אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת אמונה ובטחון › אימתי בעקר בא לידי בטוי המבחן למדת אמונתו של האדם?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

אמונה ובטחון · אימתי בעקר בא לידי בטוי המבחן למדת אמונתו של האדם?

מה בין אמונת ישראל לאמונת הגויים המאמינים גם הם באלקים?

עיקר המביא לידי ביטוי מבחן אמונתו של האדם הוא ככל שיש לאדם יותר על מי לרגוז לזעום ולזעוף וכובש הוא את כעסו וזעמו מפני אמונתו בה' ומבטל רצונו מפני רצון קונו. וכדי שיובנו הדברים היטב נחלק ענין מבחן האמונה בג' חלוקות:

חלוקה א. יש ויהא לאדם אכזבות רבות באירועים שונים בחייו ואינם באשמת שום גורם, וכגון נפל חפץ ונשבר, מתקלקל מכשיר ונפסד, נטרפה בהמתו, או חלילה האדם נחלה ובריאותו רופפת ויסורים באים עליו במכאובים שונים, או ששידוכו מתעכב, פרנסתו מתעכבת ואין שואל ודורש להעסיקו במלאכה לפרנס עצמו וכיוצא בדברים אלו שאין לו לאדם את מי להאשים, ואז בנקל יותר לשעבד ולכוף האדם את זעמו ומרדנותו ולהתכופף בהכנעה לקבל דין שמים, היות ואין לו במי לתלות את חסרונו אלא רק בה'.

חלוקה ב. והיא קשה יותר כאשר האדם גרם לעצמו ההפסד, ואז כועס היאך שכחתי מסמך או חפץ מסוים... למה לא נזהרתי יותר...למה לא שמרתי ולא השגחתי כראוי... וכיוצא, כאן קשה יותר האמונה לפי שיש לאדם במי לתלות את טעותו וחסרונו, וכמו כן יש לו בבחינת מה על מי לפרוק את זעמו והוא על עצמו. אולם בהיות האדם אוהב את עצמו, וכמו כן אין לו תנחומים בכך שהוא זועף ומאשים את עצמו, כי עיקר התנחומים הוא כאשר נותן הוא תחושה לזולת שחייב גם הוא להשתתף בצערו, ובכאן אין לו את מי לשתף בצערו, אזי כיון שהוא לבדו עם צערו בנקל יותר יסלקהו מעליו מכח האמונה.

חלוקה ג. והיא הקשה ביותר, כאשר נחתה על האדם מכה בפרנסתו, בבריאותו, בכבודו ע''י בזיונות וכיוצא, מחמת אחרים שהפסידוהו, או היכוהו, או ביזוהו, או שגרמו לו הפסד וצער ואפילו שלא בכוונה, כי אז יש לו זולת - להאשימו, יש לו על מי להשליך את המקרה אשר קרהו ואז המינות מפעפעת בלבו כארס של נחש שלא לוותר, ולהשליך זעמו וקצפו על אותו גורם.

וכמו כן באופן זה כביכול השטן מפתהו למצוא תנחומים בכך שיתן תחושה רעה לגורם שגרם לו ההפסד והנזק שגם אם אין באפשרותו לשלם לו עבור הנזק וכגון שהגורם הוא אשתו או אחד מבני ביתו, לפחות שיחושו ויצטמקו גם המה ברעה אשר גרמו לו, ולכך מפתהו לזעום ולקצוף ולהשרות מועקה על הגורמים לו הנזק שיחושו היטב במחדלם ובאשמתם, ויכאב להם בכאב גדול על מה שעשו לו, ובזה מוצא הוא נייחא קצת מצערו, וכאן המינות בוערת בקרבו לכל הסיבות הנ''ל להטיל האשמה על הגורם והסיבה, ולהתנכר לידיעתו שהכל מאת הבורא, שהרי יודע הוא באמונתו שזו האמת אלא שמתנכר ומתכחש לה, וכאן עיקר קושי האמונה, לקבל בסבר פנים יפות את אשר יארע לו, וגם את אשר יארע לו ע''י אחרים, ואדרבא, בראותו אותם מתחרטים וכועסים על עצמם על אשר גרמו לו נזק מנחמם ומדבר על לבם להרגיעם שלא יחושו באשמה כל שהיא, ומחזקם להאמין שהכל מאת ה', וכדוגמת יוסף הצדיק שכשראה את אחיו מתחבטים באומרם: ''אבל אשמים אנחנו'', נאמר ''ויסב יוסף מעליהם ויבך'', לא די שלא התקררה דעתו בראותו היאך עתה המה כועסים על עצמם ולבם נאכל בקרבם, אלא הסב מעליהם ובכה, הצטער על היותם מצטערים, וכמו שפירש''י שם: שבכה לפי שראה אותם מתחרטים.

זהו המאמין השלם. שגם בחלוקה ג' שהוא יסורים ובזיונות על ידי גורם טבעי ויש לכאורה על מי להטיל הזעם הקצף והאשמה, גם במקרה זה כובש כעסו מתוך אמונה שאינם אלא גורמים להוציא גזירת שמים לפועל, וכמו שאמר יוסף הצדיק: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', וכמו שאמר דוד: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו'' - זהו השלם באמונתו - ה' יזכנו אמן.

האם יש עצה לעשות האדם שיהא הבורא שבע רצון ממנו ואף שהוא עדין לוקה בחסר בתורה ומצוות?

ובכן ישנה עצה לכך, והוא באם האדם שבע רצון מהנהגת ה', וככל אשר ינהג בו הבורא יהא שמח וטוב לב, הרי שכמו כן יהא הבורא שבע רצון ממנו, וזוכה הוא בזה בדין ולא בחסד, מדין מדה כנגד מדה, כשם שהוא היה מצפה ומקוה להקב''ה לטוב, וקבל את ההיפך - יסורים, ועם כל זה הוא שבע רצון, כמו כן הבורא שבע רצון ממנו ואף שהבורא היה כביכול מצפה ממנו ליותר טוב בתורה ומצוות.

הדברים מפורשים בספר ''נתיבות שלום'' פעמים מספר (ועיין שם ''במדבר'' - ''בהעלותך'', עמ' נג), וכמו כן מפורשים הדברים בספר ''מכתב מאליהו'' ח''ה עמ' 532 ולנחיצות הענין אעתיק לך דבריו:

ידוע תדע אהובי, כי יש ברכה ויש חנינה. ברכה היא מצד החסד והרחמים, אבל חנינה היא הבאה גם מצד הדין, פי' שהיא מחוייבת גם ע''פ תוקף הדין. הלא תראה מה שאמר יעקב אבינו לעשיו ''אשר חנן אלקים את עבדך'', וכן כשברך יוסף את בנימין ''אלקים יחנך בני''. ותוכן הענין הוא כי כאשר האדם סובל לשם שמים, וסובל בעמדו בנסיון, ומקבל את סבלו באהבה כי ירגיש את עצמו מאושר שהביא קרבן כזה לפני קונו, בזה הוא זוכה ע''פ מדת הדין ממש כי יחוננו עושהו וירבה יוסיף לו כל טובה בעוה''ז ובעוה''ב. וטעם הענין הוא, שהרי כל דיניו של הקב''ה הם מדה כנגד מדה, וכשאדם מהפך מדת הדין - היינו היסורין והצער - למדת רחמים - היינו שמקבל באהבה, אז הרי מוכרח כי מדה כנגד מדה תהי' שע''פ דין גמור תהפך לו מדת הדין שלמעלה למדת רחמים.

ב''חובות הלבבות'' שער הבטחון פ''ג הקדמה רביעית מובא שאין טעם לבטחון בה' כאשר האדם ממרא פי ה' ואינו ממלא חובתו כלפי בוראו, היאך יסתדרו עם דברי הגר''א והוא מהמדרש ''תהלים'' על הפסוק: ''רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו'', דאפלו רשע ובוטח בה' - חסד יסובבנו?

ראיתי לזה תשובה בספר ''שערים בתפילה'' עמ' פ' (בהגה''ה), דאין סתירה בדבר, אלא תלוי באיזה אופן בוטח הרשע בה', אם בוטח הוא בה' שיושיעו כמו שמושיע הוא לצדיק, דהיינו שיבטח בה' באותה מדה ואופן שבוטח הצדיק בה' אזי בוודאי בטחונו לא יושיעו, אולם אם יבטח בה' שחסדו גדול גם על רשעים, ומכח זה יאמין בחסדי ה' שירחם גם עליו אזי בטחונו יועיל לו, וכן אם הוא רשע ביותר, לא יועיל לו בטחון של רשע הקטן ממנו, אלא צריך שיבטח בה' כ''כ בחוזק עד שיהא ברור לו שגם על רשע גמור כמוהו לא תמנו חסדי ה', ואז יועיל לו.

והוא ממש כדוגמת מנשה מלך יהודה שגילה אז ה' יתברך שחסדיו אין להם גבול, ומושיע הוא גם רשעים גמורים כמו מנשה שמילא את ירושלים בדמים. עיי''ש.

אם כן מה שאין טעם לרשע לבטוח בה' המבואר בחובות הלבבות, זהו כאשר מתעלם הוא מרשעויותיו, וחפץ שיושיעו ה' כאשר יושיע לצדיקיו וחסידיו, אולם אם מודע הוא לרשעותו, ובבושת פנים ניגש לבטוח בחסד ה' שרחמיו לא תמנו גם על רשעים, ניצול גם הוא.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה