אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת אמונה ובטחון › מנין צומחת האפיקורסות אחר שהאמונה כ''כ פשוטה?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

אמונה ובטחון · מנין צומחת האפיקורסות אחר שהאמונה כ''כ פשוטה?

אימתי חסרון אמונה קשה יותר, כאשר הוא נובע מחסרון ראיות או כאשר נובע הוא מטמטום?

אכן קובע הרב דסלר זצ'' מכתב מאליהו (ח''א עמ' 171):

אומנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת!

וממשיך הרב להסביר דבריו:

כל מי שפקר, ידע בפנים - בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת, ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע, היינו מכיון שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.

ועוד מבאר לנו הרב מכתב מאליהו (ח''א עמ' 174):

''וזהו מהלך כל האפיקורסות - כל אדם יודע את האמת בלבבו, אלא שרצונותיו מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו, ופנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה - ע''י אפיקורסות''.

כלומר, מגלה לנו הרב שאפיקורסות לעולם אין בה ממש, אלא הוא ישוב ותירוץ לסתירה המתחוללת בלב המאמין כשמעשיו סותרים את האמת שבלבבו, ומצפונו צווח על מעשיו שאינם תואמים את האמת הפנימית שבלבו, ומכאן יוצא ''העגל'' הזה הנקרא אפיקורסות, שהוא לעוות את השכל ולטפשה, כסגולת ''השוחד'' - ''כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים''.

והשווה לדברים הנ''ל המה דברי הגר''א וסרמן זצ''ל (קובץ שיעורים)

וכן עוד בספר ''ברכת פרץ'' להסטייפלר (פ' וארא).

וכמו כן השווה להנ''ל המה דברי רבי ירוחם ממיר זצ''ל (דעת חכמה ומוסר ח''ב מאמר כ''ט)

ועוד כיוצא בזה בדברי הגר''א קוטלר זצ''ל (משנת רבי אהרון שער ראשון מאמר א')

מה נדרש מזה הבוטח בה' בכל לבו שיעזרהו ללא השתדלות מפרזת, והנה תוחלתו נכזבה, והצרך דוקא להשתדל בדרך טבע להשיג מבקשו?

ב' מבחנים חפץ ה' לבחון את העובדים על מדת הבטחון בו, האחד על לשעבר והשני על להבא.

האחד האיך הם מגיבים כשהתאכזבו מבטחונם בה', וקבלו היפך ממה שבטחו. האם תגובתם תהא בזעם בזעף או בכניעה לה', דהיינו להיכנע בלבם לה', ולהאמין שכיון שכך חפץ ה', הרי שזה הטוב ביותר, והוא המבחן על הלשעבר.

והמבחן השני אשר יבחן בו ה' את העובדים על מדת הבטחון, האם להבא יחדלו מעבודתם זו להמשיך ולבטוח בה' כמקודם, ואף שהתאכזבו מבטחונם בה'. האם בשל כך יתיאשו מעבודה רמה ונשגבה זו, או שעם כל זה ימשיכו בה ללא ליאות.

וכן היה אומר הגר''א דסלר זצ''ל (הבאנו דבריו לעיל בתשובה נ'), שעל עבודת הבטחון צריך הרבה סבלנות, כי מתחילה מאכזבת עבודתם, ורואים היפך בטחונם, ועוברים הרבה נסיונות בזה, ורק כשמתעקשים ומתמידים בעבודה זו רואים פירות.

ולכך זה הבוטח כשנתאכזב בטחונו אל יפול בדעתו, אלא ישוב להתעקש ולחזק בטחונו בה', ויאמין כי נמשך חסד על הבוטח בה', ובודאי שלבסוף יראה חסדים גלויים. מה שבינתיים ללא ספק כל הנעשה עמו זהו חסד ה' הגם שעל פניו נראה ההיפך, אלא שסגולת הבטחון להמשיך חסדים גלויים על האדם, דהיינו שיכיר האדם בחוש בחסדי ה' עמו, ולזה זכה כשיתעקש להמשיך ולבטוח בה', ולשמוח בכל אשר יחפוץ ה' ולא יזעף על ה' מהעבר, ולא יתיאש מלהבא להמשיך לחזק בטחונו בה'.

כמה שאני משנן אמונה, ומשתדל לאמת את האמונה בקרבי, עם כל זה חש אני ''אבוד הכרה'', דהינו שאינני חי את האמונה באפן מתמיד ובכל פעם כאלו ומחדש נצרך אני לחזר את ההיסטוריה - יציאת מצרים, קבלת התורה וכו' על מנת להחזיר לעצמי את ההכרה באמונה?

אכן צדקת, רואים זאת בחוש שגם זה ''העובד'' על האמונה וכשמתבונן בה אכן משיבה להכרתו וחי אותה, אולם - התעיף עיניך בו ואיננו - כשמסיח דעתו ממנה לזמן מה, כאילו ונצרך מחדש לשנן את האמונה מההתחלה - מ- ''א-ב'' של עיקרי האמונה, ואיננה בהישג ידו מיד בכל עת, ואין הדבר דומה ליתר הדברים שמקבל האדם על עצמו, וכגון, קביעות ללימוד, לתפילה לחסד וכיוצא, שבהחלטה אחת יוכל להתקיים ימים רבים מבלי צורך לחדשה בכל יום. ונראה לכך כמה סיבות:

ראשית, מצב עולמנו הוא בעצם האויב מספר 1 לאמונה, הרי העולם מונהג בטבע בדרך סיבות, ואין לך סיבה שאין לה מסובב טבעי שסיבבה וכן הלאה, והקב''ה נסתר בתוך כל הסיבות, הרי שהעולם בכל עת דוחף לאחורה מהאמונה והאדם נצרך לשוב בכל כוחו מאותו דחף לעמוד על משמרת האמונה כך שאם האדם מסיח דעתו מהאמונה - מציאות הווית ובנית סדר העולם שורפת את האמונה מקרב האדם, ומיד מאבד את ההכרה אחר שהעולם ''מסייע'' לו לחיות ללא הכרה באמונה אלא בדרך מקרה וטבע, ודומה הוא לאוכל אוכל היום ובהכרח שיהא רעב למחר, כי מציאות האדם בנויה באופן ששורפת בקרבו את מאכלו.

ועוד, הטמטום הנורא השורר בעולמנו אם זה מפאת טומאת העריות, ואם זה מפאת שמוקפים אנו באנשים מחוסרי אמונה ועמם יש לנו בהכרח שיח ושיג בעסקינו וביתר צרכינו, והלא כבר המגע עמהם מחליש באמונה, אחר שהנך שח ועוסק עם בני אדם שהשקפתם רחוקה מתורה ואמונה, ומתבטאת היא בפיהם ובמעשיהם.

וביותר קפצה עלינו רוגזה של ''התקשורת''. בני אדם מאזינים לרדיו ופוליטיקא שכולה כפרנית מיסודה, ללא שום הזכרת שם שמים, המכריזה באופן פומבי על כחי ועוצם ידי, ואף החרדים השומעים דבריהם אינם חשים ואינם רואים בכך שום עוון וחסרון, אולם בכך נתלשים ונעקרים מהאמונה, כך שבוודאי יצטרך ''העובד'' בכל פעם לחזור על האמונה מ- ''א-ב'', והלואי שיועיל להחזיר האמונה לקדמותה.

ועוד, הרי היצר היום ''מפציץ'' את העולם בטומאת עריות, שהינה פצצה ישירה לאמונה ומקרא מלא: ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב ויצמד ישראל לבעל פעור'', הרי שזנות בנות מואב הביאתם לצאת מהישיבה של משה רבנו לישיבת בעל פעור.

ובא וראה עצמת הזימה כמה גדול כחה להרוס את הדעת מהאמונה שכן עיקר האמונה היא בדעת - לדעת את ה' - וידעת היום וכו'.

שהנה בני ישראל שהיו תחת ''ראש ישיבה'' כמשה רבנו אדון כל הנביאים, וישיבתם היתה בנויה לא מטיט ואבנים, אלא מענני כבוד - שכינה ממש, מן ובאר היו מזונותיהם בדרך נס, וממקום כל כך קדוש ועוד לאחר תקופת יציאת מצרים קבלת התורה ו- 40 שנה של ניסים עצומים, עברו מישיבתו של משה רבנו לישיבת ''בעל פעור'', מקום השפל הסרחוני והגועלי ביותר - אוכל תרדין ומתריז בפניה... היתכן?!

אמנם זהו כחה של עריות לטמטם מצד אחד, ולשחד מצד שני, וגדול כח השוחד לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים ולהביא לרוח שטות עד דיוטא תחתונה.

וכמו כן מצבנו היום שאנו בנסיונות האמונה בעיקר, וכדברי הגמרא (מכות כד): בא חבקוק והעמידן על אחת: ''וצדיק באמונתו יחיה'', הרי שעיקר נסיוננו היום הוא האמונה, והיאך פועל כח הרע לעקרה מעם הקודש, עם החזק באמונה מכל הכוונים מצד החכמה, ומצד ההסטוריה המבוססת והמוצקת ועוד ועוד, הלא רק בדרך זו כאמור ש''מפציץ'' הוא את העולם בעריות, ובכך מביא את הבני האדם להיות בטמטום ובשוחד , ולהאמין בכחי ועוצם ידי, וכענין הגמרא (סנהדרין סג) יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.

והעצה לכך היא, מצד הסור מרע: לשמור עצמו מכל מראות אסורות ושמיעות אסורות המכחישות והורסות את האמונה, ומצד העשה טוב הוא: ''התמדת השינון'':

אומר היה החפץ חיים שבאמונה יש למשמש בכל עת כאדם שיש לו מרגלית יקרה בכיסו שממשמש בה, וכדי שהאמונה תהא באופן שבכל עת שימשמש ימצאה באופן הנכון ובהכרה כראוי, נצרך לכך התמדה גדולה עם הרבה שינון של כל ההסטוריה של עם ישראל, לחיות ממש את ניסי מצרים, קבלת התורה, ניסי המדבר 40 שנה, ניסי יהושע, וכו' כל תקופת הנביאים, בית ראשון ועשרה ניסים שנעשו בו, בית שני וכו'. תקופת התנאים האמוראים גדולתם וקדושתם עוצמת השגותיהם ברוח הקודש ומופתיהם וכיוצא, ועוד מועיל ביותר לשנן התנ''ך שכולו אמונה, ובו מופתי אמונה מוסר ונבואות הנביאים שקבלו מהבורא בדרך הנבואה, ועוד יש ללמוד סיפורי התלמוד והתבוננות בהם שכולם לימוד אמונה באופן חזק ושורשי, וכדוגמת ניסי רבי חנינא בן דוסא - מי שאמר לשמן וידלק וכו', וכן הוא דהביאו כבשיו דובים בקרניהם וכיוצא הרבה בתלמוד מקדושי התנאים והאמוראים. (וקבצנו הרבה מהם בספרנו ''הגיון לבי'').

נשאלתי באדם ששוטפות במחו מחשבות של ספקות באמונה, ושואל שמכיון שכן האם אינו עדיף לו שלא להעמיק בעניני עקרי ויסודי האמונה כי אז מתעוררים וצצים במחו הספקות, ולכך ניחא ליה לשמר מצוות וללמד תורה כראוי מבלי להתעמק ביסודות ועקרי האמונה?

ובכן ללא ספק שזו מחשבת טעות להיות מאמין באופן שטחי פן תתעוררנה אצלו מחשבות ספקות, אדרבא הרהורי הספקות צומחים דוקא מכך שהאדם לא מתבונן ומתפעל מאמיתות תורתנו הק'.

ובהחלט אין כוונתנו להעמיק בעיקרי האמונה בדרך החקירה והפילוסופיה, חלילה וחס. אלא התבוננות בדרך היסטוריה והעתקת האמונה מדור לדור, התבוננות בדור יוצאי מצרים, קבלת התורה, דור המדבר מ' שנה בניסים גלויים, ניסי יהושע בכניסתו לארץ, קריאת דברי הנביאים הק', מופתי התנ''ך, מופתי בית ראשון - עשר הניסים שנעשו בו, מופתיהם גדולתם וקדושתם של אנשי כנסת הגדולה התנאים והאמוראים וחכמי הדורות שבכל דור ודור, מסירותם ואהבתם לתורה על חשבון כל חיי ועונגי עולם הזה, ולהתבונן היאך הפקירו ממונם כבודם בני ביתם עבור עבודת ה', שזה לבד מוכיח על גודל הכרתם ואמיתותם בתורה וביסודי ועיקרי האמונה. (והארכנו בזה בספרנו ''הגיון לבי'') כך שזה השואל בוודאי לו יעמיק בהנ''ל אדרבא, דוקא מתוך כך יסורו ממנו מחשבות ההבל של הספקות שנצמחים מהתרשלות ההתבוננות.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה