נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בענין נדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט
סימן א
בביצה בדף י"ב דאיתא דתני תנא השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה אמר לי' דאמר לך מני ב"ש היא דאי ב"ה הא אמרו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך:
והקשה הפ"י לפי מאי דאיתא ברמב"ם בפ"א מהלכות יו״ט שכל המלאכה שעשה אותן שלא לצורך אכילה חייב חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה לצורך ופירוש הרב המגיד דהכונה על אותן מלאכות דלא שייכי לצורך אכילה ממש בהנהו חייב חוץ מהוצאה והבערה ואח"כ מסיק שם הפ"י דלא שייך לומר מתוך אלא דווקא אותה מלאכה דשייך בה אוכל נפש:
אך הקשה לפי זה על שיטת הרמב״ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל חייב משום מפרק ומפרק הוי תולדה דדש והדישה לא הותרה לצורך כדאיתא בירושלמי וקשה דבשוחט איכא שני מיני איסורים משום נטילת נשמה ומשום מפרק ובמפרק לא אמרינן מתוך אך בכל שוחט אינו חייב משום מפרק כדאיתא בשבת בדף ק"ו דחובל אינו חייב רק בצריך לכלבו דאל"ה הוי מקלקל וא"כ בכל שוחט דאינו צריך לדמו אינו חייב משום מפרק אבל בשוחט קדמים דצריך הדם להזות שוב חייב משום מפרק ולא אמרינן מתוך יעו"ש:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה שם בביצה בדף כ' איתא איבעי' להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה רבה בר רב הונא אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב מאי בינייהו איכא בינייהו נטמא בשר או שאבד לרבא לא זריק לרבה בר רב הונא זריק:
ואמרתי מעצמי דלפי זה ה"ה בעולה דאין בו בשר לאכול ג"כ לרבא אינו זורק את הדם וראיתי אח"כ בפני יהושע דכתב דהוי מצי למימר דאיכא בינייהו עולה:
אך לפי זה קשה לפי שיטת התוס' שם בביצה דלא אמרינן מתוך רק היכא דאיכא צורך קצת. ובעולת נדבה איכא צורך קצת שלא יהי' שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם ולפי הנ"ל בעולה דאינו זורק את הדם והקרבן יפסל שוב לא יהי' שלחנך מלא ע"י השחיטה הזו שהרי הקרבן יפסל ושוב לא הוי לצורך קצת ואף לב"ה חייב ותרצתי לנפשי וראיתי שכן הקשה הצל"ח וכן תירץ דכמו דכתבו התוס' במבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו דהוי צורך קצת אף שאסור באכילה מ"מ כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו הוי צורך קצת ה"ה בשוחט עולת נדבה ביו"ט אף שבאמת אסור לזרוק את הדם הוי צורך קצת:
והנה בתוס' בשבת בדף ק"ו בד"ה בחובל וצריך לכלבו כתבו שם על מאי דתנו ר' אבוהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ור' יוחנן אמר לי' בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דהקשו וז"ל ואם תאמר לר' אבוהו דמחייב אף באין צריך לכלבו כיון דאינו צריך כלל הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"ג דמחייב ר' שמעון במקלקל בחבורה מ"מ בעי צריך לגופה וכו' ותירצו ויש לומר דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריך לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבור שיוכל ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה וכו':
כונתם דבהיתר לא משכחת לה שיהי' צריך לגופה ויהי' מקלקל דאם צריך לכלבו הוי צריך לגופה ולא הוי מקלקל ג"כ ואם אינו צריך לכלבו כמו דהוי מקלקל כן הוי אינו צריך לגופה ג"כ אבל בחובל באיסורי הנאה כדי ליתן לכלבו כיון שהוא סבור שיוכל ליתן לכלבו הוי צריך לגופה אבל מ"מ מקלקל הוי כיון שבאמת אסור בהנאה ואסור ליתן לכלבו:
והכלל דהיכא דאסור בהנאה והוא סבור ליהנות לצורך מקרי ומ"מ מקלקל הוי:
ומיושב בטוב טעם קושית הפני יהושע הנ"ל דהקשה דבשחיטת קדשים דצריך הדם להקריבו שוב חייב משום חובל והיא מפרק תולדה דדש שלא שייך בי' מתוך ולפי הנ"ל ניחא דבאמת הדין בעולה דאם עבר ושחט אינו זורק את הדם כיון דאין כאן בשר אך לענין צורך קצת הוי לצורך כיון שדעתו להקריבו אבל לענין מקלקל הוי מקלקל כיון שבאמת לא יוכל לזרוק את הדם ואינו חייב משום חובל דהוי מקלקל כיון שבאמת אינו צריך את הדם אף שהוא רוצה להקריבו עדיין הוא מקלקל ואנן קיי"ל דאף בחובל אינו חייב משום דהוי מקלקל רק בצריך לכלבו וכדברי התוס' הנ"ל דכל שהוא אסור באמת אף שבדעתו ליהנות הוי מקלקל ודו״ק:
ומיושב בטו״ט קושית התוס' דלמה תני עולת נדבה הוי לי' למתני רבותא יותר שלמי נדבה דאף שלמי נדבה אין קרבין ביו"ט:
ולפי הנ"ל בשלמי נדבה אף לב"ה חייב דבשלמי נדבה דאיכא בשר בעבר ושחט דזורק אה הדם ע"מ להתיר בשר באכילה וצריך לו הדם לזורקו א"כ שפיר חייב משום מפרק דהיא תולדה דדש אף לב"ה והוי רבותא דאף בעולת נדבה חייב לג"ש ודו"ק:
ובזה אפשר ליישב קושית התוס' בדף י"ט בד"ה אמר עולא על מאי דאיתא שם אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראי' לקרב וכו' וב"ה סברי לה' כל לה' והקשו שם בתוס' לב"ה למה להו למימר כל לה' תיפוק לי' משום דאית לי' לב"ה מתוך והוי שפיר צורך קצת משום שלא יאמרו שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן:
ולפי הנ"ל ניחא דב"ה דסברי דעולת ראי' מותר להקריב יזרוק הדם שוב יהיה אסור משום מפרק דהרי יהי' צריך לדם וחייב משום חובל דהיא תולדה דדש ולא אמרינן מתוך וצריך קרא:
סימן ב
עוד י"ל דהנה השמחת יו"ט הביא דכיון דאמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לא הוי צורך קצת ג"כ דכיון דאסור לשחוט השחיטה פסולה ואינו ראוי לגבוה ולא הוי צורך קצת יעו"ש שפלפל בזה הרבה:
ודבריו מרפסין איגרא דהרי משנה שלמה בחולין השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:
והי' אפשר לומר לפי מה שראיתי בבית אפרים להגאון מו"ה זלמן מרגליות חלק יור"ד סי' ס"ט שכתב דמש"ה השוחט בשבת שחיטתו כשרה דלא שייך לומר לא מהני רק בדבר שתלוי במחשבה קנין וגירושין וכדומה אבל בדבר שאינו תלוי במחשבה רק המעשה מותר מאלי' לא שייך בזה לא מהני דהרי המעשה נעשית ושור שחוט לפניך. וראיתי סברא זו כמדומה בספר שער המלך שקדמו ולא אוכל למצוא עתה מקומו אין:
וא"כ לפי זה הי' מקום לומר דאף בחולין ששחט בשבת שחיטתו כשרה כיון דאינו תלוי במחשבה אבל בקדשים דהדין דמתעסק בקדשים פסולים כדאיתא בחולין בדף י"ג שפיר אמרינן לא מהני כל היכא דשחט באיסור אך מצינו גם בקדשים ששחטן באיסור שהשחיטה כשרה בפסחים בדף ע"ב שאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח דהוי טועה בדבר מצוה ועשה מצוה ובמנחות בדף ס"ד אתמר שחט שני חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת אמר רבה ואיתימא רבי אמי חייב על השני' ופטור על הראשונה ואפילו נתכפר לו בשניה והיינו כגון שנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת שני' כאשר פירוש רש"י וקשה כיון דחייב על השני דהשני היתה באיסור שוב לא מהני ואיך יוכל להתכפר בשני' וכפי גרסת הלחם משנה נראה דגריס רבא ורבא סובר לא מהני וכן לקמן בדף כ' מבואר בפירוש למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט רבא אומר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה ורבא סובר לא מהני אעפ"כ השחיטה כשרה והשמחת יו"ט כתב וז"ל גם לקמן בדף כ' ע"ב מבואר בעבר ושחט הקרבן כשר וצריך לומר דסבירא לי' אי עביד מהני והוא תמוה דשם רבא סובר דזורק את הדם ע"מ להתיר בשר והוא סובר לא מהני:
אך בכל אלה צריכין אנו לבא לתירץ מהרי"ט דמש"ה השוחט שחיטתו כשרה ולא אמרינן לא מהני דכי אמרינן לא מהני היכא דאם נימא לא מהני יתוקן האיסור אבל בשוחט בשבת אף אם נימא לא מהני ג"כ לא יתוקן איסור דאף במנבל בשבת ג"כ חייב משום נטילת נשמה לא שייך בזה לומר לא מהני:
ומעתה נוכל לומר בטוב טעם על קושית הפ"י דחייב בשוחט עולת נדבה אף לב"ה דאמרו מתוך דאיכא שני איסורים בשוחט משום נטילת נשמה ומשום חובל ובחובל לא אמרינן מתוך רק בחולין אינו חייב משום חובל דאינו צריך להדם אבל בקדשים צריך הדם להקריב:
ולפי הנ״ל בזה שוב נימא דלא מהני דשפיר יתוקן האיסור אם נימא דלא מהני דהרי ביו"ט אמרינן מתוך שאינו חייב משום נטילת נשמה רק דחייב משום חובל בקדשים משום דצריך להדם ואם נימא דלא מהני ולא יצטרך להדם שוב לא יהי' חייב משום נטילת נשמה ויתוקן האיסור אמרינן לא מהני וממילא כיון דאמרינן לא מהני שוב אינו צריך להדם ואינו חייב מלקות ולא שייך בזה לומר דלקי על דעבר אמימרא דרחמנא אף דאמרינן לא לא מהני דשאני בזה דכיון דאמרינן לא מהני לא עשה כלל איסור דאמרינן מתוך וחובל אין כאן ואינו דומה לאונס שגירש דאף דלא מהני מ"מ הוא עשה איסור שגירש וכדומה אבל כאן לא עשה מלאכה כלל וכן איתא בטורי אבן בר"ה בדף כ"ח בסוגיא דהתוקע בשופר של עולה דכתב שם ח"ל בתורם מהרע על היפה דרחמנא אמר חלבו אין גרוע לא וכן תורם ממין על שאינו מינו דאפילו תימא דלא מהני אפ"ה עבר אמימרא דרחמנא דהא בהדיא אזהיר עלי' קרא אבל בתוקע בשופר של עולה ושלמים דלא אזהיר רחמנא להדיא שלא לתקוע בהן אלא דאזהיר שלא ליהנות מן ההקדש ואי אמרת דלא יצא אין כאן איסור כלל דלא נהנה יעו"ש:
