דור התמורות · במה יש להזהר כאשר עבודת ה' הולכת ומתחזקת אצל האדם כדי שלא יפריעו היצר מכאן ולהבא?
מובא ב''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 154):
כך היא דרכו של השטן כשהוא רואה שהאדם מתחזק ואין בידי היצר להפריעו, אז אדרבא, זורק הוא בו שביעות רצון על אשר התחזק, ומתוך שביעה זו יוצא האדם ממצב רוח של מלחמה ועוזב מרצו, ואז יגש אליו השטן להסיתו לעזוב גם את מעשה חיזוקו, שביעת רצון זו היא כל זינו של היצר.
וזאת הזכרנו כמה פעמים, שישנה לאדם עבודה בזמני עליה, ועבודה בזמני ירידה, העבודה בזמני עליה שלא להסתפק ולשרות בשאננות, אלא לאגור ולצבור כוחות רוחניות כמה שיותר לצורך ימי הירידה, כי בימי הירידה העבודה לאחוז בכל כוחו ברשימו שנשאר לו בימי הירידה, ולהיזכר בימי העליה ולדבוק זכרונו להיות עובד בימי הירידה דוגמת ימי העליה אף שאינו אלא בציור הדמיון בלבד, אחר שהרגש נטול בימי הירידה.
כך שימי העליה גם הם ימי מלחמה, לנצל את העליה ככל האפשר ולתבוע מעצמו כמה שיותר אחר שיש בכוחו לתבוע מעצמו, כי הימים ימי ביכורים ושמחה והלב פתוח לתבוע ממנו מבלי לחוש בעול, כי בימי הירידה קשה שיתבע האדם מעצמו כי לבו סתום ואטום, וכשינצל את ימי העליה כראוי, הרי שגם לאחר שיבואו ימי הירידה הרושם שישאר אז יהא חזק, כי הכל הולך בדרך יחסית, שהרי גם לגדולים ישנם ימי עליה וימי ירידה, אלא שלהיות שימי עלייתם המה גבוה גבוה, אזי ימי ירידתם לא מורגש כ''כ, כי עדין הרושם די חזק, ויש בו כדי לגבור על היצר, מה שאין כן זה שימי עלייתו לא מנוצלים כדבעי אזי בימי הירידה הרושם שנשאר הוא דל מאד, וקשה אז ללחום, כי בעידנא דיצה''ר לית דמדכר ליה ליצה''ט (נדרים לב ע''ב)
ששאלת היאך מחזקים היום - בדורנו שהתמורות וחסר היציבות והעקביות תוקפים עלינו - את האמונה והבטחון, ובפרט אחר שאתה עובד בין אנשים רחוקים שמצננים את האמונה?
לחיזוק האמונה - ובפרט בימינו - נדרש להתאמץ בעיקר בד' פרטים והם: קדושה, תורה, תפילה, צדקה, ונבארם:
קדושה:
לשמור את העינים ככל האפשר, כי קשר ישיר ישנו בין האמונה לקדושה, שהנה מגלה לנו התורה, בני ישראל שחטאו בבנות מואב מכך באו לעבודת פעור, עבודה המכוערת והמגונה ביותר, הרי שחילול הקדושה פוגמת את הדעת עד כדי טמטום נורא, להצדיק את השקר והטפשות הנגלים ביותר.
תורה
קביעות עתים לתורה יום יום ממש, ומלבד זאת לימוד מוסר ובפרט בעניני אמונה ובטחון, וכמו שער הבטחון לחובת הלבבות, אמונה ובטחון לחזון איש, ''אור יחזקאל'' להגר''י לוינשטיין, ספרי הח''ח, שומר אמונים ח''א, ועוד.
תפילה
התפילה היא הכלי להחיות את האמונה הטמונה בלב לבל תדעך, שכשאדם מתפלל ומדבר עם קונו על כל פרט הנצרך לו ולו הזעיר ביותר, בכך ממחיש לעצמו את הקשר בינו לבין אלוקיו והתלות בו - ובזה מחיה בכל פעם מחדש את אמונתו בהצהרתו בתפילתו שהינו תלוי באין עוד מלבדו, ואליו הוא פונה וממנו הוא מבקש את כל הצטרכותו.
צדקה
לצדקה כח גדול לבטל ולהתיש את האנוכיות והאגואיזם שבזה מונח יסוד הכפירה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל. כשאדם נותן צדקה ועושה מעשה קונו לחנון דלים ואביונים - זכות הצדקה מצד עצמה ושבירת האנוכיות משרישים בלב האדם לדעת האמת, שכספו אינו אלא פקדון בידו מיד הבורא וכי הוא אינו הבעלים.
היאך רואים אנו בחור ישיבה או חוזר בתשובה בא לישיבה, מוסר נפש להבדל מהרחוב, עומד תקופה בנסיונות בחרוף ונפש ובקשי, ועם כל זה לאחר תקופה של מאבקים קשים מכרעת המלחמה לרעתו ונפלט מהישיבה לרחוב?
כמה סיבות יתכנו לתופעה קשה זו:
א. זחות הדעת
הסיבה לכך בעיקר היא מפני שזה הבחור ישיבה או החוזר בתשובה עבד את ה' ונאבק עם ירצו עם עצמו בלבד, ולא זעק לעזר ה' שיעזרהו, ואף אם זעק לה', לא הבין שהינו תלוי בעזר ה' בלבד, וכאומרם ז''ל: בכל יום יצרו של אדם מתגבר [מתחדש] עליו ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו.
וזה הביאו שכאשר הצליח נתגאה והחזיק טובה לעצמו, ומורא שמים לא היה על פניו לפחד מהחטא מכאן ולהלאה, ופעמים אף פרץ גדרים וסייגים ולא חשש פן ישוב לחטוא, ולכך עֵזֶר ה' לא היה עמו, אולם זה העובד ה' עם בטחון בה' שהכל ממנו, ועבודתו את ה' בענוה יתרה מתוך ידיעה שרק עזר ה' וסיועו הוא המחזיקו, זה לא יפול.
וגם זה שנפל עליו לדעת, שעדיין ממתינים עליו מן השמים שיקום ואין נפילה זו אלא ללמדו את האמת לבא לידי ענוה כראוי ולא לדחותו חלילה, לכך יזהר מלהיטפש וליפול ליאוש.
ב. בכך תיקונו!
גם אם המצא ימצא אחד שנהג בענוה יתרה, ועם כל זה נזרק, כך גזרה חכמתו ית' כי כך נצרך לאדם זה להתקלע בכף הקלע שכזה, וממנו לקום פעם נוספת לתחיה מחדש, והוא מנסתרות אלוקינו, ומבואר הוא ב''צדקת הצדיק'' לר' צדוק מלובלין (אות קמט) שהוא לסיבת הקטרוג שעומד ומקטרג על תשובתו של זה שעדיין יש צורך לבוחנו ולהעמידו בנסיון נוסף, וכבר הארכנו בזה, וכאמור לעיל מבחנו של זה האם יקום מנפילתו ויתעקש לעמוד על עומדו, וככל שירבו נפילותיו וקימותיו, כן מובטח הוא שלבסוף יהא יציב באופן נעלה ביותר, ומני אז יקים אף אחרים עמו להחיות עם רב, וזה שנפל לאחר תקופה ארוכה של התחזקות בהכרח שישנו קטרוג המצדיק זאת, ובאם יחכים להבין זאת ולא יניח עצמו בנפילה, יזכה לאור גדול, כי ככל שהחושך עצום ורב, כן האור המסתתר מאחריו רב ועצום ממנו.
''פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם'', וכאן הבן שואל: וכי עד עכשו לא פתחתי פתח כחדו של מחט?
הרב ''מכתב מאליהו'' כמדומני שלא פעם אחת עומד הוא על שאלה זו, ועונה: אימתי הפתח כמחט מועיל? שהוא עם כל הכח - פתח מעבר לעבר ולא ברשלנות.
ועוד אפשר לומר, שהכונה פתחו לי פתח כחודו של מחט, דהיינו אף שלא לשמה אולם על מנת להגיע לפתחו של אולם - לשמה, ואז אפתח לכם ''פתח אולם'', אולם אם תסתפקו להישאר ביעד של ''שלא לשמה'' - לא תשיגו פתח כאולם.
היאך יחזיק האדם מעמד ולא יפל ברוחו כאשר המניעות וההטרדות מלמוד התורה מקיפים אותו מכל כוון, ואין יצרו מניח לו ללמד ולהתחזק, ובפרט שכתוצאה מכך לא רק שאינו מתעלה בעבודת ה' אלא אף יורד ונכשל?
לרבים מתעלמת ידיעה חשובה, ומפני חוסר ידיעתה נופלים בני אדם ונשברים, והיותר נכון שהיצר הוא המעלים בכל מיני תחבולות הידיעה הזו, והיא, מה באמת רוצה הקב''ה מהאדם, צא ושאל אצל רוב רוב בני אדם מה ה' מבקש מעמם, אזי זה האוהב תורה ומיסר עצמו תמיד על בטול תורה, ישיב: הקב''ה מבקש מעימי הרבה תורה! ואילו זה העוסק בזיכוי הרבים ועל כך מוסר נפשו, ישיב: שרצון ה' מעמו שיעסוק יותר בזיכוי הרבים, וכן איש החסד בחסד, ואיש התפילה בתפילה, וכמו כן לא יחוש האיש סיפוק בנפשו אלא רק כאשר ימלא נפשו זה בתורה וזה בחסד איש ואיש כחפצו ורצונו וכפי הטיית לבבו.
אמנם מה יהא כאשר אנשים אלו יטרדו וימנעו מפני כל מיני טרדות ומניעות מלמלא סיפוקם זה בתורה וזה בתפילה וזה בחסד וכיוצא, הלא בכך יתמלאו ביאוש חלישות הדעת וחוסר סיפוק, ועוד, הלא יזכרו המה ימים מקדם, ותהמה עליהם נפשם היכן אותם ימים יפים של התעלות וסיפוק והנה נשכחו ימי השבע מפני ימי הרעב... אולם באמת רצון ה' מהאדם שיתרצה ויסכים לעבוד את ה' בהתאם ובאופן אשר יתאפשר לו על פי הסיבות אשר יסובב לו הבורא.
ולמשל אם יש לו תקופה שבה הוא מוטרד ומנוע מליישם את שאיפותיו כרצונו והמתאפשר לו הוא רק עשירית או אף פחות מאשר היה שואף ומאשר היה למוד בזמנים היפים ליישם את שאיפותיו - יסכים ויתרצה! ולא יתעקש ויתמרד לרצות בדוקא את אשר ירצה, אלא יעבוד את בוראו בשמחה ובטוב לבב - במועט, כמו במרובה. אחר שאלו הם אפשריותיו עתה.
ואם עבודה והתחזקות בידיעה זו מעולם היתה נכונה ונדרשת, ורק המאמין בה היה מחזיק מעמד ושמח בחלקו, הרי שבימינו עבודה מגון זה נדרשת ביתר שאת, אנו שבמצבנו נעדרה מאתנו העקביות, והתמורות חולפות עלינו מזמן לזמן ובאופן חד וקיצוני, כך שזה אשר עד היום התענג על התורה וטעם מטעם צוף דבשה והנה נהפך עליו גלגל הזמן, וקפצו עליו טרדות ומניעות אם לא יהא חזק בידיעה זו, שחפץ ה' מעמו היום להיכנע לרצון ה' ולשמוח במצבו, ולא למרוד ולהתקצף, אלא לעסוק בתורה ובחסד כאשר יוכל, הרי שנפול יפול.
ומה שטוען, שהנה בגלל המניעות והפסקת האפשרות ליישום ההתמדה כמקודם גורם לו הדבר למחדלים ולחטאים, התשובה לכך שהיא גופא הגורם לכך מה שאינו שמח בחלקו של עתה, וחפץ בדוקא שיהא הדבר כרצונו וזהו הגורם לו ליפול ולרדת והוא מפני שנשבר לבו בקרבו על השינוי שחל במצבו, כי אילו היה כאמור משלים עם מצבו ומבין שתכלית רצון ה' מהאדם הוא שיכנע לרצונו, ויסכים לאשר יסובב לו ה' סיבות ונתונים שיעבדהו בהם דוקא, ויבין שכמו שנחת רוח לה' מזה המניח תפילין כמצותו כן נחת לה' מזה שאינו מניח תפילין לסיבה שאין גופו נקי ומחויב הוא לבלתי הניח תפילין ובזה גופא עושה נחת ליוצרו.
ובעצם זה מסודות הגלות המביאה את עם ישראל לתיקון הוא רק מזה גופא שיקבלו את הגלות לכפרה ולתיקון, ובזה תיקונם דוקא, ואף שללא ספק בעקבות הגלות יחדלו כראוי מקולות התורה והעבודה לסיבות טרדות הגלות, אמנם משקל מאזני צדק מה עדיף על מה הוא ביד ה' באיזה דרך התיקון נעשה יעיל יותר וזריז יותר.
בהקשר לשאלה הקודמת, מדוע בכל זאת בוחר הקב''ה לנסות את האדם במניעות בעבודתו הרוחנית ואין מספיק בנסיונות של יסורי העדר חמריותו?
עיקר הנסיון לאדם הוא בדבר היקר לו ביותר, וכי נסיונות של אברהם אבינו בעקידת יצחק היה נסיון חומרי באם יסכים לשחוט את מחמד עינו שהוא בנו, בוודאי לא, עיקר הנסיון היה האם יתרצה בגזירת ה' לעצירת ומניעת המשכיות עבודתו הרוחנית להפיץ אלקותו יתברך בעולם, כי במעשה זה של העקידה יכל להיות חילול ה' גדול למאד היאך יעקוד אברהם את בנו וישחטהו, ועוד שהרי בזה כורת אברהם את כל המשכיות פרי עמלו שטרח בו ימים ושנים, כמבואר כל זה באריכות ב''לב אליהו'' ועוד.
הרי שהקב''ה מנסה לאדם בדבר היקר לו, אם כן זה שעניני החומר כבר נעשו הבל בעיניו, ואין הנסיון של ההתמרדות בהם קימת אצלו, לפי שהעובד ה' החכם באמת יהביל עניני החומר ויקבל את מחסורם באמונה שלמה בנחת ובנקל, ובמה אם כן יוודע איפוא התבטלותו לגזירת שמים וכניעתו לרצון ה' הלא רק בכך שיפגע לו הקב''ה ביקר לו ביותר שהוא עבודת ה', ולכך נגרם לאדם מניעות והטרדות, הפסקות ובלבולים בעבודת ה', ותפקידו לעבוד את ה' במה שיוכל ובשמחה, מתוך אמונה שהקב''ה הוא הטוב בעיניו יעשה.
הנסיון במצב ירידה ברוחניות הוא באיזה היבט יראה את מצבו, האם בהתמרדות דהיינו שיבוא בטרוניא ובתביעה מדוע מן השמים לא מסייעים לו בו בזמן שאני חפץ בכך, וכמובן שהסתכלות זו היא שלילית.
או שיראה זאת מכוון של הכנעה ובושה, שיבוש מה' ויכנע על אשר לא זכה להוציא לפועל את חפצו ויתלה זאת בחסרון בו, ויתחנן לה' ויתנפל בתפילה לפניו שלא ירחיקהו מעליו ויקרבהו לעבודתו וזו ההסתכלות החיובית. ובכך לא ישבר ולא יפול בדעתו כי יאמר, אַשְׁרַי למה שזכיתי עד היום, שהרי גם למה שזכיתי עד היום זה אינו מפני שמגיע לי אלא שריחם עלי ה' וקרבני לעבודתו, וכמאמר דוד המלך ע''ה:
''ואני ברוב חסדך אבוא ביתך'', והיינו מה שאני בא לביתך - לביהמ''ד ולביהכ''נ ללמוד ולהתפלל זהו לא מפני שמגיע לי אלא ברוב חסדך, וא''כ במצב כזה האדם רק יודה על העבר ויבקש ויתחנן על העתיד לקבל מה שלא מגיע לו וא''כ לעולם לא יפול בדעתו, כי הסיבה ליפול ולהחלש בדעת הוא למי שחושב שמגיע לו בדין ואינו מקבל את אשר מגיע לו, זהו שנשבר ונופל בדעתו, אולם זה שגם את השגותיו הרוחניות רואה כחסד מה', הרי שהוא תמיד במצב של הודאה על העבר ותקוה ותחינה על העתיד מתוך חסד ה' שיתחסד עמו ולא מתוך תביעה.