימינו אמן.

אולם הגאון המקובל רבי שמעון אגסי זצ''ל בספרו ''בני אהרון'' על שער הגלגולים הקדמה כ''ג אות י''ג כתב שהדבר כפשוטו שמעמיקים הקבר וחובטים להנפטר ואח''כ מחזירים הקרקע שהעמיקו למקומה, ולכך הפותח קבר לא יבחין במאומה.

ואכן בדבר החזרת הנפש הבהמית לנפטר הושוו דברי מהר''ש אגסי (שם באות י''ד) לדברי הגר''א חבר שאכן הנפש החוזרת לגוף להחבט היא הנפש הבהמית.

קין נענש נע ונד תהיה בארץ, שאין הארץ סובלתו לשהות במקום אחד, היש ענש כדגמת זה בימינו על חטאים מסימים?

בדורנו שהבלבול והטלטולים והתמורות החולפות על בני אדם הינם תוכפים ביותר, ואין יציבות כלל אצל בני האדם להיות בשלוה ובנחת לזמן מרובה זוהי גזירת ''נע ונד תהיה בארץ'', ובמיוחד באם היא על חטאי פגם הקדושה.

וראה בזה דבריו הנפלאים והתוכחתיים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 171):

אך יש בענין נע ונד וגלות עוד דבר נוסף, והוא בחינת סוד. התוכן הפנימי של נע ונד החיצוני הוא בחינת בלבול הדעת, כי מי שחטא נגד חיי חברו דעתו נעשה מטורפת וחייו אינם חיים, והתוצאה החיצונית מזה היא שאינו יכול למצוא מקום קבוע בעולם להתיישב בו. וכתבו המקובלים שמי שנאלץ להיעקר ממקומו ולנסוע הרבה בעולם לצרך פרנסתו, ודאי שדבר זה בא לתקן חטא של רציחה, או בגלגול זה או בגלגול אחר, או שזה מחמת החטא הידוע שיש בו מעין רציחה כמו שאמרו חז''ל (נדה יג).

והנה עֵדִים אנו בדורנו לתופעות איומות, שהרציחות מתרבות למעלה ראש, דם האדם נעשה הפקר ממש ואיש את רעהו חיים בלעו. ולדאבוננו הגדול גם מבפנים לחומת התורה לא נמלטנו מזה לגמרי, כי תחת מסווה של ''מצוות'' יורד אחד לחיי חברו, מביישים ברבים ומספרים לשון הרע, שכל אלו הם מאביזרייהו דרציחה כידוע. וגם התוצאות הנוראות לא אחרו מלבוא; הן החיים מתמוטטים, והמנוחה ושלות החיים נסתלקו לגמרי. ועוד, שמקצה תבל עד קצהו רצים וטסים המוני בני אדם בממדים ובמהירות שלא היו כמותן מעולמים. הם חושבים בדעתם שעושים כל זאת לשם הנאה, או לשם מה שקוראים ''בידור'' שהוא באמת פיזור הנפש, דהיינו בלבול הדעת. אנו צריכים לדעת, לפי עומק דעת תורתנו הקדושה וסודותיה, שמה שבני אדם בהמוניהם מיטלטלים ממקום למקום בלי הרף אינו אלא מקללת קין: ''נע ונד תהיה בארץ''. כך הן תוצאות הציביליזציה המודרנית שהתייצבה על דרך הכחשת התורה: הבהילות גוברת, השחיתות והרציחות מתרבות, איש נשמר מאחיו ואין בטחון, ומנוחת הנפש מסתלקת; ומבחוץ סכנת מלחמות איומות שבכוחן להרוס ולהחריב את כל חיי העולם הזה ח''ו, סכנות הממלאות את כל האויר, כל נשימה ונשימה ממש.

אם נסתכל בחיינו הגשמיים מצד המבט הפנימי נראה שהכל עייפים, עייפות של עצלות. הן עבודה רוחנית במרץ וברצון לא תעייף כלל, בבחינת ''הנותן ליעף כח''; כי בדביקות של מעלה לא תיתכן עייפות. אך עייפות של עצלות היא בחינה במיתה - מיתת הנפש, כאז''ל ''הבטלה מביאה לידי שיעמום'' (כתובות נט:) ופירש''י ז''ל ''שעמום - שיגעון''.

המתמיד בלימוד התורה הקדושה מוצא את מקור חייו בתוך עצמו, ו''חדשות'' מבחוץ אינן שייכות לו כלל ולא יעניינו אותו. הוא מרוכז בתוך עצמו ושום דבר מבחוץ לא יצליח לבלבל אותו. מאידך גיסא, הבטלן - ישן, מת בתוכו; כל תנועה קלה מבחוץ תבלבלהו והוא מיד יתחיל לרדוף אחריו בדעתו. זו בחינת נע ונד הרוחני - קללת קין.

למדנו: לבטלן - בחינת מיתה; למתמיד - בחינת חיים.

כידוע ישנם בעולם המקבלים השפעות טובות ככסף ויתר ענגי עוה''ז מצד הרע - לנסיון וכיוצא, ויש המקבלים זאת מצד הקדשה היאך ידע האדם אם ההשפעות הטובות של עוה''ז הנשפעות עליו הנם מצד הקדשה אם לאו ח''ו?

על כך עונה הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 292) שהסימן הוא באם עובד הוא את ה' מאהבה אם לאו, רק לעובד מאהבה, שניתק מעצמו אהבות עוה''ז - שפעו בא לו מהקדושה, אולם הקשור עדיין לרצונות ולתאוות עוה''ז - שפעו הנשפע לו אינו מהקדושה.

והנה לך לשונו:

אין נותנים לאדם עולם הזה על צד הקדושה אלא אם כן הוא עושה מאהבה, כי אם הוא עושה רק שלא לשמה, הרי עדיין יש לו אהבות שמצד העולם הזה, ושפע טובות העולם הזה יביאנו לטומאה. והיינו דכתיב: ''והיה אם שמוע תשמעו... לאהבה... ונתתי מטר ארצכם'', והוא כדברי המדרש דבריש בחוקותי המובא לעיל: ''אם בחוקותי תלכו... הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי'' וכו', פירוש, שכל הברכות המנויות שם יחולו כשתהיו עמלים בתורה רק מתוך אהבה.

מה ענין ''בית דין של מעלה'', וכי נצרך הבורא לבית דין לקביעת דין על האדם והלא הקב''ה הוא העד והוא הדין?

שאלה זו שואל ה''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 230), ומסביר שם שהקב''ה הוא ''קדוש'' פירוש מובדל מהשגתנו נסתר ונעלם אפילו מהמלאכים ששואלים ''איה מקום כבודו'', והיכן מתגלה כבודו ית'? למטה, רק מהנהגתו בתוך הבריאה שלמטה נוכל ללמוד את כבודו, ולמה דוקא למטה בארץ? להיות שעיקר הגילויים של כבודו ית' באים לידי גילוי בהנהגתו עם בני אדם כפי מעשיהם בבחירתם החופשית, כי אז ניכר הנהגת החסד לזה, והנהגת הדין לזה וכו', וכל גילוי הנהגות אלו מקומם דוקא בארץ זו השפלה.

בארץ זו השפלה בא לידי ביטוי הנהגתו ית' לכל באי עולם שלומדים המה היאך הקב''ה מטיב לצדיקים, ומעניש לרשעים, וגם מה שלא מובן עתה יובן לעתיד לבא כמובא בסוף קהלת: ''סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא'', ומתרגם התרגום: כל מילתא דאתעביד בעלמא הדין בצנעא - כולה עתידא לאתפרסמא ולאשתמודעא לכל בני אנשא. [כל דבר שנעשה בעולם הזה בצנעה - הכל יתפרסם ויוודע לעתיד לכל בני האדם].

כי אז לעתיד יתגלו כל המסתורין שנעלמו מבני אדם מהנהגת ה' עמם בפרטות, ומהנהגת ה' עם עמו ישראל בכללות, היאך הכל היה מדה כנגד מדה בדיוק עצום ללא שום עיוות חלילה, וכדי שיבוא הדבר לידי גילוי לתחתונים נצרך שיעשה הדבר בדרך בית דין, שהמה המלאכים, שבחלקם מלמדים זכות ובחלקם מלמדים חובה, ולבסוף בא הפסק דין המכריע בצדק וביושר, אזי לצורך הגילוי לבני אדם ולשבר אוזנם להבין הנהגתו ית' נצרך שיעבור הדבר באמצעות ב''ד, אולם לא מצד הקב''ה עצמו חלילה שהוא היודע והדיין, והכל ברור לפניו מתחילה מה יהא לבסוף, והוא ענין שבר''ה מצד אחד נאמר: ''כולם נסקרין לפניו בסקירה אחת'' ומאידך נאמר: עוברים לפניו כבני מרון'' - אחד אחד, אלא מצד הבורא כולם נסקרים כאחת. ומצד ב''ד של מעלה - כבני מרון. כי לצורך הגילוי עתה - לצדיקים שבדור, או אף לכל בני האדם - לעתיד, נצרך שיהא הדבר באופן המביא לידי גילוי לבני אדם שילמדו דרכי ה' שזו התכלית, ולצורך כך יש הכרח שיהא הכל במהלך של ב''ד.

והוא ענין הנאמר (בשבת ל''ב) ואלו פרקליטיו של אדם - תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות תשעים ותשע מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות - ניצול, וכו', כל זה הוא לצורך גילוי משפטו של ה' להביאו לגילוי ולהבנה לבני אדם.

מאחר והרשע לעתיד רואה את האמת לאמתה והלא בעצם הוא אשר זוכים הצדיקים לעתיד להנות מזיו השכינה א''כ אין לך ענג גדול מזה שרואה הוא את האמת ומכיר בה?

ובזה יובן שאלה נוספת, מה שאמרו חז''ל: דלעתיד ''כל צדיק נכוה מחופתו של חברו'' כלומר, בכך שחיסר בשלימות עצמו בהשגות שיכל להשיג - נכוה ומתבייש לעומת חבירו שכן השיג. ולכאורה קשה דאם נכוה הוא מהשגיו של חברו הרי שבהכרח רואם ומשיגם, וא''כ אם רואה הוא ומשיג מה שהשיג חברו בהכרח מתענג הוא על השגות חברו. והתשובה בדיוק כנ''ל, דאמנם רואה הוא השגות חברו שהוא לא השיגם, אומנם ראייתו הוא אותם רק חיצונית אחר שלא הכין עצמו לשלימות ההרגשה כראוי, לא ישיגם בפנימיותו, וכך יראם בעיניו מבחוץ ומהם לא יאכל, ומכך צערו.

מצינו בחז''ל על כמה שנמחלים עוונותיהם, כמו המובא בירושלמי (בכורים פ''ג ה''ג): חכם שנתמנה, חתן ונשיא - עוונותיהם נמחלים, וכמו כן גבי הדר בא''י איתא בילקוט שמעוני (ח''ב אות ל''ג) ''...אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם לא חטא ולא עוון לא בחיים ולא במתים'', האם הדבר כפשוטו או תנאי יש בדבר?

הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 193 ואילך) מפרש דבוודאי כל הנזכר באופני הנ''ל שנמחלין עוונותיהם היינו הזדמנויות לנצלם לתשובה ולעליה, ומובטחים אלו השבים שיתכפרו עוונותיהם מה שלא מובטחים האחרים. דהיינו א''י מסייעת לעליה רוחנית מחמת קדושתה, והנוהג בה בתשובה ובקדושה מתנקה מכל עוון, וכמו כן חתן ונשיא והעולה לגדולה זוהי הזדמנות עבורו לנצל עליה זו לעליה רוחנית ולהתרומם למדרגה למעלה ממדרגתו, ואדרבא, דאם לא ינצלו אלו את אפשרות עלייתם לעליה רוחנית גבוהה יותר, עונשם קשה יותר מאילו לא נזדמנו להם הזדמנויות אלו, אחר שאינה ה' לידם אפשרויות לעליה ולא ניצלום כראוי. (לענין חתן עיין בנושא ''יום החופה'' מש''כ שם)

ונצטט לשונו בכמה שורות ועיי''ש שהאריך הרבה בענין זה.

בודאי שדברי רז''ל על ענין מחילת העוונות לדר בארץ ישראל מכוונים למי שעלה למדרגה שבה יוכל לבוא להתעוררות על ידי ישיבתו בארץ הקדושה, ועל ידי זה שב בתשובה. וכבר אמרו חז''ל: ''חכם שנתמנה, חתן ונשיא, עוונותיהם נמחלים'' (ירושלמי ביכורים, פ''ג ה''ג). ברור שכוונתם שבאותם המצבים האדם מסוגל להתעורר לתשובה, להתחיל חיים חדשים ממש, ולהתרומם למדרגה כזו אשר בה בטלים חסרונות העבר שלו; זהו ביאור הענין שמוחלים עוונותיו. אך מי שלא ילמד לשוב על ידי שינוי במצב חייו, אדרבה, הרי גדול חטאו, שמחזק לבבו שלא לשוב, אפילו אחרי שזימנו לו מן השמים הזדמנות מעוררת. כמו כן הוא ענין ארץ ישראל בלי ספק, כנ''ל.

מהו הבאור במה שאמרו חז''ל (עירובין יט): ''רשעים אפלו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'', וכי אפשרי הדבר שבעלמא דקשוט שכלו אמת לא יכירו הרשעים באמת?

הבקי בסיפורי ה''רוחות'' וה''דיבוקים'' האמיתיים, (הרבה מהם מובאים בספר ''שומר אמונים'' פרק הגלגולים, ועוד ב''שבחי מהרח''ו'' ועוד בספר ''רוחות מספרות'' להגה''צ רבי יהודה פתיה ובעוד הרבה ספרים מקדושי ישראל שעסקו בזה) יראה בהרבה מהסיפורים שרוחות שהיו רשעים בחייהם ובעלי תאוה לזימה וכיוצא נמשכת תאוותם להם גם לאחר שהינם במצב של רוחות ודיבוקים, ואף שאין לה כלי המעשה ליישם את תאוותם, ואף שהינם במצב שיודעים את האמת לאמיתה ונידונו בבי''ד של מעלה ומתוודים המה על מעשיהם מ''מ אין זה אלא בגדר ידיעה בלבד, יודעים המה את האמת, אולם מהותם הפנימית לא השתנתה, כי בחיי חיותם לא ניקוה מזוהמתה, ולכן יינקו מזוהמתם רק לאחר שיצורפו בגיהנם או בתיקונים אחרים עידן ועידנים, אולם כל זמן שהינם על פתחה של גיהנם, ודייק ''על פתחה של גיהנם'', ועדיין הם רק בפתחו ולא נצרפו והתבררו מזוהמתם, אזי טומאתם בצדם ולא יפרדו ממנה. והדברים רמוזים ברבנו יונה בספרו ''שערי תשובה'' (שער ב' אות י''ח) שכתב שהרשעים גם כשימותו לא ימצאו מנוחה ויעלו וירדו. עיי''ש.

הרוצה לראות באריכות הסבר לזה ומה פעולת הגיהנם בנפש החוטא יעיין בביאור נפלא ב''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 299) וירווח לו ענין זה שדברנו עליו, ובזה יישב שם הא דבלועי קרח המובא בגמרא (ב''ב עד) ששנים רבות צועקים: ''משה אמת ותורתו אמת'' ועושים תשובה, וא''כ מה עושים המה עדיין בגיהנם, וע''פ הנ''ל מתורץ: כי אמירתם אינה מעומק לבם, ש''בדעה שאדם הולך מעוה''ז בזאת הדעה נשאר לעולם'' וכמה נורא הוא למתבונן לראות בעוה''ז לנקות עצמו מזוהמת המדות והתאוות וההשקפות הרעות, ולהתאמץ לקנות פנימיות טהורה באשר יוכל בכל כוחו.

כמה מסלולים של ענישה עוברת נפש האדם בצאתה מגופו ומה מטרת כל מסלול ענישה לפעל בנפש החוטאת?

הדברים מובאים בספר ''מכתב מאליהו'' (ח,א עמ' 303) ואלו דבריו:

''רצונך שלא תמות, מות עד שלא תמות''. בטל מחשבות והשקפות עלמא דשקרא, ובחון במחשבותיך, אם הן ע''פ ההשקפות שתהיינה לך בעתיד בעלמא דקשוט.

ג' תיקונים לאדם ע''י העונשים:

א. בעונש הקבר (חיבוט הקבר), יכיר האדם על ידו שכבר פירש מהעוה''ז ולא תוכל הנפש לשוב עוד לגוף ותאוותיו.

ב. בעונשי גיהנם, טומאת העבירות נשרפת (וזאת בחרטתו על שעשה נגד רצונו ית' בוערת בנפשו, נורא ואיום).

ג. טבילת נהר דינור, כי אחר כל אלה עדיין נדרשת בטול זוהמת הגשמיות המותרת (וכאז''ל קדש עצמך במותר לך, וכד' הרמב''ן ז''ל ריש קדושים שיש נבל ברשות התורה). עי' ראשית חכמה.

הפרישה מהעוה''ז באופן הנ''ל, מיתה ארוכה היא, מיתה קשה, וכאז''ל כפיטורא בפי וושט. השקפותיו של מי שכבר עבר דרך כל אלה, הן הנה השקפות האדם בעלמא דקשוט. קנה לך גם כאן ההשקפות האמתיות הללו, והיי' בחי' מות עד שלא תמות.

כיצד נתן לנו לפשט בדעתנו את מהות הגיהנום?

המכתב מאליהו כתב בזה ד' אופנים שניתן לפשט בדעתנו את מהות הגיהנם.

והנה לך דבריו:

אופן א':

כתב הרמב''ן זצ''ל בשער הגמול, שכל יסורי איוב במשך כל ימי חיי האדם אינם דומים ליסורי גיהנם עבור חטא קל אחד.

כבר כתבנו (כרך א' עמ' 296) מה ששמענו מרבותינו בשם הגרי''ס זצ''ל, איך שאדם יכול, וצריך, לצייר לעצמו ציור חי מעונשי הגיהנם. ידמה לעצמו, אם ישים אדם אצבע קטנה לרגע לתוך האש, כמה יכאב לו. ואם יעכבו אצבעו שני רגעים, ומה גם שלושה רגעים... ומה גם חצי שעה וכו' ואם יוסיף אצבעו השנית, וגם השלישית.. וכל ידו... וגם רגלו... וראשו, וכל גופו... וזה רק הציור של אש פשוטה. אחר כך יצייר לעצמו אש כפולה פי שנים... פי שלש... וכל שכן פי ששים... ולא רק חצי שעה... אלא י''ב חדש בלי הפסק! כך ציירו לעצמם גדולי בעלי המוסר, בגודל לבבם למדו דעת את ענשי הגיהנם, והתגדלו ביראת שמים.

אופן ב':

כיון שנתקטנו הלבבות, אנו זקוקים לחשבונות מופשטים יותר. הבאנו (שם עמו' 302) את דברי המהר''ל, שענין גיהנם הוא העדר. וציירנו איך ירגיש האדם בהיותו בבית הסוהר, נפרד מכל אשר יענין אותו. הרי הבדידות היא העונש והצער הכי גדול. ומכל מקום עדיין יאכל ויישן שם, ויחשוב בדברים המענינים אותו. אבל במותו הלא יעזוב פה את כל אשר התענין בו, וכמו שכאן לא הכיל בקרבו שום ערך רוחני אמיתי, כמו כן שם בעולם האמת אין לו שום רכוש רוחני שיוכל להתענין בו. זהו ההעדר הגמור - הויה ללא כלום. אין צער יותר עמוק מצער שבהכרה שהויתו היא ריקה, אין בה ממש, בלי שום התענינות ושייכות לאיזה דבר שהוא, הרגשה איומה של העדר בכל המובנים.

אופן ג':

יש הבחנות אחרות בעונש גיהנם שנשיגם יותר בהבחנות שכליות. אמרו רז''ל בגנות הכעס: ''המשבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה'' (שבת קה). הכועס - משבר כלים של עצמו כתחליף לרצונו לשבר כלי אויבו, ומה גם כתחליף לרצחו נפש. ואם ראינו שהמשבר כלי עצמו במרץ רב וכעס פנימי, משביע על ידי זה את יצרו, מה היה סיפוקו אילו הצליח לשבר כלי אויבו, וכל שכן אילו הצליח להכותו ממש, עד כמה היתה בזה כל מהותו באה לידי סיפוק ונחת רוח. הרי קל וחומר הוא: אם בתחליף נהנה כל כך, קל וחומר אילו היה מוציא לפועל את כעסו בעצם הענין שכעסו מכוון אליו. הן אמרו אנשי החכמה, כי כל השנאה שבעולם אינה אלא תחליף לשנאת המצפון, אשר ישנא האדם את עצמו מפני רוע מעשיו. אם כן, הרי הדברים קל וחומר: אם כל השנאה והקנאה וההיזקים והחבלות והחורבנות שבעולם אינם אלא מצד התחליף, אם כן כמה גדולה השנאה המחריבה שישנה בלבו ובמצפונו על עצם העון והחטא, שהוא מקור לכל התחליפים!...

ואם כן, הרי יש לנו דרך להבין את עונש הגיהנם, שהוא ענין החרטה והשנאה שיהיה במצפונו על מעשי עצמו. אלא שכעת נדחו פנימה, מתחת לסף ההכרה, ובאה במקומן שנאת הבריות בעניני הבלי העולם הזה. וכשיסתלקו במותו כל עניני העולם הזה, יתגלו כל החורבן השנאה העצמית שבפנימיותו, כל החרטה על מעשי עצמו. אלה הם יסורים וצער איומים ונוראים מאד, שאין דומה להם.

אופן ד':

עוד נוכל לצייר לעצמנו יסורי גיהנם מצד הבחנת הפחד. אמרו רז''ל שרק החוטא מפחד שנאמר: ''פחדו בציון חטאים'' (עי' ברכות ס.). ובזוהר מבואר יותר, שהפחד בעניני העולם הזה אינו אלא דמיון, שנדמה לאדם שמפחד מפני סכנת העולם הזה, אך בקרב לבו האדם מפחד מפני חטאיו, כלומר הפחד מעניני העולם הזה אינו אלא תחליף לפחד מפני החטא. נצא נא ונחשוב, ונתאר לנו את הפחד אשר יפחד האדם כשחרב חדה של שונאו בנפשו - נחת על צוארו, כשברור לו ששונאו רוצה, ויכול, לרצחו נפש. מכל מקום פחד זה אינו אלא תחליף, ושורש פחדו הוא פחדו מפני עונשי הגיהנם על חטאיו. כי אילו היה שלם בנפשו, בלי שום פגם, לא היה מפחד כלל. הדבק בדבקות גמורה אל ה' ית' - מה יש לו לפחד? ''ה' לי לא אירא, מה יעשה אדם לי!''. הרי הדברים קל וחומר: אם הפחד מחרב חדה הוא כל כך גדול, כל שכן אילו נתגלה לפנינו שורש הפחד, דהיינו החטא עצמו. כמה היה מתרבה הפחד בכפלי כפלים...! זהו ציור חזק להבין ענין הפחד הנורא שבגיהנם.

האם האדם עצמו מצטער בהפרד נפשו מגופו או לא?

מבואר במכתב מאליהו (ח''ד עמ' 169), דתלוי הדבר בין צדיק לרשע, הצדיק אינו מצטער בהפרד נפשו מגופו, ואין המיתה אצלו אלא שינוי לבוש בלבד, להפשיט הגוף החומרי וללבוש מעתה לבוש רוחני הנקרא ''חלוקא דרבנן''. והוא ענין מיתת נשיקה לצדיק שהוא ''כמשחל ביניתא מחלבא'' (ברכות ח') - כמו להוציא ולנתק שערה מעל גבי החלב, ולכן הצדיק מיד שמכיר שרצונו ית' לשים קץ לחייו בעולם הזה, מקבל באהבה גזרת ה' ומסכים ברצון לפשוט את מלבוש הגשמי - הגוף.

כל הקושי שבמיתה הוא לרשע שהוא דבוק ואדוק בנפשו ללבושו החומרי, ודבק בגופו הגשמי ולא היה לו דבקה רוחנית אחרת, ולכך קשה לו בהפרד נפשו מגופו, אחר שמעתה אינו יכול לספק לנפשו את רצונותיו תאוותיו וחשקיו החומריים.

ולא רק שקשה לרשע רגע ההפרדות של גופו מנפשו, אלא גם לאחר יציאת נפשו מגופו, נפשו משוטטת וסובלת מאד מאד, ומשתוקקת לחזור לגוף, והמה יסורי חבוט הקבר ויסורי כף הקלע המוזכרים בגמרא (סנהדרין מ''ז, ושבת קנב).

האם המת נהנה מהכבוד שמכבדים אותו בהלויתו, או שאינו מרגיש בדבר?

הגמרא אומרת (סנהדרים מו ע''ב) שההספד הוא משום ''יקרא דשכבי'', כלומר כבוד המתים, מוכיח מכאן ה''מכתב מאליהו'' (שם) שהנפטר נהנה מהכבוד שעושים לו גם לאחר פטירתו.

ועוד ידוע שנפשו של המת אף נוקמת לזמן מרובה ממי שהרע לה, וכדוגמת נבות היזרעאלי שנקם מאחאב על שגזל ממנו את כרמו והרגו, ולאחר מותו של נבות היתה רוחו מחזרת לפתות את אחאב ולהפילו במלחמה. וכן ידוע שהנושא אלמנה, רודפתו נפש בעלה הנפטר ועלולה להזיקו, ולכן יש לעשות פעולה מסוימת שתיקנו המקובלים קודם שישא אדם אלמנה.

לפי מה נקבעת דרגת האדם בעולם הבא?

דרגת האדם בעוה''ב נקבעת לפי עמלו, לא לפי שכלו, לא לפי חריפותו, לא לפי השגתו וידיעתו, לא לפי חידושיו, אך ורק לפי עמלו.

ונצטט שורות אחדות מהרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 20-21) אשר יש בהם כדי לזעזע את הנפש למאד, להבין מה תפקידה של הנשמה בעולם להיות עמלה וזריזה בתורה ומצוות, והקורא שורות אלו בודאי יקבל פן חדש בביקורת עמוקה לבדוק את מעמדו כהיום ולבוא לשינוי מהותי בחייו.

''אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'' (פסחים נ.)- לא בשכלו אלא בידו; פירוש: מה שקנה בהשתדלותו בעמל. מכאן שלעולם הבא אין תורתו של אדם נדונה לפי כשרון שכלו, אלא לפי עמלו בתורה. וכן מפורש בכתוב (משלי ט''ז, כ''ו): ''נפש עמל עמלה לו'' - רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קנין בנפשו. נמצא, שחכם מהיר-השכל, חזק-הזכרון ובעל הרבה ידיעות, אבל יגיעתו בתורה היתה מעטה - יהיה עם-הארץ לעולם הבא! ואילו אחר ששכלו גס, זכרונו חלש וידיעותיו מעטות, אבל עמל ויגע הרבה בתורה - ישיג הרבה בעולם הבא, מפני שמה שרכש על ידי עמלו הוא כולו שלו. והיינו בחינת ''עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה'' (פסחים שם).

נמצאנו למדים, כי מהיר-השכל אשר לא יזדרז ויעמול ללמוד, יהיה חלש-ההשגה לעולם הבא; אבל הזריז בעמלו, הוא אשר יהיה מהיר בהשגתו בעולם הבא, זהו שכרו חלף זריזותו. זה ביאור מה שכתוב במסילת ישרים פרק ז':

''הזריזות היא מדת שלמות גדולה... ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא ית' יתנה לו בשכרו, חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו''.

איתא בספרים הקדושים (ועיין במאמר ''רצונו ית' מתקיים על כל פנים'') שלעתיד לבוא יגלה השי''ת לעיני הצדיקים את כל הנעשה בכל אלפי שנות הבריאה, והם ילמדו נוראות חסדי ה' ומשפטו ית'; זהו גדר ''נהנים מזיו השכינה''. כשישוטו בעיונם למרחקים, להביט מסוף העולם ועד סופו, להשיג את כל סודות הבריאה וההשגחה, יהיו הבדלים גדולים ביניהם בעומק ההשגה. גם במלאכים מצינו גדרים שונים בזה, וכן איתא בגמרא (ברכות ד':) שיש מלאכים שטסים מסוף העולם ועד סופו בטיסה אחת, ויש בשתים, ויש בארבע וכו'. כעין זה יהיה גם בצדיקים לעולם הבא. הזריז בעולם הזה יזכה לשוט במהירות של אוירון. אבל העצל יהיה כרמש הרומש על פני הארץ, אשר גם באלף שנים לא יתקדם מרחק רב. ואז, בזוכרו את חריפות השכל ומהירות המחשבה שהיו לו בעולם הזה, וכל שכן בראותו את זה שהיה גס השכל בעולם הזה, ומשום זה היה מבזה אותו בלבו תמיד, והנה בעולם הבא הוא טס בהשגותיו במהירות רבה, הלא אין לשער את צרת לבבו. הוא מה שאמר הכתוב (קהלת י' ז'): ''ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ''.

האם נשמות הנפטרים יודעים מאנשי העולם החיים או לא?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 62) מביא בשם ה''יערות דבש'' דאף שנראה מהגמרא ברכות פרק ''מי שמתו'' שיש מחלוקת לגבי אותה שנקברה במחצלת של קנים והתענינו היא וחברתה במה שיהא בעולם, אולם אלו ואלו דברי אלקים חיים, והמציאות היא כך.

אם אלו נשמות ירודים, שהיו בעלי תאוות וחמדות עוה''ז, אזי מכיון שבכך נשאר מצבן גם לאחר פטירתן להיות רעבים לתאוות כפי שהיו מורגלים - אלו שיודעים מהעולם להיותן תחתונים וקשורים לחומריות העולם.

אולם נשמות הצדיקים שהיו ברמה רוחנית גבוהה, אלו לאחר פטירתן מתעלים למדרגה גבוהה ומתנתקים מהעוה''ז לגמרי ואינם יודעים ממה שהולך אצל החיים, ולכן הוצרך ירמיהו הנביא לעורר את האבות הקדושים להתפלל על עם ישראל להיותם במקום גבוה.

ומבואר שם, כי הרעבון של הרשעים בעלי התאוות רודפם אפילו לאחר מיתתם לחפש תאותם מקצה העולם ועד קצהו, וזהו עונש ''כף הקלע''.

מה קשה יותר לנפש המת ענש כף הקלע ונדידת הרוח ממקום למקום או הגיהנום?

עונש כף הקלע ונדידת הרוח קשה מאד יותר מעונש הגיהנם, והביאור לכך מבואר ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 63) הגיהנם הוא תיקון, ששם מהרהרת הנפש בתשובה, וכמו שמצינו גבי בלועי קרח שבגיהנם עושים תשובה ומכריזים ''משה אמת ותורתו אמת ואנחנו הבדאים'' ומכך באים המה לתיקון, והוא כפי הזמן שנגזר עליהם כפי חטאם. אולם עונשי כף הקלע הוא גלות נוראה של חיפוש אחרי מה שאי אפשר לבצע ולמצוא.

למה הכונה שישנם מלאכי חבלה הקולעים את הנפש מקצה העולם לקצהו?

המלאכי חבלה הללו הם שנבראו מתאוותיו ועוונותיו של זה האדם המתקלע, שהרי הוא החטא שממנו נברא המשחית והוא המעניש, והוא המפתה והוא המקטרג והוא המעניש, והמה אשר מריצים את הנפש ומייגעים אותה ללא מנוחה, וכאשר יַרְשׁוּהָ ליכנס לאיזה עץ ואבן להתגלגל שם ולנוח ולשכוח מתאוותה לרגע, ירווח לה מעט, אולם כאשר מתקלעת הנפש אין לה מנוחה כלל, כי הנפשות המתאוות לרע, נשארים דבוקות לרע גם לאחר מותן, ואין לאל ידן לבצע תאוותיהן, ורק ירוצו בתאוותם למצוא את ה''אין'' ללא מנוח.

אולם אלה שדבקו בְּתֹכֶן החיים הרוחניים האמיתי להיותם רוחניים, אזי לאחר פטירתם מיד ימצאו את מהותם הרוחנית שהיא ה''יש'', ומוצאים אותו ומתענגים עליו ושמחים בחלקם, (מכתב מאליהו'' שם).

וכמה חשבון יש לאדם להיות מחשב שכר עברה כנגד הפסדה, יתבונן, באם ישתכר מהעבירה ויחפוץ בתאוות העולם, נפשו תתקלע בצער גדול לאחר פטירתה, ומי יודע לכמה זמן, ותהא נודדת מבלי למצוא כלום, תוחלת ללא מציאה, ותרוץ אל האין בצער גדול, ואילו זה הכובש תאוותיו, נפשו תנוח בעונג לנצח, כי תמצא את מקומה המתאים לה ותרווה עונג ממה ששאפה בחיים חיותה דהיינו לרוחניות - שם תמצא זאת בשפע ובעונג גדול לנצח.

רבי זירא, מספרת הגמרא שהיה בודק עצמו כל ל' יום אם ישלוט בו הגיהנם, אנו נבדוק עצמנו מידי פעם עד כמה תאוותנו ותשוקתנו לעולם ולחומר, ובכך נדע מה ישלוט עלינו לאחר פטירתנו מן העולם, האם הנדודים והצער או העונג לנצח, והוא כאמור כפי מדת קשרו של האדם לחומר לעומת הרוח.

מה המקור לכך שהאבות הנפטרים באים להשתתף בשמחת צאצאיהם?

המקור לכך בזוהר הק' (פרשת פנחס רי''ט ע''ב - רכ), ומבואר שם בזוה''ק שסיבת הדבר היא לפי שג' שותפים באדם, אביו ואמו והקב''ה, ובאם בעל השמחה משתף את הקב''ה בשמחתו (והוא בכך שמזמין גם עניים על שולחנו שהם חלק הקב''ה), אזי הקב''ה כביכול אומר היאך אבוא אני לבדי לשמחת זה האיש מבלי השותפים האחרים שיש לו שהמה אביו ואמו הנמצאים בגן עדן.

אדם המשפע בעולם-הזה בנכסים ובעשר, האם יש בזה סתירה לכך שיזכה לטוב גם בעולם-הבא?

הרמב''ם בהלכות תשובה (פ''ט ה''א), מבאר שכל הבטחות התורה בשכר עושי המצוות שיושפעו בשפע נכסים בקר וצאן אינו תכלית שכר המצוות, אלא זו הבטחה שבאם ישמרו התורה יושפעו בשפע חומרי גדול על מנת שיוכלו להיות פנויים ולהרבות בתורה ומצוות מתוך השפע שיש להם ויזכו לחיי העולם-הבא.

אם כן אין שפע עולם-הזה סותר את שכר העולם-הבא, אדרבא, זו הבטחת התורה באם נשמור המצוות נזכה בדוקא לשפע חומרי גדול כדי שנהיה פנויים לקיים עוד מצוות.

ואם כן זה המשופע בנכסים אם ינצל שפע זה לרבוי תורה ומצוות להרבות בתורה ובגמילות חסדים, ובעיקר בזיכוי הרבים, לא די שלא ינכו לו משכרו אלא אדרבא זהו רצון ה', להעשיר את מקיימי מצוותיו כדי שיהיו פנויים לקיים המצוות ולזכות בהם בני אדם אחרים, ויזכו בכך לשכר האמיתי - חיי עולם-הבא. (ראה עוד בזה לקמן בתשובה כב)

אלא שפעמים שיש להקב''ה חשבונות כמוסים לצמצם השפע מעושי רצונו וחפץ הוא בעבודתם מתוך הדחק הצער והעוני דוקא, ובחובת הלבבות שער הבטחון הביא כמה טעמים לזה.

מהו ענין ונח מצא חן בעיני ה', הלא אם צדיק הוא מעשיו יחיבו הצלתו, ואם לאו - לאו, ומהו ענין חן זה שמשמעו דאף שמצד מעשיו אין די להצלתו - חנו מצילהו?

כן הוא האמת, שהחן עשוי להנתן או להינטל, וכנאמר (תהילים פד, יב): ''חן וכבוד יתן ה''', דכמו שהכבוד עשוי להינתן ולהינטל כן החן.

ואכן החן יתכן שינתן גם כשאין די במעשים, וכמובא בגמרא סוטה מז: ג' חינות הן: חן מקום על יושביו, ואף שהמקום מצד עצמו רע, כמובא בגמ' שם גבי אלישע. חן אשה על בעלה. וכן חן מקח על לוקחו, ואף שרעים הם כמובא בגמ'.

וכן גבי נח שנאמר עליו: ''ונח מצא חן בעיני ה''', איתא בגמרא (סנהדרין קח ע''א) תנא דבי רבי ישמעאל: אף נח נגזר עליו להמחות, אלא שמצא חן בעיני ה'.

ובכן השאלה במה תלוי החן בעיני ה'.

והנראה שהדבר תלוי בענוה, וכנאמר: ''ולענוים יתן חן''.

ומשמעות ענוה הוא שאין האדם עושה חשבון לסובבים אותו, ועושה הוא רצון ה' גם במקום שרבו המלגלגים עליו, וכאן בעצם מתבטאת הענוה בעוצמתה.

וכן היה נח, ליצני הדור היו מתגרים בו, והוא בשלו, להיות נאמן לה', ולצאת נגד כל זרם בני דורו, עד כדי שהסכים להיות מאוס ומוקצה בעיניהם, זה ודאי יורה על ענותנותו הגדולה.

ובפרט הדבר אמור בימינו, היום אדם שומר את פיו ואת עיניו ולפעמים שבכך נראה הוא כשוטה בעיני הבריות, וכן נמנע מלשמוע לשון-הרע מידידיו ורעיו, ובכך נהפך למאוס בעיניהם, וכן השומר עצמו היום מזרם והשקפת חיי ההמון להסתפק במועט, ולהקדיש חייו לתורה ומצוות, פעמים רבות שנתקל הוא בליצנים ולועגים אף מקרוביו וממשפחתו ממש, ופעמים שזה בעבודתו - עם חבריו בעבודה או עם הבעל-הבית שלו, וצריך הוא להיות איתן בתורה מבלי להתחשבן עמהם ואף שחיי נפשו תלויים בזה.

וזה הגבור וירא ה' שעל אף הכל חשבונו הוא למצוא חן בעיני ה', כי יודע הוא שבאם יתן חנו לאלו למצוא חן בעיניהם יהא זה על חשבון חנו אצל ה' שלא ימצאהו אצלו כשיצטרך לו חלילה בשעת גזירה וכיוצא.

וזה עיקר התיקון לבעלי תשובה, לסבול בזיונם ולשתוק לכל הקמים עליהם שהוא מצוי מאד אצלם כידוע.

זהו ענו באמת שזוכה ויזכה גם לעתיד בשוב ה' לציון להישרד כנח בזמנו מכל בני דורו, שנאמר (ישעיה ד, ג): ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו''.

הרהורי עברה הם מהדברים שאין אדם נצל מהם בכל יום כמובא בגמרא (ב''ב טז ע''א) באיזה הרהור המדבר? ובאיזה אפן האדם נענש על הרהור אחר שאין אפשרות להמלט ממנו בכל יום?

בדרך כלל הרהור עבירה היינו הרהורי זנות, ובפרט כשהגיע אדם לגיל 20 ולא נשא אשה שעליו אומרת הגמרא (קידושין כט ע''ב): כל ימיו בעבירה, כלומר בהרהורי עבירה.

ומה שאמרו: ''הרהורי עבירה אין אדם ניצול מהם בכל יום'', היינו שבהכרח שיעברו במוחו, ויצוצו לו במחשבתו הרהורי עבירה, אולם על זה אין אדם נענש כלל, חומר איסור הרהור עבירה היינו כשמשהה האדם הרהורי עבירה בתוך מוחו, ומהרהר בהם באיסור, אולם אם כאשר באים במוחו, מסיח דעתו מהם לדברי תורה או לאופן אחר, והעיקר שלא להשהותם בתוך מחשבתו, אזי לא די שלא נענש עליהם אלא אף מקבל עליהם שכר, כי אז דינו כדין ''בא דבר עבירה לידו ופרש ממנו'', שנותנין לו שכר כעושה מצוה.

וכן הוא כשראה האדם ללא כוונה ובשוגג מראה אסור, ומיד מסיח דעתו מלהרהר בו, ולא משהה הרהורו בקרבו, לא די שאינו נענש אלא אף מקבל על כך שכר.

מה כחה של מחשבה והרהור בעלמא להשפיע לרעה או לטובה על נפש האדם?

הרואה יראה בנפש החיים שער א' פרקים ג' ד', עד כמה כוחו של הרהור הן לשלילה והן לחיוב.

ובקיצור, לגבי השפעת ההרהור לשלילה, עיי''ש שכתב: בעת אשר יתור האדם לחשוב לבבו מחשבה אשר לא טהורה כניאוף ר''ל, הרי הוא מכניס זונה - סמל הקנאה - בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח''ו, ומגביר כוחות הטומאה והסט''א בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה.

ועיי''ש טעמו לפי שלגוי אין מגע בקדושה, לפי שמהות נפשו ממקום נמוך ביותר, ולפיכך כל השפעת טומאתו היא ברובד תחתון מאד ביחס לישראל שנשמתו מגובהי מרומים, לכך מגע ידו מגעת עד העולמות העליונים ולכך השפעתו כמו כן מגיע עד קדש הקדשים העליון.

ומאידך מחשבה טובה מרובה פי 500, עיי''ש בדבריו הנפלאים שער א' פ''ו מה כחה של מחשבה קדושה, שתיכף כשמתנוצצת בלב האדם מחשבה לעשות מצוה ומתכונן הוא לעשותה, מיד ממשיך על עצמו אור מקיף, וקדושה עליונה חופפת עליו, וזהו עוד בטרם עשה מעשהו, וזהו המושכו ומזכהו לסיים המצוה, ובסיומו המצוה נמשך עליו אור גדול למאד ביותר וביותר, והוא מוקף מאור הגן עדן ממש עוד בהיותו כאן בעולם הזה. עיי''ש וראה גודל פעולת איש ישראלי ויתלהב לבך לראות עד כמה יקרה נפש הישראלית לפני רבונה להמית ולהחיות עולמות שלמים במחשבה בדבור ומעשה.

מה העצה שלא ינכו לאדם מעוה''ב עבור ההנאות שנהנה הוא בעוה''ז?

כתב הרב מכתב מאליהו (ח''ד עמ' 269) בשם הגאון רבי ישראל מסלנט שאין שום עצה אלא בכך שיעבוד ויטרח למען הרבים, ואז בדין הוא ש''הוצאותיו הינם על הצבור'' אחר שהוא משרתם וטורח עבורם לזכותם בתורה ומצוות ותבואנו בשל כך סיעתא דשמיא גדולה, ויקבל פירותיו בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב, אולם הבא בזכות עצמו בלבד, הרי שכל מה שהוא נוטל בעוה''ז שלא לצורך עבודת ה' - העוה''ז מטמטמו הרבה, ומפסיד בכך את רוחניותו, כי העולם הזה הוא בית מלון יקר, ועל הנאותיו משלמים ביוקר.

מה מבטיח לאדם שיקבל שכרו גם בעולם הזה?

אדם המשמר מצוות שאדם דש בעקביו כלומר שבני אדם רגילים לזלזל בהם, זהו המובטח להבטחות התורה על שכרו גם בעוה''ז, שכן נאמר בפרשת ''עקב'': והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך את הברית... וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... והסיר ה' ממך כל חולי... ועוד ועוד, ופרשו חזל: ''והי' עקב תשמעון'' - אם מצוות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש''י) והטעם הוא ע''פ המבואר ברמב''ם (הלכות תשובה פ''ט ה''א) שכל שכר המצוות בעוה''ז המבוארים בתורה אינו בתורת שכר, שהרי שכרן של מצוות אינו אלא לעוה''ב, אלא הוא הבטחה ל''שיפור תנאים'', באם נשמור תורה ומצוות בדקדוק, וכלשון הרמב''ם שם: ''והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים וכו'''. כדי שבשפור התנאים של שפע בעוה''ז נוכל להיות פנויים ושלוים להוסיף ולהתמיד בתורה ומצוותיה. ובכלל למי ''משפרים תנאים?'' הלא רק לפועל מסור נאמן וחרוץ המפיק תועלת רבה למעבידו, זהו שזכאי לשיפור תנאיו כדי שיתאפשר לו להפיק תוצאות מבורכות יותר.

וא''כ רק זה המדקדק במצוות שבני אדם דשים, זהו המורה שהנו מסור ונאמן, ולו בלבד מגיע שיפור תנאים גם בעוה''ז, משא''כ לזה העובד השטחי ללא מסירות ורק על מנת לצאת י''ח אכן שכרו לעוה''ב לא יקופח, אולם אינו זכאי לשכר גם בעוה''ז שאין שכרו אלא בבחינת ''שיפור תנאים''.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה