קדש עצמך
מדוע בצעירותי - ברוקותי הייתי חם לכל דבר שבקדשה, לבי היה בוער לקדש, לשמירת העינים, לשבור התאוות ותקון המדות, והנה לאחר נשואי נשכחו כל ימי השבע ובאו ימים של רעב, אדישות וקרירות בכל עניני הקדש, והלא הנשואין אמורים לקדש את האדם?
ידוע, שכל דבר האמור לקדש לרומם ולנשא, כנגדו עומד כח המנגד בתוקף למנוע ולחסום את אפשרות ההצלחה.
אכן הנישואין אמורים לקדש ולרומם, אולם כנגד זה רבים הם דרכי היצר להפיל את האדם מהקדושה דוקא כתוצאה מנישואיו, בהיותו מופקר בהנהגותיו, ללא בושה וללא צניעות, ומעשיו לשם מילוי תאותו, הנו מעתה בעל בעמיו, בעל הבית על הרבה ענייני חומר, רכוש, בית וכיוצא, ובכך שקוע הוא בחומריות, בזה האדם מסלק מעליו כל מעלותיו שרכש ברווקותו. ולא די שאינו מתעלה אלא אף יורד מטה מטה, כי ענין הקדושה במותר זהו אינו חסידות, זהו יסוד ועיקר מעיקרי היהדות ובפרט לשואפי העליה, להיות מעשיהם לשם שמים והוא הלכה בשו''ע (אורח חיים סימן ר''מ) המבאר להלכה שיהא האדם בכוונתו בכל מעשיו לשם שמים.
ולצערנו ראינו רבים שברווקותם היו אריות בתורה ויראת שמים, ועבודת ה' היתה אצלם בחמימות, ולאחר נישואיהן ירדו פלאים ולא נשאר להם מאומה מכל עמלם.
כי זאת צריך לדעת האדם אמור לעלות ולעלות, ובאם אינו עולה ואינו מנצל את אפשרויותיו לעליה בהכרח שהוא נופל, ולכך המנצל נישואיו לקודש, ורואה בכך אתגר לקדש עצמו במותר לו לכבוש תאוותיו, הרי שהוא עולה ומתעלה, וכפי שהשכילו המשכילים שעלו ונתעלו לאחר חופתם ביותר במעלות התורה והיראה מעלה מעלה.
מדוע מתחיל אני בעבודת ה' פעמים רבות במרץ ובהתלהבות, ואין ברכה של קיום במרץ זה, כי נופל אני מכך וחוזר לקרירות?
כמה סיבות לכך, והנראה שהעיקרית לכך היא, במה שאין האדם מתקדש במותר לו, ונבאר.
''קדש עצמך במותר לך'' אינו חסידות, לדעת הרמב''ן זהו פשט התורה ''קדושים תהיו'', מצוה מן התורה, ולכו''ע מחויבת הנהגה זו, ובפרט בענין האכילה, אכילה בגשמיות בתאוה ובגרגרנות מסלקת את חום ההתלהבות מעבודת ה', להיות שמרבה היא את העביות והחומר שבגוף.
והוא הנאמר בכתובות ק''ד ע''א שם בתוספות, ''עד שיתפלל אדם שיכנסו ד''ת לתוך מעיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו'', ועוד אמרו (גיטין ע' ע''א) ''סעודתך שהנאתך הימנה - משוך ידך הימנה''.
המעדנים מְגַשְּׁמִים את האדם וחוצצים בפניו את אור ה' שיבעיר את פנימיותו.
ומביא החיד''א סיפור בספרו ''שמחת הרגל'' (לימוד ג', מצה): מעשה באדם שהיה אומר עתידות, ושאלו להרה''ק המלוב''ן רבי ניסים קובו זצ''ל אודות אדם זה: היאך נדע האם הוא מהקדושה או לא, וענה להם: הביטו בו בשעת אכילתו, הביטו בו ואמרו לרב: אוכל הוא הרבה יותר משאר בני אדם. אמר להם הרב: גוזרני עליכם שלא תלכו אצלו יותר, ולבסוף נתברר שאותו אדם היה כוחו מהסט''א.
וב''באר מים חיים'' על התורה (פרשת ''ויחי'' על הפסוק המלאך הגואל אותי), מובא, שהאדם, אף אם יזהר מכל חטא ועוון, ורק זה בידו שמרבה הוא בתאות הגופנים - כבר בשביל כך: ''די לו להיות לנצח, שלא יראה אור בהיר בשחקים'', דהיינו שימנע ממו אור ה' לענגו בתורה ותפילה.
מה הן הדרכים והעצות לקדשת האכילה?
יג. כמה עצות מעשיות והנהגות טובות לקדושת האכילה
ונבאר כאן בקיצור כמה עצות להתקדשות במותר בענייני אכילה המובאות בספרים, והחכם יבין מזה לשאר עניינים.
א. לאכול במתינות - זהו יסוד גדול לשבירת התאווה, כי האכילה במהירות ובהלעטה היא יסוד ההתגשמות שבאכילה, וכידוע דרכו של החפץ חיים כשהיה נוטל דבר מאכל או משקה, היה אוחזו בידו זמן ממושך קודם שיברך עליו, ואחר כך היה מברך במתינות ואוכלו באיטיות. והגר''י לוינשטיין זצ''ל היה מנהגו שלאחר התענית שהגוף דורש אוכל בתאווה, היה אוכל דגים עם הרבה עצמות שבהכרח יהא עליו להיות מתון באכילה.
ב. לאחֵר קצת לאכילה מהזמן שנועד, ואפילו בכמה דקות.
ג. לדעת הראב''ד בספר ''בעלי הנפש'', מי שמפסיק באמצע אכילתו ושובר תאוותו ולומד דבר מה, כגון משנה או הלכה או מוסר, נחשב לו אכילתו כתענית, ואף שאחר כך ממשיך את אכילתו. (שומר אמונים).
ד. לשייר סוג מאכל ממיני המאכלים שלא לאוכלו.
ה. לא לבקש תוספות ולהסתפק במנה שהוגשה מתחילה.
הכלל למעט בתענוגים מיותרים, במשקאות מתוקים למיניהם, ומיני ממתקים שאינם אלא לעונג בלבד, אלא אם כן זקוק הוא לכך כדי לשמח עצמו אם מרגיש עצבות וכדומה, שאז כוונתו לשם שמים, ורק יזהר בזה הרבה מתרמית היצר.
ואף בשבת שהותר להתענג, אין ספק שאין הכוונה למלאות כרסו עד שיכבד עליו התורה והתפילה מכובד ראשו ובטנו מריבוי האכילה, שהרי שבת זמן של התעלות הוא, ורק ניתן לנו ציווי לענג את הגוף כדי שנוכל לשמח עצמנו, ומתוך כך להתרומם התרוממות הנפש בבחינת ''החיצוניות מעוררת את הפנימיות''.
המתענה נקרא חוטא או קדוש?
המתענה נקרא חוטא וגם נקרא קדוש, תלוי מהי כוונתו בתעניתו.
אם מתענה בכוונה להוסיף על מה שאסרה תורה, הרי הוא בכלל חוטא כמובא בגמ' (נדרים י' ע''א): ש''הנודר נקרא חוטא'', לא דייך מה שאסרה תורה ואתה עוד מוסיף איסורים על עצמך. וכמו שאמרו (שו''ע יו''ד סימן ר''ג סע''ב) לגבי הנודר נדרים: ''הנודר פנקסו נפתחת'', וכמבואר בפוסקים שזה להיותו מחשיב עצמו להוסיף איסורים על עצמו, ואז פותחים פנקסו לראות אם ראוי הוא לכך.
אולם המתענה או הנודר לאפרושי עצמו ממה שאסרה התורה עצמה, כלומר אין כוונתו להוסיף אלא לגדור ולסייג עצמו על מנת לשמור על הקיים, זהו קדוש.
כי באמת בלתי אפשרי להשמר מהאיסור מבלי סייג וגדר בהיתר. וכמו שגילתה לנו התורה באיסור עריות, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שהרי ההרהור בעבירה ביחס לאיסורי עריות עצמן נחשב כגדר, אכן אחר שאסרה התורה ההסתכלות וההרהור - נחשב זה לאיסור עצמו ולא לגדר, אולם כאן גילתה לנו התורה דאי אפשר להשמר מן האיסור מבלי ההרחקה של הגדר - הנקרא גדר בערך האיסור - שהוא ההסתכלות וההרהור.
והחוש יעיד על כך, שהרי למי יותר קל לשמור עצמו מעריות, למסתכל בעריות או לזה שלא מסתכל? בודאי לזה שלא מסתכל, וכמאמר הגמרא (סוכה נב ע''ב): אבר קטן באדם - משביעו רעב, מרעיבו שבע.
כך שהתורה באוסרה עלינו אף ההרחקה בהסתכלות בעריות וההרהור בהם, לא באה להחמיר עלינו וכמו שחושבים ההמון, אלא להקל עלינו שהרי מבלי צווי התורה להשמר מראיה אסורה מי היה יכול עמוד מנסיון העריות, הלא רק בכך שמרחיק אדם עצמו מראיה והרהור רק אז יש בכוחו לעמוד בנסיון העריות.
וכן הוא בכל שאר האיסורים, כשיגדור וירחיק עצמו מן האיסור - יקל עליו שלא לחטוא.
ועוד נקרא ''קדוש'' זה המסתגף ומתענה להרבות קדושה ופרישות מענייני חומריות עוה''ז, ובתנאי שכוונתו לשם שמים באמת, ומעשיו בצנעא גדולה, ובזהירות מגאוה פנימית וחיצונית.
במה הנכון להתחיל כדי להתעלות בעבודת ה', האם בחלק ה''סור מרע'', דהינו פרישות ושבור התאוות הגופניים, או בחלק ה''עשה טוב'' - להרבות בתורה ובמחשבות של דבקות?
הנכון הוא שבאם האדם מבטש ומשבר גופו, ומענה את תאוותיו הגופניים, וּמְעַנֶּה את פיו מלדבר דברים בטלים ועאכו''כ האסורים, בנקל יותר יזכה להשגות נפלאות, אולם לרוב בני האדם אין בכוחם להתחיל בפרישות ובעינוי הגוף מתאוותיו וברסן על הפה שיהיה שמור מדברים בטלים וכיוצא.
ולכן למעשה, הנראה הוא שיש לילך בדרך העשה טוב, להרבות בתורה, בתרגילי אמונה, בשינון אמונה, במחשבות דביקות בה' בהדרגה אולם בעקביות.
אלא שבד בבד חייב לרסן עצמו מתאוות גופניות מיותרות שהמה המותרות ורבוי הדברים בטלים, כי אז לא יעלה בידו כלום.
לסיכום: דרך העבודה בדרך כלל הוא להתמקד יותר על חלק העשה טוב כנ''ל, ולא בדרך הפרישות וענוי הגוף בתחילה באופן קיצוני, אולם במדת מה בודאי שיש לעצור את הגוף מריבוי במותרות כדי שלא ימנע ויחסם ממנו מה שניתן להשיג בדרך העשה טוב שהולך הוא בה.
מה הם האמצעים שיש לנקט בהם על מנת לשבר את התאוה - כל אחד בתאוה המתגברת בו ביותר?
כמה פרטים הנחוצים לשבירת התאוה שיועילו למאד באם יוקדם להם הרצון החזק והתקיף להיגמל מהחטא ולהינתק ממנו.
א. להיות עוסק בתורה ברצף כפי יכולתו, ועוד דע, התורה מצלת מן החטא בעיקר כשהאדם מעמיק בה דוקא, ולכך כמה שיעמיק בתורה יותר - ינצל מן החטא ביותר, אולם כל לימוד תורה מציל, ובפרט כאשר הוא במסירות נפש, וכגון שהולך האדם ללמוד בקביעות ואף כשהוא מתוך קושי יסורים וטרדות, אז אפילו לימוד מועט בזה שקול כנגד הרבה.
ב. תפילה לה' מקירות לבו שיצילנו מן התאוה.
ג. להזהר מחברים רעים.
ד. להזהר מדברים בטלים וליצנות שהיא מחלה אצל בני הנעורים ומחלשת מאד את התוכחה ומסלקת את היראה.
ה. לקדש עצמו במותר לו ולא להיות נבל ברשות התורה, לאכול במתינות ולא ברעבתנות, ויפסיק מעט באמצע אכילתו ללימוד הלכה וכיוצא, ויאכל כדי צורכו.
ו. חבר טוב ירא שמים, ללמוד עמו ולהתחזק ממנו.
ז. לימוד מוסר כחצי שעה ביום בנושא התאוה או המדה בה הוא נגוע, אלא שיהא באופן רציני.
ואם כל אלה יעשה בודאי בעז''ה במשך הזמן יחלש ממנו התאוה, ורק שיהא סבלן ועקבי, וכך ינהג, מתחילה יתגבר על תאוותו מעט, וידחה ככל האפשר מלבצע תאוותו ואפילו בשעה או בשעתיים, ואז אף אם אומנם יתקפנו יצרו לבסוף, אולם בשביל עכוב זה שמתעכב מלציית ליצרו יתרחק כשלונו ומעידתו מעת לעת בכל פעם יותר, עד שמעט מעט יגרשנו, ובכל פעם שמתגבר ישמח ויתעודד, ויספור הצלחותיו ולא כשלונותיו, וילך בכוחו זה של הצלחותיו ויאמין בעצמו שיש לו כוחות להצליח, ויצליח בעז''ה.
על פי המבאר בחובות הלבבות שער ''עבודת האלקים'' (פרק ד) שאין אלא ב' גדרים מצוה או עברה, דהינו שבכל פעלה שעשה האדם, אם מכון בה לשם שמים זוהי מצוה ואם לאו זוהי עברה, אם כן לא שבקת חיים לבריה, שהרי בני אדם אוכלים קצת יותר מכדי צרכם, ישנים קצת יותר מכדי צרכם, ואם יחשב להם זאת לעברה מה תהא עליהם?
ענין זה הוא על דרך שאמרו לעולם יעסוק האדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ובכן נבוא לדון באדם זה, האם לעת עתה שעוסק הוא בתורה שלא לשמה עוון בידו או מצוה בידו, הרי אין מצב של אמצע, ובכן פשוט הוא שמאחר שבדעתו ובשאיפתו של אדם זה להגיע ללימוד לשמה, אלא שעדיין אינו בדרגה זו, ולכך מתחיל הוא כעצת חכמים - בלימוד שלא לשמה, בוודאי למצוה תחשב לו אחר שזו מדרגתו עתה.
כן הוא באדם שאינו בדרגה שכזו לאכול ולשתות בדיוק כדי קיום גופו ולא יותר משהו, וכן לישון רק כדי קיום גופו ולא יותר משהו.
או כשאינו בדרגה של התמדת התורה יום ולילה, וכי אפשר שיענש על ביטול תורה כדי בליעת הרוק וכיוצא.
אלא הביאור הוא, אכן כשהאדם אינו בדרגה מסוימת, אינו נתבע במה שלמעלה מדרגתו, וכשהיא באמת למעלה מיכולתו, אולם בתנאי אחד, שיודע הוא שהנו עתה בשלב זמני, אולם בדעתו להתעלות יותר, אולם אם מחליט הוא, שמצבו של עתה כך יהא לעולם, ואינו שואף להתעלות, הרי שחוטא הוא, וכמו זה הלומד שלא לשמה, ואין בדעתו לבוא מכך ללשמה, הרי שמאחר ושלם הוא עם עצמו בלי מוצא זה שלא לשמה, חוטא הוא, כן זה שעתה אוכל יותר, ישן יותר, מטייל מעט, הגם שהוא באופן שאין צרכים אלו חיוניים עבורו, ואינו נצרך לו לבריאות להרבות בחומריות, אולם עתה זו דרגתו, ואינו מסוגל מבלי זה, אזי אם בדעתו להתעלות ויודע הוא שהנו ב''מחדל'' במצבו של עתה, אין נחשב לו זה לעוון, אולם אם שאנן ושלו הוא במצבו, ואין מצפונו נוקפו על כך כלל, ואין בדעתו להשתנות למעליותא, עבירה היא בידו.