דור התמורות · במה יש לאדם להעלות את חשיבותו בעיני עצמו בכל מצב שהוא על מנת לגבה בדרכי ה'?
בהתבוננות נפלאה ראיתי להרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 198) שהיטיב לבאר לנפש כל יהודי באשר הוא את רום מעלתו, וכי הוא המוביל את עלית העולם או ירידתו כי הוא ורק הוא תכלית הבריאה, ואם הקב''ה ברא ככלים ואמצעים את העולם המופלא הזה על מיליוני ומיליארדי פרטיו וברואיו המחוכמים והמופלאים רק לצורך האיש היהודי, מכאן ישא היהודי קל וחומר בן בנו של קל וחומר על מעלתו הוא, שהרי אם רק הכלים והאמצעים לבריאתו כל כך חשובים ומופלאים על אחת כמה וכמה הוא - האדם הישראלי שהוא התכלית יש לו חשיבות פי כמה וכמה, שהרי כשבונים למלך ארמון מופלא ויפה לאין ערוך, הלא התכלית הוא המלך, והארמון המופלא רק נותן מעט תיאור לגדולת המלך שמגיע לו ארמון כזה, והנה כן הוא כל הבריאה הוא אמצעי לעבודת האדם את קונו, ואם הבריאה כל כך גדולה ומופלאה על אחת כמה וכמה שעבודת האדם חשובה פי כמה וכמה, כי האמצעי יגלה על התכלית.
ועיין שם דבריו שמתחילה חפץ ה' שכל הברואים יהיו ''תכלית'', ומשסרחו דור המבול ודור הפלגה ועוד, הפריש הבורא לתכלית רק את זרע אברהם, והשאר נהפכו לאמצעים כך שכל אומות העולם אינם אלא כלי ואמצעי לשרת את עם ישראל.
ונצטט דבריו הנפלאים לצורך חשיבות הענין:
השי''ת ברא את האדם מיליארדים ממנו בכל דור, ודורות - למאות, משפחות ואומות, להם ערים ומדינות בכל קצות הארץ ומיליוני מיני בעלי חיים שמספרם עולה במיליארדים רבים מאד, וצמחים לאין מספר, והארץ מלאה מינרלים אלפי מינים, וכוחותיהם עושי פלאות; וכל שכן על ידי אופני חבוריהם והפרדתם, אין ספורות למו.
זוהי הארץ ואשר בה, ומכל מקום בטלה היא באלפים לעומת השמש; והשמש עם כל משמשיה בטלים במליוני-מליונים בעולם הכוכבים. נזכור נא את שביל החלב ואת הערפליות - עולמות הכוכבים אשר גם בטלסקופים הגדולים ביותר אין לספרם מרוב, וכמה אלפי-מיליונים שמשות בכל אחד מהם. ומהי תכלית כל אלה? - נקודת קידוש ה' שבלבו של אדם אחד וצדיק שמו, שנאמר ''וצדיק יסוד עולם''.
אכן היחס מתאים. הן ''כולם בחכמה עשית''; ''בחכמה'' פירושה: הכל מכוון בדיוק נפלא לתכליתו לאמיתו. מכאן למדנו שכל העולמות כולם בטלים בתוך נקודה רוחנית זו שבלבו של אדם אחד. כמות רבה לאין ערוך, ולמעלה מתפיסת המח, בטלה בנקודה אחת של איכות.
וזה מפורש בתורה: ''ויעש א' את שני המאורות הגדולים... ואת הכוכבים... להאיר על הארץ''. אותם האולמות הענקיים של כוכבים רבים, אשר גודלם נמדד במיליוני קילומטרים; אותם הכוכבים הענקיים בכמותם בכוחותיהם ובמהלכיהם, מהם שרחוקים ממנו מהלך-אור של אלפי שנה - למה נבראו? מהי תכלית הויתם, סבוביהם וענקיות כחותיהם? - למען נראה אנחנו בהם נקודות אורה, ואם גם לחולשתו לא יספיק לנו להשתמש לאורם המגיע אלינו, אבל ישמחונו ויניחו קצת את דעתנו בתוך חשכת הלילה; וגם יאירו ללבנו ויעוררו אותנו קצת להתבונן בגדלות הבורא - ''כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת...''. אך האם זוהי התכלית המתאימה ביחס לגודל וכמות הכלים? אמנם כן הוא, זה בא ללמדנו שלמען נקודת אור שתאיר לאדם, כדאי לברוא כל הכמויות שבעולם.
אך ''שם ועבר'' וביתם שמרו על התכלית הרוחנית שהושמה בבריאה (''שהיו זקנים וישבו בישיבה'') אבל היו רק יחידים, וגם זרעם נשקע בעבודה זרה, כגון תרח, עד שצמחו ועלו האבות הקודשים ע''ה, שלהם נמסרה תכלית כל הבריאה. ומהם העם הקטן ביותר והדל - והוא תוכן כל הבריאה כולה. וכל השאר הנראה כה מתוקן ומשוכלל ומסודר אינו אלא כליו, להכין עבורו עולם וסביבה אשר בה ימשיך עבודתו הרוחנית.
מעתה, האם נדע את ערך הישיבות ולומדיהם? אנו מושפעים מהכמות, ומסתכלים כמעט על פי מבט הרחוב, וח''ו היינו בעינינו כחגבים בשביל שכן היינו בעיניהם. אבל ידיעת האמת אינה גאוה - אנו הכל ממש, תכלית הבריאה בדורנו, דור יתום; אנו חיילותיו של הקב''ה. לחיילים עול מיוחד; לנו - עול התורה. אף פגימה קטנה של ביטול תורה אפילו במחשבה - מחרבת; אפילו ביטול ערך לימוד התורה בלב - מהרס; ואף הקלה קטנה בהנהגת התפילה (שאדם פשוט לא ירגישה כלל) אצלנו הוא בגדר חורבן בית המקדש, ח''ו. עלינו לדעת - לנו נמסר כל התיקון: כל עלייה, כל התחזקות - ערכה גדול מאד, הרבה למעלה מתפיסתנו. האיכות הרוחנית היא הכל, וגדרה - בנין בית המקדש, ע''כ דבריו.
מכל הנזכר ישכיל המשכיל כמה מחדל והפסד הוא לבטל תורה ותפילה בשביל כל ערך מערכי עולם הזה, שכולם בטלים ומבוטלים למשהו מן התורה ואין השוואה כלל בין ערך עולם ומלואו לדבר אחד של תורה.
היאך נניח את הדעת לקבל את המצב כמות שהוא כאשר ההפרעות בעבודת ה' הנם עזות ביותר, אם זה מסבה בריאותית, או מפני דחק הפרנסה, או מטרדות שלום הבית וכיוצא, ולהשלים עם העבדא, זהו! תלמד מעט... תתפלל מעט... מה שאין בו כדי להביא לספוק ובודאי שאין בו כדי להביא שמחה.
כבר דיברנו בזה כמה פעמים, ואולם עתה נחדד יותר התשובה לזה. המדה היקרה ביותר שבה משתלם האדם היא מידת ''התמימות''. שהנה באברהם אבינו מצינו שכל כוחו במידת נסיונו במצות עקידת יצחק היה ''תמימות''.
וכמו שהאריך בזה הרב המשגיח הגה''צ רבי אליהו לאפיאן מובא בספר ''לב אליהו'', לכמה מן מידת התמימות היה נצרך אברהם אבינו כדי לקיים מצוה זו שיש בה חילול ה' גדול, לקום ולשחוט בנו ככל עובדי העבודה זרה השוחטים בנם לאלהיהם, ולאבד ולהשמיד בזה את כל עמלו ויגיעו להחזיר אנשים תחת כנפי השכינה בכל ימיו - אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים, ולחלל שם שמים באופן נורא כל כך, לקחת בן שנולד ל- 100 שנה ולהקריבו קרבן...
ועוד, הרי הבטיחו הקב''ה ''כי ביצחק יקרא לך זרע'' והנה סתירה בדברי הקב''ה שעתה אומר לו קום העלהו לעולה, ועוד כאמור שבמות יצחק שבו הובטח לו קיום הזרע - יֻשְׁבַּת ויאבד סיכויו סברו ותוחלתו להפיץ אמונתו יתברך בעולם שזה היה מסירות נפשו כל הימים.
השלמות של האדם היא ''התמימות'', הבין אברהם אבינו שתפקידו לא להרהר אחר הקב''ה אלא לעשות מצותו בתמימות מבלי לחשבן שום חשבון אחר.
וביותר יתבאר תמימותו של אברהם אבינו על פי מה שמסביר הר''ן בדרשותיו על התורה (מובא ב''לב אליהו'' בענין העקידה),, שהקב''ה לא צוה לאברהם להעלות את יצחק, אלא ביקשו, ואם היה אברהם מסרב לא היה נחשב כעובר על צווי, ועם כל זה חקר והתבונן אברהם אבינו: אם הקב''ה הציע או ביקש ואף שלא ציוה - משמע שניחא ליה, ואם כן מה נפקא מינה אם נתבקשתי או נצטוויתי, מה נפקא מינה בתוצאות המעשה - חילול ה' או קידוש ה', אחר שניחא ליה להקב''ה בזה הנני לעשותו.
וזה יש לנו בני אברהם יצחק ויעקב לדעת שמידת התמימות ירושה ונחלה היא לנו מאבותינו כמבואר באריכות בספר ''שומר אמונים''.
ומעתה נתבונן, אימתי מצטיין האדם במידת התמימות הלא פשוט הוא שככל שיגבר הנהגת ההסתר פנים, והקושיות והתמיהות יפוצצו מוחו של אדם, כמבואר גבי אברהם אבינו בעקידת יצחק, כן ביותר תגדל מעלתו במידת התמימות.
ובכן ההיה פעם דור כדורנו שהצטיין במידת ''התמימות'', הלא מכיון שלא היה דור עם הסתר פנים כדורנו, אם כן בהכרח שלא היה דור שיכל לגלות ולהוציא את מידת תמימות כדורנו.
ומידת התמימות נצרכת היא למאד לשלימות הפרט והכלל, וכשם שנצרך שלמות שכזו לאיש היהודי בפרטות כן נצרך הוא שיהא דור שלם מצטיין במידה זו לשלמות גוון עבודת כל הדורות כולם כדי שישתלמו העבודות במגוון כל אופני העבודות.
ובכן נתבונן, במשך כל הדורות עבדו את הקב''ה בהארת פנים, אם זה בדורו של משה רבנו ואחר כך דור הנביאים, ואחר כך דור אנשי כנסת הגדולה, דורות התנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים, ואם כן מאחר והיה בזמנם הארת פני ה' שהאיר להם לדעת את ה', כי עיקר ההארה היא בדעת, ולכן אף שהיו גם בזמנם גזירות ויסורים אולם הדעת היתה בגאולה. ובהכרה, כך שמידת התמימות אצלם לא הוכיחה את עצמם להצטיין בה במלוא עוצמתה של מדה זו מאחר וכאמור התמימות מתבטאת ביחס להסתר פנים.
וכל הנזכר הוא גמרא מפורשת (סנהדרין כ' עא): ''שקר החן'' - זהו דורו של משה, ''והבל היופי'' - זה דורו של חזקיהו, ''אשה יראת ה' היא תתהלל'' - זהו דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו יושבין ששה בטלית אחת ועוסקין בתורה.
הנה מפורש שככל שהדחקות והצער גדול יותר, רק אז ניכרת העבודה באופן ברור ואמיתי יותר עד כמה היא במסירות.
לעומתם דורנו - דור שההסתר פנים הינו בשיאו, בנפש ובגוף, ובעיקר גלות הדעת שאנו מיוסרים בה העולה על כולנה, וכמו שהארכנו בביאור כוונת אוה''ח הק' על דורנו שהוא דור השרוי בנ' שערי טומאה שמהותו הטמטום והאטימות מהאמונה, ודורנו הוא בשיאו בהעדר הדעת, ונוסף על הכל יש בו צרות רבות ומגוונות המטרידות את השכל והדעת ומטריפות אותו, ונוסף על הכל ירידת הדורות ממורי ומנהיגי עם ישראל, ואין לך שלום ושקט בשום בית, הצרות הפרטיות מסועפות ומסובכות בכל בית, ובכל קהילה והבלבול גדול ומסובך.
אזי דורנו הוא הדור שבאם יסלק דעתו ושכלו מלחקור על הנהגת ה' ויתמם עם בוראו, הוא הדור שישלים מידה זו שהיתה חסרה בשלמותה מכל הדורות עברו, ולא לצד חסרון בגדלותם, אלא שלא נתנסו בזה כמונו, ולא הוכיחו עצמן במידה זו כמו הדור שלנו.
ומה שנגזר לעבודה זו על דורנו דוקא, הוא להיות שדורנו דור של שארית הבירורים והתיקונים, נשמות שבאו מכבר לתקן עצמם ולא תיקנו, ונגזר עליהם להתיסר בהסתרת פנים שלא היתה כמותה, ובדורנו זה ראה הבורא בחכמתו זיווג טוב, רבוי יסורים מצד אחד שיצריך בהכרח שלימות של אמונה, וביחד יוצלח להשלים בנו את מדת ה''תמימות'' שחסרה בכל הדורות בשלימותה, ובדורנו דור שמגיע לו מפאת הנשמות שנצטרפו בדור זה להיות בהסתר פנים - משתלמת מידה זו של התמימות ביותר מכל הדורות, ובזה יבוא כתרו של הקב''ה שלם מכל גוון העבודות הנדרשות לצורך ההכנה לתיקון עולם במלכות שדי.
בספר ''צדקת הצדיק'' וכמו כן בדברי רבנו ירוחם ממיר בספרו ''דעת תורה'' סוף פרשת ''שלח'' מבאר שדורנו הוא דור שיתעלה על כל הדורות כלם, ובכן מה מעלת דורנו כל כך על פני הדורות שעברו?
אפשר להמחיש את משמעות תקופת דורנו במשל כזה:
פועל שעובד אצל מעביד, ואינו מקבל ממעבידו שום מאור פנים, לא שומע מילת עידוד ממעבידו, ואפילו יישר כח, חיוך, איזו מילה טובה... כלום! האם אפשר הדבר לעבוד אצל אחד כזה.
ועוד, לא די שאינו מקבל שום חיוך ומאור פנים, גם את משכורתו איננו מקבל, ורק עובד הוא מתוך הבטחות שמבטיח לו מעבידו שישלם - מתי שירצה לשלם לו!
ועוד, לא די שאת משכורתו אינו מקבל, אלא עוד צריך הוא לקנות מכספו הפרטי את כל הציוד לצורך עבודת אדונו, ואם יוזק איזה כלי מהציוד של עבודתו הוא שנושא בהפסד זה ועליו מוטל לשלמו.
ועוד, לא די בכל הנ''ל אלא עוד שמעבידו מטמין לו מוקשים ומלכודות להכשילו בעבודתו, ולבסוף אף תובעו על מחדליו ומאשימו בפשיעה.
ובכן זהו דורנו דור עקבות משיחא, דור של הסתר פנים, אין הרגשים והתפעלות, חושינו כהו, אבדנו את כל הרגשות, כך שלא משתדר לנו שום סימן ולפחות של הארת פנים או ''יישר כח'' להראות לנו משהו על נחת רוח מעבודתנו, ולא עוד אלא שמוקפים אנו בחבילי טרדין ויסורים למיניהם, ולא זו אלא אף זו, שהנסינות והנפילות מנת חלקנו יום יום, ואנה אנו באים במצבנו זה.
ולכן יקרה מאד, כל אמונה תמימה, כל קבלת יסורים ואכזבות החיים באמונה, ולהמשיך את עבודתנו בתום וביושר מתוך אמונה שעבודתנו לא-ל אמונה צדיק וישר, המשלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. דרונו הוא דור שיתעלה על כל הדורות להיותו עובד במצב החשוך ביותר מכל הדורות, ואף שתוצאות מעשינו דלים המה ואינם אלא כנרונים זעירים לעומת תוצאות דורות הקודמים שהמה כאבוקות המאירות למרחוק, אולם עלינו לזכור! מצוותינו המה כנרונים בלילה לעומת מצוותיהם של ראשונים שהמה כאבוקות ביום, וחשיבות גדולה נודעת לנרון כשהוא בלילה לא פחות מאשר אבוקה כשהיא ביום.
אחד מצרות הדור הגדולות ביותר ואולי אף הגדולה ביותר ובמיחד אצל הצעירים הוא בלבול הדעת וערפול וטשטוש בין השאיפות למיניהם לבין יכלת העשיה בפעל, היאך יוצאים מבלבול זה הגורם לתמורות חדות במהלך העבודה?
אכן בלבול הדעת הוא המפתח המסוכן ביותר למפלת האדם, כשהאדם אינו יודע את תפקידו, אינו יודע על מה עליו לתת את כל עמלו, ועל מה פחות, על בקיאות או על עיון, על תורה או על מוסר ותפילה, במה לאחוז בתחילה ואת מה להניח לעת עתה, מצד אחד חפץ הוא לצאת ידי חובת החברה אולם מאידך מתנגש הדבר לידיעותיו, ומכל אלה וכיוצא נגרם פער בין הידיעה למעשה.
כל אלה וכיוצא באלה גורמים לפיזור הנפש ובלבול הדעת, ובפרט היאך להתיחס לתמורות העליות והירידות, כי כאשר ההתיחסות אינה נכונה האדם נשבר לחלוטין כידוע.
ובכן בראשונה חייב האדם להביא עצמו לישוב הדעת, והוא בדרך ''עשה לך רב'', להתיעץ עם ת''ח ירא שמים וחכם בחכמת הנפש היודע לרדת לבעיות הנפש, לדעת לתת עצה מתוקנת את מה להעדיף, מה להניח, ממה לברוח ואחר מה לרדוף וכיוצא, לא להניח זמן למצב הבלבול שישאר בנפש.
וגם כאשר לא ימצא רב אשר יבין את לבבו, חייב הוא להאמין בכלל יסודי, שכל בלבול אינו מצד הקדושה, ושלא יתפתה לחשוב שמאחר וכל מחשבותיו בקודש, מחויב הוא להלך אחר כל שאיפותיו ואף שתוצאותיהן בלבול אחד גדול, אלא יאמין שעליו לצמצם מלחייב עצמו בשאיפותיו, ולהתחייב אך ורק באופן שההתחייבויות לא יעבירוהו על דעתו וישמחהו בעמלו, כי כן תורתנו דרכיה דרכי נועם, וכל אשר יביאוהו הרהוריו ושאיפותיו לדרך בלבול ומיאוס בעבודתו, הרי שידע בבירורו שטמן לו יצרו מלכודת, ויתפלל לה' מקירות לבו שיעזרהו ליתן לו עצה וישוב הדעת לדעת מה ה' אלוקיו דורש מעמו עתה לפי מדרגתו של עכשיו.
וזה גופא הנסיון אם יתבלבל אם לאו, לבני אדם נדמה שלהתבלבל זה אינו עוון, אולם זהו נסיון ככל הנסיונות של עבירה שמתנסה האדם אם לחטוא אם לאו, כן מתנסה האדם אם להתבלבל אם לאו.
וכבר הזכרנו שיש ביד האדם שלא להתבלבל, והוא בהיותו מאמין שרצון ה' ממנו הוא רק החפץ והבחירה בטוב, אולם המעשה - כמה יהיו מבורכים תוצאותיו זהו כפי אשר יגזור ה', ועל האדם לבטל דעתו לדעת בוראו, להסכים ולהסתבלן בסבלנות עד בוא ישועתו מאת ה' להצליח בישום שאיפותיו למעשה, ויבין שיש לו לבקש ולדרוש זאת רק למען הסיפוק השלווה והרוגע בראיית יצירותיו, ואז אכן, אם מבקש זאת באמת לשם ה' כדי שבכך יוכל להיות עבד ה' נאמן יותר ועובד עבודה פנימית יותר אזי יש מקום לבקש על כך, אולם מי יאמר זיכיתי לבי לבקש לשם שמים באמת, ובפרט בימינו שנתמעטו הלבבות והחיצוניות והשקר מתנוצצים מכל פינה, והפנימיות והאמת נעדרת, בזמן שכזה, הנח לו להקב''ה לנהוג כפי אשר תגזור חכמתו עליך, כי היום בנקל לאדם שיפול בגאוה ויהפך מרצוי לפני ה' לתועבת ה', ולכן אם הקב''ה מסתפק בשאיפותיך ובהשתוקקותך גם כשאינם באים לידי מעשה - תסתפק בזה גם אתה, ואין לך לדרוש או לתבוע, אלא אך ורק להתחנן על נפשך שיאיר ה' פניו אליך, להצליח ליישם את שאיפותיך, אולם הרחק עצמך מטרוניא ומתרעומת על הנהגת ה' עמך גם בענינים רוחניים המצדיקים לכאורה לתובעם.
היאך נתן להשיב את הבטחון ללוחם שינצח את יצרו לעתיד - לאחר מעידה, או אפלו לאחר כמעט מעידה המחלשת את הדעת מלהאמין בעצמו של הלוחם שיש בכחו ללחם ולנצח, ובפרט כאשר הוא לאחר מספר כשלונות?
על הלוחם לחזור ולשנן את מאמר חז''ל (קידושין ל'): בכל יום יצרו של אדם מתגבר [מתחדש] עליו ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו''.
אם כן הרי שגם קודם המעידה נצחונך היה מחמת עזרת ה' שסייעתך לנצח, ומעולם לא היה נכון לְיַחֵס את הנצחון לְךָ לְעַצְמְךָ, ואף שהקב''ה בחסדו אכן כן מיחס את הנצחון לאדם.
כשהאדם מודע לכך בבירור, אין מקום לחלישות הדעת, כיון שבעצם לא נתחדש לו כלום עתה במעידתו לחשוב שאינו כשיר ללחימה, אלא מה שעליו לחשוב שכך ראה הבורא בחכמתו להעמידו בנסיון ולבוחנו פעם נוספת היות ועדיין לא הגיע למיכסת הנסיונות שעדיין המקטרג מקטרג עליו שיש צורך לבוחנו במבחנים נוספים שמשמעותם כוללת אף מעידה - לבירור חוזק החרטה והתשובה ששב, והוא באם מיד יקום מנפילתו ויעשה תשובה ויחזור לאיתנו הראשון, בזאת יבחן כי תשובתו תשובה, שהנה אף שנדחה פעם נוספת לא נתיאש מתשובתו והחלטתו נחושה לקיים ולחזק תשובתו, וגם אם יפול שבע פעמים - יקום.
החושב כאמור לעולם לא תחלש דעתו, כי ידע שבעצם הנצחון בפועל אינו תלוי באדם אלא בסיעתא דשמיא, וגם קודם - כשניצח - זה היה מחמת שסייעו הקב''ה לזמן מה, עד הזמן שחכמתו גזרה שנצרך הוא לנסיון נוסף, ואזי אם יעמוד בו - תפקידו יהא ללמוד לקח להתעלות ביתר שאת, כי יראה שכוחותיו בעוצמה לגדול ולהתעלות, ואם יכשל בו תפקידו יהיה להוכיח שהוא נאמן לתשובתו, שהנה אף שנפל אינו חוזר מעורכי המלחמה, וממשיך מחדש להערך למלחמה כבתחילה.
ותופעה זו אם היתה פעם מעט, היום היא הרבה, והוא עיקר נסיון דורנו לעמוד במבחן כנות זה, להחזיק ולעמוד על משמרתו גם כאשר התוצאות עלובות ומאכזבות למאד מחמת רצף התמורות של העליות והירידות.
וכאמור בידיעה זו שבעצם גם הנצחונות המה בסיעתא דשמיא בלבד, וממילא הכשלונות אינם אלא בהעדר הסיעתא דשמיא מחמת הקטרוג יועיל לאדם לבלתי יפול ברוחו, אלא ינסה שוב להתחזק ולהתחנן על נפשו לה' שיסייעהו כבראשונה להיות גבור הכובש את יצרו.
מה העצה לקדם את פני ימי הרעה שהמה ימי הירידה כדי שלא ישקע האדם בהם ויאבד את מדרגתו?
אכן בתוקף ימי הירידה רחוקה ישועתו מלבוא, אולם העצה שכבר בימי העליה יעמיס תפילות לה' שיצילוהו בימי הירידה לבל יאבד, והארכנו בזה רבות בכמה מקומות, ועתה מצאתי לזה סמך נפלא בדברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 226), ולנחיצות הענין אביא לך דבריו:
האדם עלול תמיד לעליות וירידות במצבו הרוחני, והיינו מה שקראו ז''ל ''גדלות דמוחין וקטנות דמוחין'', וכן ''ימי אהבה וימי שנאה'' (ספר הישר). העצה היא שבהיות האדם במצב גדלות דמוחין יתפלל מעומקא דליבא לסייעתא דשמיא, היינו שיעזור לו השי''ת כשתגיע שעת קטנות.
אבל האדם הוא בעל גאוה וחושב כי בעצמו יעשה הכל ואינו צריך לתפילה. ובהיותו בשעת גדלות דמוחין יחשוב כי כך יהיה תמיד ובעצמו יעמוד בחיזוקו וכדומה; ובכך בהגיע זמן הקטנות הוא נופל ח''ו.
וזהו מה שטענו חז''ל נגד עם ישראל ''כפויי טובה בני כפויי טובה... כשאמר הקב''ה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' היה לכם לומר תן אתה'' (עבודה זרה ה.); פירוש, שהיה להם להתפלל שיעזור להם ה' שלא ירדו מדרגה זו לעולם. ולמה באמת לא התפללו כך? מפני דק שבדק של חסרון הכרת הטוב, ''שלא היו רוצים להחזיק לו טובה'' (תוספות שם).
אין לנו אלא ללמוד מזה שלא לחשוך את תפילותינו, כמו שאמר הגרי''ס זצ''ל שאף שאמרו ז''ל שבזמן הזה שערי תפילה ננעלו, היינו תפילה לצרכים גשמיים, אבל תפילה לסיעתא דשמיא ברוחניות תמיד נשמעת; ובדוק ומנוסה הוא. רק בזה ננצל לכשיגיע זמן קטנות דמוחין.
מה הן הסבות לתופעת התדרדרות רוחנית באפן הנראה על פניו שהוא ללא אפשרות בלימה, ובפרט כשהוא לאחר תקופה ארכה של חזוק ועליה?
תופעה זו תיתכן לכמה סיבות.
א. שאננות.
אדם שזכה לתקופה ארוכה של חיזוק, וכח הרע הרפה את מלחמתו עמו בס''ד שסייעו לו מן השמים, חש הוא תחושת נצחון, וכאילו וסיים מלחמתו עם יצרו, אין לו להתאמץ לסור מהרע ולפחד ממנו. והרי זו טעות וכי עם היצר ניתן לומר שסיימנו עמו מלחמה, הלא כל חייו האדם חייב לחפש עצות ודרכים להלחם עם יצרו, וגם כשיצרו שקט כביכול, על האדם להיות ער וזהיר פן יתקפנו פתאום, וכשאדם חדל מללחום וחי בשאננות, מן השמים נוצר קטרוג עליו, הטוען דהיאך יתכן לשחרר אדם זה שאינו חש ומרגיש במלחמת יצרו, וחי בשאננות ללא פחד מן החטא, וקטרוג זה גורם שהאדם יצטרך ליפול ללא אפשרות בלימה כדי לשוב לתכלית שהיא המלחמה והעמידה בנסיונות דוקא.
לפי טעם זה, אכן, אדם שבוראו מסייעו ויצרו מרפה ממנו, ואינו נתפס לשאננות משום כך, אלא ממשיך בגדריו וסייגיו, ופוחד מיצרו פן יתקפנו פתאום, זהו שיצליח לשמור על הסיעתא דשמיא שתלווהו לעולם.
ב. מבחן חוזק תשובתו.
יתכן ומסיבה נוספת נוחל האדם מפלה לאחר תקופה של חיזוק, והוא לבחון את מידת חוזק תשובתו, שהרי אם חרטתו על עברו הכושל אמיתית, ואם יעד מטרתו לשוב חשוב ויקר לו לא יסוג ולא ירתע גם כאשר נוחל מפלה.
ובאם יסוג אחור וירתע לאחר מפלתו סימן הוא שחרטתו אינה מספקת. כך שלפעמים נצרך הנפילות והמעידות למבחן אמיתות התשובה.
ג. לעליית דרגה
סיבה נוספת להנזכר, הווא כדי להעלותו בדרגה בהיותו נופל ומתייאש - לקום בכל כוחו, ובעצם זה שמתחדש הוא בכוחות חדשים ורץ כצבי ומתגבר כארי לכבוש יצרו בכוחות מחודשים עולה הוא בדרגה נוספת, שהרי יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ויצר של עתה איננו יצר של פעם אלא מחודש וחזק יותר, ובאם יתגבר עליו עתה בהכרח תעלה דרגתו ביותר ממה שהיתה קודם.
ד. גאוה
סיבה נוספת לנפילה היא הרגשת התנשאות וגאוה, תולה המנצח את נצחונו בכוחותיו, בז הוא בלבו לאלה הכושלים או לפחות חש הוא תחושת התנשאות עליהם, ולהקב''ה חשוב ההכנעה יותר מכל, אזי מרחמים עליו מן השמים וכדי שלא יהא בגדר תועבת ה' חלילה עדיף לו שיכשל ויפול כדי שיבוא לכניעה.
והדברים מפורשים בספר ''חובת הלבבות'' (שער התשובה פ''ח) הבאנו לשונו לעיל.
מה עקר הסבה השוברת את האדם בתמורות - עליות וירידות - החולפות עליו ומה העצה להתיצב כגבור?
עיקר הסיבה השוברת את האדם בתמורות החולפות עליו הוא פשוט חוסר אמונה בהבטחת הסיעתא דשמיא, ונבאר ענין חשוב ונחוץ בזה כי ממנו יסוד להתיצב כגבור מול היצר בכל מצב.
המתמודד עם היצר ונלחם עמו, ונוחל כמובן מעידות במהלך מאבקו עם יצרו נדמה לו שמצב זה לא ניתן להשתנות, ולעולם יהא כן מצבו, עליות וירידות, כי בעצם אין הוא רואה בעיניו אפשרות אחרת ואינו מאמין שיכול להיות אחרת, וגם אם מאמין חושב הוא שנצרך לכך כח מיוחד שרק לצדיקים יש את אותו כח, וממילא, זה שאין לו הכח המיוחד ההוא בוודאי יפול.
וכאן ישנה ללוחם ביצרו טעות שקרית נוראה שמשקר בו היצר, כי על הלוחם לדעת, שעצם המלחמה והמאבק הוא גופא התקדמות לנצחון, ועצם ההתמרדות נגד רצון היצר, זהו שיביאנו לנצחו לבסוף.
וראיתי בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 312) מדרש נפלא בזה:
לזבח לפני ה' (ויקרא ט, ד,) ובספרא שם: עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום''. הרי שבעצם היראה מהעבירה כבר בזה נזבח היצר לפני המקום.
והביא שם בשם ספר ''מעלות התורה'' ביאור לזה, שבצעם ההרגזה שמרגיז האדם יצה''ט על יצה''ר ומבלבל את יצרו הרע בכך שמתנגד לו בתוקף מלשמוע לו אזי עצם ההרגזה וההתמרדות נגד היצר היא גופא שוברת את היצר. אלא שאין הדבר נעשה מיד, וכמו הלוקח תרופה - אנטיביוטיקה, ברור הוא שמפעם ראשונה שלוקחה לתרופה, לא יתרפא, אלא שבכל פעם נוספת משפיעה התרופה יותר, כן הוא במלחמת היצר, מתחילה האדם נאבק עם יצרו, ועדיין אינו חש ששברו, אולם בהמשך המאבק מפעם לפעם ינחית עליו עוד מכה ועוד מכה, ואף שביני לביני מקבל הוא גם מכות, עם כל זה עצם זה שהוא לא מיד מציית ליצרו, ומתמרד ומתעכב מלחטוא כאשר יוכל - יום או יומים שעה או שעתים בזה הוא שובר את יצרו, ומעט מעט יגרשנו מעליו וייגאל ממנו לפחות בנקודת בחירה שעד עתה היה רגיל להיכשל בה. ואכן ככל שיגדל בתורה ובקדושה יגדל יצרו עמו, אולם כבר לא יסיתנו לעבירות מטונפות שמהם כבר ייגאל בוודאי, אלא שבדקויות יותר יצטרך להשלים עצמו יותר ויותר, והוא כמו שהאדם כבש יצרו מלחלל שבת ומעריות ומאכילת איסור, אולם עדיין מלחמתו עם יצרו בשמירת שבת כהלכתה ובשמחה, וכן בעריות עדיין מלחמתו עם יצרו לקדש עצמו במחשבה ודבור ובמותר לו וכיוצא.
אם ידע זאת האדם לעולם לא ישבר, כי אז יבין שנדרש ממנו עדיין להסתבלן עם מאבקו, כי עדיין אין הצדקה להצדיק עליו לגרש יצרו ממנו בדבר זה שהוא נכשל בו עתה, כי הקטרוג עדיין בתוקף להצדיק עליו מלחמה ומאבק, אולם פתאום יוושע, והוא ברצות ה' דרכו במלחמה כראוי, ואז גם אויביו ישלים עמו לפחות בבחינה זו שהיה נכשל בה עד עתה.
וראה עוד ב''מכתב מאליהו'', שכל אדם שכבר ראה את האמת, באיזה ענין מסוים, ידע שיש כח במחשבה זו להכנס פנימה בקרבו וכיון שנכנסה בקרבו - לא ישוב האדם ממנה, ואפילו אם שוב יפול בחטא, מכל מקום הכרת האמת לא מתבטלת ממנו, ולכן לעולם לא שייך להתיאש ולטעון שאין המוסר פועל בי, ומה תועלת במאבקי ובמוסרי, טענה זו אינה אלא השתמטות, אלא יתמיד במחשבות היראה, ואז בוודאי ינצח. כי זה גופא המבחן האם יְקָרָה לו העבודה והנצחון או לא, החפץ באמת להגיע לתיקון לא ירתע מנפילות כי יקר ושווה לו הדבר להתחיל בו כל פעם מחדש, ואילו זה החדל, מראה שאין יקר וחשוב לו תיקונו.
ועיי''ש עוד (בעמ' 313) שעיקר תוכן העוה''ז הוא הבחירה, על כן לא שייך בעולם הזה גילוי מוחלט להסיר היצר הרע לגמרי, כי עיקר העבודה בעולם הזה היא לא התוצאות אלא הבחירה דהיינו המלחמה, ולכן תמיד חוזר היצר, וכך יהא עד לעתיד כשיגיע הזמן לביטול הרע לגמרי.
לכן יתבונן הלוחם, שבעצם מלחמתו שהיא בחירתו בזה גופא מתקדם הוא לכוון הנצחון, ומנצחון לנצחון יעלה למדרגה נוספת.
הרבה פעמים מתחיל אדם במצוה גדולה לעשותה ואינו מצליח לגמרה, או שהולך הוא על פרויקט רוחני ואינו מצליח לישמו, והדבר מעגם את נפשו למאד על טרחו שהיה לריק, מה הנכון בזה?
סוד גדול ''שמעטים מאד אשר ידעו אותו וחדשה היא לאדם הידיעה וכו''' לשון הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ה (עמ' 507), והוא שאין מוטל על האדם לגמור שום דבר, רק להתחיל ולעבוד כאשר יוכל, כך שאין להצטער או להתיאש כלל כאשר אין זוכה לראות את הגמר מלאכה.
ולנחיצות הענין אעתיק לך לשונו:
ראיתי חדשות, בהסתכלי כי אין כל חדש. כל אדם ידמה לתקן ולהקים חדשות עלי אדמות, אבל טועה הוא, אלא האדם נברא מן האמצע וסופו משאיר באמצע (אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא), כל צרכו לעלות בסולם אבל לא להגיע, כאמרם ז''ל לא עליך המלאכה לגמור. לא הגמר - תכליתו, אלא העבודה - נפש עמל עמלה לו. הסובר לגמור יתייאש לבסוף ונמצא שאין עוד כלום בידו. אשרי מי שיכיר כי עבודתו - עבודת ה' - מלחמת היצר - היינו תכליתו אשר נברא עבורו, והיינו עליתו וגדולתו. הגדול שבאדם [משה רבנו] היי' עבד ה' - זהו כליל התכלית. נפלאת התכלית הזאת, כי ישיגנה האדם בכל רגע אם ירצה. ולא בסוף כל ימיו, שהרי בכל רגע שיעמול לעשות רצון קונו - גדרי תכליתו עמו.
פשטות פשוטה זו, מעטים מאד אשר ידעו אותה וחדשה היא לאדם הידיעה, כי אין כל חדש - במציאות כלל שיתהוה - תחת השמש.
ודברים אלו כמה רפואה יש בהם למכת היאוש בכל פרט ופרט בעבודת ה', הן בתיקון המידות והן בשבירת התאוות, והן בלימוד התורה ומעשה המצוות, שיש לדעת שהעיקר הוא לעלות בסולם ולעבוד, ואין מושג כזה של לגמור כלל.
ומידיעה זו של הרב ''מכתב מאליהו'' הנזכרת נינצל מעוד תופעה המועדת לפורענות, והיא השביעה והרוויה שמסתפק אדם מכמות או איכות לימוד תורה - לה הוא שואף להגיע, או מפרויקט של פעילות מסוימת לה הוא שאף להגיע.
וכמו שראיתי מעשה בה''חפץ חיים'' שפנה פעם לתלמיד חכם אחד שחיבר ספר חשוב, ואמר לו הח''ח שמעתה עליו להתחזק יותר בתורה, כי יודע הוא כאלו שלאחר שחיברו ספר וכיוצא הגיעו לשביעה והתרשלו הלאה מלעמול בתורה, וימצא זה בפרט בשואפי הרבנות והדיינות כידוע.
ובידיעה הנ''ל שאין מושג של גמר בעולם אלא רק לעבוד ולעמול ינצל מב' תופעות הנזכרות האחת שלא יתיאש כשאינו גומר, ושלא יסתפק כשכביכול נדמה לו שגמר תפקידו, אלא ידע: ''אין עליך המלאכה לגמור'' דהיינו אין לגמור בעולם, אלא מתחילים באמצע וגומרים באמצע, וכמו כן ינצל מיאוש תמורות העליות והירידות החולפות עליו, כי ידע שאין התכלית לגמור אלא להילחם.