עבודת ה' · האם מתר לכעס ולעבר אסור קל על מנת להרויח מכך הרבה תורה, וכיוצא?
ניקח למשל דוגמא, אדם הרוצה לישון על מנת לקום בהשכמה לעסוק בתורה, והנה מפריעין לו בני הבית את מנוחתו, בודאי שאין נכון לקום ולכעוס, ואף שכוונתו למצוה, וזהו נסיונו של זה עתה האם יכעס או לא, וכיון שזהו נסיונו של עתה, לעולם אין נכון להכשל בנסיון של ''עתה'' על מנת להצטיין ולעמוד בנסיון של ''אחר כך''.
כלל זה יהא בידך, אם נמצא אתה עתה בנסיון מסוים עליך לעמוד בו עתה, כי זה רצון ה' ממך עתה, ולעולם אין חפץ לה' שתעבור ותכשל עתה בנסיון שהוא מעמידך בו על מנת שתצטיין לו אח''כ, והוא כלל גדול.
ולמה הדבר דומה, לאדם שמקל במשא ומתן ואינו מדקדק שיהא באמונה, כי ברצונו בכסף זה שירויח לְחַלְּקוֹ לעניים ולהחיות נפשם, הירצה ה' בזה?!
או כמו אדם שפרצה דלקה בממונו בשבת, ומצילו על מנת שיחזיק בכסף זה עמלי תורה לרוב, וכי יש לה' חפץ בזה?! והיסוד בזה מבואר בחו''ה (שער הבטחון פ''ב) שאין ביד האדם תוצאות, אלא השתדלות, כי גם ברוחניות המוטל על האדם הוא הרצון וההשתדלות, ואילו הצלחת המעשה לבסוף הוא תלוי בידי שמים ולא בידי האדם, וא''כ היאך יבגוד האדם בה' בהשתדלות שהוא מצווה עליה - לעשותה באופן שלילי, על מנת להצטיין לו בתוצאה - שאינו מצווה עליה?! והנה פנינה נענשה, ואף שכוונתה היתה לשם שמים (בבא בתרא ט''ז ע''א), כי אין לעשות מעשה שלילי ואפילו על מנת להפיק ממנו תוצאה חיובית.
וכמו כן גבי משה רבנו שכעס על פקודי החיל, וכעסו היה לשם שמים גמור, שהרי מצידו אדרבא מלחמת מדין היתה מבשרת את מותו - ''ואחר תאסף אל עמך'', א''כ בהכרח שכעסו היה טהור וקדוש לשם שמים, מ''מ נשתכחה ממנו הלכה, לפי שאין להפיק תוצאות חיוביות בדרך שלילית לעולם, דהיינו אם הנסיון של עתה הוא לפניך בדבר מסוים לעשותו או לא לעשותו, ואף שהוא נסיון באיסור קל, אין לך רשות לעבור עליו, ואף שבשל כך התוצאות החיוביות יהיו מוצלחות ביותר.
ורבים נופלים בזה להתיר לעצמם פעולות נשגבות בזיכוי הרבים, ניהול ישיבות וכוללים, ניהול גמ''ח מפוארים, ולפעמים עושים מעשיהם בדרך היתרים למיניהם שאין דעת חכמים נוחה מהם, ולכן בכל מקרה של ספק יש להתיעץ עם רב מובהק שאינו נוגע בדבר.
כשהייתי פחות עובד על ''תפלה'' ולמוד מוסר, הייתי יותר שקדן בלמוד, יותר משקיע בתורה, אולם כשהתחזקתי בלמוד המוסר ועבודת התפלה נחלש אצלי ההשקעה בלמוד, היאך יש להסביר תופעה זו, ומה נתן לעשות לפתרה?
קשה מאד לאדם להשקיע את מלא מרצו וכחו על כמה פרטים בשווה, דהינו, גם על מוסר, גם על תפילה, גם על תורה, גם על חסד וכיוצא, והדבר הוא בלתי נמנע כמבואר ב''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 294) הבאתי דבריו לקמן (תשובה לד).
אכן, נדרש מהאדם להשתלם בכל, אולם הדרך ההתחלתית היא להשקיע כוחו ומרצו בפרט מסוים, ואף שבהכרח, מתוך שיקבל סיפוק על היותו מושלם באותו פרט יהא זה על חשבון פרטים אחרים שבהם יחלש, והוא מתוך שיחוש סיפוק מעצמו וירשה לעצמו לבלתי היותו מושלם ביתר הפרטים, מכל מקום זהו הדרך, ולבסוף, מאחר ורצונו להשתלם בכל - ישיג הכל.
מי שלא מבין היטב יסוד זה הוא מבולבל מאד, משום שכאשר ישקיע מרצו בפרט מסוים ובהכרח יהא זה על חשבון פרט אחר, עלול הוא להחליט להשקיע כוחו ומרצו בפרט האחר שנחלש בו, ושוב תחזור לו אותה בעיה שיהא מוכרח לעזוב השקעתו ומרצו מאותו פרט שזה עתה התחזק בו, והוא מכיון שבכך נחלש אצלו הפרט שמלפניו, מאחר וכאשר השקיע בזה - נחלש הקודם. וכך יתגלגל בחוסר יציבות מפרט לפרט, להניח פרט זה ולקפוץ לאחר, וכשיתחזק בחדש יחלש בישן, כי בדרך כלל אין האדם הרגיל יכול להסתער באותה התלהבות על פרטים רבים.
לכך, על ''העובד'' להבין, שאומנם בהיותו עתה משקיע בתפילה ומוסר פג ממנו מרץ ההתלהבות מהתורה, לא יבהל מכך להזניח עבודתו בשל כך, וכן להיפך אם זה עתה משקיע עצמו בתורה בהתמדה בעיון ובקיאות, אף שזה על חשבון תפילה ומוסר לא יזניח עבודתו בשל כך, אלא ימשיך במה שלבו חפץ ונמשך. וזהו שלב ההתחלה המוכרח, ולבסוף ישיג הכל, כי תורה מוסר ותפילה בעצם תלויים זה בזה, וכל אחד מחזק את חברו. כידוע מהחזון איש שתורה מחזקת את התפילה, והתפילה את התורה, אלא כאמור מאחר ואין בכוחו להשקיע את אותם כוחות גם בתפילה וגם בתורה, אזי אף שבתחילה נראה לו שפוגע אחד במשנהו, ימשיך באשר לבו חפץ, ולבסוף ישיג הכל, ומאחר שמטרתו להשיג הכל ולחזק בעצמו גם את התורה וגם את התפילה, יזכוהו מן השמים לזה ולזה.