נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בפרק כל הזבחים בדף ע' ע"ב · סימן א
כל הזבחיה שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחת ברבוא ימותו כולן ומפרש ר' אשי בדף ע"ג הטעם דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ומקשה בגמרא ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומתרץ רבא גזירה שמא יקח מהקבוע:
ובתוס' בפרק גיד הנשה בדף צ"ה בד"ה הכי נמי ובזבחים הקשו למ"ד דדווקא נכבשינהו בידים דניידי אסור משום גזירה שמא יקח מהקבוע אבל פריש ממילא שרי א"כ קשה אמאי ירעו עד שיסתאבו הלא כיון דפרשו מעצמם מותרים וכן הקשה הרא"ש:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה קשה לפי מאי דאמר רבא בזבחים בדף ע"ג ע"ב השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה ופירוש רש"י דאף בהוכר אח"כ ההיתר לא מהני כיון דכבר נדחה פעם אחת וא"כ קשה מאי מקשה בגמרא ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש הא לא עדיף מהוכר ההיתר דג"כ אסור כיון שנדחה פעם אחת אך באמת ניחא דאם היה היתר ע"י נכבשינהו דניידי לא הוי דיחוי כלל כיון שבידו להנידן ולהפרישן וכל שבידו לא הוי דיחוי כדאיתא בזבחים בדף ל״ד דמתרץ ר' אשי כל שבידו לא הוי דיחוי וסוגיא דידן אזלא אליבא דר' אשי והכי קי"ל:
וראיתי בכרו"פ שכן הקשה וכן רצה לתרץ וכתב שהוא דוחק ודבריו תמוהים שהרי כן מבואר מפורש בזבחים בדף ל"ד הנ"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי:
ומיושב בטוב טעם קושית התוס' דעדיין קשה אמאי ירעו עד שימותו הא כיון שיפרשו בעצמם מותרים ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמתרץ שמא יקח מהקבוע ואסור להפרישן בידים שוב אף בפירשו ממילא אסור משום דיחוי דשוב אינו בידו דלהפרישן בידים אסור ואף אם עבר והפרישו בעצמו ג"כ אסור בדיעבד ושוב לא הוי בידו ואף אם יפרשו מאליהן שוב פסול משום דיחוי:
והנה הרמ"א בסי' ק"י ס"ו הביא דהא דאסור בהפרישן הוא דחיישינן שמא יקח מהקבוע היינו היכא דנשאר עדיין בקביעות ג"כ אבל בהפרישן כולן ולא נשאר קבוע במקומו כלל מותר והקשה הט"ז דהרי בזבחים נראה דאף זה לא מהני דאל"כ היה עצה להפריש כולן ועוד כתב ותו קשה דאם מהני עקירת כולן למה אמרינן שם בזבחים דכולן ירעו עד שימותו הא בוודאי שיהי' נעקרין כולן לבסוף (והיינו אף לדברי האומר דבדבר חשוב אף בפירשו מאליהן אסור מ"מ היכא שפירשו כולן מותר) והפרי מגדי' והחוו' דעת פירשו דבריו דכוונתו אף אם נימא כשיטת הש"ך דלכתחלה אסור להפריש כולן אך בדיעבד אם עבר והפרישן מותר מ"מ עדיין קשה דכשירעו ממילא יהי' נעקרין כולין והט"ז תירץ דיש חילוק בין חולין לקדשים לענין זה ולא ביאר טעמא מאי:
ולפי הנ"ל ניחא דלהפריש כולן אסור לכתחלה כנ"ל דברי הש"ך ושוב בקדשים פסול משום דיחוי:
אך הנה בסוכה בדף נ"ג ע"ב בתוס' בד"ה נקטם ראשו דבהדס שענביו מרובין מעליו לא הוי דיחוי כיון שבידו ללקטן ויעו"ש בפ"י ובר"ן דאף דאין ממעטין ביו"ט מ"מ כיון שאם עבר ומיעטן כשר לא הוי דיחוי יעו"ש:
וא"כ גם בנ"ד אף דאסור לכתחלה להפריש כולן מ"מ כיון שאם עבר והפרישן כולין מותר בדיעבד חשיב דיחוי:
אך נראה לי דכאן בקדשים שפיר הוי דיחוי אף אם יעבור ויפריש כולן יהי' אסורים דהנה הטעם דאסור להפריש כולן אמרתי מעצמי וכן מצאתי בכרתי ופלתי וכן ראיתי בפרי חדש בסי' ק"י בס"ק כ"ח דהוי מבטל איסור דכתב וז"ל דלבדרינהו בידים אסור דהוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתא ואין כאן מבטל איסור אבל במפזר שיותרו כולן הרי מתבטל האיסור ובהכי ניחא על בה"ג דלא יהיב תקנתא דלבדרינהו משום דה"ל מבטל איסור עכ"ד הפר"ח:
והנה בסי' ס"ד כתב הפרי חדש דקשה דמבטל איסור יהיה אסור בדיעבד משום דקי"ל כרבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירץ דלא גרע מנתבטל מאליו דג"כ מותר וע"כ לומר כן דאל"ה יוקשה אמאי מטיל מום בקדשים מותר נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אך ע"כ דלא גרע מנפל בו מום מאליו עכ"ד הפר"ח ותמוה מדוע לא הביא דברים אלו בשם התוס' בתמורה שם דהקשו בצורם אוזן בכור נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירצו דלא גרע בנפל בו מום מאליו ע"כ:
וע"כ נראה לפענ"ד דבקדשים היכא דנתערב פסולים בכשרים אף בדיעבד שהפריש כולן בידים אסור משום מבטל איסור כדברי הפרי חדש הנ"ל אף דבכל מקום מבטל איסור מותר כאן אסור משום כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ כקושית הפרי חדש וכאן לא שייך לתרץ דלא גרע מנפרש מאליו דהא בנפרשו מאליהם שוב יהי' פסול מטעם דיחוי דכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה אך היכא דהוי בידו להתיר לא הוי דיחוי ואם יעשה בידו שוב נימא דלא מהני מעשיו וממ"נ פסול כיון דאם יפרשו מאליהם יהי' פסול משום דיחוי ושוב אף אם יעשה בידו יפסול משום לא מהני דלא שייך לומר דלא גרע מנפל בו מום מאליו ושפיר בקדשים פסול אף אם יפרשו כלם ודו"ק:
ובזה אפשר לפרש לשון הגמרא שם בזבחים דקאמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קרב לא מרצה האי לשנא נראה דהוי מטעם לא מהני כמו דאיתא בכתובות השתא דאמרו רבנן לא לזבין אי עבר וזבין לא הוי זבינא זבינא ואח"כ קאמר בגמרא דהוי מטעם דיחוי ורבא סובר בע"ח נדחין:
ולפי הנ"ל ניחא דהכל חדא הוא והנה הלחם משנה כתב בפ"י מהלכות פסולי המוקדשין דהיכא דלקח מהקבוע א"צ לטעם דיחוי אך בלא"ה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אך היכא דהפריש מהקבוע דאז בטל צריך הטעם משום דיחוי ואנכי כתבתי דא"צ לטעם משום דהפריש מהקבוע אך כיון דשחט ממילא הוי כהופרש דהטעם דלא בטל משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי והיכא שנשחטו בטל חשיבותייהו אך היכא ששחט דעי"ז בטל חשיבותייהו הוי כמבטל איסור כמבואר בסי' ק"א דהיכא דחתך חתיכה הראוי להתכבד הוי כמבטל איסור:
והשתא ניחא מאי דצריך הנהו תרתי טעמא משום דכיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה דלא מהני וגם משום דחוי דמשום דחוי לחוד לא הי' פסול כיון דהוי דבידו לבטל החשיבות או להפרישן ומשום מבטל איסור לא היה פסול דבידעבד כשר רק למי שנתבטל בשבילו במזיד אסור אבל כיון דיש דחוי שוב כיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה דלא מהני ולא שייך לומר דלא גרע מנתבטל מאליו דמאליו שוב פסול משום דחוי כנ"ל ודו"ק: