אמונה ובטחון · אימתי יש אפשרות שיסמך אדם על נס ועם כל זה יעשה לו נס?
מצינו כן ברבי חנינא (סנהדרין סז ע''ב) עם אותה מכשפה שרצתה ליטול העפר שנדרס ברגליו על מנת להזיקו, ואמר לה ''טולי טולי - אין עוד מלבדו כתיב''. הרי שסמך שלא ינזק, או כמו המעשה הנוסף המובא בגמרא (תענית כ''ה עא) בבתו של רבי חנינא בן דוסא ששמה חומץ בע''ש במקום שמן, ואמר: ''מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק''.
הרי שהבוטח בה' באופן שעוקר מעצמו את הטבע והמקרה שבעולם, ושווה בעיניו הטבע והעל-טבע, כמו כן נמשך עליו נס ואין נחשב זה לגביו כנס.
ומובא בספר ''קונטרס התחזקות בתפילה'' שסיפר הרה''ק בעל ''מנחת אליעזר'' ממונקטש מעשה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה חולה שוכב על מטתו, וקם ממטתו מכח בטחונו בה', וכתב שם שרבי לוי יצחק מברדיטשוב עשה זאת היות ושמע מהמגיד ממזריטש שבטחון אינו פועל בדרך נס, כלומר שמי שבוטח בה' נעשה לו נס, אלא טבע הדבר כך הוא, כך הטביע הבורא בכל טבעי הבריאה שהבוטח בו ישתנה לו הטבע כך שאין זה נס אלא טבע, ולכך טען: רבונו של עולם, רפאני וארפא, אין אני מבקש נס, אלא בדרך הטבע, שכן הטבע מחייב להרפא לאלו הבוטחים בו באמת, והוא נפלא.
ועל פי הנ''ל יובן, דהיות והבוטח בה' עוקר בדעתו מליחס מהלך טבעי לשום אירוע שבעולם, וקובע בדעתו שרק השגחת ה' שהיא מעל הטבע היא ההנהגה היחידה, והופך הוא את ההנהגה העל-טבעית לטבעית ולא לניסית. כמו כן נוהג עמו ה' שההנהגה הניסית היא כטבעית כלפי זה הבוטח בו, וכך הטביע הבורא בבריאה ככל טבעי הבריאה שהבוטח בו יושע, ואין נחשב הדבר שנעשה לו נס.
אדם החי בדאגה פן הקב''ה יעזבנו כי רואה הוא בני אדם בחלקם מחזיקים ביראת ה' ובחלקם נופלים, והרי לכאורה על זה אין שיך בטחון שהרי ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'', האם נכון לחיות בדאגה מתמדת כזו שבעצם עוכרת היא את השמחה או לא?
ברור הוא ששייך בטחון בה' שלא יעזבנו לאדם וינטשנו להיזרק מהקדושה, כי הבטחת הבא ליטהר מסייעין אותו - זו הבטחה גדולה, וכי מי יכול להתגבר על יצרו אלמלי הקב''ה עוזרו! ובודאי חייב אדם לחיות בבטחון זה, ולא לדאוג. ומה שכתוב ''אשרי אדם מפחד תמיד''? היינו שמפחד מליכשל בחטא, ועושה גדרים וסייגים כדי שלא יפול בעבירה, אולם מכאן ועד לפחד שיעזבנו ה' ויטשנו לגמרי ומתוך כך להיות במתח ובעצב - בוודאי זו עצת היצר.
ועוד דע, שגם כשאדם במצב של נפילות ומעידות לרוב, גם אז אסור שיקונן בלבו הדאגה פן הקב''ה ישליכנו, והוא להיות שנקודת האמת עדיין בוערת בקרבו, ורצונו חי ופועל לצאת ממצבו, ויש לו רצון אמיתי להיות עובד ה', והשתוקקותו פועמת בקרבו, אזי באופן זה אין לו מה לדאוג כלל שהקב''ה יעזבנו, אדרבא, יבטח בשם ה' וישען באלוקיו שסוף סוף יאמר לנסיונותיו די ויזכה להיות גבור הכובש את יצרו.
כי ההשתוקקות כחה רב ועצום בעבודת ה', ואף שאין מצליח האדם תמיד להוציא לפועל את השתוקקותו, עצם ההשתוקקות היא דבר נפלא מאד שיביאנו לבסוף לנצחון גמור, והרוצה יראה בספרנו ''דור התמורות'' ערך ''ההשתוקקות'', ובו ליקוטים נפלאים מגודל פעולת ומעלת ההשתוקקות כשפועמת היא בלב האדם.
וידיעה זו חשובה למאד, כי כשהאדם בשעת ירידה דואג ומפחד הוא פן יושלך לגמרי מה', ופחד זה מסיר ממנו הבטחון והתקוה וחלילה יכול ליפול ביאוש שהוא הגרוע מן הכל, וצריך להזהר מתרמית היצר בזה.
האם מדת הבטחון הוא לכל הבא לטל מדה זו ולנהג בה וכגון בבטול ממלאכה וכיוצא, ולסמך עצמו על הבטחון או שאינה לכל אחד?
מידת הבטחון הינה לכל אחד הבא לצבוא צבא ולעבוד עבודת ה', אולם בתנאי שילמד סוגיא זו בעומק ויפנים מידה זו ללבו מאד, ויקח בחשבון שיעבור נסיונות קשים מאד במהלך קניית מידה זו לבוחנו האם חזק הוא - הרפה - לבל יהא חלילה בכלל תוהה על הראשונות.
ולנחיצות הענין אצטט לך כאן דברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 343)
אמנם צריך אני לאמר לכם כי המדריגות שהזכרנום במאמר, המה למבינים מחפשי האמת אבל אנשים פשוטים לא יבינו זאת כלל, ולא יבינו לקבל הדברים, ע''כ ראוי למנוע מלאמר דברי אמת כאלה למי שלא יבין אותם. וכן אם יסכים בן-תורה בעצמו להתנהג ע''פ הבירורים הללו למעשה צריך שידע מראש כי אפשר שיגיע עי''ז לנסיונות, כי תהיה פרנסתו בדוחק רב ובאופן בלתי נעים לו, ולפעמים יגיע עד שיצטרך להיות ממקבלי צדקה, והכל מיד ה' הוא לו לנסותו אם לא יהרהר אחר מדותיו ית' ואם לא יתחרט על אשר התחיל בהנהגה של צדקות כזו. על כן הרוצה להתחיל להתנהג בבטחון והשתדלות ע''פ מה שנתבאר במאמר צריך שיקדים לעצמו לימוד גדול, שילמד את לבבו כי לא יתחרט בשום אופן על מה שעשה ואפילו יגיע לנסיונות היותר גדולים, ואך אז יצליחהו השי''ת ויגיע לעלות במדריגות הבטחון והאמונה. אבל אם ח''ו יתחיל וכשיראה את קושי הנסיון יתהה על הראשונות אזי הלא מוטב לו שלא התחיל, וטוב לו אילו התנהג ככל האנשים הפשוטים, כי חטא תוהה על הראשונות עולה הוא על הכל.