לימוד מוסר · במה יש לקדם פני היצר הלוחם להמתיק את העברה?
יש לדעת שהיצר עובד הרבה עם כח הדמיון, וזאת יכול לראות האדם בחוש היאך קודם העבירה ידמה לו היצר בציורים שונים את מתיקות העבירה, וכשיבוא לעבירה אכן יעשנה, אולם יתבונן שהרבה מהציורים שצייר לו היצר כיצד יהנה מהעבירה - כלל לא היו קיימים, כן הוא אפילו ביצר התאוה, ובודאי שכן ביתר מיני פיתויי היצר, וכגון שידמה לגנב באם יגנוב יהא לו אושר כזה וכזה... והנה לאחר מעשה הגניבה רואה הגנב שכל האושר ש''הובטח'' לו - ממנו והלאה.
וכל זה עוד מלבד הצער והעגמת נפש שנוצר לאדם מן העבירה, וכמו כן הפירוד והמחלוקת והאיבה שמחמת הקנאה והתחרות שיהא לו באם יהא שקוע בחומריות ובתאוות העולם - את ציורים עגומים אלו משכיל היצר להעלימם לגמרי מהאדם, ומצייר לו ''וורוד'' את החטא.
ולכך העצה, ראשית לדעת זאת, ששקר ענה בו, וכל ציורי ההנאה שיצייר לאדם יש בהם לא מעט מן השקר שלא יהיו קיימים כלל, ועוד, יש להשתמש עם אותה עצה עצמה של כח הדמיון והציור, לצייר האושר של המנצח כמה הרגשתו טובה להיות מנצח, וכמה האכזבה והכאב בהיותו מנוצח, וכן יצייר ציורי עוה''ב ועונגיהם, ולעומתם ציורי הגיהנם, וכאמור שכן כל כח המוסר הוא כח הציור, ובזה ינצח את היצר בכליו של היצר.
ועוד יצייר בדעתו הקנאה הגדולה שיהא לו לעתיד בחבריו וידידיו שהשכילו לגבור על יצרם, ושולחנם יהא מלא ואילו שלו חסר, וכיוצא יפתח מחשבות קנאה סופרים בלבו, וירתע מלהיות פחות מחבריו לנצח נצחים.
וזאת יש לעשות קודם שינעץ בו היצר צפורניו להחטיאו, בעוד שמצבו שקט מיצרו, כי אם ימתין לצייר הציורים החיוביים בשעת תוקף ציורי היצר שמדמה לו מתיקות העוון - לא יוכל לו, כי בעידנא דיצה''ר לית דמדכר לי' ליצה''ט (נדרים לב ע''ב).
מדוע עם כל המוסר ועבודת ה' והידיעה הברורה בתכלית האדם, ועל אף כל הרצון החזק שלנו להשתנות ועם כל ההכרה בשכר וענש העבודה עדין רופפת אצלנו, וכושלים אנו בה באפן שאין שכלנו מסגל להבין היאך מגיעים אנו לשפלות כזו ששקועים אנו בה?
הסיבה העיקרית לכך היא הקטיעות ברצף העבודה מחמת הטרדות הרבות, אנו מתיחסים לטרדותינו עם כל ראשינו ורובנו, ובכך מתנתקים מהעבודה.
זאת עלינו להבין אי אפשר שהמוסר על התמדת התורה יועיל לנו, או המוסר על כוונת התפילה יועיל ועם כל רצוננו החזק - בו בזמן שכאשר מטרידה אותנו איזו טרדה מעניני עוה''ז כבר פורקים אנו מעלינו כל עול אחר שקבלנו עלינו מתורה ותפילה, ומתיחסים לאותו עול של טרדת עוה''ז כי עליו נותנים אנו את משפט הבכורה.
ורואים זאת בחוש, אדם עוסק בתורה ואפילו בהתלהבות ובעיון, והנה לפתע מקבל איזושהי ידיעה המטרדת, איזה טלפון של אי מישהו שמתקשר עתה אליו וכיוצא מיד יסגור הגמרא ויתפנה להסדר עניינו, או כמו כן בתפילה, כל הטרדה שהיא וכגון הקפדה על מאן דהוא, או חוב שחייב הוא לבע''ח או כל הסדר שעליו להסדיר, כבר מטרידו הדבר, וכבר בשביל כך מניחים אנו את התפילה על כל מעלותיה הנשגבות - הצידה, ומתפנים אנו לפתור את בעיותינו הקטנוניות, היאך א''כ תיכון העבודה לפלס נתיבות בלבותינו שתהא עבודתנו פנימית באמת?!
וא''ת היא גופא, היאך א''כ נתפנה ללימודינו ולתפילתנו גם מתוך הטרדות, הלא הטרדות השתלטו עלינו וא''כ אין באפשרותנו ללמוד מוסר ולעבוד כראוי, וא''כ היאך נתחיל, כבר עמד על כך ה''מכתב מאליהו'', והסביר שהעבודה צריכה להיות בגדר ''גיטו וידו באין כאחד'', להתפנות כאשר יוכל מטרדותיו, ואז יעסוק במוסר בהתלהבות, ובודאי תספוג נשמתו משהו וכן יתמיד במוסר עד שיתבטל אצלו ערכי העוה''ז ויהיו אפסיים ונפסדים כלפי ערכי התורה והמצוות, ובמקום תורה ומצוה לא יזכרו ולא יעלו על הדעת טרדות עוה''ז, כלומר גם כשהטרדות מציקות ומפריעות לנו, כשנתפנה אליהן - לא נתפנה אליהן עם כל ראשנו ורובנו, אלא עדיין נהיה קשורים לתורה ולתפילה, ונסדר אכן את סידורי טרדותינו אולם בדיעבד ובדרך טפל.