אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת עבודת ה' › היאך מחזקים את התלות בה' שהיא כאמור ''העבדות''?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

עבודת ה' · היאך מחזקים את התלות בה' שהיא כאמור ''העבדות''?

עבודת ה'

א. תפילה

כשאדם מתפלל לה' על כל פרט קטן, הרי שבזה מצהיר ומחדד אצל עצמו שאין באפשרותו לעשות דבר קטן או גדול מבלי שיעזרהו ה', והעובדא שהוא נושא תפילה על כל פרט קטן, בזה משריש האדם את מדת ''העבדות'' שהיא התלות בבורא.

ב. חיזוק מתמיד

להתחזק באופן מתמיד באמונה, ופיו ולבו יהגו אמונה יום ולילה לדבר דבריו אך ורק באופן שהוא תלוי בבורא, וכגון שיתמיד בידבוריו שכל אשר יעשה יהא בעזר השם, אם ירצה ה' וכיוצא ויהא פיו לבו שווים בזה באמת.

ג. הסתפקות

לא יתכן שיהא האדם מעיז לבטוח בה' ולהתלות בו בדרכי חומריות ולוקסוס המקציפים את ה', שהרי אין כלל רצון ה' שישתקע האדם בחומר, במילא הרי יבוש האדם לתלות בטחונו בה' על דברים שיקציפו את ה', ולא יהא מסוגל להתלות בה' על צרכי הבל וחומר, ובמילא אם תגבר בכל זאת תאוותו ללוקסוס ישתמש בבטחון בעצמו, ויתלה את אפשרות השגת תאוותיו בעצמו ובכוחו, כי יבוש להעמיס על הבורא שיעזרהו בדברים המנגדים את רצון ה', ובכך הרי משחית הוא את מידת ה''תלות'' בבורא, ומחנך עצמו להיות תלוי בעצמו.

ואז מה שיקרה הוא, שגם בצרכים החיוניים שבהם בודאי יש מקום להיתלות בבורא אחר שהצרכים החיוניים המה לרצון ה' כדי שיהיו לו כלים לעבוד את בוראו. גם בהם יהא מנוטרל מלהתלות בה', אחר שהרגיל ולימד עצמו ''להסתדר לבד''.

אולם המסתפק, ונוטל מהעולם את ההכרח לעבודת ה' בנקל יהיו פיו ולבו שוים להיתלות בבורא, אחר שאין ברצונותיו דבר שנגד רצון ה', זה שיוכל לחדד לעצמו מדה זו של ''התלות'' בכך שיבקש מה' הצלחה על כל פרט הנצרך לו לעבודת בוראו.

והנה עתה בעקבות משיחא,שעיקר העבודה הוא על האמונה, שהיא בעיקרה תלות בבורא, הגיף אותנו היצר במגיפת הלוקסוס והחומרנות, צא וראה כמה משומרי התורה ומצוות שקועים בביצה הסרוחה של חומריות העולם. ואינם מבינים מה האיסור בכך. אולם נתטפשו ולא השכילו להבין שבכך משחיתים המה מעצמם את האמונה שהיא העיקר מאז ומתמיד ועל אחת כמה וכמה היום, כי על הלוקסוס והחומר בודאי שאינם מעיזים לתלות עצמם בבורא, כי יודעים שעוסקים המה בחומר ובהבלים והיאך יעיזו להכניס את הבורא בזבלם ופרשם. ואם כן מחליטים המה ''לעבוד ללבד'', ובכך הורסים את האמונה גם בדברים ההכרחיים אחר שלימדו עצמם ''להסתדר לבד''.

אולם המסתפק במועט, פיו ולבו שוין לבטוח בה' במצפון נקי להתעלות בה' בבקשת צרכיו אחר שבקשת צרכיו היא לצורך גבוה.

גדרנו בנים לה' וכמו כן עבדים לה', בנים, שנאמר: ''בנים אתם לה' אלקיכם'', וכמו כן עבדים: ''עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'', ועוד הרבה פסוקים, ובכן היאך אין סתירה בין ב' התאורים?

בנים אנו לה' זהו פשוט, דמאחר ונבראנו מנפיחתו שלו, וכאומרנו: ''אתה נפחתה בי''. והנופח נופח מתוכו, אם כן אנו באנו מכח אבינו כבן שבא מכח זרע אביו, וכמאמר הגמרא: ''ג' שותפים באדם אביו ואמו והקב''ה''.

אמנם מצד ''התלות'' שלנו בבורא הרי שהיא תמידית ולא ניתנת לקטיעה בזמן מסוים, שלא כמו הבן שבשלב מסוים בחייו מתנתקת תלותו מאביו, ולעומתו העבד לעולם תלותו באדונו, והמדובר הוא בעבד כנעני דומיא דשפחה המוזכרת שם בתהלים: ''כעיני עבדים וגו' כעיני שפחה אל יד גבירתה - כן עינינו אל ה' אלוקינו'', ושפחה היא בודאי כנענית, דעבריה קרויה ''אמה'', ואם כן עבד המוזכר שם הוא כנעני שנאמר בהם מצות עשה: ''לעולם בהם תעבודו'', והמשחרר עבדו עובר בעשה זה, ולעולם אין לו התנתקות מאדונו להיות תלוי בו עד יומו האחרון.

אם כן מצד אחד אנו בנים לה' אחר שאנו נפוחים בנשמה ממנו - כי חלק ה' עמו. ומאידך אנו כעבדים להיות עינינו תלויים בו עד רגענו האחרון.

מה נשתנינו להקרא עבדי ה' יותר מאמות העולם אחר שכמו כן המה עבדיו לענין כמה מצוות שהם חיבים לבורא?

ביארנו שהעבדות היא התלות שלנו בבורא, דאילו העבדות מצד קיום המצוות איננה עבדות, אדרבא, היא בעצם חירות הגדולה ביותר, שהרי כאמור עבודתנו את ה' היא היפך עבדות עבד ושפחה, דאצלם מה שקנה עבד קנה רבו, ואילו גבי מצוות ה' הכל נזקף לזכות העובד. אלא המושג עבדות היינו תלות בלעדית בבורא.

ובזה, לא עשה לכל גוי, דלחוש תלות בה', הוא ענין רוחני ולא שכלי בלבד, והוא ''השגה'' של קדושה שאין כל אחד יכול להשיגה, וזהו יחודנו וסגולתנו על כל העמים להיות עם הדבקים בה', וכנאמר ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'', ולזה צריך קדושה יתרה, ולכן מאחר והמושג עבדות היא ''התלות'', שייכת היא רק בישראל המאמינים ביחודו יתברך ובהשגחתו הפרטית, מה שאין כן אומות העולם שאינם מסוגלים מבלי אמונת השיתוף, ולכך אין מושג אצלם למעט בהשתדלות, בטחון, וויתור, מבלי לנקום כי הכל מאת ה', וכיוצא, אין מבינים המה בעניינים אלו דבר וחצי דבר.

אכן הבטחון והתלות בה' הנם פעל יוצא מהעבדות שאנו עבדי ה' ותלויים בו, אולם מה חובתנו כעבדים לה'?

חובתנו כעבדים לה' מתבטאת בכמה נקודות:

1. דקדוק ההלכה.

דהיינו לא לזלזל בהלכות המבוארות לנו בשו''ע, להקל שלא במקום, או לפסוק על דעת עצמנו מבלי לברר את האמת, וכיוצא, כי עבד נאמן מציית לאדונו לדייק בפקודתו, ויודע שעבודתו תעבור בדיקה האם בוצעה כראוי או באופן מזולזל.

2. לזכור שאנו עובדים לאדון.

כמעט ותחושה זו נעלמת מאתנו, שאנו עובדים למעביד כביכול, אצל רבים המצוות נעשות כמצות אנשים מלומדה, ושוכחים אנו מלהעלות על לבנו שיש כאן אב ואדון ואנו בניו ועבדיו המצווים לעשות פקודתו, ושכחת אדנותו עלינו מתבטאת בכמה פרטים, למשל, אי דיוק בזמני התפילה והלימוד, לעומת דיוק בזמני עבודה, מלמול המילים בדילוג ובקטיעת אותיות בברכות ותפילות לעומת דיבור ברור מינימלי בינינו לבין כל אדם.

3. על אף שקשה

העבד עובד עבודתו ללא תירוצים, עכשו קשה לי... אני עייף... לא אכלתי... אין לי חשק...

העבד עובד על אף שקשה לו, וזו מחויבותנו כעבדים לעבוד ולקיים מצוות ה' גם בשעות ובמצבים קשים.

4. עבדותנו זו חרותינו

להאמור לעיל שהעבדות המתיחסת אלינו כלפי הבורא היא התלות בו יתברך, מחייב הדבר שלא יתרגש האדם ויעשה חשבון לבני אדם כאשר פוקדים אותו מצבים הגורמים לנחיתות, וכגון: רווקות ממושכת, חשוך בנים, כיעור גוף או פנים, גירושין, עניות, יציאה מכלא, זה עתה חוזר הוא בתשובה, וכיוצא.

רוב בני אדם נשברים ונדכאים רק מחמת נחיתותם בחברה, חשים הם עמוק את זלזולם בעיני הבריות, את מסכנותם, או את רחמנות הבריות עליהם.

העבד ה' באמת, שהינו תולה עיניו בבורא, והינו עבד לה' ולא עבד לעבדים, אין לו שום חשבון אחר מלבד באם הוא חב לבורא את חובותיו, זה מה שמדאיג אותו, יתר הדברים שאכן אצל בני אדם אחד כמוהו אין נחשב לכלום - אותו זה לא מענין, מאחר וכלפי הקב''ה, לא קיימת התיחסות שלילית לאחד כמוהו מפני הסיבות שנזכרו, ואדרבא - קרוב ה' לנשברי לב, הילכך מעודד הוא את עצמו בהיותו יודע - העיקר שבעיקרים הוא התיחסות הבורא אלי, ואם יחסו אלי חיובי בכל עת ובכל שעה, ועם כל מסכנותי הלא יש לי את האפשרות להתחבר לבורא הכל יכול, מה אם כן יש לי סיבה לחלישות הדעת מקרוצי חומר שאין בידם לא להועיל ולא להזיק לי מבלעדי הבורא.

מה משיבים לאלו הטוענים שסוף סוף מצוות התורה הם כפיה שנכפינו לשמר מצוותיו, ומדרש מלא הוא ''כפה עליהם ההר כגיגית''?

התשובה הניצחת שיש לענות לאלו הוא ע''פ משל.

מושל עיר איש טוב וחסד, התוודע לאדם אחד שבעירו, שהיה איש משכיל וחכם, אלא שבחר לו את העצלה והבטלה, והיה מכלה את כל יומו במשחקים והבלים, ולפרנס בני ביתו היה יוצא ידי חובה בשאריות של פירות וירקות לחם צר ומים לחץ.

קראו אותו מושל עיר, ואמר לו: כשליט בעירי מפקד אני עליך לעסוק במלאכה ולהביא פרנסה לך ולבני ביתך בכבוד, ובכן פקודתי עליך שתבוא למשרדי, תשב שם כשר וחשוב, כשלוש או ארבע שעות ביום ומשכורתך תהא מכובדת כאחד מעשירי העיר, ובאם לא תסכים אסלק אותך מעירי.

בלית ברירה אותו אדם נאלץ לציית לפקודת ראש עירו, הגיע לעבודתו ולמשרד אשר נועד לו,

ובכן מה תהא מעתה תחושתו של אותו עצל שחשב שהנה וכפו עליו עבודה מה שעד עתה היה בן חורין... הלא תיכף יאמר לעצמו:

ראה זה פלא, חשבתי שהייתי עד עכשיו בג''ע של בטלה ושעמום, והנה נתברר לי שיש עולם אחר, והנה עתה אני בג''ע, וקודם הייתי בגיהנם נורא לעומת העונג שאני בו עתה, ועוד מקבל אני על כך סכום עתק כעשירי העיר, הלא אפילו בחינם היה כדאי לי לעבוד כאן.

פנה אותו אדם לראש העיר והודה לו על טובו וחסדו עמו, ובקשו אם יואיל בטובו להעבידו עוד מספר שעות ביום - אחר שטוב לבו בעבודה זו למאד, ומוכן הוא אף שיהא זה בהתנדבות.

ענה לו אותו מושל עיר, בהחלט, יש ברצוני שתעבוד כאשר תחפוץ, אולם דע! לעולם לא אעסיקך בחינם אלא בשכר מלא, ולא עוד, אלא שאוסיף לך מעתה עוד הרבה שכר על שכרך שקבלת קודם, והוא על היותך עובד עמי בשמחה ובאהבה וברצון, ובכן הלזו תקרא כפיה?!

והנמשל מובן מאליו.

הקב''ה שמעבידנו וזוקף לנו את כל השכר לקופתנו הבלעדית ללא מיסים וניכוי, אלא לכספת שלנו לדורי דורות, ועוד בעבודה כזו שהיא בעצם לבסוף נהפכת לעונג שאי אפשר מבלעדיו עד שאפילו בחינם עדיף להתענג על עבודתו מללכת שובב בדרך התועה של טפשי העולם.

הלזו תקרא כפיה?!

בשביל 3 תפילות ביום, ועוד שעה או שעתים קביעות עתים לתורה שבזה מחויב האדם, וכמו כן שמירת יתר הל''ת שבתורה מאכלות כשרים, שבת, טהרה, שהמה חיי עונג לשומריהם גם בעולם הזה, היש חוק מתוק מזה?!

ולאלו אשר בחרו לעצמם להיות נחלת ה', לעסוק בתורה ביום ובלילה, אלו הלא חשים את הגן-עדן בעולם הזה במתיקות ואהבת התורה.

וכמו כן זה הכופה יצריו ותאוותיו, הלא הוא בן חורין אמיתי.

ולמשל,

תאות התאוות ידוע דהלא היא עריות. [וכידוע לבקיאים בלשון המדרש שבכל מקום שנזכר בסתם ''מצוה'' - הכוונה לצדקה, וכשנזכר בסתם - ''עבירה'' - הכוונה לעריות].

ובכן על תאוה זו אמרו חז''ל (סוכה נ''ב ע''ב): אבר קטן יש באדם - משביעו רעב, מרעיבו שבע. האם לא כדאי להרעיבו כדי להרגיש שבע, הלא אז תהא בן חורין אמיתי, שבע מתאוה זו לעומת אינשי דשוקא הצמאים גם רעבים למלאות תאוותם ולא ישבעו לעולם, היש מעונים ונכפים יותר מהם?!

אדם המאמין, עובד ה', הוא השליט על ממונו מדותיו רצונותיו, לבל יהא עבד למו להשתעבד לכל רצון ותאוה.

הישנה עבדות שפלה כמו מיד לרוץ אחר כל תאווה למלאתה - ובין כשיש באפשרותו ובין כשאין באפשרותו למלאת תאוותו עושה זאת בחובות ובהלוואות ובחוסר אחריות, ואף כשיודע שהתוצאות ממילוי תאוה זו ימיט עליו שואה - אינו מסוגל לעצור בעד עצמו, זה בן חורין?! זה הלא עבד משועבד שאין כמוהו, ולכן עבדות ה' זוהי החירות האמיתית להיות בעל הבית על עצמו - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שהיא תבלין להכניע את יצר הרע המשעבד את האדם לעבד לו.

מהו הנאמר בחז''ל אם אין ישראל עושין תשובה ''מעמיד עליהן מלך קשה כהמן'', מה ענג להקב''ה בכך שנעבדהו מתוך כפיה?

בהיות הקב''ה מעמיד עלינו מלך קשה כהמן, מתבוננים עם ישראל מדוע קם עלינו מלך זה לכלותינו מה מצא בנו, ואז מתבוננים שאין הסבר לשנאת האומות אותם אלא שמתוך הסתכלותם של הגויים ביקרותם ובסגולתם של עם ישראל על כל העמים - מתמלאים בקנאה עליהם, ובאים מכך עם ישראל לעבוד את ה' מאהבה, כי מתוך כך מכירים את ערך עצמם ויקרותם אצל ה'. והוא ענין עמלק שבא על ישראל, ובהיותם בשיא עוצמת ההשגחה פרטית בדרך ניסים גלויים, אז דוקא שלחו הבורא, והוא להיות שהיה חסר אצלם הערכה לסגולתם וליקרותם והראיה מהתלוננותם ורצונם לשוב מצרימה, אזי לייקר להם את מעלתם שלח עליהם הבורא את עמלק, ובראותם איך עם זה מסוגל ''להתאבד'' עליהם להשמידם, שהרי ידע שייכווה כאומרם חז''ל, הבינו מיד יקרותם, שהרי לא יתכן שיתאבד עם זה עליהם אם לא שבירר יקרותם וסגולתם לנצח, וקנאתו היא שהעבירתו על דעתו, ובכך באו לחבב את התורה ומצוותיה.

כך שכל הכפיה עלינו מצד שנאת האומות עלינו אינה לשם כפיה גרידא, ושנעבוד מיראה, אדרבא, הוא כדי שמכך נבוא להעריך וליקר סגולתנו ונבוא לעבוד מאהבה.

והוא ענין ראיית יתרו קריעת ים סוף ומעשה עמלק, שהוא תימה, דמילא קריעת ים סוף הפעילו ורגשו להתקרב, אולם מעשה עמלק שצינן וקירר את אמונתן של ישראל מה הפעילו? ולהאמור מובן, שכשראה עם שלם מתאבד על ישראל, הבין לחקור על סגולתם ויקרותם והוא שהביאו להתקרב.

במה נתן להתחזק שלא לזלזל במצוות קטנות, אחר שבעצם כאן כמעט רב הכשלון והמחדל של שומרי התורה?

כאן יש לפתח את תכונת הקנאה, וכמו שכתב המס''י שבעוה''ז כמה קשה הקנאה לראות אדם את חברו הפשוט עולה עליו בעושר ובכבוד, על אחת כמה וכמה בעוה''ב.

ובכן חז''ל אמרו (במדרש רבה כא, ר,): עתיד הקב''ה לעשות חופה לצדיקים לעתיד לבוא, וכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו.

והמשלתי לזה משל נוקב.

השו''א כותב: שאדם המאחר לתפילה יתאחר תיקונו לעתיד. מבלי להיכנס לעומק הענין שבודאי הוא צער גדול לנשמה, נסביר זאת בדרך פשוטה.

בעה''ב המעסיק פועלים ומשלם משכורתם בתאריך מסוים בכל חודש, והנה סובב הבעה''ב עם ''המעטפות'' מאחד לאחד, ולאחרון העובדים לא נשאר ''מעטפה'' ליתן לו. פנה אותו עובד למעבידו, מדוע הופלה לרעה שלא לקבל ''מעטפתו'' כמו כולם, עונה לו בעה''ב, החודש היה לך כמה איחורים לכך עוכבה משכורתך לכמה ימים...

היש לתאר את העגמת נפש של אותו פועל.

כן צריך להבין הקב''ה מתחשבן עם האדם על כל פרט ממש של מסירות שמסר עצמו עבור קונו.

ודוקא בפרטים הקטנים ניכרת הנאמנות והמסירות יותר מהפרטים החמורים, כי בחמורים אין לאדם כ''כ בחירה שלא לעשותם אחר שירא הוא מלבטלם מחמת חומר איסורם, ועיקר האדם זה הבחירה, והבחירה בטוב משתקפת אצל האדם בעיקר בפרטים הקטנים שאז נלחם באדם כח הרע עם כח הטוב, ואז יש משמעות לנצחון.

ובפרט שאין מושג של דבר קטן במצוות, שהרי המצוה - ולו מה שנקראת קטנה - הלא לא יכול כל העולם למלאת את שכרה, הנה מצות ציצית מצוה קלה, ובשבילה זוכה ורואה פני שכינה. נבוכדנצר רץ ג' פסיעות עבור הבורא, וזכה לג' דורות של מלכות, כמבואר בגמרא (סנהדרין צח). אדם עושה אפילו תנועה קטנה לכבוד ה' לא יוכל כל העולם למלאת את שכרו, היאך א''כ אפשר לזלזל בזה. וק''ו כשהמדובר בענית אמן, או איה''ר, או דיבור של תורה ששוה כנגד כל מצוות התורה כידוע מהירושלמי, וכמו שאמר הגר''א לאפיאן זצ''ל בשם הסבא מקלם זצ''ל: כדאי לאדם להוולד בצער, ואמו תגדלהו בצער, ואח''כ יגדל הוא ויקים משפחה ויעבור עליו בחיים אשר יעבור עליו, ולבסוף ימות... הכל כדאי בשביל אמן אחת שיאמר פעם בחייו, וכ''ש איה''ר וכ''ש דיבור של תורה.

ובכלל הדבר פשוט, ששלימות נאמנות העבד לקונו היא כאשר מדייק בפרטים הקטנים, דאל''כ עבודתו ''עבודת אנשים מלומדה'' מתוך הרגל ולצאת ידי חובה ותו לא.

ובכן יתבונן העובד ה' שלעתיד מדריגתו תשתנה בפער גדול ועצום למאד בינו לבין חברו בשביל אי אלו פרטים הנראים בעיניו קטנים.

ובזה הסברנו דברי חז''ל (חגיגה ט ע''ב): ''ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'', ואמרו שם, ''אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים''.

והוא פלא, השונה פרקו מאה פעמים יחשב - ''לא עבדו''?

אולם אפשר הביאור כך, אנו בעולמנו זה שראייתנו כהה וחלושה להבין במדריגות בני אדם, מבחינים בין עובד אלקים - צדיק, לאינו עבדו - רשע או בינוני, אולם בדקויות שבין הצדיקים אין לנו הבחנה. זהו בעולמנו השקרי, אולם בעולם האמת, תהא ההבחנה במדריגת הצדיקים אף בדקויות ותהא ההבחנה כ''כ ניכרת כמו שכאן בעוה''ז מכירים אנו בין צדיק לבינוני או לרשע, כך בעוה''ב נכיר בהכרה הניכרת בין שונה פרקו מאה למאה ואחד. כי כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, לפי שהצדיקים במדריגותיהם ישתנו לעתיד מחמת הדקויות ממש שביניהם.

והרואה בפרשת ''עקב'' הבטחות נפלאות בתורה, ולמי המה מיועדים? לזהיר במצוות שאדם דש בעקביו, וכמו שדרשו חז''ל על מילת ''עקב''.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה