אמונה ובטחון · מהו הקשי שבהשגת האמונה, הלא כל ישראל מאמינים, ומה תביעתה במיחד בימינו יותר מכל הדורות?
עיקר העבודה הנדרשת באמונה, היא לא הידיעה בשכל בלבד, אלא התמימות עם ה', דהיינו להאמין בו שהוא אוהבנו יותר מכל, ועושה את הטוב ביותר עבורנו.
וקושי תמימות זה הוא במיוחד בתקופתנו, להיות שהדעת נעדרה בימינו יותר מכל התקופות, וגלות הדעת הינה בתוקפה בימינו, ואנו בתכלית ירידת הדעת, ההכרה עמומה אצלנו, והיא היוצרת ערעורים על הנהגת ה'. ובדורינו נצטרפו כל הנסיבות הגורמות את סיבוך האמונה, הן מצד ריבוי הצרות, הנסיונות, הפיתויים והגירויים שישנם היום מה שלא היו מעולם. והן מצד ירידת הדורות - צאן ללא רועה ומורה דרך, כל אלו נצטרפו עלינו יחדיו הגורמים קטנות הדעת וחשכותה, והרי זו עיקר הגלות.
וזהו גוון העבודה המוטל עלינו היום, לעבוד דוקא מתוך חושך, ולאמץ את התמימות גם כשהאכזבות מנת חלקנו יום יום בכל התחומים.
וכל התגברות והארת אור אמונה במצבי חשכותנו עתה, יש לה משמעות מרובה, כך שאף אם התוצאות בעבודתנו אינם מבורכות כבדורות קודמים, אולם יש להם משמעות מרובה, ובפרט שבנוסף להכל אין אנו יוצאים עם סיפוק בעבודתנו ותחושתנו היא כאילו ולא פעלנו כלום, שגם הוא נוסף על חלישות דעתנו בעמלנו הנראה לריק ולבהלה, הרי שהרבה גורמים ישנם היום שיהפכו לזכותנו לייקר כל משהו בעבודתנו.
זהו גוון עבודה שלא היה מעולם כמותו המוטל עלינו להאיר אורות אמונה בחושך עבה וכפול ללא סיפוק - כשור לעול וכחמור למשא, ובזה אנו משלימים את הגוון החסר בעבודת ה' שלא נגעו בו כל כך אבותינו, ובודאי שלא השלימוהו, כי קדמונינו ראו ברכה בעמלם, חשו בָּעַרֵבוּת ומתיקות העבודה, רוחב לבם ושכלם רגשי אהבתם ויראתם משכום והריצום לעבודת הבורא, את עולמם ראו בחייהם, ועל אף הצרות שפקדו אותם היה להם די במה להתענג, מה שאין כן אנו דור יתום דור של הסתר פנים, העובד עבודתו ללא הרגשים, ללא עריבות ומתיקות זהו גוון עבודה כשלעצמו. ועלינו להשלים גוון זה של עבודה כדי לתקן עולם במלכות שדי התלוי בשלימות כל מגוון סוגי העבודות.
הכיצד יתכן שהאדם רואה נסים והשגחה, ומסגל עדין לחטא, והדגמא לכך חטאי דור המדבר, ועוד הרבה כיוצא בזה?
זה צריך לדעת שהכפירה היא טמטום ולא שכל, וכדי שיובן הדבר נביא מעשה שהיה עם החפץ חיים (מובא בספר ''מאיר עיני ישראל'' ח''ב עמ' 79-80):
באחד משבתות הקודש בזמן שהיה דרכו של החפץ חיים לדרוש, היה הבית מלא בבחורים, וכך אמר החפץ חיים מתוך עגמת נפש ועצבות גדולה: רבונו של עולם! אינני יודע מהיכן לוקחים כל כך הרבה כפירה בעולם. כל כך הרבה כפירה! והמשיך לשוחח בענין זה.
כששמע דבריו הרב הגאון משה לנדינסקי זצ''ל, השיב ואמר: מה הוא הפלא? הלא משה רבנו עלה למרום ארבעים יום בלבד, מיד לאחר מעמד הר סיני, והנה כבר עשו ישראל את העגל! הרי שבועות אחדים קודם לכן היו במדריגה של ''ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה'', וכעבור ארבעים יום בלבד ממעמד הר סיני עשו עגל האם אנו יכולים להשיג זאת?
והמשיך הגאון רבי משה לנדינסקי לומר לחפץ חיים - היום אנו כבר רחוקים הרבה יותר ממרחק של ארבעים יום ממעמד הר סיני... אנו במרחק של אלפי שנים מאותה התגלות אלקית של ''אנכי ה' אלקיך'', וככל שמתרחקים הדורות הרי שהאמונה נחלשת יותר ויותר, זו הסיבה והתשובה מהיכן נלקחים כל כך הרבה כפירה.
ואז, קרא החפץ חיים: אוי! - כל כך אתה מליץ טוב על כלל ישראל! לך בכחך זה ותציל את העולם...
והביאור הוא, שאכן האמונה מבוססת על בסיס חזק שאין שום שכל בעולם שיכול לפרוך את אותם יסודות האמונה, ורק הבעיה היא שהכפירה היא לא באה באמצעות השכל, אלא סתם טמטום, מי אמר... תוכיח... אני לא ראיתי... אני לא הייתי שם... וכיוצא, מחשבות טפשיות שבמעט מחשבה האדם מסלקם, כך שהכפירה היא הרבה יותר ''טורדנית'' מאשר שכלית, והילכך לסלק טמטום נצרך טהרה ולא שכל, לו היה כאן עימות של שכל נגד שכל, בוודאי שהיתה הכפירה נשברת, וכמו שבשכל האדם מריץ הרבה דברים ומזיז עניניו על הצד הטוב ביותר, אולם לסלק טמטום נדרש טהרה, וטהרה קשה להשגה, כאן צריך לכבוש את החומר הגס להתגבר על תאות חומריות, להישמר מפיתויי וגירויי יצרי עולם הזה, שהמה השוחד שסגולתו לעוור עיני חכמים וכמו שביארנו לעיל בתשובה ד'. ואז האמונה מתישבת על הלב ללא מחיצות טמטום.
וזו הסיבה שהניסים לא תמיד מועילים לשנות לאדם את דרכו, אכן האדם מתפעל מתחילה, אולם התפעלות והתרגשות זו דועכת במשך הזמן, ואז חוזר הוא לאטימותו כבתחילה.
טעם נוסף לכך הוא היות שמטבע האדם לברוח מסיבות המשעבדות אותו להתחיבויות, ולכך כיון שהניסים הינם גורם המחייב להשתעבד, יש לאדם נוגדנים בטבעו להשכיח ולטשטש את אותם ניסים, לשקרם, להתנכר ולהתכחש להם בכל מיני מחשבות שטות וטמטום על מנת לברוח מהתחייבויותיו, דהיינו שוחד רצונותיו גובר לטמטם לו את שכלו.
ועוד טעם נוסף לכך מביא הגר''ח שמולביץ והוא שבזמן משבר וזעזוע בנקל נפתה האדם להאחז אפילו במקל שבור, וכיון שהיו אז עם ישראל במצב של זעזוע כמובא בחז''ל שחשבו שמשה מת והשטן החשיך את העולם ונשא למטת משה באויר, ואז נתיאשו ונשברו ברוחם ומכיון שכן מיד בא השטן והציע להם העגל ונתפתו, כי בעת משבר בנקל הוא לכופף את האדם ולשבור את רוחו כי כל אשר לו יתן אז בעד נפשו.
מה הם בדרך כלל המצבים שבהם האדם נתון ביותר לסכנת מעידת אמונה? ומה העצה לכך?
כפי הנראה, ישנם ב' מצבים בחיי האדם בהם הוא נתון למצב של סכנת מעידת האמונה.
האחת, בעידן שהיסורים תוקפים אותו.
והשנית, לאחר שאדם חטא, ובפרט בחטא מהחמורות.
בב' מצבים אלו נדמה לאדם כי הוא דחוי ושנאוי אצל ה', ואז סכנתו סכנה, כי בהיותו חושב כן, יגיע למסקנא של עזיבת המצוות או לפחות יבוא להתפשר ולהחליט להוריד מעליו אי אלו חיובים מהתורה, מתוך מסקנא שאין אלו החיובים שייכים אליו כי אינם בהישג ידו, ואולי שייכים המה לצדיקים וחסידים.
והעצה לכך הוא לידע בבירור כי אמונתנו מחייבת אותנו להאמין ב''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו חמלה גדולה חמלת עלינו'' לא פחות מ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'', דהיינו כשם שמצווים אנו לאהוב את ה' בכל לבבנו נפשנו ומאודנו, בכל מצב שאנו נמצאים בו ואפילו כשאנו שרויים בחטא, שהרי וכי איתא בשום מקום שיש זמן או מצב שפטור בו האדם ממצות אהבת ה'?! כמו כן מצווים אנו להאמין שה' אלוקינו אוהבינו ''אהבת עולם'' בכל מצב שאנו בו, וכהא דר''מ שגם כשאין עושים רצון ה' קרויים ''בנים'' והלכה כמותו בזה, (כמובא בשו''ת רשב''א ח''א סימ' רמ''ב).
ויתר על כן, לא תיכון ולא תוצלח בידינו קיום מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', מבלי האמונה באהבת עולם אהבתנו וכו', כי באם יעלה ערעור וספק בלבינו באהבת ה' אלינו, בהכרח כמו כן יבצר מאתנו מלקיים מצות ואהבת את ה' אלוקיך, שהרי כיצד יאהב אדם את מי שאינו אוהבו, ובפרט את מי שמכהו, ובפרט מאחר שהוא עצמו חטא לו להקב''ה, אם יעלה בלבו חשד שהקב''ה שונאו, היאך יאהבהו? הלא דומה לזה החושד את זולתו שהוא שונאו, הכי יאהבהו?
לכך לא תיכון ולא תוצלח בידינו מצות ואהבת את ה''א, מבלי שיהיה ברור לנו ''אהבת עולם אהבתנו ה''א'', בכלמצב ובכל זמן.
ובעצם יציאת מצרים, הוא הפורך לערעור האמונה באהבת ה' אלינו המצוי בב' מצבים הנ''ל.
שהרי ביציאת מצרים היינו הן במצב של יסורים, והן במצב של חטא - מ''ט שערי טומאה, ועם כל זה, עוצמת תוקף אהבת ה' אלינו היתה דוקא אז, והוא אות ומופת לדורות, להורות שאהבתו אותנו הינה אהבה שאינה תלויה בדבר, דגם אם הקב''ה מעניש קשות אין זה על חשבון האהבה שהינה ''אהבת עולם'', - את אשר יאהב ה' יוכיח, וכדאי לקבל ''פצעי אוהב'' מאשר ''נשיקות שונא''.