וה"ה ומכ"ש בנ"ד דלא אמרה תורה שלא לשחוט אך שלא יעשה מלאכה וכיון שאינו צריך לדם לא עשה מלאכה כנ"ל דלענין נטילת נשמה אמרינן מתוך ומשום מפרק אין כאן כיון דאינו צריך לדם בודאי אינו חייב מלקות ודו"ק:
אך עדיין יוקשה מאי דאיתא לקמן בדף כ' ע"ב דעבר ושחט זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה או להקטיר אימורים ואמאי נימא דלא מהני:
וע"כ משם ראי' דאינו חייב משום מפרק אף בצריך לדם כאשר תירץ בפני יהושע או דגם בזה אמרינן מתוך או דאמרינן דחובל חייב משום מפרק דהיא תולדה דדש וא"כ מצינו דישה שהותרה ביו"ט ואף דבדבר זה לא הותר לאוכל נפש צריך לומר דאמרינן מתוך אף שלא הותר בדבר זה יעו"ש:
אך עכ"פ קשה מאי ראי' דמביא בגמרא דלב"ה אינו חייב בשופט עולת נדבה ביו"ט דסברי מתוך גבי הוצאה ומש"ה גם בשחיטה אינו חייב וקשה דאין ראי' משם ומהוצאה לשחיטה אין ראי' כלל דאפשר לומר דאף דבהוצאה פטור בשחיטה חייב משום מפרק כיון דצריך לדם כאשר הקשה הפ"י ולפי הנ"ל ניחא דאם נימא דחייב משום מפרק שוב אמרינן לא מהני ודו"ק:
עוד אפשר לומר דשם בברייתא דפליגי בנדרים ונדבות דאין קרבין ביו"ט גם ר"ש סובר דאין קרבין ביו"ט כדאיתא שם בתוס' בדף י"ט ע"ב ור' שמעון סובר מקלקל בחבורה חייב ובחובל חייב אף דאינו צריך לדם כדאיתא שם בשבת בדף ק"ו וא"כ בכל שוחט איכא מפרק והותר לצורך אוכל נפש ושפיר אף בקדשים שייך מתוך דאף לענין מפרק הותר צורך אוכל נפש ודו"ק:
סימן ג
עוד אפשר ליישב קושית הפ"י הנ"ל דבשוחט עולת נדבה איכא איסור מפרק כיון דצריך לדם ובזה לא אמרינן מתוך:
דהנה הקשו המפרשים אמאי בשוחט עולת נדבה לוקה נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה ולחד תריצא בתוס' בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט אמרינן הואיל לקולא ג"כ ועכ"פ מלקות בוודאי אינו חייב וכן הקשו דהוי התראת ספק שמא ישאל והיינו לשיטת הרשב"ם בבבא בתרא בדף ק' ע"ב דאף לאחר שחיטה מהני שאלה ועי"ש בישועות יעקב בסי' תקי"ח סק"א דהקשה ג"כ כן לשיטת הרשב"ם בבבא בתרא בדף כ' ע"ב דאף לאחר שחיטה מהני שאלה אך באמת מדברי הרשב"ם אין ראי' דשם מיירי בשחוטי חוץ דלא אתי לרשות גבוה לאחר שחיטה בזה שפיר מהני שאלה אף לאחר שחיטה אבל בשחט בפני' אפשר דלא מהני שאלה כאשר יבואר לקמן באריכות אך בכריתות בדף י"ג ע"ב בד"ה ארבע חטאות כתבו ח"ל ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה ועי"ש דמשמע מדבריהם דדוקא לאחר שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן לא מהני שאלה הא קודם שנזרק דמן מהני שאלה ולקמן יבואר. וא"כ שוב קשה דנימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה וכן הקשו דהוי התראת ספק אך זה לא קשה דהרי כשישאל שוב יהיה חולין בעזרה ויהי' אסור משום חולין בעזרה וג"כ יהי' שלא לצורך וכן תירצו המפרשים:
ומעתה לא קשה קושית הפ"י דלב"ה דאמרינן מתוך אך דנימא דחייב משום מפרק כיון דצריך לדם שוב אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלה ואי משום דיהי' חולין בעזרה הא לענין חולין בעזרה שוב נימא מתוך ומשום מפרק לא יהיה חייב דאינו צריך לדם וכאשר פירשו בתוס' בפסחים בדף מ"ז ע"ב מאי דקאמר הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור היינו כשיהי' לו דם לכיסוי שוב יהיה החרישה מלאכה שאינה צריכה לגופה וה"ה דנוכל לומר הואיל ואי בעי מיתשל עלה והוי החיוב דמפרק מלאכה שאינה צריכה לגופה וראיתי אח"כ שכן תירץ ג"כ בחמדת צבי:
אך זה ניחא לשיטת רש"י דס"ל דאמרינן מתוך אף היכא דליכא צורך קצת אך לשיטת התוס' דלא אמרינן מתוך רק היכא דאיכא צורך קצת ובשוחט עולת נדבה איכא צורך קצת שלא יהיה שלחן רבך ריקן וא"כ עדיין קשה כשישאל ויהיה חולין בעזרה שוב לא יהיה צורך קצת ולא יהיה שייך מתוך:
