נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בענין נדרים ושבועות שאינם חלים רק על דבר הרשות · סימן ד
הטור בסי' רל"ד כתב דאם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהיה מותרת לו עד שתתגרש והקשה הב"י דאיפכא הוי לי' לומר קונם תשמיש כל העולם עלי אבל קונם תשמישי עליך לא מהני כיון שמשעבדת לו ותירצו הפרישה והב"ח ז"ל דכיון דהוי בכולל על כל העולם חל אף דהיא משועבדת ליה:
והט"ז הקשה עליהם דלענין זה שהיא משועבדת לו לא מהני כולל רק לענין איסור מאי דאין שבועה חל על איסור מהני כולל וכרשב"א בנדרים בד' ט"ו ע"ב בד"ה ואמר רב כהנא מבואר בפירוש דלענין מה שמשועבד לא מהני כולל:
ונראה לפענ"ד ליישב שיטת הטור אף לשיטת הט"ז דלענין שיעבוד לא מהני כולל דהנה הקשה בנדרים אמאי באמרה קונם תשמישי עליך אינו חל משום דמשועבד לה והא קונמות מפקיע מידי שיעבוד ותירץ דכשם שאלמוהו לשיעבודי' דבעל כך אלמוה לשיעבודה דאשה וקשה על שיטת המחנה אפרים בהלכות נדרים הלכה א' ובאבני מלואים בסי' ע"ב האריך הרחיב הדיבור בזה דבדאורייתא לא אמרינן אלמוה רק בדבר דרבנן ותשמיש הוא דאורייתא ולנו אמרינן בזה אלמוה:
והנה באומרת קונם תשמישי על כל העולם ג"כ קונם מפקיע מידי שיעבוד ולא שייך בזה אלמוה כפי דברי התוס' בכתובות בד' נ"ט ע"ב בד"ה קינם קא אמרת דהיכא דאסור לכל העולם לא שייך אלמוה רק היכא דאסורה להבעל לבד וא"כ בנטולה אני מהיהודים דנאסרה לכל העולם לא שייך בזה אלמוה ושוב קונמות מפקיע מידי שיעבוד ומצאתי כדברים האלה בשער המלך בהלכות נדרים בפרק י"ב:
אך הנה המחנה אפרים בהלכות נדרים בס"א כתב על דברי התוס' בשבועות בד' כ"ה דהקשו מאי חומר בנדרים מבשבועות והלא כי האי גונא דאסר החפץ עליו שבועה נמי חיילא אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה ותרצו דנדרים בכל גונא דחייל ארשות חייל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר החפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אפילו על דרך הרשות לא חייל:
וכתב ע"ז המחנה אפרים דדבריהם תמוהים דמצינו נדרים חלים ג"כ כשאוסר עצמו על החפץ כדשנינו קונם פי מדבר וקונם עיני בשינה אך היכא דאוסר נפשו על החפץ אף בנדרים אינו חל על דבר מצוה כדמצינו בפרק קמא דנזיר דדריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופי' רש"י אע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה היינו היכא שאוסר החפץ על עצמו אבל נזיר אסר נפשו אחפצא יעו"ש:
ולמדנו מזה דבנדרים או אסר נפשו אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות ק"ש לא חל וסיים ע"ז ולפי מה שכתבתי נראה לענ"ד דאתי שפיר מה שהקשה הר"ן ז"ל בפרק ב' דנדרים בקונם שאיני משמשך דמקשה איך חייל נדרא והא משועבד לה והקשה הר"ן הא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וכפי מה שכתבתי לא קשה מידי דכיון שאסר עצמו על המצוה לא חייל נדרא וסיים שם דגם גבי בעל לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא כשאסר נכסיו על הלוה שאין הנכסים מושבעים ואינו עיקר החיוב של פריעת בע"ח ויוכל לשלם ממה שירויח אח"כ אבל אם אסר עצמו לפרוע לבעל חוב לא חייל וכדברים האלה כתב באבני מלואים מדעת עצמו בסי' ע"ב ס"ק ב' והאריך שם בזה וכתב באמצע דבריו וז"ל ולהכי מקשה בירושלמי וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ר"ל כיון דפריעת בע"ח מצוה כי היכא דנשבע שלא לפרוע חובו דלא חיילא וכמו שכתב בח"מ בסי' ע"ג ע"ש ה"ה נודר שלא לפרוע חובו ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות היינו דוקא כשנודר על החפץ והחפץ ההוא אינו מצוה וא"כ במדיר מנכסיו דהנכסים אינם מצווים אז תל הנדר אבל במדירה מגופו הנאות נכסים וגופו הוא עצמו חפץ המצוה לפרוע חובו לא חייל וכו' יעו"ש:
ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ומעתה נכונים דברי אף הטור לשיטת הט"ז דאף דאמרה קונם תשמישי לא חל דמשועבדת מ"מ בכולל שפיר חל באמרה נטולה אני מהיהודי' דבל"ה קשה דבז' קונמו' מפקיע מידי שיעבוד ואלמוה לא שייך בזה כיון דאסרה א"ע על כל העולם אך כיון דאסרה גופה עליו להפקיע שיעבודו אין הנדר חל כלל לבטל מצוה כמו באוסר גופו על החפץ ואין כאן קונמות כלל כמו באוסר גופו שלא לפרוע חוב אבל היכא דאסרה בכולל דלענין המצוה חל בכולל דאף בשבועה חלה בכולל לבטל מצוה בשב ואל תעשה וניהו דלענין השיעבוד לא מהני כולל כדברי הט"ו הנ"ל שוב קונמות מפקיע מידי שיעבוד וזה ברור:
והנה על גוף דברי המחנה אפרים יש לדון מדברי הרשב"א דכתב בנדרים בד' ט"ז וז"ל ומיהו אכתי קשיא לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאות תשמישך עלי אמאי אסור דהא מצווה הוא במצות עינה ומצות לאו ליהנות נתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאישתעבד לה וכיון דאמר הנאות תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שיעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו עכ"ד מבואר מדבריו דכיון דפקע שיעבודו שוב אין כאן מצוה ולא שייך הלוה לאו להנות נתנו א"כ נסתרים גם דמני המחנה אפרים דכתב דלא נוכל לומר דקונמות מפקיע מידי שיעבוד כיון דהוי מצוה ואין הנדר חל לבטל דהא המצוה היא בשביל השיעבוד שנשתעבד לה וכיון דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אין כאן מצוה אך אפשר לומר דאדרבא נוכל לומר להיפוך דאין הנדר חל לבטל המצוה ולא נפקע השיעבוד כלל ובשלמא לענין מצות לאו להנות נתנו כיון דבאמת קונמות מפקיע מידי שיעבוד והקונס חל שוב אין כאן מצוה כלל ושפיר מקרי הנאה אבל אם באנו לדון על גוף הדבר אם הקונם מפקיע מידי שיעבוד שוב נוכל לומר להיפך דאין הקונם חל לבטל מצוה ולא נפקע השיעבוד ודו"ק:
ובדברים הנ"ל יהיה ניחא לנו דהנה הט"ז הביא ראיה לדבריו דלענין מה דאינה יכולה לאסור משום דמשועבדת לו אף בכולל אינו חל כתב ע״ז וראי' מפורשת מפרק בתרא דנדרים בדף פ"ט במה שמהני נדר בדבר שלא בא לעולם אלא אמר ר' הונא ברי' דר' יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים אתנייהו בעולם ופרכינן מי מקדשו והא משעבדן ידיה לבעל והאי יקדשו ידי לעושיהם הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידי ואפ"ה פרכינן עלה דהא הם משועבדים לבעל וכו' והש"ך בנקודות הכסף דחה דברי הט"ז וכתב דמאי דמוקי בגמרא באומרת יקדשו ידי לעושיהן היינו שאמרו יקדשו ידי לעושיהן על פיך ורק לבעלה אסרה אך הנראה כדברי הט"ז דלא נאמר בגמרא על פיך והפירוש שאסרה בכולל על כל העולם:
אך הוא גופא קשיא למה משני בהאי לשנא דאסרה לכל העולם ולא שאסרה לבעלה לחוד כמו שנאמר בברייתא קונם שאני עושה על פיך:
אך לפי הנ"ל כאשר הבאנו דברי המחנה אפרים והאבני מלואים דהיכא דאסר גופו על המצוה אף בנדר אינו חל ומש"ה היכא שאסר גופו שלא לפרוע חוב מלבד זה שמשועבד לו אין הנדר חל כלל דהוי כמו נשבע לבטל את המצוה וזה אף בנדר אינו חל כיון דאסר גופו על המצוה ונ"מ דלא שייך בזה קונמות מפקיע מידי שיעבוד דאין הנדר חל כלל וכי אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד היכא דאסר הנכסים דאין הנכסים מושבעים:
והנה עוד יש נ"מ בין מה דאמרינן דהנדר אינו חל משום דמשועבדת לו וכיון דנימא דהוי נשבעת לבטל את המצוה דלטעם דמשועבדת לו היכא דפקע אח"כ השיעבוד חוזר וחל הנדר כדאיתא בגמרא שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו אבל היכא דנשבע על המצוה דאינו חל אף לאחר שנעשה דבר הרשות ונסתלק המצוה אינו חל כאשר יבואר לקמן מהתוס' בסוף נדרים דהקשו בהא דתנן נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהיה נטולה מהיהודים והקשו איך חל נדרה בעודה אשת איש כיון דבל"ה אסורה משום אשת איש וקשה מאי קשיא לי' דמ"מ כשיגרשנה בעלה או ימות דנסתלק איסור אשת איש שוב חל הנדר אך ע"כ כיון דהתורה מיעטה דאין נדר חל על דבר מצוה ובשעה שנשבע לא חלה השבועה אינה חלה עוד:
ולקמן יבואר כן בשם תשובת מהר"ם מינעץ והאבני מלואים בסי' י"ב האריך בזה ואינו דומה להיכא דהשיעבוד דוחה הנדר דשפיר יש מקום להנדר אך השיעבוד מפקיע הנדר כדאיתא בשיטה מקבצת בד"ה אלמא משמע ומש"ה היכא דפקע השיעבוד שוב חל הנדר:
וא"כ קשה באומרת יקדשו ידי לעושיהן דאסרה גופה שלא לפרוע החוב והוא שיעבוד בעלה דשוב אין הנדר חל לבטל מצוה כיון שאינו חל עתה אף לאחר גירושין אינו חל ואמאי אמר יפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו:
ומש"ה קאמר בגמרא דאמרה יקדשו ידי לעושיהן דהוי כולל והקשה הט"ז דא"כ יחול בכולל והביא ראיה מזה דלענין שיעבוד לא מהני כולל אבל לענין שאינו חל משום דהוי נשבע לבטל את המצוה שוב חל בכולל בשב ואל מעשה וא"כ שפיר כי מגרשה אח"כ חל הנדר דלבטל את המצוה חל בכולל אך השיעבוד מעכב וכי מגרשה פקע השיעבוד ושפיר חל ודו"ק:
וכן מאי דהגמרא מקשה אח"כ דלכי מגרשה הוי דבר שלא בא לעולם ומתרץ כיון דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אך דאלמוה לשיעבודו דלא לקדש מהשתא ולא הוי דבר שלא בא לעולם וקשיא ג"כ כיון דאמרה יקדשו ידי לעושיהן הוי כנדר לבטל את המצוה והיכא דאסרה גופה אינו חל הנדר כלל ולא אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד אך לפי הנ"ל ניחא כיון דהוי כולל שוב חל על המצוה אך נגד השיעבוד לא מהני כולל ושוב קונמות מפקיע מידי שיעבוד:
ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם דפסק בפרק י"ב מהלכות נדרים הלכה י' דהיכא דאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידי' אינו נאסר במעשה ידי' ויפר לה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו והקשו עליו דהוא סותר הגמרא דתקשה דמעשה ידיה הוי דבר שלא בא לעולם ומתרץ באומרת יקדשו ידי לעושיהן ואיך כתב הרמב"ם דנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה דזה הוי דבר שלא בא לעולם:
אך הנה השער המלך בפ"ג מהלכות נדרים הלכה יוד הביא בשם הבני יעקב דשוחט שאסר שחיטתו על ישראל דלא הוי דבר שלא בא לעולם דדבר שלא בא לעולם לא הוי רק היכא שאסר המעשה שנתהוה מפועל ידו ולא גוף המעשה והביא ראיה לזה מר"ן בסוף פרק ג' דנדרים בקונם שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר וכתב הר"ן דאף בנכסים שקנה אחר נדרו אסור ולא הוי דבר שלא בא לעולם רק כאוסר פירות דקל או מה שעתיד לקנות אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה בדידי' תליא ואיהו הא איתא בעולם יעו"ש. וא"כ ה"ה בנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה אפשר לפרש שלא תהנה אותו במעשיה לא שאסרה הדברים שיתהוו ע"י מעשה ידי' אך גוף מעשה ידי' אסרה עליו וזה הוא בעולם ולמה זה הוצרך הגמרא למוקי באומרת יקדשו ידי לעושיהן ולא כשאסרה גוף המעשה שלא תעשה לו היא וצ"ל כנ"ל דא"כ שוב הוי נשבע לבטל את המצוה והוצרך לומר דאמרה יקדשו ידי לעושיהן דאסרה על כל העולם כנ"ל:
אך הרמב"ם לשיטתו אפשר ניחא דהרמב"ם פסק כר' הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונות ואיני עושה והקשו עניו דא"כ אמאי אינו חל הקונם כל שהוא תחחיו הא אינה משועבדת לו ותרצו דכל זמן שלא אמרה איני ניזונת משועבדת יעו"ש בשיטה מקובצת וכבר הבאנו לעיל דברי המחנה אפרים בהלכות נדרים בפ"א דהיכא דאסר נכסיו על המלוה לא הוי נדר לבטל את המצוה דאפשר לשלם כשירויח אח"כ א"כ מכ"ש היכא דיכולה לומר איני ניזונות דבוודאי איכא עצה שלא לעבור על המצוה ושתאמר איני ניזונות ואיני עושה לא הוי נשבע לבטל את המצוה ושפיר אף כשאסרה גופה על בעלה לבד גם כן חל כשתתגרש ודו"ק:
והנה מה שאמרנו כאן דהיכא שאסרה גופה שלא לעשות השיעבוד לבעלה הוי נדר לבטל מצוה כמו שכתב המחנה אפרים היכא דהבעל אסר גופו יש לחלק דהוא משועבד מדאורייתא לה בשאר כסות ועונה והיא אינה משועבדת רק מדרבנן אך איכא הרבה דעות דאף במצוה דרבנן אינה חלה השבועה יעו"ש בת' הרלב"ח בסימן ק"ג ובתשובת מהרי"ט בחלק יור"ד בסי' מ' ובמשנה למלך בפ"ד מהלכות מלוה בשם הר"ן והריטב"א והרדב״ז וגם כיון שחכמים תקנו חיובי האיש והאשה וע"מ כן נשאו שוב חייבים מדאורייתא כמבואר ברשב"א בנדרים בדף ט"ו ובנ"י ביבמות דף ובפ"י בפרק המדיר בדף פ' אך בירושלמי פרק המדיר לא כן מבואר דמקשה וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני תפתר כמ"ד דאין מזונות להאשה מהתורה אך ברשב"א מבואר דש"ס דילן חולק על הירושלמי ואין ראיה מהירושלמי: