אמונה ובטחון
חז''ל אומרים (מכות כ''ד), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה דהינו על אחת שהיא האמונה, וקשה שהלא נאמר וצדיק באמונתו, הרי שיש להיות גם צדיק וגם באמונתו אם כן הוא הרבה יותר מאחת? ועוד, מה יעמיד את שאר בני האדם שאינם בדרגת צדיק?
אין הכונה בדברי חבקוק שרק מי שהוא מכבר צדיק הוא זה שיעמוד על האחת - באמונתו יחיה, דא''כ יוקשו הקושיות הנ''ל. אלא כוונתו מי זה שיזכה להיות בדרגת ''צדיק'' בימים ההם? זה שבאמונתו יחיה. וכך אומר חבקוק הנביא: ''וצדיק'', מי זה יזכה להיות צדיק בימים ההם? זה שבאמונתו יחיה. או אפשר עוד בכוונתו, שהאמונה תהא כ''כ נצרכת בימים של אחרית הימים, עד שאפילו זה שבדרגת צדיק לא יחזיק מעמד אם לא שיחזק ויחדד את אמונתו עד שיחיה עמה ממש בכל מאורעותיו. והוא להיות שראה בנבואתו שקושי האמונה יהא קשה ביותר באחרית הימים, שכן נבואתו על ימי אחרית הימים כפי שיראה שם הרואה בפסוקים, ולסיבת רבוי הנסיונות והיסורים של חבלי משיח יצטרך אף הצדיק לחיות עם האמונה.
הרי שיש בדבריו להקל ולהחמיר, להקל - שדי באחת, ולהחמיר שגם זה שהנו בדרגת צדיק לא יחזיק מבלעדי היותו אחוז באחת זו באופן מוחשי.
מהו המודד להחשב אדם ''גדול'' לנצח נצחים אצל בורא העולם?
אומר היה החפץ חיים:
המודד להחשב ''גדול'' לעתיד הוא בהירות האמונה, מי שאמונתו בהירה יותר ונקיה הוא הגדול, ונצטט לשונו בסוף תשובה זו.
ואם תשאל ובמה מתבטאת בהירות האמונה?
בקבלת מאורעות החיים בסבר פנים יפות.
ודע כי על זה יפשע גבר ישח אדם וישפל איש, בהיותו קטן אמונה להיות סר וזעף ממאורעות חייו המאכזבות.
ובוא וראה בחוש כי האמונה הוא המודד.
שהרי רוב בני האדם הכשרים בדרך כלל הינם זהים בתורה ומצוות, לכולם בית של טהרה וקדושה לכל דבר, ומה אם כן המודד ביניהם? הלא איכות אמונתם בבורא, כאשר האחד יסבול גזירת שמים באשר היא ויתרצה בהליכות הגוזר בדבר הגדול והקטן, ולעומתו השני יזעף לבו על ה' וחמסו וזעמו על הנהגת ה' לא תנוח, הלא תהום פעורה תהווה פער ביניהם לבלתי קרוב זה אל זה במדרגותיהם.
מה שווה לו להקב''ה אדם גדול בתורה ומעשים טובים ושיהיו ככוכבי השמים לרוב, כאשר איכות אמונתו כהה ושחוקה, ועל הטוב יברך ועל הרע יטיח דברים ולבו סרה יחשוב על ה'.
ולעומתו, הלא לאין ערוך יחשב אדם שקטן מקודמו בתורה ומעשים, אולם אמונתו והכרתו את טוב ה' בהירה היא, להאמין כי כל אשר יעשה ה' הוא הטוב, ואין טוב יותר ממנו, ויקבל מאורעותיו באהבה ובסבר פנים יפות.
ואליאב אחי דוד יוכיח שנמאס על ה' להיותו כועס, והוא לפי שהכעס - יהיה אשר יהיה מורה על חוסר אימון בהנהגת ה', ועל זה ידוו כל הדווים, אוי לנו על בזבוז שולחנינו לעולם הבא בשביל כך, וכמו שאמרו (סוטה מ''ח) מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא - מפני קטנות אמונה שבהם.
וברור הוא שככל שיהא האדם יותר צדיק ותלמיד-חכם יותר בנקל יגיע להשגות באמונה, אולם כאמור, יתכן ויהא אדם גדול בתורה ומעשים ויסתפק בהם, ולא יעבוד על חידוד וחידוש אמונתו. ולעומתו - אדם - אמנם קטן ממנו בתורה ומעשים אולם יתן כל כוחו בחידוש וחידוד האמונה, הרי שהאחרון גדול מן הראשון.
ודע כי כל דברינו אלה לא מלבי, אלא כאמור מקורם ברוך מפי אדמו''ר מאיר עיני ישראל מרן ''החפץ חיים'' זצוק''ל בספרו מחנה ישראל פ''ג, ולא אחשוך עטי מלטרוח להביא דבריו:
עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלמה העתידה בימי הגאולה יהיה מגיע לכל אדם כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בהקב''ה בעת הגלות, שאם רפה ידו, אז, חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלימה בה' והתבונן תמיד בכל הענינים שארעו לו שבודאי עושה הקב''ה עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו לעתיד לבוא, ויהיה שולחנו מלא מכל טוב.
והוא כוונת חבקוק, במאמר הגמרא (מכות כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שהיא האמונה שנאמר וצדיק באמונתו יחיה.
ולכאורה צדיק זהו כבר הרבה, והיאך אמר על ת שהיא האמונה, הלא רק בשביל להיות צדיק כבר נדרש הרבה.
אולם התשובה כאמור, שבא חבקוק לומר מה יהיה המודד לעתיד בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, רק האמונה! כי אפילו אם יהיה צדיק לא בכך תיקבע מדרגתו אלא באמונתו, והיא שתהא המודד בין בני אדם לקבוע מדרגותיהם לעתיד לבוא.
מדוע דוקא האמונה תקבע את מדרגת בני האדם, וכי עצם קדשת התורה פחותה ממצות האמונה?
דע, כי מצות האמונה היא אינה מצוה פרטית כמו מצות אתרוג או לולב, שהרי כבר אמר דוד המלך ''כל מצוותיך אמונה'', כל המצוות תלויים באמונה, שהרי מה ערך יש למצוות כשאין מצורפת להם האמונה במי שאמר וציוה עליהם לעשותם.
ועוד דע,
ידועים דברי הרמח''ל בספרו ''דעת תבונות'' העוסק בגילוי היחוד השלם שיתגלה לעתיד שאין עוד מלבדו, ועל תכלית זו קיים העולם אלפי שנים והוא כדי שיבואו עם ישראל ויגלו את אמונת ה' עתה בעידן ההסתר להכין ולהכשיר את העולם לגילוי היחוד לעתיד, דהיינו כדי שלבסוף ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ואם כן תכלית כל התורה והמצוות להביא את העולם לשלימות זו שהיא ההכרה באין עוד מלבדו.
ואם כן אחר שזו התכלית, כל אחד כפי אשר יטרח לדעתה בקרבו עתה בימים אשר החושך יכסה ארץ, כן יהא חלקו כשותף בעולם התיקון.
ולכן מדרגת האדם תיקבע כפי מדריגת אמונתו שזו הנקודה התכליתית שתבוא לשלימותה בעתיד, והדבר תלוי בנו להתחיל עתה לגלותה כאשר תשיג ידינו ובכך נזכה לה לעתיד בשלימות, ולכך כל אחד כפי אשר ישקיע בחידודה ובליטושה של מצוה זו מצות האמונה כן יהא חלקו באחוזי השותפות בשלימותה לעתיד, וכפי אחוזי שותפותו כך תיקבע מדריגתו לנצח להנות מזיו השכינה.
והדברים מפורשים בדברי הגר''י לוינשטיין זצוק''ל (אור יחזקאל - אמונה):
וביותר עלינו להתחזק בימים אלה, שאנו עומדים ומצפים לביאת הגואל במהרה, ועלינו לדעת ולהבין אילו דברים עיקרים שמלך המשיח יתבע וידרוש מאיתנו, ונראה זאת בכתובים (ישעיה יא, ג-ה):, והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזנו יוכיח... והיה הצדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו''.
ומפורש שתביעתו תהא יראה ואמונה, ועל אף שיש מצוות רבות, מכל מקום עיקר תביעתו תהיה אמונה.
ומעתה מי שמצפה למלך המשיח ורוצה להתקרב אליו יתברך, הרי צריך להשתדל ולהתדבק בדרכיו, ואם כן, כמה פשוט חובת חיזוק האמונה בימים אלו.
אמונה היא דבר מסבך או פשוט, מצד אחד האמונה פשוטה והנה צועקת מכל פנה להעיד על מי שאמר והיה העולם, ומאידך קשה מאד לבני אדם לישם את אמונתם בבורא, והעבדה המחדל הגדול בתורה ויראת שמים?!
כבר יישב תמיהה זו הגר''א וסרמן זצ''ל, וכתב שאכן לזה הבא לעמוד על האמת באמת, הרי שאין פשוט יותר מאמונה שנצטוו עליה אף קטן בן י''ג שנה וקטנה בת י''ב שנה, וכן אף כל איש פשוט עובד אדמה. אולם הבא לברר מקח האמונה מתוך נטילת שוחד של רצונות עולם הזה ומבלי רצון ליבדל מהם, הרי שמאחר ששוחד התאוות בידו אין לך יותר קשה מאמונה, ויתטפש זה המשוחד בכל מיני טפשות והעיקר לסתור את האמונה הפשוטה, ובדומה לזה היה עוון עבודה זרה דבעל פעור שאוכלין תרדין ומתריזים בפניה שאין בזה שום הגיון, אולם באו לזה על ידי שוחד עריות דבנות מואב, ומן העריות הסיתום לעבודה זרה מטופשת כזו.
וכמו כן אומר היה הרב דסלר זצ''ל (''מכתב מאליהו'' ח''א עמ' 171): אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס בעולם באמת, כל מי שפקר ידע בפנים קרב לבו שמתעלם הוא מהאמת, ומה שטוען שאינו רואה... ואינו שומע... היינו שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.
ועוד שם בדבריו: כיון שהאמונה באה מהכרעת הישרות שבלב, לכך היא מתמעטת ונפחתת כאשר ישנם לאדם נגיעות, כמ''ש: ''כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'' (דברים טז, יט). ובתנחומא: שמעוור עיני חכמים עד שאינם יכולים לראות האמת, והנוגע לא יבחין בישרות, אלא מסלף הוא ומעקם את סברותיו.
(ועוד ראה בדבריו שם ח''א, ''מבט האמת'', מאמר ''דע מה שתשיב'').
ועוד שם ראה בדבריו (עמ' 174) שכל האפיקורסות הוא דבר ''נולד'' כתוצאה מסתירה עצמית שחי בה זה הטוען שהוא כופר, ובתוך תוכו יודע האמת, אזי כדי להצדיק מעשיו ותאוותיו ''מוליד'' רעיון הנקרא ''אפיקורסות''.
ובא וראה באופן מוחשי עד כמה עולמנו זה מסוכן על אמונתו בה' עם כל פשטותה.
שהרי הנה הנשמה של האדם טרם בואה לעולם היתה מכרת ויודעת את הבורא יותר מאיש הגדול בענקים לאחר שבא לעולם. והוא פשוט, שהרי מצבה של הנשמה שם למעלה הינה ללא שום מוגבלות מקום וזמן, ואם כן ידיעתה והכרתה את הבורא היה בבירור גמור, והנה בבואה לעולם תוך כדי ירידה לגוף, מסוגלת היא באם תתנכר ותתכחש לאמונה - להעביר 70-80 שנה מבלי להכיר את הבורא כלל, ואפילו מבלי לומר פסוק ''שמע ישראל'' פעם אחת בכל חייה, והוא פלא, אותה נשמה שידעה את ה' בבירור הגדול ביותר, ופתאום בתוך כדי ביאתה לעולם מסוגלת היא לשכוח את ה', להתנכר ולהתכחש למציאותו במינות מטופשת מבלי אף להזכיר שם שמים. וכמובן שזה במקרה הקיצוני של כפירה, אולם בכל אופן רואים עד כמה שוחד תאות העולם מסוכן לנשמה מאד, לטפשה ולאטמה לגמרי ממוסכמות שידעה עליהם בהכרה גמורה זמן קצר קודם ירידתה לעולם.
לסיכום: סוגית האמונה מצד אחד יכולה להיות פשוטה היא למאד, ומאידך יכולה היא להיות סבוכה וסרוכה למאד.
ככל שהאדם מנותק מהחומר כן ענייני האמונה נהירים וברורים לו, אולם כאשר החומר עדיין קושר את האדם אליו, שוחד החומר מסמא את עיני החכמה ומסלף את הצדק הפשוט והישר.
שהרי תראה מדריגת בני אדם ביראת שמים שונה הרבה בין אדם לחברו, יש מי שיראתו וחרדתו לדבר הלכה הינה חרדה של ממש, ויש שאינו כ''כ חרד לדקדק בדבר הלכה, יש שאמונתו מביאתו לבוז לכסף ולהבלי העולם, ויש מאמין שעם כל אמונתו עדיין כבול וקשור הוא בחבלי שוא של חומריות העולם.
ככל שעובד האדם לחדד את אמונתו ובד בבד מישם את אמונתו על כל ההשלכות שמחייבת האמונה, אזי בא זה ומחזק את זה, האמונה מחזקת לו את ההכרה באפסיות העולם, והיישום למעשה בהסתפקות ובמיעוט השימוש בעניני חומריות העולם - מחזקת לו את האמונה, וזאת משום שבנכונותו זו לההביל את החומר ולוותר עליו הרי שבכך הוא נקי משוחד החומר.
הממלא כרסו בתאוות החומר הרי שמיד משוחד הוא מתאוות החומר, ומיד מורה היתרים לעצמו להקל בהלכה, וכמו כן מעורר אצל עצמו ספיקות ופקפוקים בעיקרי האמונה הכוללים אמונת שכר ועונש, כי אמונת שכר ועונש מתפשרת ומצטננת אצל המשוחד ברצונותיו.
הרי שהאמונה פשוטה למאד למנותק מכבלי תאוותיו ורצונותיו.
ומאידך אין מסובך יותר מהאמונה למקושר וכבול בחומר רצונותיו.
כך שלא הפילוסופיא והחקירה תציל מבלבולי האמונה, ולא די שלא תעזור החקירה אדרבא, רק תזיק להנצל מבלבולי האמונה, ישנו פתרון אחד והוא שלא להיות משוחד מחומריות תאוות העולם, ואז בטבעיות תתבהר ותתחוור לאדם האמונה בקרבו, ועיין עוד בתשובה הבאה.
מהו החלק הקשה באמונה שעליו יש להשקיע ביותר?
החלק הקשה ביותר באמונה היא נקודת ''התמימות''.
רוב חיי האדם אכזבות, כמעט שלא יבצר במשך כל יום בממוצע - שלא יתאכזב האדם ממקרי החיים לפחות פעם אחת, אם זה בגלל שמאכלו לא הוכן כראוי או בזמן, או מפאת מלבושיו שלא הוכנו לו, או שאבד לו חפץ, או שנתקלקל חפץ, או שלא נעשה רצונו בדבר מסוים שביקש שיעשה, המעוררו לכעוס וכיוצא.
ואז עיקר המבחן, היאך מביע הוא את תגובתו, החל מקבלת האכזבה בסבר פנים יפות ובשמחה שזו המדרגה העליונה, ועד המדריגה התחתונה לקבל ארוע מאכזב בזעף ובזעם בטרוניא ובהטחת דברים שאינם תואמים את האמונה.
ו''בין לבין'' מדריגות רבות ישנם, כל אחד תהא תגובתו כפי עמלו ויגיעו בקנית האמונה, הטהור באמונתו יתקרב ככל האפשר למדריגה העליונה - לקבל בסבר פנים יפות, וכן הלאה איש איש כפי מדרגת אמונתו.
וככל שיתחזק במידת התמימות, שביאורה הוא סילוק השכל שמעורר קושיות ותמיהות על הנהגת ה', וישים עצמו כבער לפני ה', זהו האדם השלם שיזכה לישועת ה'. וכנאמר בגמרא (חולין ה' ע''ב) אדם ובהמה תושיע ה', אמר רבי יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהמה ערומים בדעת, ומשימין עצמן כבהמה - תושיע ה'.
מהו גדר התמימות בה'?
ראשית עלינו ללמוד ולברר את עיקר ויסוד האמונה, מה מצות האמונה מחייבת את המאמין, על מנת להשתדל ליישם את ידיעתו ככל האפשר.
ובכן, הברור והפשוט הוא, האמונה מחייבת ליחס כל אירוע ומקרה לסיבת כל הסיבות, והוא בכך שינטרל האדם את סיבות המקרה מהאירוע ויראה אך ורק את יד ה'.
ולאחר שהוברר למאמין עיקר זה שכל הנעשה עמו הוא מגזירת וחפץ ה', יצדיק דין שמים ויאמין שכך הצדק והאמת בנוהג זה שנוהג ה' עמו, ולא רק שיצדיק דין שמים אלא עוד יבטל רצונו לרצון ה' וירצה באשר ירצה ה', מתוך אמונה שאין מי שאוהבו ורוצה בטובתו יותר מבוראו. ובזה ישמח בדין שמים ויראהו בעין טובה ויברך עליו, וזוהי מידת ''התמימות''.
לסיכום, מצות האמונה מחייבת: א. להאמין שכל הנעשה הוא מגזירת וחפץ ה'. ב. להאמין שמשפטו של ה' אמת וצדק. ג. להאמין שמשפטו ועונשו לטובה, ומתוך כך לקבל באהבה את גזירת ה'.
ועבודה זו בעיקר נדרשת בימינו מב' סיבות.
האחת, מפני רבוי הצרות והנסיונות שבימינו הזורמים ושוטפים יום יום ללא מנוח, הסבך שנקלע אליו האדם היום הנו בתקיפות ובתכיפות עד שכמעט וניטל כח הסבל לסבול את מצבינו היום, אכן בכל הדורות היו לעם ישראל צרות וגזירות אולם היו מעת לעת ומפקידה לפקידה, אולם הצרות שבימינו הינם חלק בלתי נפרד ממהות חיינו, עמהם אנו חיים, עמהם אנו ישנים, ועמהם אנו אוכלים, כיסורי העניות, שידוכין, שלום בית, תרבות רעה, חוליים, ילדים פגועים וכיוצא שהמה כמהלך טבעי בחיינו. ולכך בוודאי דרושה מידת התמימות לחיי נפש ממש, כי מבלעדיה יתמוטט האדם ויקרוס ממשא יסוריו. והסיבה השנית המסובכת ביותר בימינו, היא שהנהגה זו של היסורים פוקדת ומצויה היא בין בצדיקים ובין ברשעים לאין הפרש כמעט, וכמו שמתאונן שלמה המלך ב''קהלת'' (פרקים ח-ט), ''יש הבל אשר נעשה על הארץ'', הבל היינו שמהביל ומטפש את דעותיהם של בני אדם נגד ה', והוא: ''הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, כטוב כחוטא וגו' זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל''.
וסיים שם שזה הגורם להפיל בני אדם להתבלבל בדעתם וליפול באמונתם ולחטוא ולירד לגיהנם, וכך נאמר שם: ''וגם לב בני האדם מלא רעות והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים''.
ובשביל כך נדרשת מידת התמימות בימינו ביותר וכמו שהיה אומר החפץ חיים, שאם מאז ומתמיד הנהגת ה' היתה נעלמת מבני אדם, אולם בעקבתא דמשיחא כפול ומכופל ההסתר פי כמה, לפי שהוא סוף החשבונות של כל הדורות לקראת הגאולה, כך שהחשבונות היום הינם מורכבים ביותר להיותם סגירת חשבון של כל הדורות והשלמות התיקונים שחסרו מכל הדורות, ומי יעמוד בסוד ה' בזה?
והרמח''ל האריך לבאר שישנה הנהגה גלויה, והנהגה נסתרת, הנהגה גלויה היינו צדיק וטוב לו רשע ורע לו, הנהגה נסתרת היינו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וככל שיתקרב עת הקץ ההנהגה הנסתרת היא שתהא ההנהגה התקיפה ביותר ותעלם ההנהגה הגלויה.
כך שבעצם התמימות היא הפתרון לכל הבלבולים, בהיותו מתמם עצמו לאמת זו להאמין שכל אירועיו מופקדים ביד ה' לעשות בו כפי אשר יראה ה' בחכמתו, והכל בצדק וביושר ולטובתו הנצחית.
מדוע גוני הנסיונות אצל בני האדם אינם שוים, יש מתנסים בנסיונות קשים ומסבכים, ויש שלא יצטרכו אלא לנסיונות קלים יותר?
בזה נבוא לבאר דבר סתום וחתום אצל בני האדם אשר תרעומתם בלבם ולא ינוחו ולא ישקוטו ממבוכתם, מדוע נשתנו בני האדם, ומדוע ישנם כאלה הגוברים בנקל על יצרם ומתקדמים בעבודת ויראת ה', חפצים המה בתורתו, ואהבתו בליבם, ולעומתם כאלו המסובבים ומסובכים ביצרים קשים, וכל התגברות קטנה עולה אצלם בקושי רב.
ברור הוא שאלו מנסתרות אלוקינו, ועמוק עמוק ומי ימצאנו דרך ה' בהנהגתו את ברואיו, וחלילה אין בדברינו אלה להתיימר שכאילו והשגנו משהו מסודות הנהגתו יתברך, אולם קצת נמצא נחת בפתרון תעלומה זו במה שישׂבר לנו מעט את האוזן על פי מה שנבאר, ויסוד הדברים על-פי האר''י ז''ל, והוא כי הרי ידוע הוא מה שאמרו חז''ל (שבת קמ''ה ע''ב): שכל ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן ונתקדשו בקדושה עליונה, אולם אחר עוון העגל חזרה הזוהמא, וכל אחד ואחד מששים ריבוא נשמות ישראל הוטל עליו תפקיד עבודת הלחימה ביצריו מהתחלה, ובכן היו כאלה שנזהרו מחטא קל ולא נתנו ליצרם ליקרב אצלם ועלו ונתעלו במעלות העבודה, וגם כשנכשלו - נכשלו בקטנות ולא נתנו לפורץ לפרוץ בם בגדולות, אולם היו כאלה שנדחו מדחי אל דחי ומקטנה באו לעוד קטנה עד בואם לגדולות כחיובי כריתות ומיתות בית דין.
ולכן מאז ממשיכים אותם נשמות בעבודתם, וכל יהודי אשר נשמה בקרבו עליו לתקן מעוותו, ועליו להתחיל ממקום שסיים מלאכתו מקודם, ולכך אותו שירד מתחילה למדריגות שפילות, וכאמור שירידה זו היתה בבחירתו ומרצונו, להיות שאז היינו כולנו באותו מצב של ידיעת ה', הרי שהוא האחראי לכך, שהרי יצר הוא מחסומים לעצמו והקשה העבודה על עצמו בכך שזלזל בנסיונות קטנים עד שנכשל בגדולים, ועליו מוטל להתחיל בהמשך העבודה ממקום שסיים, ואם סיים את חייו בשיפלות של איזו מדריגה מסוימת - צריך הוא להוולד מחדש באותם נתונים שפלים של אותה מדריגה שסיים בהם בעבר, ומשם להתחיל עבודתו, כמבואר בדברי האר''י ז''ל שהאדם חייב לתקן עצמו לגמרי ולהשתלם בכל המצוות, ובכל פעם נולד מחדש להשלים עוד מאשר חיסר, אולם לעומתו זה שסיים בעבר במחדלים מעטים וירידתו היתה במעט, הרי שהמוטל עליו להשלים עצמו מאותה מדריגה שירד בה, ולכך אין מגיע לו להתחיל ממדריגות נמוכות יותר, אחר שלא הביא עצמו אליהם ונזהר מהם, ולמה אם כן שיתחיל מנתונים שפלים כאלה בעבודתו.
ולכך אדם זה שיוולד לתקן מעוותו יבוא בתנאים טובים ונוחים כי אין מוטל עליו אלא להשלים המעט שהחסיר.
כל אדם אחראי למחסומים שיצר הוא לעצמו - לשברם, והוא מנפלאות תמים דעים לכל אחד ואחד בדיוק נמרץ, לדעת מהיכן סיים מלאכתו ומהיכן עליו להתחיל.
וכך נמשך הדבר מדור לדור, שלעולם יתחיל מהיכן שסיים, וכפי משפט זה כן יהיו תנאי חייו מסייעים יותר או מופרעים יותר.
לסיכום: התחלנו כולנו את ההתחלה בשווה ממש, ורק בהמשך כל אחד בחר לו דרך אחרת, ולכך עליו להשלים את החסר שבמו ידיו חיסר לעצמו.
מה פשר שאלת משה ''למה הרעות לעם הזה'', הלא כל יסוד אמונתנו מחיב לבלתי להרהר אחר הנהגות ה'?
עיין בזה דברים נפלאים להגר''א דסלר (מכתב מאליהו ח''ב עמ' 187). ועוד כתבנו בספרנו ''בים דרך'' (מאמר כח), שנתכוון משה על חילול ה' שנעשה. ולא חס וחלילה שהרהר אחר הנהגת ה', דבודאי ידע והאמין שאם כן עשה ה' - זו לטובה וכן נצרך, אלא דכיון שלבו הטהור לא יכל לסבול חילול ה', זעק למה הרעותה לעם הזה, כי כאבו היה טהור ואמיתי על כך שנחלשה אמונתם של ישראל ונמנע קידוש ה'.
ואיתא במדרש (שמות רבה סוף פרשת שמות), שאכן רצתה מידת הדין לפגוע במשה, אלא שכיון שכוונת משה היתה טהורה לשם שמים לא פגעה בו.
ובזה יובן תמיהה רבתי בטענת אברהם אבינו לפני ה':
''חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע'', שהוא תימה היאך יאמר אברהם כדבר הזה להקב''ה וכי סלקא דעתך שכך משפטו להרוג צדיק ורשע? אלא טען על הנראה כלפי בני אדם, וחרד מחילול שמו יתברך.
אלא שעם כל זה אין התשובה הנזכרת מספקת אחר שסוף סוף מי כמו הקב''ה היודע אשר יעשה, ומה לנו לתבוע על חילול ה' כשהוא עצמו יתברך כך חפץ לעשות, אולם התשובה תושלם בדברי הרב ''מכתב מאליהו'' דיש רשות לצדיק לתבוע ואף לגזור על נס על מנת שעבודתו של עצמו את ה' תהא ללא פגם, ולכך כשרואה הצדיק הנהגה שיכולה להפריע לו עצמו ולהחלישו, אחר שהוא צינור שנבחר להעביר אמונה לעם ישראל - יש ברשותו לתבוע שלא תהא הנהגה המחלשת דעתו, ועיי''ש בדבריו הנפלאים.
מהו הקשי שבהשגת האמונה, הלא כל ישראל מאמינים, ומה תביעתה במיחד בימינו יותר מכל הדורות?
עיקר העבודה הנדרשת באמונה, היא לא הידיעה בשכל בלבד, אלא התמימות עם ה', דהיינו להאמין בו שהוא אוהבנו יותר מכל, ועושה את הטוב ביותר עבורנו.
וקושי תמימות זה הוא במיוחד בתקופתנו, להיות שהדעת נעדרה בימינו יותר מכל התקופות, וגלות הדעת הינה בתוקפה בימינו, ואנו בתכלית ירידת הדעת, ההכרה עמומה אצלנו, והיא היוצרת ערעורים על הנהגת ה'. ובדורינו נצטרפו כל הנסיבות הגורמות את סיבוך האמונה, הן מצד ריבוי הצרות, הנסיונות, הפיתויים והגירויים שישנם היום מה שלא היו מעולם. והן מצד ירידת הדורות - צאן ללא רועה ומורה דרך, כל אלו נצטרפו עלינו יחדיו הגורמים קטנות הדעת וחשכותה, והרי זו עיקר הגלות.
וזהו גוון העבודה המוטל עלינו היום, לעבוד דוקא מתוך חושך, ולאמץ את התמימות גם כשהאכזבות מנת חלקנו יום יום בכל התחומים.
וכל התגברות והארת אור אמונה במצבי חשכותנו עתה, יש לה משמעות מרובה, כך שאף אם התוצאות בעבודתנו אינם מבורכות כבדורות קודמים, אולם יש להם משמעות מרובה, ובפרט שבנוסף להכל אין אנו יוצאים עם סיפוק בעבודתנו ותחושתנו היא כאילו ולא פעלנו כלום, שגם הוא נוסף על חלישות דעתנו בעמלנו הנראה לריק ולבהלה, הרי שהרבה גורמים ישנם היום שיהפכו לזכותנו לייקר כל משהו בעבודתנו.
זהו גוון עבודה שלא היה מעולם כמותו המוטל עלינו להאיר אורות אמונה בחושך עבה וכפול ללא סיפוק - כשור לעול וכחמור למשא, ובזה אנו משלימים את הגוון החסר בעבודת ה' שלא נגעו בו כל כך אבותינו, ובודאי שלא השלימוהו, כי קדמונינו ראו ברכה בעמלם, חשו בָּעַרֵבוּת ומתיקות העבודה, רוחב לבם ושכלם רגשי אהבתם ויראתם משכום והריצום לעבודת הבורא, את עולמם ראו בחייהם, ועל אף הצרות שפקדו אותם היה להם די במה להתענג, מה שאין כן אנו דור יתום דור של הסתר פנים, העובד עבודתו ללא הרגשים, ללא עריבות ומתיקות זהו גוון עבודה כשלעצמו. ועלינו להשלים גוון זה של עבודה כדי לתקן עולם במלכות שדי התלוי בשלימות כל מגוון סוגי העבודות.
הכיצד יתכן שהאדם רואה נסים והשגחה, ומסגל עדין לחטא, והדגמא לכך חטאי דור המדבר, ועוד הרבה כיוצא בזה?
זה צריך לדעת שהכפירה היא טמטום ולא שכל, וכדי שיובן הדבר נביא מעשה שהיה עם החפץ חיים (מובא בספר ''מאיר עיני ישראל'' ח''ב עמ' 79-80):
באחד משבתות הקודש בזמן שהיה דרכו של החפץ חיים לדרוש, היה הבית מלא בבחורים, וכך אמר החפץ חיים מתוך עגמת נפש ועצבות גדולה: רבונו של עולם! אינני יודע מהיכן לוקחים כל כך הרבה כפירה בעולם. כל כך הרבה כפירה! והמשיך לשוחח בענין זה.
כששמע דבריו הרב הגאון משה לנדינסקי זצ''ל, השיב ואמר: מה הוא הפלא? הלא משה רבנו עלה למרום ארבעים יום בלבד, מיד לאחר מעמד הר סיני, והנה כבר עשו ישראל את העגל! הרי שבועות אחדים קודם לכן היו במדריגה של ''ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה'', וכעבור ארבעים יום בלבד ממעמד הר סיני עשו עגל האם אנו יכולים להשיג זאת?
והמשיך הגאון רבי משה לנדינסקי לומר לחפץ חיים - היום אנו כבר רחוקים הרבה יותר ממרחק של ארבעים יום ממעמד הר סיני... אנו במרחק של אלפי שנים מאותה התגלות אלקית של ''אנכי ה' אלקיך'', וככל שמתרחקים הדורות הרי שהאמונה נחלשת יותר ויותר, זו הסיבה והתשובה מהיכן נלקחים כל כך הרבה כפירה.
ואז, קרא החפץ חיים: אוי! - כל כך אתה מליץ טוב על כלל ישראל! לך בכחך זה ותציל את העולם...
והביאור הוא, שאכן האמונה מבוססת על בסיס חזק שאין שום שכל בעולם שיכול לפרוך את אותם יסודות האמונה, ורק הבעיה היא שהכפירה היא לא באה באמצעות השכל, אלא סתם טמטום, מי אמר... תוכיח... אני לא ראיתי... אני לא הייתי שם... וכיוצא, מחשבות טפשיות שבמעט מחשבה האדם מסלקם, כך שהכפירה היא הרבה יותר ''טורדנית'' מאשר שכלית, והילכך לסלק טמטום נצרך טהרה ולא שכל, לו היה כאן עימות של שכל נגד שכל, בוודאי שהיתה הכפירה נשברת, וכמו שבשכל האדם מריץ הרבה דברים ומזיז עניניו על הצד הטוב ביותר, אולם לסלק טמטום נדרש טהרה, וטהרה קשה להשגה, כאן צריך לכבוש את החומר הגס להתגבר על תאות חומריות, להישמר מפיתויי וגירויי יצרי עולם הזה, שהמה השוחד שסגולתו לעוור עיני חכמים וכמו שביארנו לעיל בתשובה ד'. ואז האמונה מתישבת על הלב ללא מחיצות טמטום.
וזו הסיבה שהניסים לא תמיד מועילים לשנות לאדם את דרכו, אכן האדם מתפעל מתחילה, אולם התפעלות והתרגשות זו דועכת במשך הזמן, ואז חוזר הוא לאטימותו כבתחילה.
טעם נוסף לכך הוא היות שמטבע האדם לברוח מסיבות המשעבדות אותו להתחיבויות, ולכך כיון שהניסים הינם גורם המחייב להשתעבד, יש לאדם נוגדנים בטבעו להשכיח ולטשטש את אותם ניסים, לשקרם, להתנכר ולהתכחש להם בכל מיני מחשבות שטות וטמטום על מנת לברוח מהתחייבויותיו, דהיינו שוחד רצונותיו גובר לטמטם לו את שכלו.
ועוד טעם נוסף לכך מביא הגר''ח שמולביץ והוא שבזמן משבר וזעזוע בנקל נפתה האדם להאחז אפילו במקל שבור, וכיון שהיו אז עם ישראל במצב של זעזוע כמובא בחז''ל שחשבו שמשה מת והשטן החשיך את העולם ונשא למטת משה באויר, ואז נתיאשו ונשברו ברוחם ומכיון שכן מיד בא השטן והציע להם העגל ונתפתו, כי בעת משבר בנקל הוא לכופף את האדם ולשבור את רוחו כי כל אשר לו יתן אז בעד נפשו.
מה הם בדרך כלל המצבים שבהם האדם נתון ביותר לסכנת מעידת אמונה? ומה העצה לכך?
כפי הנראה, ישנם ב' מצבים בחיי האדם בהם הוא נתון למצב של סכנת מעידת האמונה.
האחת, בעידן שהיסורים תוקפים אותו.
והשנית, לאחר שאדם חטא, ובפרט בחטא מהחמורות.
בב' מצבים אלו נדמה לאדם כי הוא דחוי ושנאוי אצל ה', ואז סכנתו סכנה, כי בהיותו חושב כן, יגיע למסקנא של עזיבת המצוות או לפחות יבוא להתפשר ולהחליט להוריד מעליו אי אלו חיובים מהתורה, מתוך מסקנא שאין אלו החיובים שייכים אליו כי אינם בהישג ידו, ואולי שייכים המה לצדיקים וחסידים.
והעצה לכך הוא לידע בבירור כי אמונתנו מחייבת אותנו להאמין ב''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו חמלה גדולה חמלת עלינו'' לא פחות מ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'', דהיינו כשם שמצווים אנו לאהוב את ה' בכל לבבנו נפשנו ומאודנו, בכל מצב שאנו נמצאים בו ואפילו כשאנו שרויים בחטא, שהרי וכי איתא בשום מקום שיש זמן או מצב שפטור בו האדם ממצות אהבת ה'?! כמו כן מצווים אנו להאמין שה' אלוקינו אוהבינו ''אהבת עולם'' בכל מצב שאנו בו, וכהא דר''מ שגם כשאין עושים רצון ה' קרויים ''בנים'' והלכה כמותו בזה, (כמובא בשו''ת רשב''א ח''א סימ' רמ''ב).
ויתר על כן, לא תיכון ולא תוצלח בידינו קיום מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', מבלי האמונה באהבת עולם אהבתנו וכו', כי באם יעלה ערעור וספק בלבינו באהבת ה' אלינו, בהכרח כמו כן יבצר מאתנו מלקיים מצות ואהבת את ה' אלוקיך, שהרי כיצד יאהב אדם את מי שאינו אוהבו, ובפרט את מי שמכהו, ובפרט מאחר שהוא עצמו חטא לו להקב''ה, אם יעלה בלבו חשד שהקב''ה שונאו, היאך יאהבהו? הלא דומה לזה החושד את זולתו שהוא שונאו, הכי יאהבהו?
לכך לא תיכון ולא תוצלח בידינו מצות ואהבת את ה''א, מבלי שיהיה ברור לנו ''אהבת עולם אהבתנו ה''א'', בכלמצב ובכל זמן.
ובעצם יציאת מצרים, הוא הפורך לערעור האמונה באהבת ה' אלינו המצוי בב' מצבים הנ''ל.
שהרי ביציאת מצרים היינו הן במצב של יסורים, והן במצב של חטא - מ''ט שערי טומאה, ועם כל זה, עוצמת תוקף אהבת ה' אלינו היתה דוקא אז, והוא אות ומופת לדורות, להורות שאהבתו אותנו הינה אהבה שאינה תלויה בדבר, דגם אם הקב''ה מעניש קשות אין זה על חשבון האהבה שהינה ''אהבת עולם'', - את אשר יאהב ה' יוכיח, וכדאי לקבל ''פצעי אוהב'' מאשר ''נשיקות שונא''.
אימתי מבחן האמת של אמונת האדם?
ברגע שנצרך ליישם את האמונה.
וכגון בזמן משבר של פרנסה או של בריאות, אז נבחן האדם בתגובתו למאורע שארעהו, כי מאחר והסיבות הטבעיות נשמטו מתחתיו ונשאר הוא תלוי לאמונתו בלבד, בזאת יבחן האם יש די באמונתו להחזיקו אם לאו.
שהנה נראה, אדם שפוטר מעבודתו, ויצא עם פנסיה שתספיק לו להתפרנס למשך שנה, הרי שבתחילת השנה אומנם אינו דואג כל כך, שהרי שנה שלמה לפניו, אולם ככל שיעברו מספר חודשים מתקופת השנה, כן תלך דאגתו ותגדל, וכשיגיע ממש סמוך לסוף השנה ידאג ביותר, כי אז נצרך הוא ליישם את בטחונו בה' ולהסיר הדאגה בהעדר הסיבות כמו בהיותן קיימות.
וכמו כן פער גדול ישנו אצל האדם בענין בריאותו, משפטו עם המלכות וכדומה, בין מצב של העדר הסיבות לבין היותן קיימות.
וכמו כן, קל לבני האדם להאמין בביאת הגואל שאכן תהא פעם, אולם להאמין ב''בכל יום שיבוא'' קשה להם מאד להאמין. היות והרגע של ישום האמונה זהו שעת-מבחן.
ורואים זאת בדברי חז''ל: נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין עד שבאו מי המבול ודחפוהו שנאמר: ''ויבא נח מפני מי המבול. והוא פלא! 120 שנה נח בונה תיבה מתוך אמונה שאכן יהא מבול, והנה ברגע המבחן של האמונה להכנס עתה לתיבה מפני המבול, נכנס נח לקטנות אמונה האם יהא עכשיו מבול או לא.
השלם באמונתו, העדר הסיבות אינם מפילים אותו ממצב אילו הסיבות במלואן.
האם יש בכח נסים להחזיר בתשובה, ואם כן מדוע לא מסיענו הבורא לחזר בתשובה בכך שירחיש לנו נסים?
ההפסד שיכול להיות מהניסים שיארעו גובר על השכר שיתכן שנפיק מהם.
ראשית עלינו להתבונן, הנה עם בני ישראל יצאו ממצרים בניסים באותות ובמופתים. וכמה מהם יצאו? וחמושים עלו בני ישראל - אחד מחמישה, ויתרם מתו במכת חושך, שזו המכה התשיעית שהם רואים במו עיניהם, כבר תשע מכות מאחריהם על מצרים ועדיין לא הסכימו בדעתם לצאת ממצרים ומתו במכת החושך.
הנה לנו לראות שהניסים לא בהכרח משנים את האדם ללא שירצה האדם בכך בבחירתו.
והנה עוד לאחר היציאה, יוצאים בני ישראל ממצרים עמוסים בשמונים חמורים הנושאים מכל טוב מצרים כמובא בגמרא (בכורות דף ט'), ועם כל זה כשנתקלו בנסיון נוסף של ''מצרים מאחריהם והים מלפניהם'' - התלוננו ''המבלי אין קברים במצרים''.
לאחר קריעת ים סוף וכל פרטי הניסים שהתרחשו אז, ג' ימים בלבד לאחר מכן הולכים במדבר ואין מים - ''וילונו העם על משה''.
ומה נאמר על כשלון העגל, המרגלים, קרח ועדתו, שהיו בסמוך ממש לקבלת התורה.
כך שהניסים אינם בהכרח שיהפכו את האדם לטוב, ואם כן, התוצאות יהיו נוראות, לפי שהתביעה תוכפל ותישלש כאשר ראה האדם ניסים ולא למד מהם, כי הנס בוודאי שהינו קרש קפיצה למתבונן וחפץ להתעלות, אולם סכנתו של זה שזכה לנס סכנה גדולה היא באם לא יפיק את הלקחים ממנו. ולכך מועדף מצד אחד העדר הניסים.
אכן הניסים הינם קרש קפיצה נפלא לבוא מהם להתבוננות ולהתעלות על ידן, אומנם זה דוקא באם יתבונן האדם, ולהתבונן כבר יש לנו במה, דמה חסר לניסי מצרים וכיוצא, הכי בשביל שעבר מהם זמן רב תש כחן?! ואם הבורא בחכמתו מונע ניסים עתה כמאז בהכרח שאין בהם צורך, ואדרבא יזיקו ויקלקלו את מאזן הבחירה ובהחלט די באותם ניסים שעברו עלינו להתחזק ולהתחדש מהם, כי אם גלוי וידוע לפניו יתברך שלא היה די בהם בוודאי היה מחדש לנו גם היום ניסים ונפלאות, שהרי בודאי לא יעזבנו הבורא ללא אמצעים כראוי לנצח במלחמת היצר בכל דור ודור.
שאלני אברך ירא ה', מה עליו לחשב לתקן עצמו בראותו זה שנים שהיסורים פוקדים אותו מעת לעת ומפקידה לפקידה, ובפרט חלי אשתו באפן שמכלה את ממונו ועוד, והיאך להתיחס לכך לפי כללי האמונה?
תשובתי אליו היתה, דע, אין לנו בימינו היום מי שיוכל לומר לאדם על איזה עוון מסוים סובל הוא יסורים מסוימים, זה היה האר''י הקדוש שידע לראות על מצחו של אדם על מה יסוריו ומה עליו לתקן וכמו שהעיד תלמידו מהרח''ו, והיה מורה למיוסר מה עליו לתקן ובגין איזה חטא באו עליו יסורים אלו, וכשהיה מתקן החטא היו היסורים מסתלקים מעליו.
אולם מה שכן יש לי עצה לומר לך שבאם תתחזק בה יהא לך בכך תיקון על הכל ו''בכלל מאתיים מנה'', והיא:
הגמרא במכות (כ''ד ע''א) אומרת בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא מיכה והעמידן על שלש, בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה''.
וידוע מהרבה מפרשים על גמרא זו, שאין רצונו לומר שדוד או מיכה וחבקוק המעיטו מסכום המצוות חלילה, אלא ראו ברוח קדשם שלבני דורם - במדריגה שהם נמצאים בה, די אם יתנו כוחם ומעיינם בקיום ה- י''א לדוד, או ה- ג' למיכה, ומכך יבואו לשמירת כל התורה כולה, כי ראו שלא יוכלו להתמקד בכל הכח על יותר ממצוות אלו, ואז ''תפסת מרובה לא תפסת'', ולכן ברוח קדשם קבלו שבאם יתמקדו על אלו, מאלו יבואו להכל.
חבקוק בנבואה קבל על הדור האחרון - שכן נבואתו על הדור האחרון, ומתוך ידיעת הבורא חולשתו של הדור האחרון, ריכז לנו את העבודה ואת רוב רובי הנסיונות על נקודה אחת ובהבטחה שממנה נבוא להכל, והיא האמונה, לקבל באמונה את מאורעות החיים, ולהאמין שהכל מהבורא והכל לטובה, ולהסכים בלב שלם ובנפש חפצה לקבל את גזירות שמים, ובכך מובטח האדם שיתקן את כל הנצרך לתקן.
כך שהמתחזק באמונה מרוויח ב' תועליות, האחת עצם זה שמתחזק הוא באמונה ומקבל את הנהגת ה' עליו בסבר פנים יפות, והשנית שבכך מובטח שיבוא לתיקון כל פרטי עניניו הנצרכים תיקון, דהיינו המידות והתאוות, כי נקודה זו כשתושלם אצלו - יושלם אצלו הכל.
ובספר ''שומר אמונים'' הביא עצה לאדם שחפץ שיסוריו יתקנו את אשר עיות, ובהיות שאין אתנו יודע בעבור מה באו יסורים אלו דוקא, יאמר נוסח צידוק הדין באופן זה:
אני מאמין באמונה שלמה שזה הצער והיסורים שבא לי, הוא בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבת עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי.
ויהי רצון שיהיו אלו היסורים לכפר על כל עוונותי, ולהקל צער השכינה הקדושה.
והנה מצד הדין הייתי צריך לפרט ולשוב ולהתוודות על החטא והעוון שבסיבתם באו לי אלו היסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין אתי יודע עד מה. לכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים, שתמחוק ותשרש החטא והעוון ופשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצרופים לטובה, וימשוך חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם אמן.
ובאומרו זה, הבורא יתברך שהוא היודע סיבת היסורים בשל איזה עוון מסוים בא, יתקן לו ברוב רחמיו את אותו עוון בכך שמבקש הוא שאלו היסורים יהיו תיקון לאותו עוון שבסיבתו באו עליו.
וע''ש שבצידוק הדין הנ''ל שאומר המתיסר, מקיים בזה חמש מצוות, מהם מצוות עשה ומהם מדברי קבלה, עיין בדבריו במאמר ''השגחה פרטית''.
עד כמה להשתדל בעניני פרנסה?
רבים נבוכו בשאלה זו מהי מידת ההשתדלות בה מחויב האדם, ובכן התשובה לכך היא אחת, דתלוי הדבר במדת הבוטח, כפי מידת בטחונו של אדם כן נדרש הוא למעט או להרבות בהשתדלות.
והראיה דהתורה נתנה לנו רשות להרפאות אצל רופא ולהעזר בנדיבים להחלץ ממצוקת מצבינו, ומאידך גבי יוסף הצדיק כשבא להעזר בשר המשקים - נענש, וכנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וכו'.
אלא כאמור דתלוי הוא במדרגת הבוטח.
כך שאין השאלה כמה להשתדל כי על כך התשובה פשוטה כאמור דתלוי במדריגת הבוטח. ואכן השאלה באמת היא היאך ידע האדם מהי מדריגתו במדת הבטחון כדי שידע עד כמה להשתדל?
החו''ה מביא בשער הבטחון מסימני הבוטח להיותו שלו ורגוע ואינו דואג, אם כן הבה ונשאל אדם שעובד ללחמו 8 שעות ביום, וביתר הזמן מתפלל, קובע עיתים לתורה, מדוע אינו עובד יותר כמו 10 או 12 שעות, הלא ישיב לך: ותורה מה תהא עליה, ואם תאמר לו והלא פרנסתך דחוקה? ישיבך: בוטח אני בה' שב- 8 שעות יזמין לי כפי צרכי, וכשתשאלהו שוב: אם הנך בוטח בה' אם כן תסתפק ב- 4 או ב- 6 שעות עבודה? יענך אותו אדם: פחות מ- 8 שעות אין בכחי להרשות לעצמי להסתפק.
אם כן הרי שבטחונו של זה בשיעור 8 שעות עבודה, ליותר מ- 8 שעות אכן חזק הוא לבטוח בה', אולם לפחות מ- 8 שעות מודאג הוא ואינו שָׁלֵו, הרי שאינו במדריגה זו.
לעומתו יתכן אדם שעובד 4 שעות ותו לא, וכשתשאלהו מדוע אינך עובד 8 שעות?
יענה בוטח אני בה', וכשתשאלהו אם כן תעבוד פחות מ- 4 שעות יענך שאין בכוחו להיות רגוע בפחות מ - 4 שעות הרי זה מדריגתו גדולה מהקודם.
אם כן הכלל העולה כמה שאתה מרגיש שאתה רגוע וְשָׁלֵו, סימן שזו מדרגתך, ולכן אם מרגיש אתה שיותר מכך זהו הגזמה בשבילך תבין שמדרגתך בבטחון תובעת ממך שלא להגזים וכל אחד בזה שונה מחבירו.
כמובן שעל האדם להשתדל להעפיל לקצץ מזמנו בהשתדלות לצורך בטחון, ולמשל העובד 8 שעות ישתדל לעבוד 7 שעות כדי להתקדם במידת הבטחון, אולם במידה - כפי מדרגתו. וכן בזה ימדוד עצמו בהשתדלות ברפואה, דהיינו כשמבין שהוא מגזים מתוך בטחונו בה', יחדל מלהרבות, אולם במה שאין בכוחו להסתפק והוא אינו רגוע ושלו ונשאר מודאג הרי שעדיין אינו במדריגה זו, ועליו להשתדל מדריגה אחר מדריגה להתקדם ולהגדיל בטחונו בה'.
ממכתב לשואל האלמוני:
שֶׁשָּׁאַלְתָּ בִּדְבַר הֱיוֹתְךָ קַבְּלַן שִׁפּוּצִים, וְהִנֵּה כִּמְעַט וְסָגַרְתָּ חוֹזֶה עִם בַּעֲלֵי דִּירָה, וְקֹדֶם הַחֲתִימָה בָּא אָחִיךָ וּקְדָמְךָ לִטֹּל עֲבוֹדָה זוֹ, וּבְכָךְ נִמְנַע מִמְּךָ מִלְּהַרְוִיחַ סְכוּם נִכְבָּד, וּבְכֵן הֵיאַךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל מַצָּב מְאַכְזֵב וְכוֹאֵב זֶה, כִּי מֵאַחַר וְסוֹף סוֹף עֲבוֹדָה זוֹ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לִי מַדּוּעַ הֶרְאוּנִי מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁכִּמְעַט וּנְתָנוּהָ לִי וּלְאַחַר מִכֵּן לְקָחוּהָ מִמֶּנִּי, וּבִפְרָט - הִנְּךָ מְצַיֵּן שֶׁהַיּוֹם הַשּׁוּק קָשֶׁה בִּמְצִיאַת עֲבוֹדָה.
אמרו חז''ל אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה, וכל מה שנראה לבני אדם שהדבר היה קרוב אליהם וכאילו ונלקח מהם, זהו ציורו של הקב''ה, וכנאמר ''אין צור כאלוקינו'' ודרשו אין צייר כאלוקינו.
וכמשל הידוע בב' ציירים שעשו תחרות ציור ביניהם האחד צייר עץ גפן על כל פרטיה: אשכולות, ענפים, שריגים, זמורות, באופן שהיה הציור כל כך מוחשי עד שבאו ציפורים לנקר מציור האשכולות ענבים.
השני צייר וילון על קיר, וכשבאו לתהות על ציורו הפנה אותם לקיר, הללו חשבו שציורו מבעד לוילון, וכשבאו להסיט הוילון נוכחו לדעת שהציור הוא הוילון עצמו...
מיד נקבע הוא לקבל את הפרס הראשון, אחר שהראשון הצליח בציורו להטעות ציפורים ואילו השני אף בני אדם.
עד כאן ציוריהם של בני אדם עד חוש המישוש ותו לא.
ואילו ציורו של הקב''ה עולה על כולם, הנה הוא ''מצייר'' לאדם הולך ובא, עמל ומרוויח, הולך לרופא ומתרפא, מדינות לוחמות אלו באלו בנשק ובכח, זו מנצחת וזו נופלת, והכל ציור. האדם חושב שהוא העושה והוא הפועל וחוש המישוש מסייעו, ובעצם ''אין עוד מלבדו כלל''.
ובכן לְךָ נדמה שלקחו ממך עבודה זו שהיתה שייכת לך, זה שקר, מעולם זה לא היה אמור להיות שלך עבודה זו אלא של חברך, אלא שציורו של הקב''ה הטעה אותך.
ובדבר שאלתך מדוע נצטייר הדבר כאילו ונתנוה לך, זהו לשם הנסיון כי ה' צדיק יבחן, ומדרכי שמים לבחון אדם על אמונתו עד כמה היא מוחשית, וזה עצמו שרוצה ה' ממך שתבין שכל מהלך זה, לא היה אלא ציור בלבד, דהיינו ציור כאילו ועבודה זו שייכת לך, ובאמת מעיקרא לא היתה שלך, ואמונה זו חייב שתרגיע אותך בתורת מאמין.
ממכתב לשואל האלמוני:
שֶׁשָּׁאַלְתָּ בְּעִנְיַן שִׁדּוּךְ שֶׁהֻצַּע לְךָ וְהָיָה הוּא בְּאֹפֶן שֶׁהָלַכְתָּ לַכֹּתֶל וְהִתְפַּלַּלְתָּ מִקִּירוֹת לִבְּךָ וּבְדֶמַע לִמְצִיאַת שִׁדּוּךְ מַתְאִים, וּבְסִיּוּם תְּפִלָּתְךָ - בְּעוֹדְךָ בַּכֹּתֶל, הִנְּךָ מְקַבֵּל מִיַּד הוֹדָעָה בַּפֶּלֶאפוֹן מֵהַשַּׁדְכָן שֶׁהִנֵּה וְהָעֶרֶב יֵשׁ לְךָ הַצָּעָה, הָלַכְתָּ לַהַצָּעָה עִם בִּטָּחוֹן גָּדוֹל שֶׁהִנֵּה וּתְפִלָּתִי נֶעֶנְתָה, וְהִנֵּה חָשְׁכוּ עֵינֶיךָ מֵאַכְזָבָה, מֵחֲמַת שֶׁהַהַצָּעָה הָיְתָה לְגַמְרֵי הֲפוּכָה מֵעֶקְרוֹנוֹתֶיךָ וְהַשְׁקָפוֹתֶיךָ. וּבְכֵן נַפְשְׁךָ בִּשְׁאֵלָתְךָ מָה רָצָה הקב''ה בָּזֶה לַעֲשׂוֹת לִי הֲרֵי בָּזֶה נַעֲשָׂה בִּי חוּכָא וְאִטְלוּלָא?
ובכן הנראה ברור הוא שרצון ה' היה להעמידך בנסיון שזה תכלית האדם, לראות האם למחרת שוב תהא מסוגל להתפלל ולבכות או שמא מחמת אכזבתך של אתמול תחדל מלקוות לה'.
ועוד, לפעמים אכזבה חריגה חושכת הרבה אכזבות שאינן חריגות, דהיינו אם למשל נצרך על האדם לעבור כמה וכמה פגישות עד שיבוא לו מזלו הנגזר עליו, בכך שמתאכזב פעם אחת באופן חריג ועומד בנסיון האמונה כשהוא מסובך וקשה, מקצר בכך את הדרך לישועתו לבוא מהר יותר למזלו המתאים, ויש ראיות לכך מחז''ל, ואכמ''ל.