אך הנה בשבת בדף קל"ח איתא משמר משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד מבואר מכאן דאף דכולן מלאכות שבת הן מ"מ צריך להתרות בעד איזה מלאכה יתחייב ואף דהתוס' כתבו בדף ע"ג בד"ה משום זורע דאין צריך להתרות דוקא משום אב אך יכול להתרות משום תולדה לחודי' והביאו ראי' לזה ממאי דאיתא בריש בבא קמא דמקשה לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לי' אב ואמאי קרי לי' תולדה ולא משני דלהכי קרי לי' תולדה שיצטרך להתרות משום אב וע"כ דאינו צריך להתרות משום אב ודי במתרה משום תולדה וא"כ שוב יוקשה מאי בעי בגמרא משמר משום מאי מתרינן בי' הא יכול להתרות בי' משום משמר ותירצו דאה"נ דאם יתרו אותו משום משמר מהני אך אם מתרין בי' משום מלאכה אחרת כגון לרבה דאמר דמשמר חייב משום בורר אם מתרו בי' משום מרקד פטור כיון דהתרוהו בדבר שאינו דומה לו הוא סבור שהוא מלעיג עליו יעו"ש דבריהם אך עכ"פ גם המה מודים דהיכא דאתרו בי' משום מלאכה אחרת פטור ורק היכא דאתרו אתולדה במקום אב חייב:
והנה בזבחים בדף ע"ח איחא אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ופירוש רש"י כשהוא לועס בפיו ונבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב ולא ידעינן הי מינייהו בצר לו וכי מתרינן בי' לא ידעינן משום מאי נתרי בי' וצריך להתרות משום האיסור הלכך כי התרו בי' משום פיגול הוי התראת ספק דלמא לא בדידי' הוי החיוב שמא הוא נתבטל בנותר וכן בנותר אע"ג דבמסקנא ודאי אחד מינייהו עבר בשעת התראה מיהו ספק הוי בכל אחד אם יעבור עליו והתראת ספק לא הוי התראה:
ובתוס' הקשו שם על פירוש רש"י בד"ה הפיגול ונותר וז"ל וקשה דאם התרה בשלשתן פשיטא דלוקה וכו' והיכא מצינו התראת ספק בכה"ג דודאי עבר על לאו אך דלא ידעינן אהי מינייהו וכו' והיכא דמי התראת ספק וכו' דלא ידעינן אם עבר עבירה בההוא שעתא יעו"ש:
אבל לשיטת רש"י אף דלא סגי דלא יעבור עבירה שחייב עליה מ"מ כיון שלא ידעינן על איזה עבירה עבר הוי התראת ספק:
וא"כ לשיטת רש"י גם באיסור שבת כיון דאם אתרו בי' משום מלאכה אחרת בוודאי אינו חייב ומפשטות הגמרא דפרק חולין נראה דאף כשמתרה משום תולדה אינו חייב אבל עכ"פ אם אתרו בי' משום מלאכה אחרת בודאי אינו חייב וא"כ ה"ה בהתרו בו על אחת משני מלאכות ואינו ידוע עוד על איזה מלאכה יתחייב אף דממ"נ יהיה חייב על אחת מהם הוי ג"כ התראות ספק דבעינן שנדע על איזה מלאכה חייב:
וא"כ שפיר ניחא דבשוחט עולת נדבה לב"ה אינו חייב משום דאמרינן מתוך אף דאיכא בקדשים איסור חובל דהוא משום מפרק דהיא תולדה דדש דלא אמרינן בי' מתוך כיון דצריך לדם והוי מלאכה שצריכה לגופה מ"מ ע"ז שוב נוכל לומר הואיל ואי בעי מיתשל דאז שוב לא הוי צריך לגופה וכדאיתא בתוס' בפסחים בדף מ"ז דכתבו ג"כ דהפירוש דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור ויהי' מלאכה שאינה צריכה לגופה ואי משום דשוב לא יהי' צורך קצת ויהיה חייב משום נטילת נשמה מ"מ מלקות אינו חייב דעתה לא נדע משום מאי נתרי בי' דזה הוא שני חיובים דאם לא ישאל יתחייב משום חובל דהיא מפרק תולדה דדש ואם ישאל יתחייב משום נטילת נשמה וזה הוא שני חיובים לגמרי ויעו"ש בפ"י שהקשה דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות דהקשה אמאי אינו חייב ד' משום מפרק ג"כ ותירץ דאינו צריך לדם דזה היא שני מיני חיובים לגמרי ודו"ק:
סימן ד
עוד אפשר לומר לפי מה שהבאתי לעיל להקשות לפי מאי דאיתא לקמן בדף ק' ע"ב דלמ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט בעבר ושחט דרבא אמר דזורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה אבל לא להקטיר אימורים לערב וכתב הפ"י דה"ה בעולה כיון דליכא בשר אין זורק את הדם וא"כ הקרבן יפסל ושוב לא הוי צורך קצת ולא אמרינן מתוך ואף לב"ה לוקה:
ונראה לי מכאן ראי' לשיטת השאגת ארי' בס' דכתב לענין אם מותר לשחוט בהמות ביו"ט כיון דעתה ע"י חומרות דרבנן הוי מחצה כשרות ומחצה טריפות ומסיק כמו דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' אע"ג דעתה אין לו אורחים ה"ה דאמרינן דמדאורייתא אינו עובר על השחיטה דהואיל דאי בעי למיכל מדאורייתא אכיל ואין כאן רק איסור דרבנן דמדרבנן אסור לאכול והוי רק ספק דרבנן וכתב עליו הגאון מו"ה עקיבא אייגר ז"ל בסי' ה' דצריך ראי' גדולה לזה דניהו דמדאורייתא מותר רק מדרבנן אסור מ"מ כיון דאיסור דרבנן עלה בודאי לא יאכלו ויש כאן איסור אף מדאורייתא וכתב דיש להביא ראיה לדברי השאגת ארי' דאל"כ יוקשה מי שדר רחוק ממקום ישוב וסביבותיו לא שבת אדם בבין השמשות דנימא דאסור לו לאפות ולבשל מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין דההיתר רק כיון דמדאורייתא בל"ה שרי משום הואיל דאי מקלעי לי' אורחים ובזה לא שייך הך הואיל כיון כשנכנס יו"ט ולא שבת אדם תוך אלפים לעיר ליכא באפשרות דלקלעי אורחים וע"כ כיון דמדאורייתא מותר אמרינן הואיל ואם יבאו אורחים דמדאורייתא מותרים לבוא ורצה לדחות הראי' הנ"ל דאפשר לבוא ע"י בורגנין או ע"י מחיצה בני אדם ופלפל שם בזה הרבה:
ולפי הנ"ל יש ראי' מסוגיא דידן דהרי באמת ליכא צורך קצת כיון דאסור לזרוק הדם והקרבן יפסל וע"כ כיון דמדאורייתא מותר לזרוק אינו חייב מלקות מדאורייתא ואף מדרבנן אסור מ"מ אמרינן בזה הואיל ואם עבר וזרק הורצה כדאיתא אח"כ בברייתא. דאם היה שבת לא יזרוק ואם עבר וזרק הורצה ומדאורייתא מותר לזרוק ואמרינן שפיר לענין דאורייתא דהוי צורך קצת הואיל ואם זרק הורצה ואינו חייב מלקות:
ומעתה מיושב גם קושית הפ"י דחייב משום חובל דהיא משום מפרק דהיא תולדה דדש כיון דצריך להדם ולפי הנ"ל ניחא דבאמת אינו צריך לדם והוי מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה דבאמת לא יזרוק הדם אך לענין צורך קצת אמרינן הואיל ואם זרק הורצה ולא אמרינן דממ"נ חייב מלקות דאם יזרוק הדם יהי' חייב משום חובל דהיא מפרק תולדה דדש ואם לא יזרוק שוב לא יהי' צורך קצת ויהיה חייב משום נטילת נשמה מ"מ מלקות אינו חייב דהוי התראת ספק דבשעת שחיטה אינו ידוע אם יהי' חייב משום נטילת נשמה או משום חובל דעל נטילת נשמה אינו יכולין לחייבו הואיל ואם זרק הורצה ואמרינן מתוך דהוי צורך קצת ומשום חובל אין לחייבו דאם לא יזרוק לא יהי' חייב משום חובל:
ובזה אפשר ליישב גם קושית התוס' על מאי דתני השוחט עולת נדבה לוקה ולא שלמי נדבה דהוי רבותא יותר ולפי הנ"ל ניחא דאדרבא נהפוך הוא דנוכל לומר דבשלמים דמותר לזרוק את הדם אף לב"ה חייב משום מפרק:
ויתישב בזה גם קושית התוס' בדף י"ט אמאי דאצטרך לב"ה קרא דמותר להקריב עילת ראי' הא בל"ה מותר מטעם מתוך:
ולפי הנ"ל ניחא דלב"ה דמותר להקריב ויזרוק הדם יהי' חייב משום מפרק ודו"ק:
סימן ה
והנה הגמרא בעי שם לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט מהו ולשון עבר ושחט היינו במזיד וכן פירוש שם הפ"י לפי דרכו דהאיבעי' הוא דווקא על מזיד:
ואפשר לומר דהנה המפרשים הקשו על מאי דבעי בעבר ושחט אם מותר לזרוק את הדם דזריקה הוי שבות וקשה דבל"ה מותר לזרוק את הדם כדי שלא יהי' כאן חיוב מלקות דאם לא יזרוק לא יהיה צורך קצת ויהיה חייב מלקות וכדאמר הגמרא בריש שבת הדביק פת בתנור דהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב:
אך הנה הגמרא בעי שם בתחלה אם התירו לו לרדותו קודם שיבוא לידי חיוב חטאת ומקשה בגמרא דכי הדר ואדכר ליכא חיוב חטאת ומתרץ דהוא לא נזכר ולמאן התירו לאחרים ומקשה בגמרא וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך והקשו שם בתוס' דכמה פעמים מצינו שחטא אדם איסור קל כדי שלא יעבור חבירו איסור חמור וכן בפסחים בדף נ"ט איתא דיעברו כהנים על עשה דהשלמה כדי שיביאו מחוסרי כפורים פסחיהן ותירצו לחלק דהיכא דפשע חבירו ועשה איסור אמרינן שיחטא אחר כדי שיזכה הוא ולא יעבור איסור חמור:
והנה כבר הבאנו דברי הצל"ח דכתב דאף דיהיה הדין דלא יזרוק את הדם כגון בעולה דליכא בשר דהדין לרבא דאינו זורק את הדם מ"מ לא יהיה חייב מלקות דכיון דהוא חפץ להקריב הוי צורך קצת כמו מבשל גיד הנשה דכתבו התוס' דהוי צורך קצת כיון דהוא חפץ לאכלו אף דאסור באכילה ואח"כ דחה הצל"ח זאת וכתב וז"ל דאין זה דומה למבשל גיד דשם המבשל הוא עצמו אכלו ושפיר מקרי צורך קצת אבל כאן אם השוחט הוא זר אטו הכהן ישמע לו לעבור על איסור אפילו איסור דרבנן ויזרוק הדם הא ודאי שהכהן לא ישמע לו וכיון שכן לא הוי אף צורך קצת יעו״ש:
ולפי דבריו אם הכהן בעצמו שוחט שפיר הוי צורך קצת דהוא שומע ורוצה להקריב ג"כ:
וא"כ לפי הנ"ל ממ"נ ניחא מאי דבעי בגמרא בשוחט עולת נדבה אם מותר לזרוק את הדם ולא קשה כנ"ל דמותר בודאי לזרוק אף אם הוא שבות כדי שלא יבוא לידי חיוב מלקות דאם לא יזרוק לא יהי' צורך קצת ויהי' חיוב מלקות:
ולפי הנ"ל ממ"נ ניחא דאם הכהן בעצמו שוחט אף אם נימא דאסור לזרוק ג"כ לא יעבור על הלאו דעדיין הוי צורך קצת כיון דהוא שחט ורוצה להקריב אך הקושיא יהי' אם הישראל שוחט דאז לא יהי' צורך קצת אם נימא דאסור לזרוק דהרי הכהן לא ישמע לו ולא ירצה להקריב ובזה לא קשה דנימא דמותר לזרוק כדי שלא יהי' חיוב מלקות דהא כיון דהשוחט הוא ישראל והזורק הוא הכהן שוב אמרינן וכי אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך אך התוס' כתבו דלא אמרינן האי סברא דלא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך היינו רק היכא דפשע ומש"ה בעי בגמרא דהיכא דעבר ושחט עולת נדבה אם מותר לזרוק את הדם אבל היכא דשגג והקריב בוודאי מותר לזרוק את הדם שלא יהיה כאן חיוב מלקות ודו"ק:
עוד אפשר לומר דלא שייך בזה דיתירו לו לזרוק כדי שלא יתחייב מלקות דאף אם לא נתיר לו לזרוק ג"כ לא יתחייב מלקות כיון דהגמרא מסיק דהפלוגתא הוי בנאבד או נטמא הבשר אם מותר לזרוק אבל כל זמן שהבשר היה קיים היה מותר לזרוק וא"כ בשעת שחיטה לא היה חיוב וכדאיתא במנחות בדף ס"ד בשחט חטאת של ציבור אף שנשפך הדם ונתכפר באחר מ"מ אינו חייב חטאת דבשעת שחיטה היה ראוי אך לפי זה מיושב קושית הפ"י דלא היה יכול לומר דהוי נ"מ לענין עולה דליכא בשר להקריב דהא בעולה דליכא בשר להקריב לא נוכל לומר דתיכף בשעת שחיטה אסור לזרוק דשוב יהיה חיוב מלקות כנ"ל ומצאתי אח"כ בברוך טעם ובישועות יעקב כדברים הנ"ל:
סימן ו
בחגיגה בדף ז' ע"ב בד"ה עולת נדרים ונדבות כתבו וז"ל והא דלא מייתי להו נדרים ונדבות לעולא דאמר לב"ה אין קרבין נדרים ונדבות משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה כדאמרינן דאיכא לאוקמי שכבר קרב שמחה כדינו והרב ר' אלחנן והר"י מתרץ דלא אמר בסמוך דנפיק בשלמי שמחה בנדרים אלא היינו היכא שהקריבם משום שמחה אבל הביאם משום נדרים לא נפיק רק משום הקדישם ע"כ:
והנה לכאור' קשה מאי דהקשו בתוס' לעולא דסובר דבנדרים ונדבות אף ב"ה מודים דאין קרבין ביו"ט אמאי הא אפשר ליצא בהם משום שמחה ואמאי לא הקשו אף למ"ד דב"ה סוברים דאף נדרים ונדבות קרבין ביו"ט מ"מ עדיין קשה לב"ש דהא אף ב"ש מודים דשלמי שמחה קרבין ביו"ט וקשה אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט הא אפשר להביאם משום שמחה:
אד אחרי העיון ניחא דהנה לכאורה דבריהם אינם מובנים מה שהקשו אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט הא אפשר להביאם משום שמחה דהא בגמרא קאמר לקמן בדף כ"א דבהמה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ונדרים ונדבות אסור לשוחטן ביו"ט אף שיש בהן חלק לבעלים ולכהנים דכהנים הי קא זכו משלחן. גבוה קא זכו וכן הבעלים והוי הכל של גבוה וע"כ הא דמותר לשחוט שלמי שמחה אף לב"ש דסוברים דעולת ראי' אף שהוא בא מחמת יו"ט חין מקריבין אותה ביו"ט מ"מ שלמי שמחה מותר אף לב"ש משום שהם צורך אדם צריך לומר דשם לא שייך שכולו לגבוה ובעלים וכהנים משלחן גבוה קא זכו דאדרבא שלמי שמחה העיקר הוא לבעלים דעיקר החיוב שיהי' להם בשר לשמוח ברגל דכתיב ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר וא"כ אדרבא העיקר הוא צורך הדיוט לשמחה וא"כ שפיר ניחא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אף שיוכל לצאת בהן משום שמחה דכי יצא משום שמחה בנדרים ונדבות שוב יהי' משלחן גבוה קא זכו דניהו דהוא יכול לצאת בנדרים ונדבות כאשר מביא כאן רש"י מפסוק ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחה של בשר דכיון שאוכל בשר יהי' לו שמחה אך ההוא שמחה זוכה משלחן גבוה דבאמת הוי נדרים ונדבות שכבר נדרו ומה שהותר לאכול בשר מקרבנות אלו הוא משלחן גבוה ושפיר ניחא מה דאין מביאין נדרים ונדבות ביו"ט אף שיוכל לצאת בהן משום שמחה ומש"ה לב"ש לא קשה דשפיר ניחא מאי דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אף דשלמי שמחה יוכל להביא ביו"ט ובנדרים ונדבות ג"כ יוכל לצאת ידי שלמי שמחה מ"מ אסור להביאם ביו"ט:
אך לב"ה שפיר הקשו בתוס' דסוברים דאף עולת ראי' שאין בהם צורך אדם כלל ג"כ מביאין ביו"ט כיון שזמנו קבוע דעכ"פ בימי החג צריך להביאם ואם עבר הרגל ולא הביאם שוב אין להם תשלומין א"כ שפיר מקשו בתוס' דיוכל להביא נדרים ונדבות לשם שמחה אף דשוב יהי' משלחן גבוה קא זכו והוי כאין בהם צורך אדם כלל מ"מ לא גרע מעולות שג"כ אין בהן צורך אדם כלל אעפ"כ מותר כיון שזמנו קבוע א"כ לא גרע נדרים ונדבות שיוצא בהם משום שמחה מעולת דאין בהם צורך אדם כלל כיון שזמנו קבוע מותר להקריבו וכאן נמי כיון שיוצא בנדרים ונדבות הללו קרבן שזמנו קבוע מותר להקריבו ביו"ט וזה ברור:
והנה התוס' כתבו בשם הרב ר' אלחנן והר"י דלא נפיק בשלמי שמחה אלא היכא שהקריבם משום שמחה ולא ידעתי למה הוצרכו לומר דהיכא דלא הביא לשם שמחה אינו יוצא כלל משום שמחה הי' די להם לומר דהיכא דאינו מביא לשם שמחה רק לשם נדרים ונדבות אז אסור להקריבם אבל במביא לשם שמחה מותר להקריבם וכן מצאתי בצל"ח בדף י"ט ברש"י בד"ה מביא אדם:
והנה אפשר לומר דמותר להביא נדרים ונדבות לשם שמחה אף דמשלחן גבוה קא זכו כיון שהביאם בפירוש לשם שמחה:
דהנה כבר הבאנו לעיל מה שהקשו המפרשים אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מתשל עלה ותרצו דאם ישאל שוב יהי' אסור משום חולין בעזרה:
והנה בשבועות בדף כ"ז איתא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת וקאמר בגמרא חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא וכי משכחת רווחא חיילא וכדרבא דאמר רבא נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתי':
וא"כ היכא ששחט נדרים ונדבות לשם שמחה ג"כ כאשר כתבו התוס' דאינו יוצא בהם משום שמחה רק כשהקריבם לשם שמחה ובשעה ששוחט ומקריב כונתו לשם שלמי שמחה ג"כ אף אם ישאל על הנדר הראשון מה שעשה אותם לנדרים ונדבות שוב יחול ההקדש לשם שלמי שמחה דהרי הקריבם לשם שלמי שמחה ג"כ וכיון שנשאל על הראשון שני חייל עליו וזה ברור:
וא"כ שפיר מותר להביא נדרים ונדבות לשם שלמי שמחה אף דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וגם השמחה היא משל גבוה מ"מ שוב מותר מטעם הואיל ואי בעי מיתשל עלה היינו שישאל על הנדר הראשון מה שעשאן מתחלה לנדרים ונדבות ולא שייך לומר דאם ישאל יהי' חולין בעזרה דהרי אף שישאל על הנדר הראשון מה שעשאן לנדרים ונדבות עדיין יחול הנדר השני מה שהקריבם לשם שלמי שמחה ולא יהיה חולין בעזרה ושפיר הקשו בתוס' דיוכל להביא נדרים ונדבות לשם שלמי שמחה אף דמשלחן גבוה קא זכו דשוב קשה דנימא הואיל ואי בעי מיתשל על זה דעשאם לנדרים ונדבות דאף אם ישאל עדיין לא יהי' חולין בעזרה כנ"ל:
והנה על גוף הקושיא דלא יתחייב מלקות בשוחט עולת נדבה דנימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה ואף לכתחלה יהי' מותר להקריב:
אפשר לומר דלאחר שחיטה לא מהני שאלה דהיכא דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה כאשר הביא הש"ך בסי' רנ"ה סק״ו בשם רבינו בצלאל אשכנזי והיכא דנשחט הקרבן בבית המקדש לא גרע מהיכא דאתי ליד גזבר והישועות יעקב בסי' תקי"ח ס"ק א' הביא ראיה מהרשב"ם בבבא בתרא דכתב דמהני שאלה לאחר שחיטה אך משם אין ראי' דדבריו המה בדף ק"כ ע"ב והוא מיירי לענין חולין בעזרה דלא הוי כאתי ליד גזבר אבל בנשחט בפנים יוכל להיות דלא מהני שאלה כמו באתי ליד גזבר:
וגם התוס' כתבו בכריתות בדף י"ג ע"ב דהיכא דנשחט ונקרב כהלכתו לא מהני שאלה אך משם אין ראיה דיוכל להיות דדווקא היכא דנשחט ונקרב כהלכתו אך מ"מ לשיט' האומרי' דהיכא דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה מסתבר' דנשחט בפנים לא גרע מהיכא דאתא ליד גזבר:
ואף למ"ד דאף דאתי ליד גזבר מהני גם כן שאלה מ"מ הואיל לא אמרינן היכא דאתי ליד גזבר כדאיתא בתוס' בפסחים בדף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל ואי בעי מתשל עלה דהיכא דאתי הקדש ליד גזבר לא אמרינן הואיל ודעתם דשפיר מהני שאלה אף באתי ליד גזבר אך דהואיל לא אמרינן א"כ היכא שנשחט הקרבן דלא גרע מהיכא דאתי ליד גזבר שוב לא אמרינן הואיל ולא קשה קושית המפרשים הנ"ל דנימא הואיל ואי בעי מתשל עלה:
אך הטעם דאתי ליד גזבר לא אמרינן הואיל דמרשות לרשות לא אמרינן הואיל וזה הוא היכא דיצא הדבר מרשות לרשות אבל נדרים ונדבות שישחוט אותם לשם שלמי שמחה שאף אם ישאל על מה שהפרישם מתחלה לנדרים ונדבות עדיין ישארו שלמי שמחה שמה ולא יצאו מרשות הקדש שפיר אמרינן הואיל ואי בעי מתשל על האיסור דהקרבת נדרים ונדבות:
וגם לדעת האומר דהיכא דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה והביא ראי' ממאי דאיתא בגמרא בנדרים דהיכא דאתי ליד כהן לא מהני שאלה בארתי בחידושי בענין אגלאי מלתא למפרע דהוי הטעם כמו שהביא הר"ן בנדרים בדף פ"ה דהיכא דאסר עצמו דבר בקונם דנעשה הפקר כמבואר ברשב"א וזכה בו אחר אף שנשאל אח"כ על הקונם לא יוכל להוציא מיד הזוכה אע"פ שהאיסור הלך ע"י שאלה קנין ממונו אינו בטל ע"י שאלה ואמרתי דזה הטעם דתרומה דאתי ליד כהן לא מהני שאלה דלא מהני שאלה אף לענין איסור אף דבנדר מהני שאלה לענין האיסור דשם האיסור וההפקר המה שני דברים אבל בתרומה ליד כהן זאת הוא מצות ההפרשה ליתן התרומה ליד כהן וכיון שלא יוכל להפקיע ממונו של כהן ממילא אף האיסור נשאר וה"ה בהקדש דאתי ליד גזבר כאשר בארנו שם דברי הפוסקים דהקדש ג"כ תורת ממון עניו ולכל הנ"ל בנדרים ונדבות ששחט לשם שמחה ג"כ יוכל לשאול על הנדרים ונדבות כנ"ל כיון דאף שישאל על הנדרים ונדבות עדיין ישארו שלמי שמחה ולא יופקע ההקדש מעליהם אך אם לא ישאל יהי' נדרים ונדבות וגם שלמי שמחה ואם ישאל לא יהי' רק שלמי שמחה לחוד ולענין ממון הקרש אין נ"מ שפיר אמרינן הואיל ואי בעי מתשל לענין האיסור דנדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט ודו"ק:
אך קושיא זו ג"כ לא קשה רק לבית הלל אבל לב"ש לא קשה דהמה סוברים אין שאלה בהקדש:
אך לפי כל הנ"ל שבארנו עכ"פ מותר לשחוט נדרים ונדבות ביו"ט לשם שלמי שמחה א"כ יוקשה בדף י"ט דקאמר דפליגי למיקם עלה בכל תאחר דמי שעליו להביא תודה בחג הסוכות ע"כ מחויב להביאה בסוכות דבפסח ועצרת לא יוכל להביאה ויעבור על בל תאחר וקשה דהא יוכל להביאה בעצרת אף שהיא יו"ט ויביא אותה גם לשלמי שמחה כנ"ל:
אך אפשר דבתודה אינו יכול להביא משום הלחם דהלחם אינו יכול להביא כמו שני לחם דעצרת דאינם דוחים ובלחם לא שייך להביא משום שמחה דאין שמחה אלא בבשר ושפיר ניחא מאי דקאמר ר"ש כל שבא בחג המצות היינו שאר קרבנות חוץ מתודה בא בחג המצות ובחג השבועות ולא קשה קושית התוס' דהא נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דכל שאינו תודה מותר להקריב לשם שלמי שמחה אך כל שאינו בא בחג המצות הוא תודה שאינו בא משום חמץ שבה אינו בא בחג השבועות ג"כ והארכתי בזה אך יען כי מצאתי שקדמוני בצל"ח בזה קצרתי:
סימן ז
והנה על דברי הגאון מו"ה עקיבא איגר הנ"ל שהבאתי לעיל בסי' ד' דכ' דהיכא דמדאוריי' מותר לעשו' דבר זה אף שמדרבנן אסור אמרינן הואיל ואם עבר ועשה יהי' בזה צורך והביא ראי' לזה דאל"כ מי שדר חוץ לתחום דלא יוכלו האורחים לבוא ביו"ט שוב לא יוכל לעשות עירובי תבשילין דאסור לבשל מדאורייתא דלא שייך הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי' לי' אך ע"כ מטעם הואיל ואם יעברו ויבואו לתוך התחום:
הנה מאז נסתפקתי בעצמי בזה היכא שדר בכפר ולא יוכלו אורחים לבוא אם שייך בזה הואיל דאם הפירוש הואיל ומקלעי לי' אורחים שעדיין האורחים יכולין לבוא באמת או הפירוש אולי היה כאן אורחים היה מותר גם עתה מותר מדאורייתא דמלאכה כזו שלפעמים היא מותרת לא אסרה התורה:
והנה מסוגית הגמרא גבי הואיל דקאמר הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ואתי עשה ודוחה ל"ת כפירוש הריב"א ולא יהי' חייב מלקות גם עתה אינו חייב נראה דהפירוש כיון דאם היה כאן דם צפור לא היה חייב אבל אין הפירוש דיוכל להתרמות עוד כאן דם צפור וידחה העשה הל"ת ואינו חייב מלקות דהא אף כשיתרמי אח"כ דם צפור לא יפטור ממלקות משום דחיות העשה הל"ת דלא הוי בעידנא כדאיתא בביצה דדווקא היכא דבעידנא דכתיש קא מכסה דוחה העשה הל"ת:
וכן משמע מלשון התוס' בד"ה אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וז"ל אם היה דם צפור במקום חרישה ובכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם:
וכן נראה מבואר בפני יהושע בביצה בדף ח' יעו"ש. וכן נראה מבואר יותר לשיטת התוס' בפסחים בסוגיא דהואיל בשם הרשב"ם דהפירוש הואיל וחזי לכיסוי דם צפור היינו דאז יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה והתם בוודאי הפירוש הואיל דאם היה כאן דם צפור מכבר לא הואיל שאם יהיה כאן אח"כ דם צפור דלא משום זה יהי' מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דבשעת החרישה הי' צריך לגופה:
וא"כ כיון שנראה דהפירוש מהואיל וחזי לכיסוי דם צפור אלו הי' כאן דם צפור לא משום שיבוא כאן באמת עוד דם צפור:
א"כ ה"ה התם מאי דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים היינו אולי היו כאן אורחים לא שבאמת יבואו אורחין וא"כ אף בשובת חוץ לתחום שייך הואיל אם היו כאן אורחים:
שבתי וראיתי בטורי אבן בחגיגה שם במהדורא בתרא בדף פ"ו שעמד בחקירה זו וגם דבריו המה קשים מאוד יעו"ש: