נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בענין נדרים ושבועות שאינם חלים רק על דבר הרשות
סימן א
בשבועות בדף כ"ד על מאי דאיתא החם שבועה שלא אוכל ואכל נבלות חייב ומקשה ואמאי הא מושבע ועומד הוא ומתרץ ר' יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ומקשה בגמרא אמאי חל הא ליתא בלאו והן והקשו בתוס' בד"ה אלא הן היכא משכחת לה דכאן מבואר דאפילו על ידי כולל נמי לא אמרינן דתיחול השבועה לבטל המצוה וקשה לריצב"א דתני בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב אלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל את המצוה ותירצו בשם ר"י דודאי שב ואל תעשה כדאיירי הכא לא חיילא דקאמר שבועה שאוכל ולא אכל אבל התם בנשבע שלא אוכל ואכל ודאי חיילא ע"כ:
וחילוקם דהיכא דנשבע בכולל לעבור על איסור בשב ואל תעשה כמו שם שלא יאכל מצה חייל שפיר אבל לעבור בקום ועשה לא חייל ולא כתבו הטעם לחלק:
ונראה לפענ"ד הטעם לחלק דהנה החינוך הקשה איך חל נדר לבטל מצוה כגון קונם ישיבת סוכה עני ניתי עשה דסוכה ולדחי ל"ת דנדר ותירץ דנדר הוי עשה ול"ת לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה:
והנה התוס' כתבו בעירובין בד' ק' דהקשו אמאי מתן א' שנתערב במתן ד' ינתננו במתן א' כדי שלא יעבור על בל תוסיף ניתי עשה דמתן ד' וידחה הל"ת דבל תוסיף ותירצו דלא דמי לכלאים בציצית דדוחה העשה הל"ת דכאן בא ע"י פשיעתו ע"י שנתערב ובזה אין העשה דוחה הלא תעשה:
וא"כ ה"ה בנשבע לעבור על המצות דבוודאי בא על ידי פשיעתו ע"י שנשבע לעבור על המצות א"כ בוודאי אין העשה דנדר דוחה לא תעשה אחר ומכ"ש עשה אך כיון דגם מצות סוכה אינו דוחה הנדר דהוי ג"כ עשה ואין אחד דוחה את חבירו הדין דשב ואל תעשה עדיף כמו בכל מקוה היכא דאיכא שני מצות עשה זו כנגד זו הדין דצריך להיות שב ואל תעשה כדאמרינן בחולין כד' קמ"א מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וכאשר כתב הנו"ב בסוף ספרו בתשובה לחתנו הגאון ז"ל דכתב וז"ל דהא דפשט לן בכל הש"ס שאין עשה דוחה עשה וכו' הוא מצד הסברא האי עשה והאי עשה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כדאיתא בחולין בד' קמ"א והוא על דרך שהשיב ר' יהושע לר' אליעזר במתן א' שנתערבו במתן ד' כשנתת עברת ועשית מעשה כשלא נתת עברת ולא עשית מעשה ה"נ שני מצות עשה לפנינו שב ואל תעשה עדיף ואפשר שהיא מההורה שיהיה בשב ואל תעשה וכו' יעו"ש דברי הנו"ב:
וא"כ מעתה בנדר בכולל לבטל מצוה אף דבנדר חל בכולל מ"מ עדיין איכא המצות עשה או הל"ת מהמצוה דאין אחד דוחה חבירו דאם שניהם מצות עשה בוודאי אין אחד דוחה חבירו אך אף דבהמצוה איכא רק ל"ת גם אין הנדר דוחה אף דאיכא בנדר עשה כנ"ל מ"מ כיון דהוי ע"י פשיעה אינו דוחה כנ"ל וכיון דאין אחת דוחה השניה הדין הוא דשב ואל תעשה עדיף כנ"ל:
וא"כ שפיר ניחא דבשב ואל תעשה חל שבועה בכולל אף דאיכא מצות עשה לעשות כיון דגם בנדר איכא עשה שב ואל תעשה עדיף אבל בקום ועשה אינו חלה בכולל דניהו דנימא דהשבועה חלה מ"מ גם הל״ת נשאר דאין השבועה דוחה הל״ת כיון דהוי ע"י פשיעתו וכיון דאין אחד דותה השני שב ואל תעשה עדיף ובפרט עשה עם ל"ת דבאמת ל"ח חמור' מעשה כדאיתא ביבמות בד' ז' דל"ת חמור' מעשה אך התורה גזרה דעשה דוחה ל"ת וא"כ היכא דהוי ע"י פשיעה דלא דמי לכלאים בציצית ואין העשה דוחה שוב הל"ת חמורה ואסור לעשות ואף אם היה העשה והל"ת שוים ג"כ שב ואל תעשה עדיף וזה ברור:
אך עדיין יש לספק כיון דנימא דבכולל חלה השבועה מצוה אך מקום ומשה אינו חל משום דאיכא ל"ת כנגדו והעשה דנדר אינו דוחה הל"ת דהוי על ידי פשיעתו ושוב שב ואל תעשה עדיף כנ"ל. א"כ השבועה עכ"פ חלה ולא הוי שבועות שוא אך שלא יוכל לקיים שבועתו כדי שלא יעבור על הל"ת ונפקא מינה שאם עבר על הלאו ואכל נבלה קיים ידי שבועתו וכן היכא דהוי חולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול נבלה קיים ידי שבועתו ג"כ אבל אם נשבע על נבלה לחוד שלא בכולל דאז אינה חלה השבועה כלל והוי שבועת שוא ואף אם אכל אח"כ לא קיים השבועה:
ואפשר לומר לפי זה דשפיר שבועה שלא אוכל נבלות וכשרות איתא בלאו והן דגם בנשבע שיאכל נבלות וכשרות ג"כ חלה השבועה אף שלא יוכל לקיים שבועתו מ"מ השבועה חיילא דאם אכל נבלות קיים שבועתו.
אך לענ"ד נראה דבכה"ג שוב לא חיילא השבועה כלל והוי ג"כ שבועות שוא כיון דהדין הוא דלא יוכל לקיימה אח"כ משום הל"ת ויהיה הדין דשב ואל תעשה עדיף וכיון דבשעה שנשבע הוי הדין שלא יקיים השבועה ולא יוכל לקיים השבועה שוב הוי שבועות שוא:
שבתי וראיתי כדברי אלה בהגהות הגאון חכם צבי בח"מ בסי' ע"ג בס"ה דכתב שם באמצע דבריו וז"ל והנלענ"ד דסבירי לי' להרא"ש דהשבועה שנשבע לפרוע לשמעון הוא שבועה כוללת איסור והיתר (היינו שמתחלה נשבע שלא למכור משלו לפרוע שוב חוב) היתר דדלמא יהיה לו מעות באותו הזמן ולא יצטרך למכור ויפרענו במזומנים ואיסור שמא תגיע השעה ודמים אין לו ויצטרך למכור כדי לפרוע וכיון דקיי"ל דחלה בכולל אף היא שבועות ביטוי מקרי והיינו דקאמר הרא"ש ומוטב שיעבור על שבועת ביטוי בשב ואל תעשה ר"ל שיש כאן ב' שבועות ביטוי הראשונה שלא למכור והשני לפרוע אעפ"כ אמרינן שיעבור על השניה שהיא שב ואל תעשה ואל יעבור על הראשונה בקום ועשה וכיון שע"כ צריך הוא לעבור על שבועתו השני מכח שב ואל תעשה אף היא נקראת שבועת שוא יעו"ש הרי מפורש כדברינו הנ"ל:
אך להמשנה למלך דעת אחרת בזה דהוא כתב בפ"ד מהלכות מלוה דהיכא דנשבע נעבור על איסור דרבנן בקום ועשה חלה השבועה ואעפ"כ אסור לעבור על דרבנן בקום ועשה וכן הביא שם בשם תשובת הרמב"ם בסי' ק"ע דהנשבע שיאכל שמנו של גיד או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב משום שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת ע"כ:
הרי מבואר מדבריהם דאף דלא יוכל לעבור על הדברי סופרים מ"מ חלה השבועה ולא הוי שבועת שוא ואם עבר על דברי סופרים ועשה כאשר נשבע קיים שבועתו:
הרי דהוא ס"ל אף דהדין דלא יקיים השבועה ולא יעבור על דברי סופרים ואומרים לו שבשאל תעשה מ"מ כיון דהשבועה מצד עצמה חלה אין זה שבועת שוא ואם עבר על דברי סופרים ועשה פשבועתו קיים השבועה:
וא"כ ה"ה בנשבע בכולל לפי שבארנו דאף דהשבועה חלה בכולל מ"מ אין עשה דשבועה דוחה ל"ת משום דהוי ע"י פשיעה ושוב שב ואל תעשה עדיף מ"מ השבועה חלה ואי עבר ואכל קיים שבועתו:
ואולי אפשר לחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא דהיכא דאסור רק מדרבנן ומדאורייתא אין כאן איסור כלל לא הוי שבועות שוא אף דאומרים לו שב ואל תעשה ולא יעבור על איסור דרבנן מ"מ מדאורייתא מותר לעשות המעשה ההוא מש"ה לא הוי שבועת שוא אבל היכא דאסור מדאורייתא לעשות אפשר דהוי שבועת שוא וצ"ע:
סימן ב
עוד אפשר ליישב החילוק לענין כולל לבטל מצוה בין שב ואל תעשה בין קום ועשה דהנה הקשיתי על מאי דשבועה חלה בכולל על המצוה לפי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה אחת דמש"ה לא הוי בשר בחלב מוסיף משום הנאה משום דאם אינו חל האיסור על אכילה אף על הנאה אינו חל דאכילה והנאה הכל אחד הוא וא"כ ה"ה בשבועה כיון דבשבועה ונדר אם הותר מקצתו הותר כולו ואם נימא דאינו חל על דבר מצוה אף על דבר רשות אינו א"כ אינו חל משום כולל לומר כיון דחל על דבר הרשות חל ג"כ על דבר מצוה דהא אם לא יחול על דבר מצוה אף על דבר הרשות לא יחול ומצאתי אח"כ סברא זו בברוך טעם בשער הכולל דכתב ג"כ דאין מקום לחול שבועה בכולל מההוא טעמא דאם לא יחול על דבר מצוה אף על דבר הרשות לא יחול:
ואנכי אמרתי דמכאן ראיה לשיטת האומרים דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו רק היכא שהיה יכול לחול על כולו אך שהוא מתחרט על מקצתו שהיה טעות בנדר ולא רצה שיחול על מקצתו אבל אם הוא רוצה באמת שיחול על כולו אך על מקצתו אינו יכול לחול בזה לא אמרינן הותר כולו וכאשר הביא השער המלך בפ"ו מהלכות נדרים בשם הקול יעקב דאם עמדו לפניו שני בהמות ואמר הרי עלי עולות ונמצאת אחת מהם בעל מום השני' קדושה ולא אמרינן בזה הותר מקצתו הותר כולו כיון שהוא באמת רצה להקדיש שניהם וכן הביא המחנה אפרים בהלכות שבועות בסי' ח' בשם הר"ן והריטב"א דמה דממילא אינו חל על מקצת שפיר חל על מקצת השני.
וא"כ שפיר ניחא דשבועה שפיר חלה על המצוה כיון דחל על דבר רשות חל ג"כ על דבר מצוה דאף אם לא יחול על דבר מצוה מ"מ על דבר הרשות יחול:
שבתי וראיתי ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה ממש בשו"ת פ"י בסי' י"ב דכתב דאף דהוי בתוך השבועה שבועת שוא חיילא השבועה על השאר ולא אמרינן בזה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו והביא ראיה לזה וז"ל ממה דמצינו בנשבע לבטל את המצוה שלא לישב בסוכה של מצוה ולא לאכול מצה בפסח אין השבועה חלה דהוי שבועת שוא דנשבע לבטל את המצוה ואלו נשבע סתם שלא לישב בשום סוכה אפילו דרשות מיגו דחל על הרשות חל על המצוה ולא אמרינן דכל השבועה בטלה עכ"ד הרי מבואר בפירוש בדבריו ככל דברינו הנ"ל שאם היינו אומרים שאם אינו חל על על דבר מצוה לא חל אף דבר הרשות לא היה חל בכולל והביא מזה ראיה דבזה לא אמרינן דבטל כולו:
והנה המחנה אפרים בהלכות שבועות בסי' ח' מחלק בין שב ואל תעשה בין קום ועשה דבשב ואל תעשה שנשבע שלא לאכול עשר אלו אף אם אכל אחד עדיין אסור לאכול השאר אבל בקום ועשה שנשבע שיאכל עשר אלו ונשרף אחד מהם אינו מחיוב לאכול השאר עוד דאף אם יאכל תשעה לא יקיים השבועה דהרי נשבע שיאכל עשר ולא תשע וכיון שאינו אוכל עשר אינו מקיים השבועה כלל וחלק על הר"ן שכתב שמחויב לאכול תשע ומש"ה מסיק בנשבע מתחלה להיות שותף עם ראובן שנה אחת ואח"כ נשבע להיות שותף עם שמעון שני שנים אינו מחויב להיות שותף עם שמעון אף בשנה שני כיון דבשנה ראשונה לא יוכל להיות שותף אף אם יהיה שותף שנה שני' לא יקיים השבועה יעו"ש:
וא"כ שפיר ניחא בטוב טעם החילוק בין כולל לבטל את המצוה בשב ואל תעשה ובין קום ועשה דכולל לבטל את המצוה בשב ואל תעשה שפיר הוי כולל דאף אם לא יחול על המצוה יחול על הרשות כנ"ל אבל בקום ועשה אם נשבע לעשות שני דברים לעבוד על המצוה ולעשות דבר הרשות אם לא יוכל לעבוד על המצוה אף דבר הרשות אינו מחויב לעשות ולא חל עליו השבועה כלל דלא יקיים בזה השבועה כיון דלא יעשה כל המעשה ולא הוי כולל דהכל הוא דבר אחד ואם לא יחול על זה לא יחול גם על זה ודו"ק:
והנה בתשב"ץ בסי' ק' מבואר להיפך מסברתינו הנ"ל וכאשר מצאתי בשו"ת פ"י ובאחרונים כנ"ל והוא כתב להיפך דרק משום הכי חיילא שבועה בכולל משום דאם לא יחול על דבר המצוה לא יחול אף על דבר הרשות מש"ה חייל על הכל ולקמן יבואר עוד:
סימן ג
הנה המפרשים האחרונים הקשו וכן הוא בהפלאה בקונטרס אחרון בסי' קי"ח דאף בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח ג"כ הוי כולל כיון דחל על כזית שני אחר שכבר אכל כזית ראשון חל גם על כזית ראשון ותרצו דזאת לא הוי כולל דכל זמן שלא אכל הכזית הראשון ליכא כולל אך אחרי שיאכל הכזית ראשון יחול על כזית שני וזה לא הוי כולל יעו"ש:
ועדיין קשה ממאי דאיתא בנדרים בד' ט"ז חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל דנימא דהוי כולל שלא יטול לולב חבירו דאינו יוצא בו דלא הוי לכם ושם בנדרים רצה מתחלה לומר דאסר הנאות סוכה על עצמו ומקשה דמצות לאו להנות נתנו ומתרץ ישיבת סוכה עלי והוכיח הר"ן מזה דקונם זריקת צרור לים ג"כ אסור אף שאין בו הנאה וה"ה בקונם לולב שאני נוטל אף שלא יהיה מצוה גוף הנטילה אסור וממילא חל משום כולל בלולב של חבירו או שנטלו שלא כדרך גדולתן או שלא יקח הארבעה מינים ביחד וע"כ צריך לומר דמאי דאסר על עצמו נטילת לולב כוונתו על לולב של מצוה וה"ה מה שנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח כוונתו על מצה של מצוה:
ולדברי הש"ך בסימן ע"ג בס"ק י"א וקדמוהו הראב"ד בספר תמים דעים הובא בישועות יעקב בסי' תפ"ה דכתב דכולל אינו חל בביטול מצוה רק היכא שיש מקום לשבועה לחול טרם שחל המצוה כגון שאסר על עצמו המצה מכל השנה באמצע השנה וא"כ אפשר לומר דההוא לולב שאני נוטל מיירי שעומד בחג הסוכות:
סימן ד
הטור בסי' רל"ד כתב דאם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהיה מותרת לו עד שתתגרש והקשה הב"י דאיפכא הוי לי' לומר קונם תשמיש כל העולם עלי אבל קונם תשמישי עליך לא מהני כיון שמשעבדת לו ותירצו הפרישה והב"ח ז"ל דכיון דהוי בכולל על כל העולם חל אף דהיא משועבדת ליה:
והט"ז הקשה עליהם דלענין זה שהיא משועבדת לו לא מהני כולל רק לענין איסור מאי דאין שבועה חל על איסור מהני כולל וכרשב"א בנדרים בד' ט"ו ע"ב בד"ה ואמר רב כהנא מבואר בפירוש דלענין מה שמשועבד לא מהני כולל:
ונראה לפענ"ד ליישב שיטת הטור אף לשיטת הט"ז דלענין שיעבוד לא מהני כולל דהנה הקשה בנדרים אמאי באמרה קונם תשמישי עליך אינו חל משום דמשועבד לה והא קונמות מפקיע מידי שיעבוד ותירץ דכשם שאלמוהו לשיעבודי' דבעל כך אלמוה לשיעבודה דאשה וקשה על שיטת המחנה אפרים בהלכות נדרים הלכה א' ובאבני מלואים בסי' ע"ב האריך הרחיב הדיבור בזה דבדאורייתא לא אמרינן אלמוה רק בדבר דרבנן ותשמיש הוא דאורייתא ולנו אמרינן בזה אלמוה:
והנה באומרת קונם תשמישי על כל העולם ג"כ קונם מפקיע מידי שיעבוד ולא שייך בזה אלמוה כפי דברי התוס' בכתובות בד' נ"ט ע"ב בד"ה קינם קא אמרת דהיכא דאסור לכל העולם לא שייך אלמוה רק היכא דאסורה להבעל לבד וא"כ בנטולה אני מהיהודים דנאסרה לכל העולם לא שייך בזה אלמוה ושוב קונמות מפקיע מידי שיעבוד ומצאתי כדברים האלה בשער המלך בהלכות נדרים בפרק י"ב:
אך הנה המחנה אפרים בהלכות נדרים בס"א כתב על דברי התוס' בשבועות בד' כ"ה דהקשו מאי חומר בנדרים מבשבועות והלא כי האי גונא דאסר החפץ עליו שבועה נמי חיילא אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה ותרצו דנדרים בכל גונא דחייל ארשות חייל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר החפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אפילו על דרך הרשות לא חייל:
וכתב ע"ז המחנה אפרים דדבריהם תמוהים דמצינו נדרים חלים ג"כ כשאוסר עצמו על החפץ כדשנינו קונם פי מדבר וקונם עיני בשינה אך היכא דאוסר נפשו על החפץ אף בנדרים אינו חל על דבר מצוה כדמצינו בפרק קמא דנזיר דדריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופי' רש"י אע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה היינו היכא שאוסר החפץ על עצמו אבל נזיר אסר נפשו אחפצא יעו"ש:
ולמדנו מזה דבנדרים או אסר נפשו אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות ק"ש לא חל וסיים ע"ז ולפי מה שכתבתי נראה לענ"ד דאתי שפיר מה שהקשה הר"ן ז"ל בפרק ב' דנדרים בקונם שאיני משמשך דמקשה איך חייל נדרא והא משועבד לה והקשה הר"ן הא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וכפי מה שכתבתי לא קשה מידי דכיון שאסר עצמו על המצוה לא חייל נדרא וסיים שם דגם גבי בעל לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא כשאסר נכסיו על הלוה שאין הנכסים מושבעים ואינו עיקר החיוב של פריעת בע"ח ויוכל לשלם ממה שירויח אח"כ אבל אם אסר עצמו לפרוע לבעל חוב לא חייל וכדברים האלה כתב באבני מלואים מדעת עצמו בסי' ע"ב ס"ק ב' והאריך שם בזה וכתב באמצע דבריו וז"ל ולהכי מקשה בירושלמי וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ר"ל כיון דפריעת בע"ח מצוה כי היכא דנשבע שלא לפרוע חובו דלא חיילא וכמו שכתב בח"מ בסי' ע"ג ע"ש ה"ה נודר שלא לפרוע חובו ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות היינו דוקא כשנודר על החפץ והחפץ ההוא אינו מצוה וא"כ במדיר מנכסיו דהנכסים אינם מצווים אז תל הנדר אבל במדירה מגופו הנאות נכסים וגופו הוא עצמו חפץ המצוה לפרוע חובו לא חייל וכו' יעו"ש:
ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ומעתה נכונים דברי אף הטור לשיטת הט"ז דאף דאמרה קונם תשמישי לא חל דמשועבדת מ"מ בכולל שפיר חל באמרה נטולה אני מהיהודי' דבל"ה קשה דבז' קונמו' מפקיע מידי שיעבוד ואלמוה לא שייך בזה כיון דאסרה א"ע על כל העולם אך כיון דאסרה גופה עליו להפקיע שיעבודו אין הנדר חל כלל לבטל מצוה כמו באוסר גופו על החפץ ואין כאן קונמות כלל כמו באוסר גופו שלא לפרוע חוב אבל היכא דאסרה בכולל דלענין המצוה חל בכולל דאף בשבועה חלה בכולל לבטל מצוה בשב ואל תעשה וניהו דלענין השיעבוד לא מהני כולל כדברי הט"ו הנ"ל שוב קונמות מפקיע מידי שיעבוד וזה ברור:
והנה על גוף דברי המחנה אפרים יש לדון מדברי הרשב"א דכתב בנדרים בד' ט"ז וז"ל ומיהו אכתי קשיא לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאות תשמישך עלי אמאי אסור דהא מצווה הוא במצות עינה ומצות לאו ליהנות נתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאישתעבד לה וכיון דאמר הנאות תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שיעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו עכ"ד מבואר מדבריו דכיון דפקע שיעבודו שוב אין כאן מצוה ולא שייך הלוה לאו להנות נתנו א"כ נסתרים גם דמני המחנה אפרים דכתב דלא נוכל לומר דקונמות מפקיע מידי שיעבוד כיון דהוי מצוה ואין הנדר חל לבטל דהא המצוה היא בשביל השיעבוד שנשתעבד לה וכיון דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אין כאן מצוה אך אפשר לומר דאדרבא נוכל לומר להיפוך דאין הנדר חל לבטל המצוה ולא נפקע השיעבוד כלל ובשלמא לענין מצות לאו להנות נתנו כיון דבאמת קונמות מפקיע מידי שיעבוד והקונס חל שוב אין כאן מצוה כלל ושפיר מקרי הנאה אבל אם באנו לדון על גוף הדבר אם הקונם מפקיע מידי שיעבוד שוב נוכל לומר להיפך דאין הקונם חל לבטל מצוה ולא נפקע השיעבוד ודו"ק:
ובדברים הנ"ל יהיה ניחא לנו דהנה הט"ז הביא ראיה לדבריו דלענין מה דאינה יכולה לאסור משום דמשועבדת לו אף בכולל אינו חל כתב ע״ז וראי' מפורשת מפרק בתרא דנדרים בדף פ"ט במה שמהני נדר בדבר שלא בא לעולם אלא אמר ר' הונא ברי' דר' יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים אתנייהו בעולם ופרכינן מי מקדשו והא משעבדן ידיה לבעל והאי יקדשו ידי לעושיהם הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידי ואפ"ה פרכינן עלה דהא הם משועבדים לבעל וכו' והש"ך בנקודות הכסף דחה דברי הט"ז וכתב דמאי דמוקי בגמרא באומרת יקדשו ידי לעושיהן היינו שאמרו יקדשו ידי לעושיהן על פיך ורק לבעלה אסרה אך הנראה כדברי הט"ז דלא נאמר בגמרא על פיך והפירוש שאסרה בכולל על כל העולם:
אך הוא גופא קשיא למה משני בהאי לשנא דאסרה לכל העולם ולא שאסרה לבעלה לחוד כמו שנאמר בברייתא קונם שאני עושה על פיך:
אך לפי הנ"ל כאשר הבאנו דברי המחנה אפרים והאבני מלואים דהיכא דאסר גופו על המצוה אף בנדר אינו חל ומש"ה היכא שאסר גופו שלא לפרוע חוב מלבד זה שמשועבד לו אין הנדר חל כלל דהוי כמו נשבע לבטל את המצוה וזה אף בנדר אינו חל כיון דאסר גופו על המצוה ונ"מ דלא שייך בזה קונמות מפקיע מידי שיעבוד דאין הנדר חל כלל וכי אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד היכא דאסר הנכסים דאין הנכסים מושבעים:
והנה עוד יש נ"מ בין מה דאמרינן דהנדר אינו חל משום דמשועבדת לו וכיון דנימא דהוי נשבעת לבטל את המצוה דלטעם דמשועבדת לו היכא דפקע אח"כ השיעבוד חוזר וחל הנדר כדאיתא בגמרא שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו אבל היכא דנשבע על המצוה דאינו חל אף לאחר שנעשה דבר הרשות ונסתלק המצוה אינו חל כאשר יבואר לקמן מהתוס' בסוף נדרים דהקשו בהא דתנן נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהיה נטולה מהיהודים והקשו איך חל נדרה בעודה אשת איש כיון דבל"ה אסורה משום אשת איש וקשה מאי קשיא לי' דמ"מ כשיגרשנה בעלה או ימות דנסתלק איסור אשת איש שוב חל הנדר אך ע"כ כיון דהתורה מיעטה דאין נדר חל על דבר מצוה ובשעה שנשבע לא חלה השבועה אינה חלה עוד:
ולקמן יבואר כן בשם תשובת מהר"ם מינעץ והאבני מלואים בסי' י"ב האריך בזה ואינו דומה להיכא דהשיעבוד דוחה הנדר דשפיר יש מקום להנדר אך השיעבוד מפקיע הנדר כדאיתא בשיטה מקבצת בד"ה אלמא משמע ומש"ה היכא דפקע השיעבוד שוב חל הנדר:
וא"כ קשה באומרת יקדשו ידי לעושיהן דאסרה גופה שלא לפרוע החוב והוא שיעבוד בעלה דשוב אין הנדר חל לבטל מצוה כיון שאינו חל עתה אף לאחר גירושין אינו חל ואמאי אמר יפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו:
ומש"ה קאמר בגמרא דאמרה יקדשו ידי לעושיהן דהוי כולל והקשה הט"ז דא"כ יחול בכולל והביא ראיה מזה דלענין שיעבוד לא מהני כולל אבל לענין שאינו חל משום דהוי נשבע לבטל את המצוה שוב חל בכולל בשב ואל מעשה וא"כ שפיר כי מגרשה אח"כ חל הנדר דלבטל את המצוה חל בכולל אך השיעבוד מעכב וכי מגרשה פקע השיעבוד ושפיר חל ודו"ק:
וכן מאי דהגמרא מקשה אח"כ דלכי מגרשה הוי דבר שלא בא לעולם ומתרץ כיון דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אך דאלמוה לשיעבודו דלא לקדש מהשתא ולא הוי דבר שלא בא לעולם וקשיא ג"כ כיון דאמרה יקדשו ידי לעושיהן הוי כנדר לבטל את המצוה והיכא דאסרה גופה אינו חל הנדר כלל ולא אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד אך לפי הנ"ל ניחא כיון דהוי כולל שוב חל על המצוה אך נגד השיעבוד לא מהני כולל ושוב קונמות מפקיע מידי שיעבוד:
ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם דפסק בפרק י"ב מהלכות נדרים הלכה י' דהיכא דאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידי' אינו נאסר במעשה ידי' ויפר לה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו והקשו עליו דהוא סותר הגמרא דתקשה דמעשה ידיה הוי דבר שלא בא לעולם ומתרץ באומרת יקדשו ידי לעושיהן ואיך כתב הרמב"ם דנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה דזה הוי דבר שלא בא לעולם:
אך הנה השער המלך בפ"ג מהלכות נדרים הלכה יוד הביא בשם הבני יעקב דשוחט שאסר שחיטתו על ישראל דלא הוי דבר שלא בא לעולם דדבר שלא בא לעולם לא הוי רק היכא שאסר המעשה שנתהוה מפועל ידו ולא גוף המעשה והביא ראיה לזה מר"ן בסוף פרק ג' דנדרים בקונם שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר וכתב הר"ן דאף בנכסים שקנה אחר נדרו אסור ולא הוי דבר שלא בא לעולם רק כאוסר פירות דקל או מה שעתיד לקנות אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה בדידי' תליא ואיהו הא איתא בעולם יעו"ש. וא"כ ה"ה בנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה אפשר לפרש שלא תהנה אותו במעשיה לא שאסרה הדברים שיתהוו ע"י מעשה ידי' אך גוף מעשה ידי' אסרה עליו וזה הוא בעולם ולמה זה הוצרך הגמרא למוקי באומרת יקדשו ידי לעושיהן ולא כשאסרה גוף המעשה שלא תעשה לו היא וצ"ל כנ"ל דא"כ שוב הוי נשבע לבטל את המצוה והוצרך לומר דאמרה יקדשו ידי לעושיהן דאסרה על כל העולם כנ"ל:
אך הרמב"ם לשיטתו אפשר ניחא דהרמב"ם פסק כר' הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונות ואיני עושה והקשו עניו דא"כ אמאי אינו חל הקונם כל שהוא תחחיו הא אינה משועבדת לו ותרצו דכל זמן שלא אמרה איני ניזונת משועבדת יעו"ש בשיטה מקובצת וכבר הבאנו לעיל דברי המחנה אפרים בהלכות נדרים בפ"א דהיכא דאסר נכסיו על המלוה לא הוי נדר לבטל את המצוה דאפשר לשלם כשירויח אח"כ א"כ מכ"ש היכא דיכולה לומר איני ניזונות דבוודאי איכא עצה שלא לעבור על המצוה ושתאמר איני ניזונות ואיני עושה לא הוי נשבע לבטל את המצוה ושפיר אף כשאסרה גופה על בעלה לבד גם כן חל כשתתגרש ודו"ק:
והנה מה שאמרנו כאן דהיכא שאסרה גופה שלא לעשות השיעבוד לבעלה הוי נדר לבטל מצוה כמו שכתב המחנה אפרים היכא דהבעל אסר גופו יש לחלק דהוא משועבד מדאורייתא לה בשאר כסות ועונה והיא אינה משועבדת רק מדרבנן אך איכא הרבה דעות דאף במצוה דרבנן אינה חלה השבועה יעו"ש בת' הרלב"ח בסימן ק"ג ובתשובת מהרי"ט בחלק יור"ד בסי' מ' ובמשנה למלך בפ"ד מהלכות מלוה בשם הר"ן והריטב"א והרדב״ז וגם כיון שחכמים תקנו חיובי האיש והאשה וע"מ כן נשאו שוב חייבים מדאורייתא כמבואר ברשב"א בנדרים בדף ט"ו ובנ"י ביבמות דף ובפ"י בפרק המדיר בדף פ' אך בירושלמי פרק המדיר לא כן מבואר דמקשה וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני תפתר כמ"ד דאין מזונות להאשה מהתורה אך ברשב"א מבואר דש"ס דילן חולק על הירושלמי ואין ראיה מהירושלמי:
סימן ה
במשנה בסוף נדרים הנ"ל נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהי' משמשתו ותהי' נטולה מהיהודים והקשו בתוס' וז"ל ותהי' נטולה מהיהודים לכשתתגרש ותנשא לאחרים דלא מהני הפרתו לעצמו ואין לתמוה איך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חע"א ויש לומר דהוי איסור כולל מיגו דאתחיל בתשמיש בעל שהוא היתר חל חל נמי על אחרים ע"כ והנה שיטת התוס' כאן דאף דנדר חל על דבר מצוה הוא רק לבטל מצוה ולא לקיים מצוה:
וקשה לי לפי דברי הראש יוסף בחולין בדף ק"א בתוס' בד"ה מאן תנא דכתב שם לענין נבלה דלא הוי מוסיף על הגיד משום דאסור לגבוה דגיד ג"כ אסור לגבוה אף דכל זמן שהגיד מחובר להבשר איכא פלוגתא אם מותר לגבוה בפירש מהבשר בודאי אסור לגבוה ולכ"ע ליכא איסור מוסיף לגבוה ואין לומר כיון דחל עליו נבלה במחובר לבשר תו לא פקע ממנו דזה אינו דהשתא ליכא מוסיף לא חל וכאשר כתבנו מזה פעמים רבות עכ"ד הראש יוסף:
ושיטתו דכל היכא דהי' חל האיסור מטעם מוסיף כל שנסתלק המוסיף שוב אין איסור חל על איסור וה"ה בכולל דהיא היא וא"כ יוקשה מאי דתני דיפר חלקו ותהי' משמשתו ותהי' נטולה מהיהודים הא כל עיקר דחייל הנדר על אחרים הוא משום כולל כיון דחייל על הבעל וכיון דהוא מפיר חלקו ונסתלק הכולל שוב ממילא על אחרים אינו חייל האיסור כלל משום דאאחע"א:
אך הנה לכאורה אין מקים לקושית התוס' דאין איסור חל על איסור דהא בכל מקום דאין איסור חל על איסור כי פקע איסור ראשון חייל איסור שני כדאיתא ביבמות איסור אחות אשה מחלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל וא"כ גם בזה ניהו דאין חל איסור הקונם על אחרים כיון דבל"ה אסורה משום אשת איש כשיגרשנה בעלה ויפקע איסור אשת איש שוב יחול הנדר ושפיר תהי' נטולה מהיהודים:
אך הנה איתא בתשובת מהר"ם מינטץ בס"מ הובא בש"ך בסי' רל"ח ס"ק כ"ו על מאי דאיתא בד' כ"ז ע"ב בשבועות בפ"ג שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת וקאמר בגמ' הא קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא וכי משכחת רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא נשאל על הראשונה עלתה לו שני' תחתי' ופי' רש"י לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרא שהרי פוקח לו בחרטה והוי כמו שלא נדר וחיילא השני למפרע שהראשונה מעכבתה מלחול ואינה הואיל ונשאל עלי' עכ"ד רש"י:
והוכיח מזה מהר"ם מינטץ דדוקא בחכם שעוקר הנדר מעיקרו חיילא השבועה הראשונה אבל באבה שנדרה בכה"ג דבר עינוי נפש שבועה על שבועה כגון שאמרה שבועה שלא אוכל בשר זה שבועה שלא אוכלנה ושמע בעלה והפר לה שבועה ראשונה מותרת לאכול הבשר אע"ג דלא הפר לה השבועה שני ולא אמרינן כשהפר לה שבועה ראשונה חיילא השני דהא הפרה אינו עוקר הנדר אלא מכאן ולהבא כדאיתא בכמה דוכתא (דבעל אינו מעקר עקור רק מיגז לייז) לכך שבועה שני אין מקום לחול כיון דאינו עוקר הנדר מעיקרא והובאו דברים אלו בש"ך בהי' רל"ח הנ"ל בקיצור:
וא״כ מבואר בכאן דבנדר ובשבועה אף כי פקע האיסור הראשון לא חיילא השני' דהרי אף כשהבעל היפה כיון שלא עקר הנדר מעיקרו אינה חיילא שבועה שני אף דבכל מקום דאין איסור חל על איסור כי פקע איסור ראשון חיילא איסור שני וע"כ דשבועה שאני כאשר הביא שם מהר"ם מינטץ דלשיטת הרי"ף דלא פסק כלל כרבא דלא הביא מינטץ דרבא והוא סובר דאפילו ע"י החכם המתיר שבועה ראשונה לא חיילא השני כיון דיצאה שבועה מפיו לבטל' לא חיילא לעולם ורבא סובר כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא אם כן אגלאי מלתא למפרע דמעולם לא יצאה השבועה מפיו לבטלה אך זה הוא גבי חכם אבל בעל כיון דאינו עוקר הנדר מעיקרא ובשעה שיצאה השבועה מפיו היתה לבטלה דא חיילא לעולם וזה ברור:
וא"כ שפיר הקשו בתוס' בנדרים דאין הנדר חל על אחרים כיון דאיכא עלי' איסור אשת איש ואף לאחר שיגרשנה בעלה דפקע איסור אשת איש מ"מ כיון דהנדר אינו חל בשעה שיצאה מפיו והוי לבטלה שוב אינו חייל לעולם כמו התם היכא דהיפר הבעל השבועה הראשונה דאינה חיילא השני' כיון דלא חיילא מתחלה. וכדברים האלה מצאתי בשער המלך הלכות איסורי ביאה בפ' י"ז הלכה ח' דהקשה כן על דברי התוס' הנ"ל דמאי מקשים דאין איסור חל על איסור הא כיון שיגרשה יפקע איסור אשת איש ויחול איסור נדר ותירץ ג"כ כנ"ל דבנדר אינו חייל עוד כיון דבשעה שנשבע לא הי' מקום שתחול השבועה שוב לא חיילא:
וראיתי אח"כ באבני מלואים בסי' נ"ב שכ' כן באריכות על מה שכתב הש"ך ביור"ד בסי' רל"ח באומר שבועה שלא אוכל נבלות ובשעת חליו הותר לו לאכול שאינו צריך התרה וכתב ע"ז הפרי מגדים לאו"ח בפתיחתו להלכות פסח שהתפלא בזה דהא דקי"ל דאין איסור חל על איסור היינו לחייבו שתים אבל מ"מ תרי איסורים רביע עליה וביבמות בד' ל"ג נ"מ לקברו בין רשעים גמורים וא"כ מי שנשבע על נבלה וחלה שפיר צריך התרה דלא כדעת הש"ך דסובר דכיון דאין איסור חל על איסור אף תרי איסורין לא רביע עלה והוא פלא דכיון דחלה ופקע איסור נבלה שוב חיילא איסור שבועה עלי' וצריך התרה:
וכתב עליו האבני מלואים דהא דאין שבועה חיילא על דבר מצוה אינו מטעם דאין איסור חל על איסור והנו"ב בחלק או"ח בסי' ל"ו הקשה באמת אמאי דאמרו בכל מקום מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא אמרו אין איסור חל על איסור אך באמת הפי' דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבוע' כל שמושבע ועומד עלי' והיינו דאיכא בין הך טעמא דאין איסור חל על איסור ובין טעמא דמושבע ועומד דלטעמא דאין איסור חל על איסור גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות אבל איסורא מיהו רביע עליה אבל לטעמא דמושבע ועומד לא לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן תלית השבוע' ונ"מ לענין עונשין דלטעמ' דמושבע ועומד אע"ג דאח"כ פקע איסור הראשון כגון האי שנשבע שלא לאכול נבלו' ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנ' ופקע מיני' איסור נבלה שהרי הותר' לו משום סכנ' אפ"ה שבוע' לא חייל' כיון דבשע' שנשבע לא הי' מקו' לחול שהרי הי' מושבע ועומד ולא מצי לאסור על נפשו בשבועה תו לא הדרא וחיילא אבל לטעמא דאין איסור חל על איסור איסור השני מתלא תלוי וקאי וכי פקע איסור הראשון אתי איסור השני וחיילא עכ"ד:
הכלל דבשבועה דאינו חל על דבר מצוה איכא שני טעמים א' דאין השבועה חלה כלל על דבר מצוה ב' אף אם הי' השבועה חלה מ"מ אין איסור שבועה חל עג איסור אך מלבד הטעם דאאחע"א אין השבועה חלה כלל על דבר מצוה:
והיכא דהשבועה הי' חלה בכולל על דבר מצוה שנשבע בכולל דחלה השבועה על דבר מצוה אך שנסתלק אח"כ הכולל דאז שוב אין איסור חל על איסור כדברי הראש יוסף הנ"ל אך זה לא הוי רק משום דאין איסור חל על איסור אבל לא שייך לומר דאין השבועה חיילא כלל דעל דבר מצוה אין חלות השבועה כלל דהרי בשעה שנשבע שפיר הי' חלות השבועה דהי' בכולל אך ניהו דהשבועה חלה בתחלה מ"מ היכא דנסתלק הכולל עדיין אמרינן דאין איסור שבועה חלה על איסור ראשון כמו בכל איסורין אף דהלאו השני חייל מ"מ אין איסור הלאו חייל על איסור ראשון אך בשבועה על דבר מצוה אינה חיילא כלל השבועה אבל היכא דהי' מתחלה השבועה בכולל וחיילא שפיר השבועה מתחלה מ"מ היכא דנסתלק הכולל שוב אין איסור השבועה חלה על איסור הראשון כמו בכל איסורים דאין איסור חל על איסור:
אך בזה שוב היכא דפקע איסור הראשון אח"כ שוב חיילא השבועה בכל איסורים דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ כי פקע איסור הראשון חייל איסור השני אך בשבועה על דבר איסור אף אם פקע איסור הראשון אינה חלה עוד השבועה כיון דלא מצאה השבועה מתחלה מקום לחול כלל שעל דבר איסור אינו חל השבועה כלל דהוי מושבע ועומד ונמצא אין כאן שבועה כלל אבל כאן שפיר חלה השבועה מתחלה דהוי כולל ובכולל חלה השבועה אך כיון דנפקע הכולל אמרינן ניהו דמתחלה חלה השבועה כיון דעכ"פ עתה אין כאן כולל שוב אין איסור חל על איסור כמו בשאר איסורים ובזה שוב היכא דפקע איסור הראשון חיילא איסור השבועה כמו דאמרינן ביבמות איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל וזה ברור מאד:
ומעתה שפיר ניחא בתירץ התוס' דחל הנדר מה שאמרה נטולה אני מן היהודים משום כולל כיון דחל על הבעל חל נמי על אחרים ולא קשה כנ"ל דאמאי אמרינן דיפר חלקו ותהי' נטולה מהיהודים הא כיון דיפר חלקו ונסתלק הכולל שוב אינו חל על אחרים משום אאחע"א ולפי הנ"ל ניחא כיון דהי' מתחלה כולל וחל הנדר על אחרים ג"כ משום כולל אף כשיפר חלקו ויסתלק הכולל ושוב אין איסור חל על איסור מ"מ כשימות בעלה או יגרשנה ויפקע איסור הראשון שוב יחול איסור שבועה כנ"ל דבל"ה קשה מאי מקשים בתוס' דאיך חל איסור נדר בעודה אשת איש על איסור אשת איש והא כשיפקע איסור אשת איש שוב יחול איסור הנדר אך בנדר לא שייך זה דאין כאן נדר כלל שאינו חל על דבר איסור אבל כאן דהי' כולל והי' חל מתחלה אף כשנפקע הכולל ואאחע״א שוב כשפקע איסור הראשון חל איסור השני ודו"ק:
סימן ו
ובזה אפשר ליישב קושית התוס' והר"ן והרא"ש לקמן בד' פ"ב ע"ב על מאי דאמר שם ר' יהודא אמר שמואל נדרה משני ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה ופירוש הר"ן לפי גרסתו לקמן בד' פ"ז דהיכא דנדרה שני דברים אי אפשר להיפר לחצאין דיפרנו כולו כתיב ומש"ה יכול להיפר אף לשאינה מתענה דא"ת דאינו יכול להיפר לשאינו מתענה אף למתענה אינו יכול להפר והוי הכל עינוי נפש והקשו דאם כן אף בדברים שבינו לבינה נימא כך מתוך שמיפר בדברים שבינו לבינה מיפר אף בדברים שאינו בינו לבינה דיפרנה כולו וקשה מהך משנה דנטולה אני מהיהודים דיפר חלקו ותהי' משמשתו ותהי' נטולה מהיהודים ולא אמרינן דע"כ צריך להפר הכל:
והנה הר"ן הקשה בפ' אע"פ בכתובות בד' נ"ט על הך דקונם שאני עושה לפיך דיפר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו והביא הר"ן והקשו איך יכול להפר שמא יגרשנה והא אין הבעל מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכאן כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה אינו יכול להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה ותירצו כיון דמדינא חל קונם מעכשיו אך דאלמוהו לשיעבודו וכי אלמוהו לזכותו ולא לחובתו וכתב אח"כ ולי נראה דאפשר דכי היכא דס"ל לר' עקיבא בפ' בתרא דנדרים בנדרי עינוי נפש דהאומרת הריני נזירה לאחר שאתגרש דמצי מיסר כיון דהשתא מיהו אשת איש היא דבתר שעת הנדר אזלינן וקי"ל הכי כה"ג נמי אמרינן בדברים שבינו לבינה ע"כ:
והנה דעת הפוסקים שהביא הר"ן מחלקים דרק לענין עינוי נפש מהני אף שתלות הנדר יהי' בעת שלא תהי' אשתו מ"מ אזלינן בתר אמירת הנדר חבל לענין דברים שבינו לבינה כיון דלא יחול הנדר רק לאחר שיגרשנה לא הוי זאת דברים שבינו לבינה וכן פירוש הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל במערכה ט"ו במסכת כתובות יעו"ש והר"ן דפליג עליהם כתב רק דרך אפשר:
ובזה אפשר ליישב קושית הר"ן הנ"ל דבנטולה אני מהיהודים גם כן יהי' מיפר לכל דאם לאו הכי אינו מיפר גם לדידי' דיפרנו כולו כתיב ולפי הנ"ל ניחא דקודם שיגרשנה כיון דמיפר לדידי' ממילא מופר לכל דלגבי אחרים שוב אין איסור נדר חל על איסור אשת איש ובל"ה אף בלא הנדר אסורה לכל אך משום כולל כיון דחייל על הבעל חל גם על אחרים בכולל אבל כיון דהוא מיפר חלקו שוב נסתלק הכולל וממילא על אחרים אינו חל כלל האיסור והוי שפיר מופר כולו אך לאחר שיגרשנה אז יחול על אחרים כנ"ל דכיון דפקע איסור ראשון חייל איסור שני ואז שפיר אפשר לומר כיון דאסורה לאחרים אסורה גם לדידי' דיפרנו כולו כתיב וכיון דלא הוי נ"מ רק לאחר שיגרשנה שוב גם גבי דידי' לא מהני דלא הוי מדברים שבינו לבינה דכל זמן שהיא תחתיו שפיר מופר כולו ולא הוי הנ"מ רק לאחר שיגרשנה ואז לא הוי דברים שבינו לבינה ואפשר לומר דלאחר שיגרשנה מאחר דאסורה לאחרים אסורה לדידי' ג"כ כאשר באמת כן פסק הטור דאחר שתתגרש אסורה לו ג"כ:
והקשה עליו הב"י דנדר שבינו לבינה שמתיר מותר אף לאחר שתתגרש עד שתנשא לאחר ואפסקה אחר ותירץ הרש"ל וז"ל ולא דק דדוקא בדבר שבינו לבינה לבד אף לאחר שתתגרש מותרת לו כל זמן שלא נשאת לאחר אבל הכא שאסרה כל העולם עלי' אלא שהוא נכלל ביניהם מש"ה אפילו אם הוא מיפר חלקו אינו מופר אלא בעודה תחתיו ומיד שתתגרש הרי הוא ככל אדם הביאו הט"ז בסי' רל"ד ס"ק נ"ט והנה מלשון המשנה נראה כן דתהי' נטולה מהיהודים לאחר שתתגרש לגמרי ואף לבעלה תאסר אך התוס' נדחקו דהיינו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר וזה לא נזכר במשנה:
ולכאורה אין שום טעם לחילוק זה דהיכא דאסרה לכל העולם עלי' מיד שגרשה אסורה לו ג"כ אף קודם שתנשא לאחר ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאסרה א"ע לכל העולם לאחר שנתגרשה דאז חל האיסור על כל העולם לא מהני הפרה אף לגבי דידי' דיפרנו כולו כתיב ולא מקצתו ולהיפך לא נוכל לומר דמש"ה יוכל להפר לאחרים ג"כ כדי שיוכל להפר לעצמו כיון דלדידי' ג"כ אין נ"מ רק לאחר שיגרשה לא יוכל להפר כנ"ל דקודם שגרשה שפיר הוי מופר כולו וזה לא אמרינן דלא הוי מופר כולו משום דלאחר שיגרשנה תהי' אסורה חדא דשמא לא יגרשה כלל ועוד דהוא יכול להפר משום שהוא בינו לבינה וכל זמן שתהי' תחתיו שפיר הוא מותר לכל ודו"ק:
אך אי קשיא לי הא קשיא לי לפי דברי הט"ז דכתב שם דלענין מה דאינה יכולה לאסור משום דמשועבדת לו אף בכולל אינה יכולה לאסור והביא ראי' מהך דמוקי בגמרא דאמרה יקדשו ידי לעושיהם דהוי כולל דאסרה על כל העולם אעפ"כ מקשה בגמרא והא משועבדת לו ודעתו לפרש דהפירוש מיקדשו ידי לעושיהם היינו לכל העולם א"כ שוב קשה קושית הר"ן בכתובות על הא דאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור הא כיון דלא תהי' אסורה רק לאחר שיגרשנה שוב לא הוי דבר שבינו לבינה ותריץ הר"ן דכמו דר' עקיבא סובר באומרת שתהי' נזירה לאחר שתתגרש דיוכל להפר בדברים שיש בהן עינוי נפש אף דאז לא יהי' בעלה ה"ה גם לענין דברים שבינו לבינה כיון דהנדר הוי עתה אף שיחול לאחר שתתגרש שפיר יכול להפר ולפי שיטת הרש"ל הנ"ל תמוה דשיטתו דכיון דאסרה א"ע על כל העולם אף שעתה אסורה לו ג"כ והוא יכול להפר עתה מ"מ לאחר שתתגרש אסורה לו כיון שאסרה לכל העולם א"כ מכ"ש היכא שהאיסור לא יתחיל רק לאחר שתתגרש דבוודאי לא מהני הפרתו כיון שאסרה לכל העולם וכיון דהפירוש מיקדשו ידי לעושיהם שאסרה א"ע לכל שוב לאחר שתתגרש תהי' אסורה לו וצריכין אנחנו לומר לשיטת מהרש"ל דפירוש כדעת הש"ך דיקדשו ידי לעושיהם היינו רק לבעל והיינו שאמרה ידי לעושיהם על פיך ותמוה על הט"ז שלא הרגיש בזה: