אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת קדש עצמך › המתענה נקרא חוטא או קדוש?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

קדש עצמך · המתענה נקרא חוטא או קדוש?

מה הן הדרכים והעצות לקדשת האכילה?

המתענה נקרא חוטא וגם נקרא קדוש, תלוי מהי כוונתו בתעניתו.

אם מתענה בכוונה להוסיף על מה שאסרה תורה, הרי הוא בכלל חוטא כמובא בגמ' (נדרים י' ע''א): ש''הנודר נקרא חוטא'', לא דייך מה שאסרה תורה ואתה עוד מוסיף איסורים על עצמך. וכמו שאמרו (שו''ע יו''ד סימן ר''ג סע''ב) לגבי הנודר נדרים: ''הנודר פנקסו נפתחת'', וכמבואר בפוסקים שזה להיותו מחשיב עצמו להוסיף איסורים על עצמו, ואז פותחים פנקסו לראות אם ראוי הוא לכך.

אולם המתענה או הנודר לאפרושי עצמו ממה שאסרה התורה עצמה, כלומר אין כוונתו להוסיף אלא לגדור ולסייג עצמו על מנת לשמור על הקיים, זהו קדוש.

כי באמת בלתי אפשרי להשמר מהאיסור מבלי סייג וגדר בהיתר. וכמו שגילתה לנו התורה באיסור עריות, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שהרי ההרהור בעבירה ביחס לאיסורי עריות עצמן נחשב כגדר, אכן אחר שאסרה התורה ההסתכלות וההרהור - נחשב זה לאיסור עצמו ולא לגדר, אולם כאן גילתה לנו התורה דאי אפשר להשמר מן האיסור מבלי ההרחקה של הגדר - הנקרא גדר בערך האיסור - שהוא ההסתכלות וההרהור.

והחוש יעיד על כך, שהרי למי יותר קל לשמור עצמו מעריות, למסתכל בעריות או לזה שלא מסתכל? בודאי לזה שלא מסתכל, וכמאמר הגמרא (סוכה נב ע''ב): אבר קטן באדם - משביעו רעב, מרעיבו שבע.

כך שהתורה באוסרה עלינו אף ההרחקה בהסתכלות בעריות וההרהור בהם, לא באה להחמיר עלינו וכמו שחושבים ההמון, אלא להקל עלינו שהרי מבלי צווי התורה להשמר מראיה אסורה מי היה יכול עמוד מנסיון העריות, הלא רק בכך שמרחיק אדם עצמו מראיה והרהור רק אז יש בכוחו לעמוד בנסיון העריות.

וכן הוא בכל שאר האיסורים, כשיגדור וירחיק עצמו מן האיסור - יקל עליו שלא לחטוא.

ועוד נקרא ''קדוש'' זה המסתגף ומתענה להרבות קדושה ופרישות מענייני חומריות עוה''ז, ובתנאי שכוונתו לשם שמים באמת, ומעשיו בצנעא גדולה, ובזהירות מגאוה פנימית וחיצונית.

במה הנכון להתחיל כדי להתעלות בעבודת ה', האם בחלק ה''סור מרע'', דהינו פרישות ושבור התאוות הגופניים, או בחלק ה''עשה טוב'' - להרבות בתורה ובמחשבות של דבקות?

הנכון הוא שבאם האדם מבטש ומשבר גופו, ומענה את תאוותיו הגופניים, וּמְעַנֶּה את פיו מלדבר דברים בטלים ועאכו''כ האסורים, בנקל יותר יזכה להשגות נפלאות, אולם לרוב בני האדם אין בכוחם להתחיל בפרישות ובעינוי הגוף מתאוותיו וברסן על הפה שיהיה שמור מדברים בטלים וכיוצא.

ולכן למעשה, הנראה הוא שיש לילך בדרך העשה טוב, להרבות בתורה, בתרגילי אמונה, בשינון אמונה, במחשבות דביקות בה' בהדרגה אולם בעקביות.

אלא שבד בבד חייב לרסן עצמו מתאוות גופניות מיותרות שהמה המותרות ורבוי הדברים בטלים, כי אז לא יעלה בידו כלום.

לסיכום: דרך העבודה בדרך כלל הוא להתמקד יותר על חלק העשה טוב כנ''ל, ולא בדרך הפרישות וענוי הגוף בתחילה באופן קיצוני, אולם במדת מה בודאי שיש לעצור את הגוף מריבוי במותרות כדי שלא ימנע ויחסם ממנו מה שניתן להשיג בדרך העשה טוב שהולך הוא בה.

מה הם האמצעים שיש לנקט בהם על מנת לשבר את התאוה - כל אחד בתאוה המתגברת בו ביותר?

כמה פרטים הנחוצים לשבירת התאוה שיועילו למאד באם יוקדם להם הרצון החזק והתקיף להיגמל מהחטא ולהינתק ממנו.

א. להיות עוסק בתורה ברצף כפי יכולתו, ועוד דע, התורה מצלת מן החטא בעיקר כשהאדם מעמיק בה דוקא, ולכך כמה שיעמיק בתורה יותר - ינצל מן החטא ביותר, אולם כל לימוד תורה מציל, ובפרט כאשר הוא במסירות נפש, וכגון שהולך האדם ללמוד בקביעות ואף כשהוא מתוך קושי יסורים וטרדות, אז אפילו לימוד מועט בזה שקול כנגד הרבה.

ב. תפילה לה' מקירות לבו שיצילנו מן התאוה.

ג. להזהר מחברים רעים.

ד. להזהר מדברים בטלים וליצנות שהיא מחלה אצל בני הנעורים ומחלשת מאד את התוכחה ומסלקת את היראה.

ה. לקדש עצמו במותר לו ולא להיות נבל ברשות התורה, לאכול במתינות ולא ברעבתנות, ויפסיק מעט באמצע אכילתו ללימוד הלכה וכיוצא, ויאכל כדי צורכו.

ו. חבר טוב ירא שמים, ללמוד עמו ולהתחזק ממנו.

ז. לימוד מוסר כחצי שעה ביום בנושא התאוה או המדה בה הוא נגוע, אלא שיהא באופן רציני.

ואם כל אלה יעשה בודאי בעז''ה במשך הזמן יחלש ממנו התאוה, ורק שיהא סבלן ועקבי, וכך ינהג, מתחילה יתגבר על תאוותו מעט, וידחה ככל האפשר מלבצע תאוותו ואפילו בשעה או בשעתיים, ואז אף אם אומנם יתקפנו יצרו לבסוף, אולם בשביל עכוב זה שמתעכב מלציית ליצרו יתרחק כשלונו ומעידתו מעת לעת בכל פעם יותר, עד שמעט מעט יגרשנו, ובכל פעם שמתגבר ישמח ויתעודד, ויספור הצלחותיו ולא כשלונותיו, וילך בכוחו זה של הצלחותיו ויאמין בעצמו שיש לו כוחות להצליח, ויצליח בעז''ה.

על פי המבאר בחובות הלבבות שער ''עבודת האלקים'' (פרק ד) שאין אלא ב' גדרים מצוה או עברה, דהינו שבכל פעלה שעשה האדם, אם מכון בה לשם שמים זוהי מצוה ואם לאו זוהי עברה, אם כן לא שבקת חיים לבריה, שהרי בני אדם אוכלים קצת יותר מכדי צרכם, ישנים קצת יותר מכדי צרכם, ואם יחשב להם זאת לעברה מה תהא עליהם?

ענין זה הוא על דרך שאמרו לעולם יעסוק האדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ובכן נבוא לדון באדם זה, האם לעת עתה שעוסק הוא בתורה שלא לשמה עוון בידו או מצוה בידו, הרי אין מצב של אמצע, ובכן פשוט הוא שמאחר שבדעתו ובשאיפתו של אדם זה להגיע ללימוד לשמה, אלא שעדיין אינו בדרגה זו, ולכך מתחיל הוא כעצת חכמים - בלימוד שלא לשמה, בוודאי למצוה תחשב לו אחר שזו מדרגתו עתה.

כן הוא באדם שאינו בדרגה שכזו לאכול ולשתות בדיוק כדי קיום גופו ולא יותר משהו, וכן לישון רק כדי קיום גופו ולא יותר משהו.

או כשאינו בדרגה של התמדת התורה יום ולילה, וכי אפשר שיענש על ביטול תורה כדי בליעת הרוק וכיוצא.

אלא הביאור הוא, אכן כשהאדם אינו בדרגה מסוימת, אינו נתבע במה שלמעלה מדרגתו, וכשהיא באמת למעלה מיכולתו, אולם בתנאי אחד, שיודע הוא שהנו עתה בשלב זמני, אולם בדעתו להתעלות יותר, אולם אם מחליט הוא, שמצבו של עתה כך יהא לעולם, ואינו שואף להתעלות, הרי שחוטא הוא, וכמו זה הלומד שלא לשמה, ואין בדעתו לבוא מכך ללשמה, הרי שמאחר ושלם הוא עם עצמו בלי מוצא זה שלא לשמה, חוטא הוא, כן זה שעתה אוכל יותר, ישן יותר, מטייל מעט, הגם שהוא באופן שאין צרכים אלו חיוניים עבורו, ואינו נצרך לו לבריאות להרבות בחומריות, אולם עתה זו דרגתו, ואינו מסוגל מבלי זה, אזי אם בדעתו להתעלות ויודע הוא שהנו ב''מחדל'' במצבו של עתה, אין נחשב לו זה לעוון, אולם אם שאנן ושלו הוא במצבו, ואין מצפונו נוקפו על כך כלל, ואין בדעתו להשתנות למעליותא, עבירה היא בידו.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה