אמונה ובטחון · אמונה היא הלא שכל, והיאך יש לערב את ה''לב'' בכל פרט באמונה?
אכן לאחר שהשכל מבין ומשתכנע היטב בעיקרי ויסודי האמונה, חייבים אנו להביא לידי כך שהלב והרגש יתפעלו מכל פרט באמונה, כי העיקר הוא שלאחר ה''וידעת היום'' שהוא השכל יבא - ''והשבות אל לבבך'', שגם הלב הקשה יתרגש.
ולמשל אדם נוטל כוס מים ומברך עליו שהכל נהיה בדברו, יכול הוא לעשות ברכה זו בשכל בלבד, ואף שיברך ברכה זו בכוונה גדולה בכל מילה ומילה, עדיין אך ורק השכל הודה לה', ואילו הלב נשאר אטום. על האדם בנוסף לשכל שבברכה ליתן לפחות מעט רגש, ולהרגיש: הנה אני עתה מקבל כוס מים מבוראי, ואלמלי היה הוא נותן לי כוס זה לא היה מה לי לשתות עתה, ולכך הנני מלא הכרת הטוב מעומק לבי להודות לו, ובשביל כך הנני מוכן לאוהבו וליראה ממנו.
דהיינו לחוש בתחושת הלב וברגש - תודה לבורא מהלב על טובתו שהיטיב עמי, כי יתכן כאמור שיכוון האדם במילות ברכותיו כדבעי, אולם כל השקעת כוונתו אינה אלא בפירוש המילות, מבלי להביע רגשי תודה מקרב לבו על טובת ה' עמו במאכל או בהנאה זו שהוא מברך עליו.
וביותר עלינו להתבונן שיש להתרגש ולהתפעל מטובת ה' ביותר כי אילולי טובתו עמנו לא היה לנו כלל אפשרות להשיגה, ולמשל: אם חברך מביא לך כוס מים, אכן חייב אתה להודות לו, אולם אי אפשר לך לחוש שהוא הציל את חייך לפי שאם לא היה הוא מביא לך זה המים היית בעצמך הולך ושותה ממקום אחר. אלא אם כן נתן לך חברך כוס מים במדבר שאז הציל את חייך.
ובכן התבונן, אצל הקב''ה אין שייך לומר שאם לא היה הוא נותן לי כוס מים זה הייתי שותה ממקום אחר... כי לגבי קוב''ה אם לא היה ברצונו שינתן לך כוס מים לא היית משיגו בשום אופן, כך שכל מה שהנך אוכל ושותה בישוב - כלפי הקב''ה זהו כאילו אתה אוכל ושותה משלו במדבר. וכמה עלינו להתרגש ולהודות לה' על חסדו עמנו בכל עת, וכיוצא תן לחכם ויחכם להעפיל במחשבתו ולהפעיל את האמונה שתסעיר את הלב לאהבה וליראה את ה'.
בדבר תכלית בריאת האדם שהוא כדי ''שלא ליכול נהמא דכסופא'', האם זהו סוף עמק מחשבת הבורא בדבר תכלית הבריאה?
ברור הוא שבריאת האדם לעולם היא לצורך סיבות נעלות ונשגבות שלמעלה מהשגותינו, אלא שכל חכמי המוסר ומכללם רבנו הרמח''ל בספרו ''מסילת ישרים'' השתמשו בטעם הנזכר שהוא אמיתי ופשוט גם להמון ומתקבל בשכל כל אדם, אולם בודאי שישנם טעמים שאין האדם יכול להשיגם בהיותו בגוף, ואפשר הצדיקים השיגום בחייהם, ובודאי ישיגם האדם לאחר מותו כשגופו יפרד מנפשו.
ובכלל יש לדעת שקושיות מעין אלו אינם צריכים להיות מפריעים לאדם בעבודתו, לפי שגם אם הטעם הנזכר אינו מְסַפֵּק כל צורכו את דעתו של האדם לראות בכך את הסבר תכלית בריאתו - די שידע שישנם טעמים נשגבים לכך, ודי שידע, הנה את הבורא עבדו במשך כל הדורות קדושי וגדולי ישראל, החל מהאבות הקדושים שרצו לפניו כסוסים כלשון המדרש, ואחריהם משה רבנו והנביאים, ואחריהם אנשי כנסת הגדולה, ואחריהם התנאים, האמוראים, והראשונים והאחרונים גדולים וקדושים שהגיעו למדריגות נפלאות, והבינו את אשר הבינו בקושיות הסבוכות הנשאלות אצל כל תוהה ובוהה, ובכל אופן לא הפריע להם הדבר, אם כן אנו יתמי דיתמי מה יש לנו לעצור את מהלך עבודתנו, הלא לנו ללכת אחריהם כצאן אחר הרועה, ובזה נלך לבטח בדרכנו.