אור ברסלב
נפש חיה על השס בפסחים בדף פ״ח ע"ב

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

בפסחים בדף פ״ח ע"ב

בפרק כל הזבחים בדף ע' ע"ב

סימן א

האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח שכח מה אמר לו רבו ושחט גדי וטלה ואמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי וכו' שכח מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני:

ושם בגמרא אמר אביי לא שנו אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם הוי חזו לאכילה אבל שכח לפני זריקה דכי אזדרק דם לא הוי חזו לאכילה חייבין לעשות פסח שני איכא דמתני לה אברייתא חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השריפ' ופטורין מלעשו' פסח שני אמר אביי ל"ש אלא שנתערבו לאחר זריק' דבעידנא דאזדריק דם הוי חזו לאכיל' אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני מאן דמתני אמתניתן כש"כ אברייתא ומאן דמתני אברייתא אבל אמתניתן לא כיון דכשרין ננהו דאי אידכר הוי חזו לאכילה קמי' שמיא גליא:

ואינו מובן לשון הגמרא דה"ה ביבלת ג"כ הך דפסח שלהן כשר הוא אי אדכר הוי חזו לאכילה קמא שמיא גליא והתוס' פירשו קמא שמיא גליא ולא פסול כ"כ הואיל ואינו בגוף הקרבן ואינו מובן כ"כ סברתם:

ונראה לפענ"ד דהנה קשה על מאי דקאמר הגמרא אי אדכר הוי חזו לאכילה וקשה דאף אם נזכר לא יהי' ראוי לאכילה דאמר רבא בזבחים בפ' כל הזבחים השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה משום דיחוי ופירוש רש"י דאף בהוכרו אח"כ אסור כיון שנדחה פעם אחת ואף בחטאת שנתערב בעולה דשניהם כשרים הם א"כ קשה מאי קאמר הגמרא דאי אדכר הוי חזו לאכילה הא אף באדכר אח"כ ג"כ פסול כיון דנדחה פעם אחת:

אך באמת ניחא דהא בהא תליא דאם נימא כיין דאם אדכר הוי חזו לאכילה וקמא שמיא גליא כשר הקרבן אף בלא נזכר א"כ לא הוי דיחוי כלל דגם עתה כשר מטעם זה כיון דאי אדכר הוי חזו לאכילה וקמא שמיא גליא ולא שייך לומר דאי אדכר יהי' ג"כ פסול משום דיחוי דהרי אדרבא משום זה אף עתה כשר ואף שאח"כ לא יוכל לאכול הפסח זה אינו מגרע מאומה שצריך להיות רק ראוי בשעת השחיטה לאכילת פסח אף אם לא יאכל אח"כ אינו מגרע ויצא בהפסח אך בעינן שיהי' בשעת שחיטה ראוי לאכילה וכאן מקרי ראוי לאכילה אך זה ניחא בשכח מה אמר לו רבו דשני הקרבנות כשרים אך שלא נודע קרבן זה למי וקרבן שני למי וא"כ ההזאה מותרת וגם הקטרת האימורים מותרים ואין שום דבר המעכב רק בשביל שאינו ראוי לאכילה וכיון דאמרינן קמא שמיא גליא וכשר אין כאן דיחוי:

אבל בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ניהו דאם אדכר חזו לאכילה וכשר וגם עתה קמא שמיא גליא מ"מ אסור להזות הדם מספק דשמא יזה מהבעל מום והזאת בעל מום אסור הוא ויעו"ש בתוס' בזבחים בדף ע"ז ע"ב בד"ה בדם בהמה דנראה שם ג"כ היכא דהפסול הוא בפני עצמו בלא תערובות בוודאי אסור לזרקו וא"כ ניהו דכאן מיירי דכבר עבר וזרק את הדם כדקאמר אבל נתערב לפני זריקה דבעידנא דאזדריק דם לא הוי חזו לאכילה ומיירי דכבר נזרק הדם מ"מ עדיין פסול משום דיחוי כיון שקודם שנזרק הדם הוי נדחה דהי' אסור לזרקו שפיר אף לאחר זריקה פסול ולא אמרינן כיון דאי אדכר הוי חזו קמא שמיא גליא דאף אם נזכר לא הוי חזו משום דיחוי כנ"ל כדאמר רבא דאף דהוכר אסור דכאן לא שייך לומר דכיון דכי אדכר מותר לא התחיל כלל הדיחוי דעכ"פ התחיל הדיחוי קודם שזרק דלזרוק לא הי' רשאי מספק שמא זורק דם הפסול ושוב הוי פסול גמור מחמת עצמו דפסול בכל גוונא אף אם יוכר אח"כ:

וע"ז מורה לשון הגמרא דלמאן דמתני דאביי על המשנה מתני ל"ש אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם הוי חזו לאכילה אבל שכח לפני זריקה דכי אזדריק דם לא הוי חזו לאכילה חייב לעשות פסח שני ומאן דמתני אברייתא מתני ל"ש אלא שנתערבו לאחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם מיהו הוי חזו לאכילה אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני ולא קאמר הטעם דבנת ערב לפני זריקה דבעידנא דאזדריק דם לא הוי חזו לאכילה אך קאמר בסתם דחייב לעשות פסח שני היינו משום דלא הי' ראוי לזרוק הדם כנ"ל ודו"ק:

ובזה אפשר ליישב מאי דקשיא לן כיון דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן מדאורייתא בטל רק מדרבנן אינו בטל כיון דהוי דבר שדרכו למנות ונימא כיון דראוי לאכילה מדאורייתא שפיר הקרבן כשר כדאיתא בפסחים בדף ע"ח ע"ב דמקשה שם על מאי דאיתא שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה ומקשה בגמרא הא כיון דאינו ראוי לאכילה הפסח פסול לרבנן ומתרץ הכי במאי עסקינן בציבור דדוחה טומאה ומקשה בגמרא אי בציבור אמאי אין הבשר נאכל בטומאה ומתרץ גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה יעו"ש אלמא כל היכא דמדאורייתא מותר אך מדרבנן אסור משום גזירה מקרי ראוי לאכילה:

אך לפי הנ"ל ניחא דכאן בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן פסול משום דאינו ראוי לזריקה ואינו נפקא מינה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן דמכל מקום כיון שלא יזרוק הדם יהי' הקרבן פסול ואף אם עבר וזרק פסול משום דיחוי כנ"ל וניהו דפסול מדרבנן מ"מ כל דבר המעכב פוסל ואין חילוק אם העיכוב מדאורייתא או מדרבנן יהי' העיכוב מאיזה צד שיהי' דרבא אמר הואיל ואמרו רבנן לא יקרב אי קרב לא מרצה אע"ג דלא הוי הפסול רק מדרבנן כפירוש רש"י אבל התם בנטמאו הבעלים הקרבן מצד עצמו כשר ואפשר לזרוק הדם ולהקטיר האימורים אך בשביל שאינו ראוי לאכילה אנו רוצים לפוסלו וע"ז אמרינן שפיר כיון דמדאורייתא ראוי שפיר מקרי ראוי לאכילה אף דהוא לא יאכל וממש כעין דאמרינן בסוגיא דידן כיון דאי אדכר הוי חזו לאכילה קמיה שמיא גליא וכשר אף שהוא לא יוכל לאכול כיון שבאמת כשר הוא ה"ה היכא שמדאורייתא מותר ודו"ק:

והנה המפרשים הקשו שם עוד למ"ד דכבש בעורו לא הוי ראוי להתכבד וא"כ קשה דיתבטל הכבש שנמצא בו היבלת בין שאר הכבשים דלא הוי ראוי להתכבד:

לפי מה שחידש הצל"ח בפסחים בדף ע"ג דשחט בעל מום בעזרה הוי נבלה משום כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני כיון שהתורה אמרה בפי' לא תזבחנו:

והנה בהגהות שערי דורא בכלל מ"א איתא דנתנבלה בשחיטה הוי ברי' וא"כ בנמצא יבלת באחת מהם דהוא מום הוי בריה ולא בטל

ובזה ניחא מאי דתני שנמצא יבלת באחת מהן ולא תני שנמצא טריפה ולפי הנ"ל רק ביבלת הדין כן דהוי בריה:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה