עבודת ה' · מה נתן לעשות כדי שהיום יעבר מצלח בתורה ותפלה, ולא יום מאכזב מחסר הצלחה?
אחד הגורמים להצלחת היום הוא הזריזות מהבוקר, אם כשאדם מתעורר בבוקר, מיד קם בזריזות, מעיף את השמיכה מעליו ומתיצב על רגליו כגבור לעבודת קונו, ולא מתגלגל על מיטתו הנה והנה בעצלות וכבדות, בזה יש לו סיכוי ליום מבורך ומוצלח.
בכך שגובר הוא על יצר העצלות בבוקר - מקדים הוא לתפילה בזמן מה, מספיק להכין עצמו כראוי לתפילה, ואז במילא תפילתו יותר במתינות, כי הזמן מאפשר לו זאת, וכיון שהתפילה החלה בטוב, כמו כן יהא לימודו בבוקר טוב, ואח''כ אחה''צ וכן הלאה, אולם זה העצלן הַמְרַנֵּן על משכבו ומתעצל מלקום, מגיע לתפילה מאוחר, ותפילתו בדילוג ומהירות, כמו כן יומו הלאה בסכנה גדולה.
וכמו כן, גם כאשר קמת מאוחר וגבר עליך יצרך בזה, חטוף כאשר תוכל ואל תתן שהיום יעבור עליך בלא כלום, לא להתפתות ל''דחיות''.
לסיכום להעביר את היום בהצלחה ואפילו מועטת יש כמה הדרגות:
א. הקימה בבוקר שתהא בזריזות, ובכך תיגרר התפילה להיות כראוי, והתחלת הלימוד כמו כן יהא כראוי, ואידך זיל גמור, במילא כבר כל היום יעבור כראוי.
ב. גם אם איחרת את התפילה והלימוד, אל תתפתה לדחיות, אלא תתחיל מיד באשר תוכל, ובמו עיניך תראה התועלת הזה שהתחלת לעומת פיתוי היצר שמפתה להניח הכל ''למחר''.
ג. לחטוף את אשר תוכל כאמור בבקיאות, מדרש, אגדה, תנ''ך וכיוצא, והעיקר שלא לתת ליום לעבור בלא כלום.
ששאלת אני בחור שקשה לי מאד ללמד הן מצד החשק והן מצד הכשרונות שלי שהם חלשים, ואין לי שום ספוק בלמוד בישיבה, ובשל כך אני ישן הרבה מאד מאפס מעשה ומחסר ספוק, מה עלי לעשות להחזיק את עצמי שלא אפל לגמרי?
ליצירת סיפוק במצבי חושך וקטנות, שהוא הכרחי על מנת להישרד, קח לך דבר קטן, אשר ביכולתך, ועשהו כ''פרוייקט''.
והנה לך כמה אפשרויות:
1. ללמוד שעה אחת קבועה, חק ולא יעבור.
2. להקפיד לפחות על התפילות, ואפילו על תפילה אחת לאומרה כראוי מילה במילה, וגם כשאין בכחך לכוון בה.
3. להקפיד על ברכת המזון בכוונה, ולפחות ברכה ראשונה.
4. להקפיד על אמן יהא שמיה רבא בכוונה.
5. ללמוד דבר שקל לך להבינו, כגמ' בקיאות, אגדות חז''ל, מדרשים, תנ''ך, וכו'.
וגם אם כל הנ''ל קשה לך, זכור תזכור, עצם זה שאתה בישיבה זהו כבר מעלה לעצמה, כבר בזה הנך בגדר: ''בא דבר עבירה לידו ופירש ממנה נותנים לו שכר כעושה מצוה - והיינו בבא דבר עבירה לידו''.
זהו פרוייקט לעצמו שתיקח עליך, והוא: אני בשום אופן לא יוצא מן הישיבה החוצה, ולפחות שומר עצמי בזה מהחטא. ודע, שבמצבי ירידה גם עצם ההמנעות מלצאת לרחוב הוא גבורה ונצחון גדול, וכשתראה בעין חיובית את מעלתך בזה תוכל לקבל סיפוק, כי זהו באמת היום פרויקט לעצמו - ''סור מרע'', וכי קל בעיניך מה שנתקיים בך בכל יום שהנך שוהה בבית ה' - ואפילו שעה אחת כשיצרך מטרידך לצאת - רווק הדר בכרך ואינו חוטא הקב''ה משתבח בו בכל יום'' (פסחים קי''ג).
היאך להתיחס להעדר ''הרגשים'' בעבודת ה', דהינו: אני לומד, מתפלל, אולם הכל ללא הרגש פנימי, ללא מתיקות וערבות, אלא כמצות אנשים מלמדה.
מצד אחד ''הרגשים'' בעבודת ה', הינם חיוביים, שהרי הדביקות והשמחה בה' אין מעלה גדולה מהם. אולם לפעמים ניטלים המה מהאדם לכמה סיבות, ויש גם בכך לראות ולהבין את הצד החיובי.
א. להביא לכניעה.
פעמים שהאדם לא מוכן עם מספיק כלים של ענוה להכיל את הצלחותיו בעבודת ה', ועלול הוא לבוא לידי גאוה, ואז הרי יהפך לתועבת ה' חלילה.
מה עושה הבורא להצילו לזה, מייבש לו את לחלוחית הטעם בעבודתו, ונוטל ממנו הרגשות של הערבות והמתיקות, ובכך נחלשת דעתו של זה ה''עובד'', ונשבר לבו בקרבו בשל כך, ומשיג בכך את מדת הכניעה, ושוה לו להקב''ה עבודת ה' יבשה עם כניעה, מאשר עבודה עם הרבה ''הרגשים'' כשאין מספיק כלים של ענוה, והמכשול לגאוה מצוי, ולא עוד אלא שמתוך כך שישבר ליבו יזכה לבסוף לעבוד את ה' עם הרגשים ועם ענוה.
ב. מבחן כנות
אימתי יבחן העובד אם עובד הוא את ה' באמת מכל ליבו, הלא גם כאשר קשה לו, והקושי מתבטא כאשר נעדרים ההרגשים שממתיקים ומקילים את העבודה, ובהעדרם העבודה נהפכת לעבודת פרך, ובזה נבחן האדם האם מוסר הוא נפשו לעבודת ה' גם כשאין לו חשק וטעם.
כך שבעצם העדר ההרגשים בעבודת ה' אינם מורים על עצלות האדם ופשיעתו, או על אי שביעות רצון הבורא מהאדם שכביכול אינו מאיר לו טעם בעבודתו אותו להיות שאינו חפץ בו חלילה, אדרבא, ה' צדיק יבחן - דוקא להיות הבורא אוהב את צדיקיו - בוחנם, ובזאת נבחן האדם להיותו מאמין ואינו חושד את בוראו חלילה שימאס את זה אשר חפץ לעבדו, וידון לזכות את מעשה הבורא בזה לטעמים שהזכרנו, ומכך יהא חביב יותר לפני בוראו להיותו מוסר נפשו בעבודת ה' בכל אופן.
היאך לעמד באכזבת הפער הגדול שבין השאיפה למעשה, היאך לא להשבר כאשר התקוה והיחול מתבדים? ובפרט כאשר המעידות והנפילות מנת חלקו של העובד מדי פעם.
העצה לכך להתחזק במדת הכניעה, דע, כל משבר ואכזבה יש בו מן הגאוה, ונבאר דברינו.
זה שחשב ותכנן מראש לעשות מצוה מסוימת, ללמוד תורה בכמות ובאיכות, להתפלל בכוונה, ולבסוף לא עלה בידו יתכנו ב' התיחסויות לכך האחת חיובית והאחת שלילית ואלו הם: להתבייש או לזעום, ונבארם:
האחד, להתבייש!
הענו, כשרואה שלא הצליח ליישם את שאיפותיו למעשה, מתבייש מעצמו, ואומר: כנראה שאיני ראוי להוציא רצוני לפועל, וזה הענו בנקל יעמוד באכזבת תקוותו, ישמח שלפחות זכה במשהו, וישמח בחלקו אשר זיכהו ה', ויתבייש על אשר אינו ראוי ליותר מזה.
השני לזעום!
הלקוי בגאוה, הנו זועם, היאך לא מסייעים לי להוציא מחשבתי לפועל, והלא לכמוני מגיע להוציא לפועל כל אשר יעלה בדעתו לעשותו...
כך שלמנוע משבר פער שבין השאיפה למעשה - הפתרון הוא כניעה. להיכנע ולהתבייש על כך שאינו ראוי וזכאי להוציא לפועל את מעשהו, ולבקש ולהתחנן על נפשו שיזכה לכך.
וכמו כן לגבי הנפילות והירידות, הענו אינו נשבר, אלא נכנע ומתבייש על שעדיין אינו ראוי להיות ''מנצח'', ומשלים עם כך שזכה לפחות להיות בגדר ''לוחם'' שזהו בעצם עיקר תפקידו של האדם. ולעומתו הגאה אינו מסתפק בכך שזכה להיות ''לוחם'' וחפץ לראות את נצחונו בפועל, ואם לאו - יזעם ועל ה' יזעף לבו.
הרוצה לנהג בקיצוניות בסגפנות או בפרישות יתרה, או להקצין בעשה טוב וכגון בתורה בחסד וכיוצא, האם דרכו רצויה או לא?
ראשית יש לדעת מה הם בכלל גדרי חסידות עד שתבא השאלה האם להקצין בהם, וכבר הזהיר המס''י בפרק החסידות מהי החסידות האמיתית, ושלל הנהגות הנ''ל שהם סגפנות או פרישות יתרה כשחסר להם את החסידות האמיתית כמבואר שם.
ובעצם בהנהגות הנ''ל הסכנה בהם מרובה למאד, לכמה סיבות:
1. חשש הגאוה, לפי שהמקצין בפרישות או בסגפנות או בהתמדה יתרה ומופרזת והוא טרם תיקן עצמו להיות חסיד במדותיו בנקל ירום לבבו בהנהגות שכאלו ותזוח דעתו עליו, ולא רק יטעה אחרים אלא גם את עצמו ויחיה בשקר כל ימיו, וזה אם בכלל יעלה בידו להתמיד בהפרזותיו כשאינם לשם שמים.
2. המרגיל עצמו בקיצוניות לא יחוש ל''קטנות'', ועלול הוא לזלזל במצוות אשר הוא יקבע עליהם שהם קטנות כגאוה וכעס לשון הרע וכיוצא כי לפי דעתו העיקר הוא להלך בגדולות.
3. כשלא יעלה בידו להקצין כחשקו, יפול לגמרי מעבודת ה', ולא יעשה גם מה שביכולתו לעשות, כי לדעתו איננו שווה כלום באם אינו כשרפי מעלה, ולהיות איש פשוט שומר מצוות זה אינו לפי כבודו ולכך עלול ליפול לגמרי מעבודת ה'.
וכמו כן הרוצה לקפוץ למדרגת יראת הרוממות הלא יזלזל זה ביראת העונש ולא יחשיבנה למאומה.
וכן הרוצה לעבוד מאהבה דוקא יזלזל בעבודה מיראה וכיוצא.
על כן החפץ בחסידות יראה דבריו הנפלאים של הרמח''ל במסילת ישרים בענין החסידות, ועם התיעצות ברבותיו - יצליח.
מדוע רואים אנו בני אדם מאמינים, ונעדר מהם ''יראת הענש'', והלא כל אדם ירא על בשרו ועל נפשו ונפשות בני ביתו, והיאך פחד יראת ענש שמים אינו כטבעי אצל המאמינים?
אמרו חז''ל: ''אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'', שטות מלשון טשטוש, כשמטשטשת יראת העונש אצל האדם בא הוא לידי חטא, והיאך מיטשטש אצל האדם יראת העונש?
יראת העונש צריך שתהא בלב, ולא ידיעה בעלמא, המאמינים ביראת העונש אולם בדרגת ידיעה בעלמא, יוצרים המה בעצמם לעצמם נוגדנים המטשטשים יראה זו מטעמים שונים של כל מיני לימוד זכות על עצמם, וכמו כן משכיחים יראה זו מליבותם, וכמו בעל עסק העובד שלא כפי החוק ובאם יתפס יענש, עם כל זה רואים אנו שהנו ממשיך בעסקיו, ומדוע? משכנע הוא את עצמו שהוא לא יתפס ולא יקרה לו מאומה, והגם ששכנועו זה הוא מתוך מחשבות של שטות ללא סברא והגיון, זהו טבע האדם, לדחות מעצמו מצבים שאינו חפץ בהם וכדי להיות שאנן בהרגשת שלום יהיה לי ידחה מעצמו כל מיני חששות סבירות והגיוניות - בטענות שוא.
וגם אם יראה בעיניו ובאוזניו ישמע אסונות שקרו לפלוני, יתכן שיתרגש לבו לזמן מה עד שיפוג פחדו, ומיד ישוב לבטחונו, מסיבות חסרות טעם, וכגון, אין לי ברירה... אני כמעט אנוס... מי אמר שדבר זה אסור... אעשה תשובה... וכיוצא.
הרמח''ל בספרו מס''י קרא ליראת הענש - יראת נשים ועמי הארץ. והלא כל התורה מלאה בפסוקי יראת הענש והלא הם קללות ד''בחקותי'', ''כי תבוא'', ''קדושים'' ועוד הרבה, שהרי דין ד' מיתות ב''ד, ומלקות קנסות וכיוצא ענשים המה ועליהם מבסס אזהרות התורה, א''כ וכי ענשים ואזהרות אלו לנשים ועמי הארץ בלבד נאמרו, ח''ו?
ישנם ב' אופני יראת העונש, ישנה יראת העונש שהאדם רואה פלוני מת בתאונת דרכים, או שהיה בריא ושלם ופתאום נפל ומת, ואז מתרגש האדם לשעתו ונבהל מעונשי ה', אולם לאחר זמן מועט שפג פחדו ובהלתו - חוזר לעצמו, זהו יראת עונש של נשים ועמי הארץ, ועל יראה שכזו ישנם נוגדנים המבריחים ומשכיחים אותה מן האדם כמבואר בתשובה הקודמת.
יראת העונש הרצויה והנדרשת היא שיהא האדם מתמיד ביראתו, והוא בכך שהתבונן הרבה והפנים את היראה לתוך לבבו, ויראתו תמידית ואיננה רק בשעה שהוא שומע איזו טרגדיא שארעה לפלוני וכיוצא, אלא שבאופן מתמיד היראה בלבו מתוקף שליטתו של הבורא וכי הוא האדון הבלעדי ולכך מעניש הוא על עוברי רצונו. וישים לנגד עיניו לא רק את עונש כאב מיחוש בשרו, אלא את אימת הבורא המעניש מכח גבורתו ורבונותו ויכולתו להעניש בכל יכולת הענישה, וכי הוא הבלעדי ביכולת הענישה ואין מידו מציל. ויראה זו איננה קלה להשגה, וחכמה גדולה צריך כדי לקנותה כמבואר במס''י בהקדמה ''הן'' יראת ה' חכמה, ''הן'' היא אחת עיי''ש, כי ההבדל המהותי בין יראה זו לקודמתה שהיא יראת נשים ועמי הארץ, שהיראת נשים היא שלא מכח ההתבוננות והשכל אלא מצד הרגש, שנוצר אצלם פחד והוא רק בזמן שעדיין הפחד מהאירוע מופעל ומורגש בקרבם, אולם לאחר שפג הפחד חוזרים לעצמם, כי פחדם זה לא היה מתוך התבוננות ושכל, אולם יראת העונש כשהיא מצד התבוננות ושכל - קיימת היא תמיד, ולא רק כאשר ישנה איזו אימת פיגוע על הנפש מחמת אירוע שאירע זה עתה וכיוצא.
והגבוהה מכולם - יראת הרוממות היא נעלית מיראה זו, והיא שהאדם ירא מכבודו ומרוממותו ית' כאשר ירא האדם מגדול הדור בתורה, או בחכמה או בעושר וכיוצא ואף שאינו ירא פן יענישהו, וללא ענין של ענישה ירא מאד מרוממותו, זו יראה במדריגה הגבוהה המובאת במס''י שהיא למעלה מיראת העונש, וא''כ ג' מדריגות יראה הם:
א. יראת עונש של התפעלות והתרגשות מהקורות בעולם ואינה מתמדת לפי שאיננה אלא כאשר רושם המכה עדיין קיים, והיא יראת נשים.
ב. יראה מתוך התבוננות שכלית ומעמיקה והיא באופן מתמיד גם כשלא קיים חשש ופחד מאירוע מסוים, והוא בכך שהפנים לעצמו מורא מהבורא המעניש ושהנו בעל היכולת הבלעדית להעניש ואין נעלם ממנו דבר.
ג. יראת הרוממות מרוממות כבודו יתברך שלא מתוך עונש דוקא אלא מבושת רוממותו.
בגמרא ברכות (ה' ע''ב) מובאים עצות נגד היצר הרע: יעסק בתורה, נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק''ש, נצחו מוטב ואם לאו יזכר לו יום המיתה, אם כן יום המיתה שנזכר לבסוף הוא היעיל ביותר, ולמה לא יעצוהו בתחלה?
אכן יום המיתה הוא היעיל ביותר, אולם מה שנזכר לבסוף הוא לפי שקשה ביותר לקנותו, אדם יכול ללמוד תורה לקרוא ק''ש, ועם כל זה להתכחש ליום המיתה כמאמר הזוהר: ''בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגוויה לדרי דרין''.
לכך עדיף העצות הקלות יותר - תורה וקבלת עמ''ש, אלא שאם לא הועילו לו אלו ינקוט בקשה יותר והיעיל ביותר שהוא יזכור לו יום המיתה, כך שבוודאי עדיף להשתמש בעצה זו מיד ולתמיד, אלא שקשה שיעלה הדבר ביד האדם, כי היצר מטשטש יראה זו מהאדם, ולכך עדיף שיתמיד עם האפשרי להתמיד בו, והוא תורה וקבלת עול מלכות שמים.