נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני ברירה · סימן א
הנה בענין ברירה דפליגי תנאי אי יש ברירה או אין ברירה:
מבואר בפוסקים הראשונים דמאי שאנו צריכין לבוא לברירה הוא רק היכא דצריך הדבר לחול קודם שיבורר ונצרך לומר הוברר הדבר למפרע אבל באם אומר עתה בעת שאינו מבורר עדיין שיחול בעת שיתברר זה אינו ענין לברירה כלל דאף שאומר עתה בעת שאינו מבורר מ"מ חלות הדבר יהי' בעת שיהי' מבורר:
ומקור הדברים בבבא קמא בדף ס"ט דמקשה על ר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ומקשה מהך דחנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו והא כיון שכבר נלקט אינו ברשותו ואיך יכול לחלל ומתרץ דאימת כל המתלקט שעתידין ללקוט וקאמר אחר כך בגמרא דכל המתלקט שעתידין ללקוט שוב תלוי בברירה וכתבו בתוס' בד"ה כל הנלקט מזה וז"ל תימא מתי היו אומרים כן דלמה שמלקטים אחר אמירה לא הי' מועיל וא"כ וכי בכל שעה היו אומרים בלי הפסק וכי תימא שבכל ערב היו אומרים כן לא הי' תקנה למה שאכלו קודם אמירה ואומר ר"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהי' מחולל אחר הלקיט' וכו' עכ"ד התוס':
וא"כ יוקשה דשוב תלוי בברירה כיון שאומר לכשיהי' נלקט יהי' מחולל ע"ז כתב הר"ש בפרק ה' דמעשר שני וז"ל ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאל"כ לא הי' תקנה לנאכל בנתים אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהי' מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהי' מחולל על מה שילקטו אח"כ עכ"ד וכן כתב שם בשיט' מקובצ' בב"ק גם כן סברא זו דברירה לא הוי רק כשיחול מעכשיו בעת בעדיין אינו מבורר אבל באומר לכשיהי' נלקט אז יהי' מחולל אין זה ענין לברירה ומהני לד"ה:
ואם כי דעת התורת חיים בב"ק דאף בזה שייך ברירה לא הי' למראה עיניו דברי הפוסקים הנ"ל:
והנה עוד גדולה מזו השמיענו הרשב"א בתולדות אדם בסי' פ"ב דהיכא דאפשר לחול אח"כ חל למפרע ג"כ אף למ"ד דאין ברירה:
וז"ל שם שהקשה לו אחד על מאי דקי"ל דבמוכר לחבירו אחד מקרקעותיו סתם שיתן לו איזה שירצה הא אין ברירה וכתב וז"ל דאין דין ברירה אלא מה שאנו צריכי לומר הוברר הדבר למפרע שמה שהוא עכשיו כבר הי' חל אז מעיקרא שאולי לא הוברר הדבר אין לו קיום כההוא דלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואם אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע וכו' וכן ההוא דרב דוסא דכל שילקטו עניים היום יהי' הפקר דאי אין ברירה שלא קדם ההפקר נמצא אוכלים גזל וכן בצנועין שאומרים כל המתלקט יהי' מחולל על מעות הללו שאלו לא חל החילול בתחלה נמצא אוכלין באיסור וכן כולן וכן בהרי זה גיטך מעכשיו אם מתי שאם אין ברירה הוי לי' גט לאחר מיחה וכו' אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הרי זה קנוי לו דאפילו לא נתן עד עכשיו הרי זה קיים ואינו צריך לקיום המקח והמתנה לדמעיקרא וכו' ואל תשיבני שאף במכר שייך דין ברירה שאנו צריכין לשעת המקח ממש כיצד הרי שמכר לו בקנין או בכסף או בשטר בית בביתו בתשרי ולוה במרחשון ובירר משדותיו ונתן לו בכסלו ובא המלוה לגבות אותו שדה מהלוקח ואם לא שנאמר הוברר הדבר שקדם המקח משעת הקנין או השטר הרי המלוה גובה הימנו. דמ"מ לקיומו של מכר אין אנו צריכין לברור' וכמו שאמרתי וכיון דלקיומו אין אנו צריכין לבריר' ונתקיים המקח באותו שדה שוב אין אנו צריכין לברירה והלואה שנעשה בין מכר לברירת השדה אינה מגרעת כח המכר וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה אי נמי באם מתי שאם אין ברירה הוי לי' גט לאחר מיתה ומיחל ושיתה שאם אין ברירה אי אפשר לו לשתות דהוי לי' טבל ואם בא חכם למזרח שאם אין ברירה נמצא שאין כאן עירוב ואין באפשרי ללכת וכן כולן עכ"ד:
ופירשו האחרונים דבריו וכן איתא בדברי חיים דע"כ דעת הרשב"א כיון שיכול לחול אח"כ חייל גם למפרע כיון דגוף המכר ע"כ חל אף אם אין ברירה שעכ"פ יחול להבא מש"ה חייל למפרע ג"כ ואין הבע"ח יכול לגבות ממנו וסברא זו איתא בנתיבות המשפט בח"מ בסי' ס"א והוא כתב סברא זאת מדעתו:
וכן המקנה בקידושין בדף ס"ד בתוס' בד"ה רבי סבר מה לי לשקר כתב ג"כ סברא זאת מדעת עצמו דכתב שם וז"ל אך לפי מה שכתבתי בק"א בסי' ל"ח גבי ע"מ שירצה אבא דדוקא דבתנאי דמעכשיו שייך ברירה אבל לכשמגרשה לאחר שיבורר מהני אף למאן דלית לי' ברירה וכו' ולפי מה שכתבתי שם דכל היכא דיכול לעשות מעשה זה לאחר שיבורר מהני אפילו מעכשיו עכ"ד יעו"ש וכולם התנבאו בסגנון אחר:
ובזה תירצתי בחידושי דברי הרמב״ם מה שפסק ברפ"ז מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם ששמע הדבר אינה מקודשת:
ותמהו עליו מסוגיא דגיטין בדף כ"ה דמביא ראי' דר' יהודא ור' שמעון אית להו ברירה ר' יהודא ס"ל ברירה גבי האומר הרי זה גיטך אם מתי דלכי מיית הוי גיטא ור"ש ס"ל ברירה גבי הריני בועליך ע"מ שירצה אבא ואם רצה האב מקודשת והרמב"ם פסק דמדאורייתא אין ברירה לחומרא ופסק דע"מ שירצה אבא מקודשת ודאי ואע"ג דכתב הר"ן דקי"ל כהך משנה דהרי את מקודשת לי ע"מ שירצה האב מקודשת משום דקי"ל ע"מ שירצה היינו ע"מ שלא ימחה אבא וזה אינו ענין לברירה אבל הרמב"ם דפסק דבשתק אינה מקודשת ורק באמר אין וא"כ ודאי תלוי בברירה:
אך הנה רש"י שם כתב בגיטין ולכי מיית הוי גיטא וז"ל אע"ג דכשנתן הגט הי' מספק' לי' אם יחי' או ימו' ותג' התנאי בדעת מי שמותו וחייו תלוים בידו כשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה הי' ראוי למות מחולי זה וה"ל גט מההוא שעתא שע"מ כן מסרו לה ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימו כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים עכ"ד:
הנה רש"י תירץ בזה דכל תנאי לא דמי לברירה משום דבידו לקיימו והוי תיכף דעתו לקיימו בשעה שהתנה וא"כ לפי זה יהי' לשיטת רש"י דין חדש דכל תנאי שאינו בידו תלוי בברירה ויוקשה מכמה מקומות וביומא בדף י"ג דאמר לה ע"מ שתמות חבירתך או על מנת שלא תמות חברתך ותלה ג"כ התנאי במי שמותו וחייו תלוים בו ולקמן יבואר:
וגם יוקשה לפי מה שכתבו התוס' בגיטין בדף ע"ג ע"ב בד"ה תני ובלבד שימות שכתבו באמצע דבריהם וז"ל ואפילו לא מת מאותו חולי יהי' לנו לומר שתהי' מגורשת מספק ולא אמרינן הוברר הדבר שלא חל יעו"ש דכמו דאם אין ברירה אף אם נתקיים הוי ספק הוא הדין אף אם לא נתקיים הוי ספק עכ"פ וצריך לומר לשיטת רש״י דבשאר תנאים דאין ענינם לברירה כמו היכא דנתקיים התנאי הוי ודאי ולא ספק משום דאמרינן כמו דקיים עתה כן הי' דעתו מתחלה לקיים כן בלא קיום התנאי שוב אמרינן להיפך דבוודאי לא הוי גט וקידושין דכמו דלא קיים עתה כן לא
ולפי זה יוקשה מההוא דאמר אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ואתא בסוף תלתין יומין ופסקא מברא מתיא דאין טענות אונס בגיטין וקשה דניהו דאין טענות אונס מ"מ כיון שרצונו הי' לבוא וא"כ עכ"פ לא הוי ודאי קיים התנאי כן מתחלה הי' דעתו שלא לקיימו דהרי באמת גם עתה רצה לקיימו אך שהאונס עכבו אך לשיטת הפוסקים תעשה אינו ענין לברירה ניחא דהתם בהך דלא אתינא מכאן ועד תלתין יומין הוי תנאי דשב ואל תעשה ואין ענינו שקידש ע"מ שיבוא ליום פלוני ואירע אונס דאיכא גם כן פלוגתא דאין טענות אונס הובא בח"מ בסי' כ"א והתם שוב תלוי בברירה:
וגם גוף סברת רש"י אינו מובן והחילוק שבין תולה בדעת בדעת עצמו גרע עוד:
לפי דברי הרשב"א הנ"ל ממילא ניחא דכל תנאי שיחול בעת שיהי' מבורר בוודאי אינו ענין לברירה דאז כבר הוא מבורר אך אף אם מתנה שיחול מעכשיו מ"מ
ובגמרא לא מביא ראי' דר' יהודא אית לי' ברירה רק מהיום אם מתי דהתם אם אינו חל צריכין לבוא לברירה וכאשר כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דהרי זה גיטך אם מתי תלוי בברירה שאם אין ברירה שירצה אבא דבזה ג"כ אם אינו חייל תיכף בקידושי ביאה אינו יכול לחול אח"כ דכלתה ביאתו כמו במשיכה היכא בפתח תחלה צריך להיות הכתיבה תיכף לשמה ויעו"ש בפ"י ובטוב גיטין) וכאשר איתא בתשובת הרשב"א נ"ל:
לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת אף דהוא פסק דאין ברירה דהוא לא מיירי בתוס' קידושין בדף ס"ב ובכסף אף אחר כך מקודשת ואף לאחר שנתאכלו המעות מקודשת כדאיתא בגמרא ושפיר חייל למפרע ג"כ והגמרא לא מקשה רק מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא
דברי הרמב"ם הנ"ל ומתחילה חילק בסברא זאת מדעתו דברירה לא אמרינן רק לענין שיחול הדבר למפרע שלא הי' למראה עיניו שהן הן דברי הר"ש ודברי השיטה מקובצת הנ"ל והוא כתב זאת מדעתו והרבה להביא ראיות בקידושי כסף שיכול לחול אח"כ ואינו ענין לברירה כלל ועדיין לא הונח לי דהרי הרמב"ם פסק דאומר על מנת לבוא לברירה יעו"ש:
ולפי אשר בארנו לעיל ניחא דכיון דרק יוכל לחול להבא הי' בדעתו מתחלה לקיים:
אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמי' גט משום דאין ברירה דכאן לא שייך לומר כמו דעתה לא וכדאיתא בר"ן גבי על מנת שירצה אבא דתנאי דשב ואל לברירה אך עדיין יוקשה מאי דאפלגו בירושלמי באחד הוי קום ועשה ושוב קשה דניהו דאין טענות אונס מ"מ עצמו לתולה בדעת אחרים נראה להיפך דהיכא דתלוי אך שבעולם אינו ענין לברירה לא מיבעי' אם מתנה כיון שיכול לחול אח"כ חייל למפרע:
למפרע לא יכול לחול אח"כ דאין גט לאחר מיתה וע"כ אנו הוי לי' גט לאחר מיתה וכן מביא ראי' מהריני בועליך ע"מ דכלתה משיכתו (ובכתוב לאיזה שארצה אגרש ולאיזה שתצא וא"כ יהי' ניחא שיטת הרמב"ם שפיר דפסק האומר מקדושי ביאה אך בסתם קידושין דהוא בכסף כדאיתא מקודשת אף למ"ד דאין ברירה כיון שיוכל לחול אחר כך וראיתי בש"א בהלכות חמץ רצה ליישב כעין זה אבל לענין שיחול אחר שיבורר אינו ענין לברירה ותמוה ע"ז ואח"כ כתב לתרץ בזה שיטת הרמב"ם דהוא מיירי כאומר מעכשיו דמי ושוב אף בקידושי כסף צריכין אנחנו שוב חייל למפרע ג"כ וא"כ בקידושי כסף דיוכל לחול אח"כ ממילא חייל למפרע ג"כ אבל בביאה דאינו יכול לחול אח"כ שפיר תלוי הדבר בברירה ודו"ק:
סימן