דור התמורות · מנין בכל זאת יוכח האדם באמת זו שהגם הנפילות הקשות אין במטרתן לדחותו אלא אף לקרבו?
הבט וראה לוחם יקר, אתה הנוחל במערכת מלחמתך עם יצרך נפילות תהומיות קשות, אכזבות שוברות ומדכאות, הרי כל נפילותיך ותבוסותיך הינם במסגרת הקודש בה אתה נמצא, אם זה במסגרת משפחתך או במסגרת הישיבה בה אתה שרוי, וכיוצא, הרי שבהכרח אין ברצון ה' לגרש אותך מפניו, כי אם היה ברצונו לסלק אותך ממחיצתו - מחיצת הקדושה, ולא היה חפץ אפילו במה שאתה כן מצליח, הרי שהיה משליכך לגמרי ממחיצת הקדושה והיית מוצא עצמך בחול הגמור כמו שלצערנו רבים ישנם שעדיין לא הגיע זמנם להתקרב לקודש, או שנדחו ממחיצת הקודש מאיזה סיבות הידועות לו יתברך מוצאים את עצמם בסחי ומיאוס מחוץ לקדושה לגמרי, שלא בקרב משפחתם, ושלא בקרב בני ישיבתם.
והבן, ומי כהקב''ה שיש ביכולתו בקלות ממש לדחות ולזרוק את אשר אינו חפץ בו, וכי יפלא ממנו דבר לדחות מעל פניו את אשר ימאס, ואם הנך במחיצת הקודש, הבן שאכן הקב''ה חפץ בך. אכן, הקב''ה טורק בפניך את הדלת, אולם אינו זורקך לגמרי מהמדריגות של ביהמ''ד, הוי אומר שרצונו ית' שתשאר במחיצת הקדושה, אלא שתתמודד כאן בקודש עם הקשיים והנפילות שהנך נוחל, ואם מוצא אתה את הדלת נעולה, הוי אומר שרצון ה' ממך הוא שתדפוק בדלת, תזעק לרחמי שמים. תחפש סדקים לחתור ולהיכנס, ולא לילך לגמרי מבנין הקדושה, ואם תחליט כך לעזוב וללכת, הרי שזו החלטה על אחריותך, כי אם רצון ה' היה בכך, הוא בכבודו כבר היה מסדר שהיית בחוץ, חלילה.
ולכך כלך מדרך זו להעלות בדעתך שכונת ה' הרחמן לסלקך מעל פניו, שמח בכל יום שהנך במסגרת הקדושה, שמח בכך שהאפשרויות לקימה מהנפילה בידך, והבן שעתה מסיבות הידועות לו יתברך - חפצו וחשקו לראותך קם ומתנער מהעפר ומתחיל מחדש. ושיהיה כך אפילו אלף פעמים, דע והאמן שסוף סוף תנצח ללא ספק, כי הבטחת הקב''ה לסייע לעקשנים, זוהי הבטחה שאינה חוזרת לעולם, וכך עבדוהו להקב''ה כל הצדיקים במשך כל הדורות וכמו שיתבאר עוד בתשובה הבאה.
היאך להשלים בארח חיים הרצוף נסיונות שבהכרח בלתי נמנע בגללם הנפילות, ובפרט כשרואה האדם ארח חיים של חבריו שהוא באפן חיובי וננוח?
כל אחד צריך לעבוד בכלים שנתן לו הבורא, והמה הנסיבות שסובב הבורא את מציאות חייו, טבעיו ויצריו, ובעיקר העבודה צריכה להיות בהתאם לנסיונות הפוקדים את האדם, ולהבין שתפקידו להלחם בנסיונות הפוקדים אותו.
האדם בטבעו מרדן, ובפרט כשחש האדם שהוא מתאנה או מקופח, אזי מיד טבע המרדנות מתעורר בקרבו לסרב פקודה למעבידו.
צריכים אנו להבין, הקב''ה הוא המעביד שלנו, ועלינו להכנע לתפקידים שהוא מטיל עלינו, וכאשר פועל מתמרד למעבידו פשוט הוא שישאר עני ואביון, וזאת אף שיתכן ובצדק יש לפועל טרוניא על מעבידו, מפאת הקיפוח, יחס שאינו הגון, אונאה וכדומה. על אחת כמה וכמה אנו עבדי ה', שללא ספק נשאר עניים ואביונים באם נבחר לעצמנו תפקידים כרצוננו, משום שפקודת הקב''ה עלינו היא פקודה ללא שום אינטרס ונגיעה חלילה, והקב''ה אין כמוהו שחפץ בעבודתנו לטובתנו דווקא, אם כן ללא ספק שמרדנות בתפקידנו כלפי הקב''ה תגרום לנו רק נזק.
ומה שווה לו לאדם שלאחר עמלו ויגיעו בעוה''ז, תבוא נשמתו לבית דין של מעלה ו''תתבשר'' שלא מילאה את תפקידה, ובמרדנותה חיפשה לעצמה תפקידים שבחרה לה, ודחתה את התפקידים שרצה הבורא.
וכגון אדם שדחה בגלל נסיונותיו את התמודדויותיו במדות ובתאוות שהיה נגוע בהם, ועסק בדברים שחשק לבו מחמת שתאמו לאופיו ולטבעיו, והתנחם בהם על מחדליו במדות ובתאוות הרעות.
ולעומתו זה אשר שם לבו למדותיו ולתאוותיו ועבד ופירך עצמו עליהם לתקנם, אזי אף שהיתה עבודתו חסרת עונג וסיפוק לרוב תלאותיו ונסיונותו נפילותיו וקימותיו, אולם זה הוא אשר עסק בתפקידו דוקא, ודוקא זה אשר יבושר באמת על הצלחה בגשר החיים שחי בו בעולם הזה לעומת הקודם שיתבשר בכשלון, ה''י.
וזו היתה כל עבודת הצדיקים, בעמל ובפרך, עם הרבה אכזבות נפילות וקימות, כמובן בדרגת עבודתם.
וכמו שכבר התאונן על כך הרב ''פחד יצחק'' הגר''י הוטנר זצ''ל, שיוצאים ספרים רבים על תולדותיהם של צדיקים, [ובפרט בימינו שהוא כמעט חדשים לבקרים], ושם מסופר על הצלחותיהם והשגותיהם, ומעלימים מלספר שם על דרכי מלחמתם עליותיהם וירידותיהם, מאבקם המפרך והמאכזב לא במעט, על עקשנותם בעבודתם עם כל הנפילות, וחבל על כך שמחברי תולדותם מעלימים זאת, כי אז זה הקורא ספרים שכאלה נשבר לבו בקרבו, היכן אני?! מה אני לעומתם, ומתאונן מדוע נפל גורלו להיות נעזב ונזנח, ומדוע בחר ה' בצדיקים אלו וקרבם ואילו אותו ריחק?!ובעצם זה הרי שקר גמור, כי התמודדות ונסיונות כולם עברו, וכי התורה כסתה מלספר על נסיונו של יוסף הצדיק, שבודאי היה נסיון קשה מנשוא, שאילולי שהיה קושי עצום בנסיון זה לא היה שבח ליוסף בצדקותו, וכן נסיונותיו של יעקב אבינו ואברהם אבינו, הלא אם לא שהיה מאמץ קשה בנסיונותיהם לא היה נכתב בתורה שבחם בזה. בהכרח שנסיונות אלו היו קשים מנשוא עליהם, עד שראויים נסיונות אלו להכתב, ולא עוד אלא גם לעורר זכות עלינו לדורות עד היום.
מצוי אצל המתחזקים או אצל חוזרים בתשובה, שלאחר התחזקותן חוזרים וצצים במחם ממחשבות העבר, ואפלו תשוקה לאותם ימים, וברור שתופעה זו שוברתן למאד, ובכן כיצד להתיחס לתופעה זו?
צריך להיות ברור לכל יהודי עובד ה' שתכליתו בעולמו הוא להילחם. דהיינו כל עולם הבא של האדם נבנה מאותם רגעים של עימות שהיו לו בין הרע לטוב, כאשר הטוב משכו לכאן, והרע משכו לכאן, והוא בבחירתו החליט להגביר את הטוב על הרע, זהו הרגע התכליתי שבחיי האדם.
ולכך זה השב ומתחזק כאשר במהלך התחזקותו מזדמנים לו עימותים בכך שחש הוא תשוקה לרע כבעבר, עליו לדעת שאין לו לקוץ במצבים כאלה, אדרבא, זהו האתגר הנפלא עבורו לזכות לחיי נצח.
ועוד פרט חשוב שעליו לדעת, שאין לו לחוש ברגשי אשמה על שתשוקות רעות אלו חוזרים ונשנים בקרבו. כי מאחר שרצונו אמיתי וכנה לעבוד את ה', ותשוקות אלו מציקות לו, והיה בהחלט חפץ בהעלמן ממנו, אין לו לחוש ברגשי אשמה, כי באמת אין זה מחמת מחדלו שלו, אלא מן השמים נשלחים אליו תשוקות אלו לשם העבודה והנסיון, כי כאמור רק באמצעותם יגדל ויזכה להצטיינות, שהרי אי אפשר לקבל אות הצטיינות מבלי מבחן, ואם כן מה סובר זה המתחזק שלאחר שהחליט לבחור בטוב, אזי מיד יגורש כל הרע והטומאה ממנו, ויעבוד את ה' כמו מלאך, היתכן?! וכי לכך נוצרת לישב על מי מנוחות ללא נסיונות ועבודה?!
אי לכך, שמח בהזדמנויות אלו שמזדמנות לך, כי בכך מזדמן לך להראות לבורא נצחונך את הרע ומיאוסך בו, והוא בכך שיחזרו ויצוצו במוחו מחשבות ותשוקה לימים עברו, ועליו לחדש את החלטתו בכל פעם לסרב ולקוץ בהם, ובכל התחדשות של חרטה מחדש הוא את תוקף תשובתו מחדש וביתר שאת.
ועליו לדעת, קץ שם לחושך, דהיינו בודאי שלבסוף יעלמו תשוקות אלו, ומעט מעט יגורשו ממנו.
מה התועלת שבזמני האטימות וסתימת המחין, ובפרט אצל בעלי תשובה שלאחר שנכנסו בתשובה חשים בחשך ואטימות, והלב לא נרגש מכלום?
יש לדעת שככל שהאור המסתתר שאליו ראוי האדם לזכות - גדול הוא, כן החושך שעומד במחסום עליו - גדול הוא למאד.
אדם העובר מצבי חושך וסתימות, ואז נצרך הוא להתאמץ על לימודו, ועבודת תפילתו מאד, ועולה בקושי רב כל לימוד ועבודה הקלים ביותר, ידע שככל שהאור שעתיד הוא לזכות לו גדול הוא, כן החושך שעומד לו למחסום גדול כוחו.
והנה לך דברי הרמח''ל הנפלאים והמאירים בענין זה.
כותב הרמח''ל בספרו ''דעת תבונות'' עמ' קד:
עיקר הנסיון הנולד מהסתיר האדון את פניו, הוא - כי הלא ה' אמר על ידי כל נביאיו כי הוא המשגיח על כל נבראיו, ועיניו על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, א-ל אמונה ואין עוול. והנה, אחר אשר השמיענו כזאת, הנה הוא מסבב עולמו מסיבות עמוקות ועצות מרחוק המראים לכאורה, חס וחלילה, הפך זאת. כי פעם ייראה כאילו הכל ביד המקרה - הכל כאשר לכל, ופעם כי נבנו עושי רשעה, ולא מצאו כל אנשי חיל עובדי ה' שכר טרחם ועמלם, כמה צועקים ואינם נענים, וכל שאר הענינים אשר הניח ה' לנסות בם את לבות בני אדם. והוא מה שאמר דוד המלך ע''ה (תהילים עג, א-ב): 'ואני כמעט נטיו רגלי וגו' כי קנאתי בהוללים וגו''. כי זה הוא הנסיון - לראות היעמדו בני אדם באמונתם ולא תמוש מלבבם היתד התקועה לאמר: ודאי א-ל אמונה ואין עוול, אף על פי שאין אנו מבינים דרכיו. ועל זה נאמר (חבקוק ב): 'וצדיק באמונתו יחיה', וכמו שבארנו למעלה כבר. והנה זה רווח גדול מאד מהתעלם השלמות העליון, ומקום הניח לרע להחשיך פני העולם לנסיון גדול כזה. כי עתה צא וחשוב, כמה יהיו חביבים לפניו יתברך הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה, וכמה שכר גדול ינתן להם חלף עבודתם לעתיד לבוא. והרי זה מכלל כבודו יתברך - שאפילו החושך הגדול של הסתר פני טובו אינו אלא לכבודו, והוא הגורם שכר טוב כפול ומכופל לצדיקים''.
פעמים חושב אדם הלואי שיוסר חשך נורא זה, ומסתפק אני אף במעט ישוב הדעת לעבדו, ומה לי ולחשך כפול ועבה זה ואפלו על מנת לזכות לאור שמאחוריו?
אין לנו להכתיב להקב''ה מה רצוננו בתפקידנו ולהצהיר לפני ה' על תפקיד נמוך ממה שהבורא מייעד לנו, תפקידנו נקבע לפי ראות עיני הבורא, ולכך אם חפץ הקב''ה עבורך בתפקיד נכבד ונעלה, ולכך נצרך דוקא חושך עבה במקביל לאור לו הנך אמור לזכות, אין לך רשות להעדיף משהו אחר, אלא להסתבלן בסבלנות ובאמונה, שהבורא מכין עבורך את הטוב ביותר.