לימוד מוסר
לומד אני מוסר לא מעט ואיני רואה ברכה לשנוי מדותי ותאוותי - בלמוד המוסר, מדוע?
קודם יש לדעת היאך נכון ללמוד מוסר, ונציין כאן כמה פרטים בזה.
א. ללמוד באותו נושא שהינך נגוע בו תקופה ממושכת, ולא לקפוץ מנושא לנושא.
ב. ללמוד במגוון ספרים המדברים מוסר באותו נושא.
ג. לשנן מאמרים מרגשים באותו נושא שאתה עוסק בו, לנגן אותם בניגון, ובלכתך בדרך חזור בעל פה על אחד או שנים מהם שרגשוך - בשינון ובניגון בלחש, עד שיחדרו היטב בלבך.
ד. להרבות להתפלל להצלחתך באותו נושא שהינך עוסק בו בספרי המוסר.
ה. אין הכוונה שלא לעסוק בספרי מוסר בנושאים אחרים. אפשר גם אפשר, אלא שעיקר עסקך יהא בנושא אחד, ולא להרפות ממנו תקופה ממושכת.
ו. זמן לימוד מוסר שיש להפיק ממנו תועלת משמעותית הוא כ- 45 דקות, כולל לימוד, שינון וניגון, ואף שכל זמן שיקדיש אדם למוסר יש בו תועלת.
ז. כדאי ללומד מוסר שתהא לו קביעות במוסר בבקיאות ובעיון. הבקיאות יכולה להיות כל בוקר או ערב קודם לכתו לישון.
ח. והעיון כנ''ל - 45 דקות - אם אפשר במקום שקט ומבודד על מנת להתרכז בו בישוב הדעת.
ט. אם לא מתאפשר לעסוק במוסר במשך זמן הנזכר, לא ימנע מלימוד המוסר ואפילו לזמן קצר ביותר.
ומובא בספר ''אור ישראל'' (יז, א):
ורבנו ישראל בעצמו היה לומד ספרי מוסר בהתפעלות רבה ועצומה, בקול נעים מאד, מעורר עצב, ולפעמים היה חוזר על מאמר אחד בהתפעלות כמה וכמה פעמים, אשר כל השומע קולו, נמס לבבו ויהי למים. וגם לעת זקנותו וכבר האיש קדוש ונורא וכמעט התפשטה נפשו מגשמיותו, בכל זאת לא חדל מללמוד ספרי מוסר בהתפעלות עצומה מאד, ופעמים גם בבכי רב.
ומה מאד הזהיר: לא יקלה הדבר להיות כל רב ומורה צדק בעירו מזהיר ומזרז אל לימוד המוסרי בשפתיים דולקות ולב נכון, איש איש לפי ערכו יהלל (מאיגרתו, תנועת המוסר ב', סב).
והעיקר הוא לזכור פרט חשוב שבגללו נשברים רבים מאלה שהחלו לתקן עצמם בדרך לימוד המוסר, והוא, התוצאות לא תמיד הם מיידיות, האדם שלומד מוסר מתפעל ומתרגש, מגיע לחרטה וקבלה אמיתית, ומכך מגיע למסקנא, זהו, לעולם לא אכשל יותר, וכשנכשל נשבר ונחלש בדעתו בראותו שהנה לימוד המוסר לא נתן לו כלום.
זו טעות! אין ספק שלימוד המוסר שינה במהותו, ואם עד עתה היה נכשל בכל יום, מעתה יכשל כל יומיים, וכדומה, ואפילו אם ימשיך להכשל כמו קודם, מעתה יהא זה עם אנחה כבדה יותר מאשר קודם, ובכך במשך הזמן יש סיכוי שיגמל מהמידות והתאוות הרעות. כדי לראות פירות מלימוד המוסר צריך לכך סבלנות, ובהבחנה כראוי יראה היאך באיטיות קוצר הוא את הצלחותיו.
ועוד סוד גדול מגלה לנו הסטייפלר שיש בלימוד המוסר, דהלומד מוסר בצעירותו, וכן המלמד לילדיו מוסר, כשמתגבר שכלו - אותו מוסר שלמד בקטנותו גָּדֵל עמו ומשפיע עליו כפי גדלותו להתחוור לו ביותר מה שלמד בצעירותו.
ואם כן, לימוד המוסר הינו מבורך ביותר להשאיר ברכה לכל חיי האדם, והוא ממש דברי שלמה המלך: ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'', דהיינו אותו מוסר שלמד הנער בילדותו - גודל הוא עמו ומתפרש ומתחוור לו כפי עליית שָׁנָיו ועד זקנותו, לכך אין להתעייף להטיף מוסר לעצמו ולבניו או לתלמידיו, כי יש לדעת, המוסר חודר! טיפה ועוד טיפה עד שלבסוף מחוררת גם את לב האבן, ואף שלעין נראה שכל הדבורים הינם לבטלה, ואין האוזן שומעת, אין הדבר כן.
רואים אנו אנשי ''חכמה והשכל'' בחכמת המוסר, אולם ללבם עדין לא נגע הדבר, הכיצד?
לימדנו הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' כד-כה בהקדמה): ''אין מוסר אלא מה שהאדם לומד על עצמו לעצמו וכו', אם מתכון האדם לתפוס רעיון נשגב במוסר בשכלו לבד, מבלי להשיב אל לבו אל יחשוב שעכ''פ בשכלו הבין הענין, אינו כן! תוכן הענין הוא האמת המוסרית הלבבית שמתבטאת בו, ומי שלבו ממאן להכיר האמת הזו, מחמת שרצונותיו מתנגדים לה, אין שום ספק בכך שגם שכלו לא יתפוס אותה על בוריה''.
ישנם רבים מזכי הרבים, ''חכמים'' במוסר, מלאים ברעיונות נשגבים, אולם עבודתם היא עם אחרים, או שהיא בשכל בלבד, ואינם עובדים עם עצמם בשבירת מדותיהם ותאוותיהם, הרי שאלו לא רק שרחוקים מן האמת, אלא גם רעיונותיהם הנשגבות אינם נתפסים בשכלם באמת אחר שרצונותיהם מתנגדים לכך,וכמו כן השפעתם על אחרים אינה השפעה של ממש, אחר שאין עבודתם עם עצמם ולעצמם לעבוד ולעמול לכבוש תאוותיהם ורצונותיהם ולעמול על תיקון מדותיהם.
ועוד אפשר לומר עליהם שהמה נשרדים בעצמם רק מכח עמדתם שהינם מפורסמים כמשפיעים או שמפורסמים המה כבעלי חכמה, אולם לְקִרְבָּם לא הגיעו עדיין הדברים כלל.
עיקר המוסר והצלחת תפיסתו, ועיקר ההצלחה בהעברתו לרבים, הוא כאשר זה האדם המשכיל במוסר והמלמדו לאחרים מיישם את הדברים - ולפחות הינו בגדר עובד על עצמו ובכך הינו מנוסה ואיש מלחמה ''למעשה'' ואפילו חלקי, ולא בתאוריה בלבד.
עתה, בימינו דור של הסתר פנים והעבודה העצמית קשה היא למאד, מה הדרך שנותרה לנו כדי להגיע לתכליתנו?
על כך עונה הרב ''מכתב מאליהו'':
בעת נוראה כזאת, אשר לא נדע מה ילד יום, אין פנאי לעסוק בעבודת העליה בהדרגה כבשנים כתיקונן, זקוקים אנו לתשובה דרך קצרה, בגדר ''יש קונה עולמו בשעה אחת''; היינו רפואה כללית לחטאים, בגדר ''עזרה ראשונה''.
וזה בד' דרכים:
א. לימוד התורה - להבריח היצה''ר.
ב. לימוד המוסר - קניית ''מבט האמת''. [כי ''בחסד ואמת יכופר עוון''].
ג. להתרגל בשבירת הרצון.
[כמו שכ' רבינו יונה ביסוד התשובה בשם הראב''ד שחשוב כהרבה תעניות בכל יום, עיי''ש; ובזה מתקן סבת החטא - ''כנגד משובתם תהא תשובתם''].
ד. להרבות במעשה החסד - לתקן חטאים שבין אדם לחברו - ; בין חסד ליחידים בין פעולות עבור כלל ישראל; גם חסד בלב - נושא בעול עם חברו, ותפילה על אחרים.
מצבנו הלא הוא בכי רע, תחלואי הנפש בתקף נמצאים בנו, א''כ במה נתחיל לתקן את עצמנו ולרפאת את נפשנו?
העצה היחידה היא לימוד המוסר, אלא שלימוד המוסר צריך שיהיה בדרך ציורים והמחשות, כי רק זה הוא הדרך המועילה בלימוד המוסר.
והיטיב לבאר זאת הרב מכתב מאליהו ח''ד עמ' 251-256 עיי''ש באורך ונביא כאן קטעים קצרים מדבריו:
מה היא העצה לתיקון המצב? רק עצה אחת יש: ציורים - ציורי הלב. היינו, להרבות בכח הדמיון ציורים מוחשיים בעניני קדושה, שנרגיש כמו חי את האושר הנפלא שבה. [הגרש''ז זצ''ל היה שואל: במה השיגו האבות הקדושים וכל גדולי העולם ז''ל את מדרגתם? במה היה כחם יפה מכוחנו? והשיב: הם ידעו את הכח האדיר שבציורי הלב. הנה היצר הרע יודע היטב סוד זה, וכל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות שבהם לוכד את לבנו ולוכד אותנו ברשתו. לא נוכל להילחם נגדו כי אם בנשקו - דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה כנ''ל. כן החזיקו הצדיקים ז''ל לנגד עיניהם תמיד את ציורי גן עדן והתענוג הנפלא שבדרך ה', ובזה ניצחו את יצרם ועמדו נגד כל הנסיונות. חז''ל הורו לנו דרך זאת, כי הרי כל האגדתא שבש''ס ובמדרשים מלאה ציורים חיים ומוחשים ממש, ואם האדם ילמדם היטב וישמרם בזכרונו ויעלם על דמיונו יש בכחם לפעול על לבו בלי ספק]. לדוגמא, אמרו במשנה (ראש השנה טז.) ''בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון (אחד אחד)'', שזהו ציור מוחשי, אף על פי שאמרו אחר כך בגמרא (שם טז:) ''כולן נסקרים בסקירה אחת'', אומנם כלפי הקב''ה נעשה הדין של כולם בסקירה אחת, אולם ''בסקירה אחת'' אינו נתפס בשכלנו, ולכך ציירו לנו בציור מוחשי - כבני מרון - אחד אחד, שהוא דבר המתאמת בשכלנו, ולכך נקבע במשנה הציור הפשוט והמוחשי הפועל על הלב (עיין מש''כ בזה בכרך ג, עמ' 259).
מכל המתרחש בעולם אפשר לקחת ציורים חיים כפי הנדרש לרפואת נפשנו. הרי פליטי המחנות באים לחיפה ונועלים בפניהם שערי הארץ, ומוליכים אותם שוב למחנה בקפריסין. איזו הרגשה היא זו! אנו יכולים לקחת מזה למצבנו הרוחני. הרי זה כאילו היינו באים עד שערי גן העדן ומגרשים אותנו משם. ''זה השער לה' - צדיקים יבואו בו''. מצד אחד כתוב ''אודך כי עניתני'' (תהלים קיח, כא), ומצד שני ''אודך ה' כי אנפת בי'' (ישעי' יב, א) ו''טוב לי כי עֻנֵּיתי'' (תהלים קיט, עא), כי באמת שניהם שוים ואנו צריכים ללמוד מכל דבר אמונה ובטחון על דרך הציורים, ולהתפלל אל ה' שירפא את קושי ערפנו, ואז יועיל בע''ה, כמש''כ ''ותהי לי לישועה''.
היאך זוכים שיפתח הלב בברכות בתפלה, בודוי, בסליחות, בתקון חצות וכיוצא?
כל ההצלחה בעיקר זה של פתיחת הלב, ושהוא העיקר בעבודת ה', תלוי בכח הציור המוחשי, והוא בעצם לימוד המוסר - קודם שיעשה המצוה או הברכה והשבח לבורא.
וכגון בברכת הנהנין, בא האדם להנות ממשקה או מפרי וכיוצא, יתכן אף שמברך הוא בכוונת פירוש המילות מילה במילה ומ''מ חסר כאן הלב, כי מהו הלב? הרגש! להרגיש ולהתפעל.
והנה האדם המקבל דבר מחבירו, חש ומרגיש בנותן, חש הוא חובה ליתן תודה למיטיבו, להיות כי מוחשי אצלו שיש כאן נותן ומקבל, והוא זה שקבל מתת מיד הנותן.
תחושה זו חייבים אנו לפתחה כלפי הבורא, והוא בכך שקודם הברכה - שניות אחדות - יתבונן הרי אני בא לשתות מים ולברך לבורא שנתן לי המים. ולהשתדל שתהא לי הרגשת תודה כלפי הבורא. וביותר יש לנו להתבונן, אדם שמגיש לך כוס שתיה אכן חייב אתה להודות לו, אולם אין חייב אתה להודות לו כמציל חייך, שהרי אם לא היה הוא מגיש לך השתיה היית הולך מעצמך ושותה.
אולם לגבי הקב''ה אין הדבר כן, אי אפשר לומר לגבי קוב''ה שאם הוא לא היה נותן לי עתה השתיה הייתי נוטלה בעצמי ממקום אחר... לפי שמי אתה ומי עצמך? אלמלי רצון ה' ליתן לך כוס שתיה זה היית מת בצמא, הרי שהתחושה כלפי הבורא צריכה להיות תחושת מציל חייך.
וכמו בברהמ''ז - שזו ברכה בדרך כלל מזולזלת אצל הרבה בני אדם אף שהיא דאורייתא.
נתבונן, אדם הולך למסעדה קונה מנה יפה ומשלם מחיר הגון, בודאי אינו חש כעני ומסכן, אדרבא, הוא העושה טובה לבעל המסעדה.
ולעומתו זה עני האוכל מבית התמחוי ושולחן ערוך מכל טוב ערכו לפניו - בודאי חש הוא רגש עמוק של הודאה כלפי בעל התמחוי.
או כמו כאשר אדם נדיב מזמין מסכן ועני למסעדה ומזמינו לארוחה חמה על חשבונו, כמה ערך ותודה יחוש אותו עני כלפי מטיבו.
ובכן נשים לב למה שאנו אומרים בברכת המזון: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים... ושולחנו ערוך לכל והתקין מחיה ומזון לכל בריותיו וכו', האין זה שאנו אומרים בפירוש שאנו אוכלים מבית התמחוי של הקב''ה?! שאנו אוכלים במסעדה על חשבון הקב''ה?! ואיפה א''כ הרגשת תודה כלפי הקב''ה.
לכן הדבר תלוי בהתבוננות, קודם האכילה או באמצעה או אפילו קודם ברהמ''ז, יחוש האדם תחושת הכרת הטוב כלפי הקב''ה שהנה והוא אוכל מתמחויו ומשולחנו הערוך שפרש לפניו.
והכל תלוי בהכנה ובהתבוננות שקודם המעשה, וכמו כן לגבי תפילה, אנשים הולכים להתפלל מבלי כל תחושת ''עבדות'', אלא כי כך נהגו וזהו ''הסטייל'' של החברה והמשפחה וא''א אחרת, ואינם חשים את העיקר, והוא: הנני הולך עתה לראיון עם בורא עולם לבקש ולהתחנן לו על נפשי ועל נפשות בני ביתי, וכיוצא, והרי כל הסיעתא דשמיא וההצלחה תלויה בתפילה ואם אין הרגשת הלב, מה ערך יש להחיצוניות.
וכן קודם הווידוי או הסליחות, ישב דקות אחדות ויתבונן הרי אני עתה הולך לבקש מחילה סליחה וכפרה מבוראי מיטיבי נותן חיי ולחמי שחטאתי ומרדתי נגדו, והרי אני בא עתה בבושה להתנצל ולבקש סליחה, ואז תתחיל בווידוי או בסליחות.
וכן קודם תיקון חצות, שב כמה דקות להתבוננות, הנה אני בא עתה לבכות ולהתאבל על חורבן ביהמ''ק שהיה מגדל אור וגשר המגשר בין עם ישראל לבורא, ובאופן ישיר וקל היה ניתן לראות את השכינה עין בעין, וכן יתן לב על מה שנשלך בעקבות החורבן והוא חילול שמו הגדול שאין מכירים בו אף מבני עמנו, וצער גדול יכניס בלבו על כך שהנה אחי ובני עמי אינם מכירים את הבורא, וכן מחשבות כיוצא באלו.
הכלל, לא לנחות ישר על התפילה על הווידוי, או על ברכה כל שהיא, אלא להתבונן דקות אחדות קודם כל ברכה ותפילה מה אני הולך לעשות עתה, ולפתוח הרגש והלב ורק אח''כ להתחיל, ובדרך זו יראה האדם שינוי ניכר בברכותיו, ובעליתו באמונה והכרת ה' התלויה בתפילה ובברכות.
במה יש לקדם פני היצר הלוחם להמתיק את העברה?
יש לדעת שהיצר עובד הרבה עם כח הדמיון, וזאת יכול לראות האדם בחוש היאך קודם העבירה ידמה לו היצר בציורים שונים את מתיקות העבירה, וכשיבוא לעבירה אכן יעשנה, אולם יתבונן שהרבה מהציורים שצייר לו היצר כיצד יהנה מהעבירה - כלל לא היו קיימים, כן הוא אפילו ביצר התאוה, ובודאי שכן ביתר מיני פיתויי היצר, וכגון שידמה לגנב באם יגנוב יהא לו אושר כזה וכזה... והנה לאחר מעשה הגניבה רואה הגנב שכל האושר ש''הובטח'' לו - ממנו והלאה.
וכל זה עוד מלבד הצער והעגמת נפש שנוצר לאדם מן העבירה, וכמו כן הפירוד והמחלוקת והאיבה שמחמת הקנאה והתחרות שיהא לו באם יהא שקוע בחומריות ובתאוות העולם - את ציורים עגומים אלו משכיל היצר להעלימם לגמרי מהאדם, ומצייר לו ''וורוד'' את החטא.
ולכך העצה, ראשית לדעת זאת, ששקר ענה בו, וכל ציורי ההנאה שיצייר לאדם יש בהם לא מעט מן השקר שלא יהיו קיימים כלל, ועוד, יש להשתמש עם אותה עצה עצמה של כח הדמיון והציור, לצייר האושר של המנצח כמה הרגשתו טובה להיות מנצח, וכמה האכזבה והכאב בהיותו מנוצח, וכן יצייר ציורי עוה''ב ועונגיהם, ולעומתם ציורי הגיהנם, וכאמור שכן כל כח המוסר הוא כח הציור, ובזה ינצח את היצר בכליו של היצר.
ועוד יצייר בדעתו הקנאה הגדולה שיהא לו לעתיד בחבריו וידידיו שהשכילו לגבור על יצרם, ושולחנם יהא מלא ואילו שלו חסר, וכיוצא יפתח מחשבות קנאה סופרים בלבו, וירתע מלהיות פחות מחבריו לנצח נצחים.
וזאת יש לעשות קודם שינעץ בו היצר צפורניו להחטיאו, בעוד שמצבו שקט מיצרו, כי אם ימתין לצייר הציורים החיוביים בשעת תוקף ציורי היצר שמדמה לו מתיקות העוון - לא יוכל לו, כי בעידנא דיצה''ר לית דמדכר לי' ליצה''ט (נדרים לב ע''ב).
מדוע עם כל המוסר ועבודת ה' והידיעה הברורה בתכלית האדם, ועל אף כל הרצון החזק שלנו להשתנות ועם כל ההכרה בשכר וענש העבודה עדין רופפת אצלנו, וכושלים אנו בה באפן שאין שכלנו מסגל להבין היאך מגיעים אנו לשפלות כזו ששקועים אנו בה?
הסיבה העיקרית לכך היא הקטיעות ברצף העבודה מחמת הטרדות הרבות, אנו מתיחסים לטרדותינו עם כל ראשינו ורובנו, ובכך מתנתקים מהעבודה.
זאת עלינו להבין אי אפשר שהמוסר על התמדת התורה יועיל לנו, או המוסר על כוונת התפילה יועיל ועם כל רצוננו החזק - בו בזמן שכאשר מטרידה אותנו איזו טרדה מעניני עוה''ז כבר פורקים אנו מעלינו כל עול אחר שקבלנו עלינו מתורה ותפילה, ומתיחסים לאותו עול של טרדת עוה''ז כי עליו נותנים אנו את משפט הבכורה.
ורואים זאת בחוש, אדם עוסק בתורה ואפילו בהתלהבות ובעיון, והנה לפתע מקבל איזושהי ידיעה המטרדת, איזה טלפון של אי מישהו שמתקשר עתה אליו וכיוצא מיד יסגור הגמרא ויתפנה להסדר עניינו, או כמו כן בתפילה, כל הטרדה שהיא וכגון הקפדה על מאן דהוא, או חוב שחייב הוא לבע''ח או כל הסדר שעליו להסדיר, כבר מטרידו הדבר, וכבר בשביל כך מניחים אנו את התפילה על כל מעלותיה הנשגבות - הצידה, ומתפנים אנו לפתור את בעיותינו הקטנוניות, היאך א''כ תיכון העבודה לפלס נתיבות בלבותינו שתהא עבודתנו פנימית באמת?!
וא''ת היא גופא, היאך א''כ נתפנה ללימודינו ולתפילתנו גם מתוך הטרדות, הלא הטרדות השתלטו עלינו וא''כ אין באפשרותנו ללמוד מוסר ולעבוד כראוי, וא''כ היאך נתחיל, כבר עמד על כך ה''מכתב מאליהו'', והסביר שהעבודה צריכה להיות בגדר ''גיטו וידו באין כאחד'', להתפנות כאשר יוכל מטרדותיו, ואז יעסוק במוסר בהתלהבות, ובודאי תספוג נשמתו משהו וכן יתמיד במוסר עד שיתבטל אצלו ערכי העוה''ז ויהיו אפסיים ונפסדים כלפי ערכי התורה והמצוות, ובמקום תורה ומצוה לא יזכרו ולא יעלו על הדעת טרדות עוה''ז, כלומר גם כשהטרדות מציקות ומפריעות לנו, כשנתפנה אליהן - לא נתפנה אליהן עם כל ראשנו ורובנו, אלא עדיין נהיה קשורים לתורה ולתפילה, ונסדר אכן את סידורי טרדותינו אולם בדיעבד ובדרך טפל.
מה העצה לבל יסיתו כחות הטמאה לאדם להחטיאו ולקטרג עליו?
מובא בחז''ל (ע''פ מדרש תהילים עב, ג) ''כל מקום שיש דין למטה אין דין למעלה''. ופירש הרב מכתב מאליהו (ח''ה עמ' 61 ע''פ מהר''ן מברסלב) שכשהאדם דן את עצמו למטה והיינו שלומד מוסר ומייסר עצמו בדין ע''י שתובע את עצמו בעצמו על מחדליו ועושה דין בעצמו, אזי בכך מתבטלים מעליו המקטרגים מלמעלה ודוחה כל הסט''א ממנו, וזה ביד כל אדם ממש לעשותו.
וכמה מעודד הדבר ושאין שום מקום ליאוש אחר שהאדם לומד מוסר, ובכך מיסר הוא את עצמו במוסרי חז''ל לתבוע מעצמו לתקן דרכיו ולחשוב דברים היאך להישמר מהחטא, בכך מבטל כוחות הטומאה שלא ישלטו עליו.
רבים יחפצו לעבד את קונם אולם מעטים המה המצליחים לישם, מדוע, והלא השאיפה תמצא גם לרבים?
אחת הסיבות לכך הוא יצר הדחיה, והוא שכאשר מתעורר האדם לדבר טוב מחליט ליישמו ''ממחר'', והחכם מיישמו מיד! זהו סוד ההצלחה לעשות בהווה כאשר יוכל ולא לדחות המעשה או הלימוד למחר כי כאן כל סוד הצלחת היצר.
ולפעמים אף יפתהו היצר להכשילו בחטא, ויפייסהו בכך שלמחר בודאי יתחיל התחלה חדשה, אולם עתה ישאר בחטאו, או שישאר עתה בביטולו מתורה ורק מחר יתחיל הפרק מחדש וכיוצא, כל אלו המה מעצות יצר המוצלחות ביותר.
ובכלל, וכי מי התיר לאדם עתה להתבטל כי מחר מתחילים פרק חדש... וכי זו סיבה להתבטל?!
ובזה נפלו רבים ומשכו וסחבו כך שנים על שנים מבלי להתקדם ורק ניחומים של הבל בידיהם והמה הבטחות השוא של יצרם המבטיחם שעוד יבואו ימים טובים מחר או מחרתיים... ורק לא היום...
ומאמינים המה בעצמם, מתוך שנותן להם יצרם כח להאמין בעצמם, והכל שקר, שהרי וכי מחר כשבא הוא לפרק החדש, או להתמודדות החדשה, וכי עמד יצרו בהבטחתו לעוזבו ללמוד או להתגבר על יצרו, הלא מחר שוב ניצב לו יצרו לשחק ולהתל בו כאתמול שלשום, ואדרבא, הרבה יותר קשה להתחיל מחר התחלה חדשה כשאתמול חדלת לגמרי מפעלך, ולהיפך הוא האמת, שעתה בהווה תאחז באשר תוכל, ואפילו שהוא ''שאריות של מצוה'', מ''מ עצם זה שהנך עדיין אחוז במצוה או בתורה - הרבה יותר בנקל הוא ההמשך מאשר כשעתה תחדל לגמרי ולמחר תצטרך להתחיל מחדש אחר שאתמול בטלת לגמרי מהתורה, ה' יצילנו מעורמת היצר.
ואת יצר דחיה זה ניתן לסלק ע''י לימוד המוסר באופן מתמיד, כי אז שבט המוסר יעוררו שלא יתעצל לדחות את חובותיו לבוראו.
איזה ספרי מוסר ללמד? המעודדים או המוכיחים בחזקה?
תלוי מצב האדם באותה עת, אם מצבו חזק, ויצרו פוחז עליו להחטיאו יש ללמוד מוסר המוכיח בחזקה, ואם מצבו שבור ומיואש, יש ללמוד מוסר המעודד.
הקדמה
הגמרא במכות (כד ע''א) מביאה את נבואת חבקוק על הדור האחרון: ''בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה''. דהיינו שהעיקר בדור האחרון יהיה האמונה והוא יהא העמוד שכל קיום התורה יהא תלוי בו.
ויש לתמוה וכי אימת לא היתה האמונה עיקר שהכל תלוי בו, והלא בכל הדורות כולם מימות עולם ועד עתה האמונה היא היתה יסוד ובסיס הכל. וכי יש ערך לתורה ומצוות ללא אמונה, הלא לעולם האמונה היתה ''ראש'' ואחת הקודמת ועיקרית לכל, ומה אפוא נשתנה דור האחרון שעליו מנבא חבקוק שכל התורה תעמוד על אחת שהיא האמונה?
ועוד יש להבין בלשון נבואת חבקוק: ''וצדיק באמונתו יחיה'', הרי שקבע שהצדיק באמונתו יחיה, ומה עם שאר בני האדם, הכי הם לא יצליחו לחיות באמונתם, אם כן לא שבקת חיי לכל בריה, וכי העולם כולם צדיקים, והלא הצדיקים מועטים הם ששתלם הקב''ה בכל דור ודור, ומהו אם כן הלשון וצדיק באמונתו יחיה, הלא היה לו לומר ''ואיש'' או ''ואדם'' באמונתו יחיה.
ועוד, דאם כן הוא הביאור כפשוטו שהצדיק הוא שבאמונתו יחיה, מה הוא, העמידן על ''אחת'' והלא כבר בשביל להיות ''צדיק'' נצרך פרטים רבים.
להבין ענין זה על אמיתותו נקדים דברי הרמח''ל בספרו ''דעת תבונות'' הנחוצים מאד לדעתם בימינו, ובמאמר זה מתאר הרמח''ל כיצד יהא מצד הנסיונות בדור האחרון לעומת דורות הקודמים, והנה לך לשונו:
ובכאן נמצא פתרון לשאלה הראשונה ששאלנו מה נשתנה דורנו שניבא עליו חבקוק שהעיקר אצלו יהא האמונה, שהנה בכל הדורות אכן האמונה בוודאי היתה לראש פינה וממנה יתד וממנה יסוד לכל, אולם היה אפשרי בנקל לזרום עמה ולצעוד את צעדינו על פיה, התמיהות והבלבולים לא היו כל כך קשים לסתור את האמונה והיה ניתן יותר בנקל להתאים את הנהגת הבורא עם האמונה ועם כלליה ויסודות עיקריה.
אולם בסוף הימים שיחשוב הקב''ה עצות מרחוק להעמיק לסבך לנו את האמונה ולהסתיר עצמו מאתנו בכל מיני הסתרות ותמיהות, אזי אז יהא קשה מאד ''לזרום'' עם האמונה ולחיות על פי כלליה, אחר שהסתירות והתמיהות יהיו כ''כ מסובכות שמבלי תמימות חזקה ומתמדת יפול האדם ויתערער מיציבותו.
והנסיונות יהיו קשות אם זה בחומר, עניות נוראה ובפרט לתלמידי חכמים העוסקים בתורה, מיתת וקטיפת צעירים בהשאירם יתומים ואלמנות, רווקות עם תוחלת ממושכה מחלת לב, בעיות שלום בית חמורות, גירושין באופן מבהיל, חינוך ילדים קשה ומפרך ואחרי הכל עוד תוצאות של תרבות רעה בתוך ביתו של אדם הקשה ממלחמת גוג ומגוג.
ואם זה ברוח, עליות וירידות מפאת הנסיונות של הטומאה הקשים שיהיו בתוקף ביותר בזמן הזה וכפי הגדרת האור החיים הק' - התמודדות עם שער הנו''ן של הטומאה שלא היה מעולם.
וכמו שכן העיד הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ''ל תלמיד ה''חפץ חיים'' בשם רבו, שהחושך של האמונה יהא כל כך עבה וכפול בסוף הימים עד שיהא אפשר לדחוף בו האצבע... שמרוב עביותו יהא ניתן לממשו - ''וימש חושך''...!
ומי לא חש זאת בימינו שהנסיונות מערערים את היציבות, והתמורות העוברות עלינו הינם חדשים לבקרים, והאמונה כל כך קשה, ונצרכת היא להתמדה יום יום ממש, ואמונה של אתמול אינה מספקת להיום, ואמונה של היום לא תספיק למחר, כי הצורך להתחדש בה ולהגבירה יהא נצרך יום יום ממש מחדש.
וכאדם שאכל היום את מאכלו והשביע בכך את רעבונו, שבודאי לא יספיק לו אוכל זה למחר או אף לעוד חצי יום, מפני שמציאות בניית האדם עשויה באופן ששורפת את האוכל מפאת האנרגיה לחום הגוף, כך שנצרך בכל פעם לאכול מחדש.
כן הוא בענין האמונה, האוייב מספר 1 של אמונה הרי הוא עצם מציאות העולם, שכך בנאהו הקב''ה באופן שמסתיר את הנהגת ה', וכאילו עולם כמנהגו נוהג, כל מהלך חיינו בנוי על סיבה ומסובב, ולכל סיבה ישנה סיבה, והכל במהלך טבעי ומקרי, אדם העובד יש לו פרנסה, ואם לאו לאו, אדם המתרפא ברפואות מבריא, ואם לאו לאו, ההשתדלות נראה שהיא המנצחת והקובעת, בני אדם תלויים וסמוכים אלו על אלו וזה מהלך העולם, כך שבניית העולם הינו בסגנון ה''שורף'' את האמונה, כל היסח הדעת ומשיכת זמן שורפת את האמונה, כי אם התחזקת היום באמונה ו''האכלת'' את עצמך אמונה ובטחון לא ישאר מזה למחר, כי עצם מוגבלות העולם בזמן בגוף במקום וסיבותיו מקריו ואירועיו שורפים את האמונה ומובילים את האדם לאשר תראינה עיניו מקרה וטבע.
מצב זה אכן היה בכל הדורות, אולם נשתנה דורנו שהנה מלבד עצם מציאות החיים המוגבלת בגוף מקום וזמן ובסיבות לסיבות כמבואר לעיל, שהיא מצד עצמה שורפים את האמונה מהאדם, יותר על כן דומה מצבנו לאדם שחדל מלאכול ועוד הוסיף לאכול מאכלים רעים ומזיקים לגוף, הרי שלא רק שנשרף לו מאכלו הטוב שאכל קודם אחר שלא אכל עוד, אלא אף השחית עצמו במאכלים מקולקלים המזיקים. כן הוא מצבנו עתה ללא חיזוק אמונה מתמדת היום, הרי שלא רק זה בעוכרינו שמציאות סגנון העולם שורף אמונה, אלא יתר על כן שאנו הלא מוקפים במשחיתים ומקלקלים את האמונה, אם זה ''התקשורת'' המלאה מינות וכפירה - כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, ואם זה טומאת העריות המתפוצצת מכל פינה ומכל עבר ואין פסע ללא פשע בכל מקום ובכל אתר כמעט ללא יוצא מן הכלל.
והרי אין לך כטומאת העריות המכחישה ומשמדת את האמונה מהאדם, ומקרא מלא הוא ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב - ויצמד ישראל לבעל פעור'', וראה דברינו בזה בספרנו זה בנושא אמונה ובטחון שאלה ועוד הארכנו בזה בספרנו ''בים דרך'' על התורה, וכן בספרנו ''חוקי חיים'' על התורה (בפרשיות פנחס-מטו''מ). היאך נפלו ישראל מישיבתו הרמתה של משה רבנו ראש הנביאים, ומישיבה הבנויה מענני כבוד, ומזונם היה מן ובאר מים וכנאמר: ''לחם לא אכלתם יין ושכר לא שתיתם'', ''שמלתך לא בלתה מעליך נעלך לא בלתה ורגלך לא בצקה'' וכיוצא ניסים לאין ספור, ומשם ירדו לישיבת ''בעל פעור'' הגועלית והסרחונית בחומר וברוח. היתכן...?! אלא זהו כחה של העריות לטמטם מצד אחד ולשחד מצד שני את השקוע בה, ולתולשו ולעוקרו מגבולי הקדושה עד להורידו מישיבתו של משה רבנו לישיבת בעל פעור...
ועוד נוסף עלינו היום יצר החומרנות והלוקסוס, להתחדש בכל מיני עונגים למיניהם דירות פאר, מכוניות פאר, כלים רהיטים ומוצרים יקרים ומחודשים, ומכך בני אדם נכנסים לחובות ובלבול התולש ועוקר את הדעת מלהתבונן במחויבויותיה כלפי הבורא, אחר ששקועה היא במחויבויותיה כלפי בני אדם כנושים ומלווי בריבית (ב''היתר עיסקא'' כמובן).
וזה אשר בא חבקוק להזהירנו ולעוררנו, שבסוף הימים תהא האמונה קשה מאד לקיום, וכמה שתהא נצרכת וחיונית יהא קשה לקנותה ככלי זהב ונוח לאבדה ככלי זכוכית.
וזאת עוד מלבד כאמור לעיל בדברי הרמח''ל שהקושיות והתמיהות יהיו כל כך סבוכות וסרוכות לבלבל את האמונה ולסותרה מכל כוון, ורק התמימות היא שתציל.
ולגבי מה שהקשינו בתחילת ההקדמה, מהו לשון וצדיק באמונתו יחיה, המורה כאילו ורק הצדיק יצליח לחיות באמונתו ואילו שאר אינשי שאינם בגדר צדיקים לא יצליחו אם כן לא שבקת חיי לכל בריה?
התשובה לכך תתבאר על פי מה שאמרו חז''ל אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. ופירש ה''חפץ חיים'' זצוק''ל שהכוונה שבזמן הגאולה לא ימצא בעם ישראל פוסחים על שני הסעיפים או אנשים במצב בינוני, לפי שהנסיונות יהיו כל כך חדים ונוקבים עד שיביאו את בני האדם לקיצוניות מכרעת לכאן או לכאן, אם האדם חזק בנסיונות הקדושה והאמונה הרי שהוא בגדר ''צדיק'', ואם לאו הרי בהכרח שיהא נוהג כרשע, כי ללא אמונה בוודאי יפול הוא לשקר וחנופה ולחטאי עריות, כי הנסיונות יהיו כל כך תקיפים ותכופים שלא יועיל כלום מבלי אמונה מתמדת ובהכרה אמיתית.
ועתה יובן דברי חבקוק הנביא: ''וצדיק'' - מי יהא צדיק בימים ההם, זה שבאמונתו יחיה, זה שיקח את האמונה למהלך וצורך חייו ממש, עמה יישן, עמה יאכל, עמה יעסוק במשאו ומתנו, עמה יעסוק בתורה ובכל ענייני חייו יצמד לאמונה, זה שיהא הצדיק שיזכה לכל הטוב העתידי, ומי שלא ינהג כך בהכרח יפול ויהא בגדר ''חייב'', כך שאין הכוונה בדברי חבקוק מי שהוא צדיק מכבר - זהו שבאמונתו יחיה ומי שאינו צדיק מכבר - אבד עליו הסיכוי לחיות באמונה, זה אינו חלילה, אלא היא גופא, זה שבאמונתו יחיה הוא בלבד יהא הצדיק, כי התנאי היחידי להיות צדיק זהו רק מי שבאמונתו יחיה, וכמבואר שהתנאי הוא שיחיה עם האמונה ולא תהא האמונה אצלו שטחית ו''מלומדה'', אלא מהות חייו ממש ומינה לא יזוע, זהו הצדיק, ופשט דברי חבקוק לנבאת על העתיד ולומר ומיהו הצדיק שיהא לעתיד - זה שבאמונתו יחיה כמבואר.
ובזה גם יתורץ קושיא ג' שהקשינו לעיל, היאך היא ''אחת'' והלא כבר בשביל להיות ''צדיק'' נדרש פרטים רבים, אולם לביאור זה הכוונה היא לא על מי שצדיק מכבר שהוא זה באמונתו יחיה, אלא ''האחת'' דוקא שהיא האמונה היא שתעשהו לצדיק, ומבלי ''האחת'' שהיא האמונה לא יתכן צדיק מכבר, כי שום מעשה ותורה לא יביאהו לזה להיות צדיק מבלי שיחיה עם האמונה באופן שתהא מהות חייו ממש.
ולהיות שדורנו זה הבלבול של השקר והאמת שמשמשים בערבוביא, ונתקיים בנו: ''כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים'', כי כך יהא קודם: ''ועליך יזרח ה''' והבלבולים בעבודת ה' רבו עד למאד, ובפרט אצל הצעירים העוברים תמורות חדות במהלך עבודתם, הנפילות והמעידות מנת חלקו של כל עובד ה', הספיקות התמיהות מפוצצים את מוחותיהם של בני אדם היאך להגיב היאך להתמודד על פי רצון ה', בעזר ה' אספתי כאן בספרינו אלה ''נפשי בשאלתי'' אוסף גדול של שאלות ותשובות במגוון נושאי היהדות, בחלקם נשאלתי מידידי מתלמידי במהלך השיעורים, מהם מפניות רבות שפנו בשאלות שונות במגוון הנושאים כפי שעיני הקורא תחזינה, ובס''ד לא התעצלתי מלרשום כל שאלה שנשאלתי ומה שהשבתי בס''ד כפי שחנני, וכשפגשני אדם ברחוב ושאלני שאלה והשבתי לו הלכתי לביתי ורשמתי זאת, וכשהתקשר מאן דהוא לביתי בטלפון ושאל שאלתו והשבתי לו, מיד רצתי להעלות על הכתב שאלה ותשובה זו וכיוצא, כי ידעתי שכל שאלה ושאלה שהנני נשאל זו אינה שאלת יחיד זה ששאל אלא רבים בלבם ובפיהם שאלות הללו, ואמרתי ובכן למה אמנע טוב מאלה אשר ''נפשם תלויה בשאלתם'', וכן הוא ממש כפשוטו, כפי שראיתי אנשים השקועים ב''שאלתם'' ללא מנוח ומצבם אי שקט ורוגע, והתשובה ממש החייתה את נפשם, אם זה תשובת עידוד, חיזוק, הבהרה, פענוח ספקות, יישור בלבולים מפרשת דרכים שנקלע לה בני אדם, היאך לנהוג בנסיונות כאלו וכאלו, היאך להינצל מהם בעוד מועד, והיאך לנהוג לאחר נפילה, מהם דרכי האמונה והבטחון על אמיתתם, עצות והדרכות לשמירת העינים ולתקון המדות וכיוצא, וכך נתקבצו מאות רבות של שו''ת שללא ספק יהא בהם תועלת רבה לרבים שבודאי ימצאו הרבה מספיקותיהם בשו''ת אלו.
ומאמין אני בה' אשר נאמר בו: ''כי לא ימנע טוב להולכים בתמים, שלא ימנע טוב ממני שיצא מתחת ידי רק טוב, כי כמו כן הלכתי בשו''ת אלו בדרך ה' בתמימות, כפי שהורונו גדולי התורה המוסר והחסידות, וטרחתי רבות לעורר גם שאלות רבות שלא נשאלתי עליהם אלא ששערתי ששאלות אלו נשאלות בלבות בני אדם, עברתי על ספרי מוסר רבים ומכללם ''מכתב מאליהו'' על כל חמשת חלקיו וסגננתי מדבריו המחוכמים הרבה דברי חכמה בדרך שאלות ותשובות כדי שיסתקרן הקורא מהשאלה לשמוע את התשובה, ועוד הרבה בספרי הגר''י לווינשטיין זצ''ל, מאמרי החפץ חיים זצ''ל, מלבד בעיקר ממה שהיה ליקח מדברי התורה ומפרשיה תלמוד ומדרשים כפי אשר חנני ה' ליקח גווני שאלות אקטואליות המושכות את קוראיהן ומסקרנות אותם לידע תשובה עליהן. ובפרט בנושא הנפש, כוחות הנפש, מהלכי חשיבה בפנימיות הנפש, כפייתיות חרדות דכאונות ויתר בעיות הנפש למיניהם שיש בכך חסד גדול לישב את הנפש הטרודה ונרדפת ממחשבות הטורדות אותה.
ואני תפילה לה' שלא תצא תקלה מתחת ידי, אחר שכוונתי להועיל בלבד, לשמח לבות ישראל בהתרת הספקות שכן אין שמחה כהתרת הספיקות, לעודד, לחזק, להדריך ולייעץ על מנת להוציא ממדוכה ומחרדת הנפש את הנבוכים ובפרט את הצעירים ובעלי תשובה שבתחילת דרכם מסובכים המה למאד מחוסר ידע והדרכה והספיקות והתמיהות כבדו עליהם למאד, וההנהגה בעבודת ה' מסועפת אצלם בסעיפים רבים הסותרים זה לזה, אכזבותיהם מצפיותיהם קשות ומפרכות, וצמאים המה כמים קרים לנפשם העייפה למצוא פתרון ויד תומכת מעודדת פותרת בעיות ויקפצו עליה כמוצא שלל רב. ואקוה שאם מצאתי חן בעיני ה' וירצני, הלואי שיהיו דברי אלה לרצון לפני ה' ולפני עמנו הנרדף והמעונה, התוהה ומטורף מפגעי הזמן ושוקק לטיפת אמונה עידוד וחיזוק שימצאו מנוח בספרנו זה ותשוב להם נפשם הכלואה בעניה משאלתם המציקה וירווח להם להבנות מספרנו זה, אמן.
סוף הספר