נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בסוגיא דשנים אומרים מת
סימן א
שם בכתובות בדף כ"ב ע"ב שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה וכו' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עלי' באשם תלוי קאי אר' ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה וכו' אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגמה בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי וכו' ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוי לי' חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:
והתוס' הקשו בד"ה כגון שניסת לאחד מעדיה והא דתנן בפרק שני דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דשם לא מיירי ששנים מעידים כן דבשום מקום אין שנים חשודין:
וקשה לפי דברי' מאי דמוקי בעד אחד אמאי צריך בע"א אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דתצא משום דתרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי לי' חד ואין דבריו של אחד במקום שנים הא אפילו לא הוי רק ספק השקול יוקשה באשם תלוי קאי וכאן לא יהי' אפשר לומר דניסת לאחד מעדים דמת הרגתיו לא ישא את אשתו דבשלמא בשנים לא חשידי דכאן דמיירי בעד אחד שפיר חשוד וראיתי בפוסקים שנתעוררו כעין זה:
ואפשר לומר דהנה התוס' ישנים הקשו הכא דנראה דמיירי דלא הוחזקה באשת איש רק ע"פ אלו דקאמר תרוייהו באשת איש קא מסהדי וקשה דלהמני' לעד מר נתגרשה במיגו דאי בעי לא אמר כלל שהיא אשת איש אך מורינו הריטב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל כתבו סברא חדשה דכל עד שאינו נאמן מצד עדותו אף דאית לי' מיגו אינו נאמן דהתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר שיהי' נאמנים על פי דיבורם ולא ע"פ מיגו והרמב"ן תירץ בזה בבבא בתרא קושית התוס' גבי תרי ותרי דלהימני לבתראי במיגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא ובסוגיא דשליח נעשה עד כתבו הרמב"ן והריטב"א דלפי זה יוקשה מאי דקאמר התם מיגו דיכלו לומר אהדרינהו ללוה יוכלו לומר פרענו למלוה והא העדים אין נאמנים במיגו ותרצו דדוקא היכא דהעדים מצד עצמן אינו מועיל אף המיגו לא מהני אבל היכא דהעדות מצד עצמו מהני כמו שם בשליח אך דאמרינן דהוי נוגע בעדותו כקושית הגמרא שם ע"ז שפיר קאמר כיון דאיכא להם מיגו אינם נוגעים דהמיגו מסלק הנגיעה ושוב העדות מצד עצמו כשרה עכ"ד ז"ל:
ומעתה יתיישב הכל בטוב טעם דלא קשה קושית התוס' דלהימני להעד האומר נתגרשה במיגו דאי בעי לא אמר שהיתה אשת איש דכיון דהעדות מצד עצמו אינו מועיל דהוי אחד נגד שנים אף המיגו לא מהני דאין העד נאמן בתורת מיגו (ואף דבעדים שאמרו כת"י הוא ואנוסים היינו באין כת"י יוצא ממקום אחר שפיר מהימני שם שאני דלמעקר סהדותא קא אתי דלא הוי עדות כלל מעולם כיון דהוי אנוסים כמבואר בראשונים:
ומעתה מיושב גם קושיא הנ"ל שהקשינו דלמה לי' להגמרא לומר הטעם דאין דבריו של אחד במקום שנים בלאו הכי כיון דלא הוי רק אחד תצא משום דבאשם תלוי קאי ובניסת לאחד מעדים שוב מת הרגתיו לא ישא את אשתו ולפי הנ"ל ניחא דהטעם דמת הרגתיו לא ישא את אשתו הוא משום דהוי נוגע בעדות כדברי הפ"י בתוס' בד"ה כגון שניסת וא"כ אם לא הוי הטעם דחד כנגד שנים שפיר משכחת לה בנשאת לאחד מעדים ואי משום דמת הרגתיו לא ישא את אשתו הא זה לא הוי רק מטעם נוגע שוב מהני המיגו דאי בעי לא הי' אומר כלל שהיא אשת איש והמיגו מסלק הנגיעה ושוב עדותו מצד עצמו מהני אבל כאן דקאמר אין דבריו של אחד במקום שנים העדות מצד עצמו אינו מועיל ולא מהני מיגו ודו"ק:
והנה על גוף קושית התוס' דהקשו איך משכחת לה שנשאת לאחד מעדים הא מת הרגתיו לא ישא את אשתו תמה הרב הגאון מו"ה אברהם ברודא דהא קי"ל שם ביבמות דאם נשאת לא תצא ומאי מקשים דהא כאן מיירי לענין אם נשאת לא תצא ושפיר משכחת לה שנשאת לאחד מעדים הובא דבריו בשו"ת ח"צ ובפ"י:
ומה שנראה לי דהנה שם ביבמות בדף כ"ד ע"ב איתא הנטען על השפחה ונשתחררה הרי זו לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו הנטען על אשת איש אע"פ שכנס יוציא ואח"כ איתא במשנה שני' מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ושם במשנה שלישית החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואיתא שם בגמרא על הך דינא דחכם איבעי' להו כנס מה שיוציא ר' כהנא אמר כנס מוציא רב אשי אמר כנס אינו מוציא תני להו ר' זוטא כדברי האומר כנס אינו מוציא אמרו לי' רבנן לרב אשי גמרא או סברא אמר להו מתניתן הוא הנטען משפחה ונשתחררה מנכריות ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמא ברינון לא מפקינן ה"נ לא מפקינן:
וכתבו שם בתוס' בד"ה אמר להו מתניתן הוא וז"ל ולנטען על אשת איש (דהדין הוא דכנס יוציא) לא דמי דהתם בדין הוא שיוציא דאם הוא אמת אסורה לי' אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגרשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא פירוש ולא יהי' רק חשד יעו"ש:
ולפי דבריהם ה"ה בעד שמעיד שמת בעלה דג"כ אם הוא מעיד משום נגיעה אסורה לי' הי' ג"כ כדין שיהי' כנס מוציא אך ברמב"ם ובש"ע פסקו דאף בזה אם כנס אינו מוציא וקשה לשיטתם מ"ש מנטען על אשת איש ותירץ בחלקת מחוקק באה"ע בסי' י"ב ס"ק א' וז"ל מ"מ יש לחלק דהיכא אם הלעז אמת אסורה לבועל ודאי כמו נטען על אשת איש הדין דתצא אבל גבי מביא גט ועד המעיד שמת בעלה אף שהשליח והעד משקרים מ"מ אפשר שהגט נכתב לשמה והבעל מת לא תצא עכ"ד:
ומעתה אומר אני דזה הוא היכא שהוא מעיד מת וליכא מי שאומר עכ"פ לא מת אבל היכא דשנים אומרים מפורשנים אומרים לא מת שפיר היכא דזה שאומר מת נשא האשה שפיר מוציאין דאם הוא משקר בעדותו הבעל בוודאי לא מת דהרי איכא שני עדים שאומרים לא מת אך כיון דאיכא שנים האומרים מת הוי תרי נגד תרי והוי ספק אבל אם זה האומר מת משקר מחמת שרוצה לישא אותה שוב בוודאי לא מת דהרי איכא שני עדים שאומרים לא מת ושפיר הדין דתצא שפיר מקשים בתוס' דמת הרגתיו לא ישא את אשתו:
ולפי זה ניחא ג"כ מאי דמתרצים דבשנים לא חשידי ולא קשה כנ"ל דא"כ היכא דאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דליכא רק אחד שוב לא ישא את אשתו ולא הי' צריך לומר הטעם דאין דבריו של אחד במקום שנים רק דבאשם תלוי קאי ולא משכחת לה שנשאת לאחד מעדיה כנ"ל:
ולפי הנ"ל ניחא דהיכא דליכא רק חד נגד חד זה שאומר לא מת מצד עדותו אינו נאמן דעד אחד אינו נאמן ואסור אך שממילא נשארה באיסורה הראשון ושפיר אף אם זה האומר מת נשאה לא תצא כמו באומר מת בעלמא דעדות האומר לא מת לא מעלה ומוריד כלל ודו"ק:
סימן ב
עוד אפשר ליישב קושית הגאון הנ"ל ממאי דמקשה התוס' ממת הרגתיו לא ישא את אשתו דהא אם נשאת לא תצא דהנה הפ"י כתב הטעם דבמעיד על האשה לא ישאנה משום דהוי נוגע וחקר אם כן אמאי בדיעבד לא תצא:
ונראה כפי מאי דאיתא בסנהדרין לענין פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו לרבא דאמרינן פלגינן דיבורי' פלוני בא על אשתי מצטרפין להורגו אבל לא להרגה פשיטא מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל ופירוש רש"י אצל אשתו לא אמרינן אדם קרוב לענין פלגינן דיבורא והואיל מהימן אהאי דיבורא למקטל לחברי' לקטיל נמי לדידה קמ"ל והתוס' הקשו דהא משנה הוא דבעל כאשתו לענין עדות ופירוש בחידושי הר"ן דממ"נ כאן אי לא הוי אמרינן פלגינן דיבורא הי' העדות מתקיים גם לגבי אשתו הואיל ונתקיים לגבי האחר וכן אח"כ שם בעי רבא פלוני רבע שורי ופשוט דאדם קרוב אצל עצמו ולא אצל ממונו ופירוש רש"י אע"ג דבכל מקום אין אדם נאמן לעדות ממונו ורובע ע"פ הבעלים אינו נסקל מ"מ הכא שהעיד גם על האדם ולא פלגינן דיבורי' מהימן גם על ממונו יעו"ש ברמב"ם ובכסף משנה ולחם משנה שהביא דעות בזה והנו"ב בסי' ע"ב האריך בסברא זו אליבא דשיטת רש"י דכל היכא דנאמן לאחד נאמן לכל יעו"ש:
וא"כ שפיר ניחא דמעיד על האשה אף דלכתחלה לא ישאנה משום חשד אבל אם נשאת לא תצא ולא קשה דהוי נוגע כקושית הפ"י דכיון דנאמן לאחרינא והותרה לעלמא מותרת גם לו דאי אפשר לחלק עדותו אבל בנ"ד דלעלמא אסורה דבאשם תלוי קאי רק לעד המעיד מותרת ושוב קשה דהוא הוי נוגע ומש"ה במעיד עלי' לא ישאנה ושפיר אף בדיעבד תצא דאינו מתירה רק לדידי' והוא נוגע ודו"ק:
ובפשטתו נוכל לומר כיון דאסורה לכל העולם רק לעד המעיד מותרת הוי נוגע ממש ודו"ק:
סימן ג
שם בכתובות בדף כ"ג בסוגיא דתרי ותרי על מאי דקאמר שם אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:
והקשה בשיטה מקובצת בשם שיטה ישינה דלמה לי' האי טעמא דאין דבריו של אחד במקום שנים אף אם הוי חד כנגד חד אוקמי על חזקת אשת איש:
אך הנה הראשונים כתבו דחד אמר נתגרשה וחד אמר לא נתגרשה היינו דמחולקים בקרוב לו או לה דעבידי דטעו דאם מכחישים בקידושין ע"כ אחד מהם פסול ולא תוכל להתחזק באשת איש אפומייהו והנה בקרוב לה דמגורשת הוא רק מדרבנן דד' אמות שקונה הוא רק מדרבנן והקשה הר"ן אמאי מהני מדאורייתא ותירץ הר"ן בגיטין דחכמים הקנו לה הד' אמות שיהי' חצר שלה מדאוריי' והרמב"ן בגיטין תירץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה והקשיתי דא"כ הך דאומר קרוב לה שוב לא הוי חזקת אשת איש דאפקעינהו לקידושין מעקרא והגמרא קאמר ביבמות בדף ל' ע"ב דבגירושין ספק קרוב לה עומדת בחזקת אשת איש וראיתי אח"כ במקנה בקונטרס אחרון בסי' ל' סק"ד שעמד בזה:
והנה מאז מלתי אמורה בדבר הזה וכוונתי לדעת הג' הצדיק מו"ה ישעי' אבדק"ק פראגע והוא קלסו מאד על דברי הרשב"א שהביא השיטה מקובצת בכתובות בדף ג' עד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן ופירוש רש"י בשבת דהוא משום אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והקשה על מה דאיתא ביבמות בפרק האשה דאמרו לה מת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה והולד ממזר וקשה אמאי תצא ואמאי יהי' הולד ממזר הא כיון דהוי עד מיתה כדקאמר הגמרא ל"ש אלא שניסת בעד אחד אפקעינהו רבנן לקידושי מני' ולא הוי הולד ממזר ותירץ הרשב"א דלא אפקעינהו רק משום דלפי סברתם בודאי העד אומר אמת משום דאשה דיקא ומנסבה אך דהתורה לא האמינה לעד אחד ותשאר עגונה ולזאת הפקיעו הקידושין אבל היכא שנחקר אח"כ ששקר העיד והבעל חי לא הפקיעו הקידושין:
ואינו מובן דאם הבעל מת בל"ה מותר ואם הבעל חי לא הפקיעו הקידושין:
אך הנה הא דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דהוי נגד החזקה דהוי אתחזיק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים והנה ההגהות מיימוני בתשובותיו להלכות אישות סי' ב' הביא היכא דאחד שלח שליח לקדש אשה ושעה השליח שבמקום שהיה לו לומר הרי את מקודשת לפלוני חמר הרי את מקודשת לי ומסופק אם נאמן לומר שטעה כיון שהוי נגד החזקה שהוחזקה לאשת איש עמו וכתב דהא דאין עד אחד נאמן באתחזיק איסורא היינו אף אם לפי דבריו הי' כאן חזקת איסור אך שאמר שעתה נשתנה מקדמותו אבל אם כפי שהוא אומר ולפי דבריו לא הי' כאן מעולם חזקת איסור שפיר מהימן והובאו דבריו בש"ש ש"ו פ"ז ופלפל בדבריו:
וא"כ שפיר נוכל לומר דבאמת רבנן לא הפקיעו הקידושין רק היכא שהבעל מת ואנו אומרים שהאמת כדברי העד אבל היכא שהבעל חי לא הפקיעו הקידושין ושפיר מהני הפקעות הקידושין אם הבעל מת לענין זה שיהי' נאמן העד לומר מת דלא הוי נגד חזקת איסור אשת איש דכיון דאם אמת הוא כדבריו דמת הבעל לא היתה מקודשת מעולם ושפיר נאמן לומר שמת הבעל דלא הוי נגד החזקה שהרי כפי דברי העד לא היתה מקודשת מעולם אבל אם נתברר אח"כ ששקר העיד והבעל חי לא נפקע הקידושין:
אך עדיין יש לדון בדבר לפי דברי הש"ש ש"ו פרק ד' דהקשה על דברי הרב הנ"ל ממאי דאיתא בפרק האשה רבה מידי דהוי אטבל וקונמת וכו' קונמות אי דידי' משום דבידו לאתשולי עלי' אי דאחר דאמר אתשל מרי' עלה היא גופא מנלן והקשה דהתם ג"כ היכא דאתשל מרי' עלה הרי החכם עוקר הנדר מעקרו ולא הי' מעולם איסור עליו ותירץ לחלק בין היכא דלפי דברי העד מעולם לא חל כלל איסור ע"ז אבל כאן שפיר הי' מתחלה איסור אך עתה נפקע למפרע ונעקר מעיקרא שפיר מקרי חזקת איסור דעכ"פ מעיקרא הי' איסור עליו:
וא"כ ה"ה בעד מיתה אף דאם מת אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' מ"מ קודם דאפקעינהו רבנן לקידושין הי' כאן חזקת איסור ואף דכפי דברי העד אפקעינהו למפרע מקרי חזקת איסור:
עוד נראה לומר דכל דבר שהוחזק לפנינו כך וכך מקרי חזקת איסור אף שאנו מסופקין על גוף החזקה אם הוחזק באמת מ"מ כל מה שנתחזק לפנינו ואנו מחזיקין אותו בכך מקרי אתחזיק כדמצינו בהרבה מקומות וכאשר תירצו בכמה מקומות דאף דהחזקה הוי ע"י עד אחד או ע"י רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כיון שכבר נתחזק כן לפנינו אזלינן בתרי':
וא"כ ניחא בהקדש אף דהוא אומר דאתשל מרי' עלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו ולפי דבריו לא הי' הקדש כלל מעולם מ"מ כיון שכבר נתחזק לפנינו בהקדש ואנו החזקנו אותו בהקדש הוי חזקת איסור וא"כ ה"ה בעד מיתה ניהו דאם אמת דמת אפקעינהו לקידושין מיני' מ"מ כיון שעד עתה החזקה לפנינו באשת איש מקרי חזקת איסור מאשת איש:
ומעתה ניחא קושיא הנ"ל מאי דקאמר דאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה תרוויהו באשת איש קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי לי' חד והקשו כנ"ל דלמה לי' האי טעמא אף הוי חד כנגד חד מוקמינן לה אחזקת אשת איש:
ולפי הנ"ל ניחא דהנה פרשו הקדמונים דהא דאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה מיירי דמחולקים בקרוב לו או לה דיוכל להיות דטעו אבל אם מחולקים בגירושין ממש לא נוכל לומר תרוויהו באשת איש קא מסהדי כיון דחד מינייהו פסול לא יוכלו להצטרף לעדות אחת וכיון דמיירי בקרוב לו לא הוי חזקת אשת איש לפי מה שפרשו המפרשים הובא בשיטה מקובצת דהא דאמרינן תרוויהו באשת איש קא מסהדי היינו בזה עצמם שאומרים שנתגרשה מודים שהיתה מתחלה אשת איש כיון שנתגרשה ולא נתחזקה באשת איש רק על פי אלו העדים:
וא"כ לא נוכל להעמיד על חזקת אשת איש דזה דאמר קרוב לה אפקעינהו רבנן לקידושין מינה ולא היתה מעולם בחזקת אשת איש ולא נוכל לומר דמ"מ הוי בחזקת אשת איש דעד עתה הוחזקה באשת איש דהא אשה זו לא נתחזקה עד עתה לפנינו בחזקת אשת איש אך עתה ע"פ אלו העדים נתחזקה באשת איש כיון שאומר שנתגרשה מודה שהיתה אשת איש ועתה בדיבור זה לא נתחזקה באשת איש שהרי הוא אומר שנתגרשה בקרוב לה ואפקעינהו לקידושין מינה ולא מקרי חזקת אשת איש שמתחלה לא הוחזקה באשת איש וגם עתה ע"פ דיבורם לא הוחזקה ואינו אסור בתורת חזקה רק משום שזה שאומר נתגרשה הוי חד ואין עד אחד נאמן בגירושין ואינו נאמן כלל לומר שנפקעו הקידושין אבל אם היינו אומרים שאחד נאמן והוי חד נגד חד לא הוי עוד חזקת אשת איש ודו"ק:
סימן ד
שם ביבמות בדף פ"ח מאי דקאמר הגמרא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכא דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעדי' ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דדפנו אלא לאו דניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן מיני' איסור כהונה שאני ופירוש רש"י אלא לאו כה"ג דניסת מתחלה לאחד מעדי' ואח"כ באו עדים שהי' חי באותו שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה והיינו כיון דהעדים האחרונים אומרים ג"כ שעתה מת מותרת לישראל אך לכהן אסור כיון שנשאת בעת שבעלה הי' חי ונאסרה משום זונה והנו"ב במהדו"ת בסי' כ"ג הביא מה שהקשה לו הגאון מו"ה משה מינטץ לשיטת הר"א ממיטץ בסוף נדרים על מה דאיתא התם האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת והקשו הקדמונים דהא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ הר"א ממיטץ דבאיסור כהונה לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין ואין האיסור על הנשים אך היכא דהיא פסולה והוא מוזהר עלי' אז אמרינן כשם שהוא מוזהר כך היא מוזהרת וא"כ באומרת טמאה אני לך שאין הוא מוזהר עלי' שאין מחיוב להאמין לה וכיון שאין הוא מוזהר אין איהי מוזהרת ולפי זה קשה כאן דמיירי לענין איסור כהונה כאשר פירוש רש"י דבעדים האחרונים אומרים ג"כ שעתה מת אך שחי הי' באותו שעה ואסורה משום זונה וקשה כיון דהבעל הוא העד אומר ברי לי ואין איהו מוזהר אף היא אינה מוזהרת ולמה לי דאמרה היא ג"כ ברי לי:
אך הנה הקשיתי בסוגיא זו תמי' עצומה מה שכתב רש"י כיון דהעדים אומרים שחי הי' באותו שעה ועתה מת לישראל מותרת אם נשאה ישראל רק אם נשאה כהן אסורה וקשה דהא אף אם נשאה ישראל ג"כ אסורה לו דהא כתיב ונטמאה ונטמאה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. והנה גמרא דילן פליגי עם הירושלמי היכא דהבועל הי' מזיד והאשה היתה אנוסה דאז לבעל אינה אסורה דהרי אנוסה היא אם אסורה לבועל לשיטת הגמרא שלנו אינה אסורה לבועל כדקאמר בסוגיא דפתח פתוח וכי תימא מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה התם אונס הוי אף שהוא הי' מזיד כיון שהיא היתה אנוסה אינה אסורה לבועל דלא שייך לומר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כאשר האריך בזה המשנה למלך אמנם בירושלמי בפרק כשם איתא דאף דהיא אנוסה כיון שהבועל היה מזיד אסורה להבועל:
וא"כ לשיטת הירושלמי בוודאי קשה דכשם שאנו אוסרין אותה לבעלה כהן משום זונה כן אסורה אף לבעלה ישראל מההוא טעמא דמה שאתה אוסרה לבעלה כהן דחיישינן שמא האחרונים אמרו אמת והבעל הי' חי באותו שעה א"כ אף אם בעלה שנשאה עתה הוא ישראל ג"כ אסורה לו דאם עדות האחרונים אמת המה העידו שקר שאמרו שאז מת וכאן מיירי בנשאת לאחד מעדי' וכיון ששקר העיד הי' מזיד דכל שאילו לא ידע הוא שמת אז היתה אסורה לו מאז שהרי שנים אמרו לא מת וכיון שהוא הוי מזיד אסורה לו אך לשיטת הגמרא שלנו ניחא דאף שהבועל הוי מזיד כל היכא שהיא היתה שוגגת מותרת ונוכל לומר שהיא היתה שוגגת אף דע"כ מיירי דאמרה גם היא ברי לי הא רש"י פריש באומרת ברי לי אילו היה קיים היה בא אבל בברור גמור לא ידעה א"כ שפיר היא היתה אנוסה ושפיר לשיטת הגמרא שלנו בבעל ישראל מותר ואינה אסורה להבועל אף אם עדים האחרונים אומרים שמעיקרא היה חי ועתה מת מ"מ היא סברה שמת והוית אנוסה ומותרת להבועל אך לשיטת הר"ן דפריש באומרת ברי לי ממש א"כ שפיר אף היא מזידה אם נחוש שהאחרונים אומרים מת וחי היה באותו שעה ואסורה לבועל:
אך עדיין אפשר לומר דהיא מקרי אנוסה דניהו דהיא משקרת במה שאומרת ברי לי מ"מ היכא שנשאת ואח"כ באו עדים מתחלה היתה מותרת אף בלא ברי שלה וע"ז אפשר לומר דגם הוא לא הוי מזיד לפי מה שהביא הר"ן על קושית התוס' על הך תירוצא דנשאת לאחד מעדי' הא מת הרגתיו לא ישא את אשתו ותירץ דמיירי דאיכא שנים חוץ ממנו וא"כ ג"כ היכא שנשאת ואח"כ באו עדים לא הוי הוא מזיד אף אם הוא משקר בברי שלו מ"מ היה בלעדו שני עדים שהעידו על מיתת הבעל והיה מותר בה ואף בלא שיטת הר"ח ולא הוי רק אחד חוץ ממנו מ"מ גם בעד אחד אומר מת ג"כ נאמן ונוכל לומר דלא הוי מזיד אף אם משקר בברי שלו אך לפי מאי דמתרץ דמיירי בבאו עדים ואח"כ נשאת שפיר הוי שניהם מזידים דכל שלא אמרו שניהם בברי לי היו אסורים ובאשם תלוי קיימא אך ההיתר בשביל שאמרו ברי לי ואם שקר הוא הי' אסורה והוי מזיד ואסורה לבועל ואף אם בעלה ישראל ג"כ אסורה לו אם לא לשיטת רש"י דאומרת ברי לי אילו היה קיים היה בא כנ"ל:
וראיתי אח"כ בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר שהתחיל להעיר בקושיא זו ומה שנראה לפענ"ד דהנה הפ"י כתב דטעם דר' מנחם בר יוסי דאמר תצא היא בשביל חזקת איסור אשת איש והוא לא סבירי לי' הך סברא דדייקא ומנסבא מרעי לי' לחזקת איסור אשת איש יעו"ש דבריו בכתובות:
א"כ לכאורה קשה על הך סוגיא דדפנו כאשר פירוש רש"י וכן מבואר בפשט הגמרא מיירי דלשוק בוודאי מותרת רק אם בעלה כהן אסורה משום זונה משום דעתה וודאי מת וא"כ כיון שבעלה עתה וודאי מת ליכא כאן חזקת איסור אדרבא לענין לאוסרה לכהונה יש לה חזקת היתר לכהונה ויהי' הדבר תלוי אם מחזיקין מאיסור לאיסור וכפי פשטות הסוגיא ביבמות בדף ל' ע"ב אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת היינו בספק אם נתגרשה הערוה יש לה חזקת היתר לשוק שכל זמן שהערוה לא נתגרשה הי' לה חזקת היתר לשוק אחר מיתת בעלה אף שבחיי בעלה היתה אסורה משום אשת איש מ"מ הי' לה חזקה לכשיסתלק איסור אשת איש תהי' מותרת לשוק וה"ה כאן לענין איסור כהונה הי' לה חזקה לכשיסתלק איסור אשת איש תהי' מותרת לכהונה ועתה נסתלק איסור אשת איש שמת בעלה וכיון דליכא חזקת איסור ואדרבא חזקת היתר איכא אמאי תצא:
אך לפי שהורה לנו הרמב"ן בתולדות אדם שם ביבמות על קושית התוס' שם דאמאי אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דבחייו היתה אסורה משום אשת איש ובעלמא מחזיקין מאיסור לאיסור כדאמרינן בחולין בדף ט' בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת משום אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה דמוקמינן לה בחזקת איסור וחוששין לנבילה אלמא מחזיקין מאיסור לאיסור ולאו קושיא הוא דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה אבל הכא אי אפשר שלא תצא מתחת בעלה שלא תהי' מותרת לשוק הלכך בחזקת היתר לשוק עומדת עכ"ד:
וכונות דבריו דשם בחזקת היתר לשוק שפיר הוי חזקת היתר דהי' לה חזקה לכשיסתלק איסור הראשון שהיא אשת איש תהי' מותרת אבל בבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת אין לה חזקה לכשיסתלק איסור אבר מן התי תהי' מותרת דהא יוכל להסתלק אבר מן החי שלא ישאר היתר ויבוא איסור אחר תחתיו שיסתלק אבר מן החי ע"י שתתנבל או תטרף ושפיר מעמידין על חזקת איסור:
ולפי זה שפיר ניחא דאף באיסור כהונה איכא חזקת איסור הראשון דגם שם לא נוכל לומר דכשיסתלק איסור אשת איש תהי' בוודאי מותרת לכהונה דהא אם יסתלק איסור אשת איש ע"י גירושין תהי' אסורה לכהונה ולא שייך לומר דהיתה עומדת בחזקת היתר לכהונה בחיי בעלה:
וא"כ זה ניחא לענין איסור כהונה אבל לענין הספק שנימא שאף לבעלה ישראל אסורה דשמא הי' בעלה תי בשעה שנשאה וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דהא ע"ז שפיר איכא לה חזקת היתר דע"ז שפיר הי' לה חזקת היתר כשימות בעלה תהי' מותרת לכל אדם ועכ"פ חזקת איסור אין כאן דאיסור הראשון מאשת איש נסתלק ואין מחזיקין מאיסור לאיסור:
אך הנה הפ"י כתב בכתובות דאף היכא דליכא חזקת איסור מ"מ בפלגא ופלגא ג"כ הוי איסור אם לא היכא שאומרת ברי ואף אם הוי חזקת היתר מ"מ תרי ותרי הוי עכ"פ ספק דרבנן ומדרבנן אסור בספק השקול אך לזה מהני ברי לי:
וא"כ שפיר ניחא דאצטרך לומר באומרת ברי ולא קשה קושית מהר"ם מינטץ דבאיסור כהונה בהוא אומר ברי די אף שהיא אינה אומרת ברי דכל שהוא אינו מוזהר אף היא אינה מוזהרת ולפי הנ"ל ניחא דבאינה אומרת ברי לי מ"מ תרי ותרי הוי ספק דרבנן ואסור:
סימן ה
עוד אפשר לומר דהנה הקשיתי לפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו ליבמות בדף צ"ג ע"ב דמשום הכי באמרה האשה מת בני ואחר כך מת בעלי ורוצית להתיבם אינה נאמנת משום דבזה לא שייך דייקא ומנסבא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה שתצא מזה ומזה דהרי בלאו הכי מת בעלה ושמא רחמא לי' ליבם מעלמא עכ"ד:
והנה התוס' בכתובות בדף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינן לי' הקשו דאמאי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לא תצא ולא מוקמינן אחזקה ותירצו דדייקא ומנסבה מרעי לי' לחזקה וחזרו והקשו דהא בנשאת ע"פ שנים עדים הדין דלא תצא ושוב לא דייקא ותירצו כיון דאיכא שני עדים המכחישין שוב הוי הדין דתצא היכא דבא בעלה כיון דבשעת הנשואין לא הי' דבר ברור:
וא"כ מעתה בנ"ד שהעידו עדים שמת בעלה ואח"כ באו עדים השנים ואמרו שחי הי' באותו שעה רק עתה מת דהספק הוא רק לכהן כאשר פירוש רש"י בזה שוב קשה דנעמיד אותה על חזקת איסור ולא שייך דייקא ומנסבא דאימת נימא דייקא אם בשעה שבאו עדים הראשונים ולא היו עוד השניים כדמוקי לה בתחלה דמיירי דניסת ואח"כ באו עדים אז לא דייקא דלא יהי' הדין דתצא דניסת בהיתר שלא היו עוד שנים המכחישים ואם נימא דייקא אחר שבאו עדים השניים דאם תשב אז תחת בעלה שפיר יהי' הדין דתצא מזה ומזה כיון שכבר איכא עדים המכחישים אז שוב לא דייקא דהרי העדים השניים אומרים שעכ"פ עתה מת ושוב לא שייך דייקא משום דתצא מזה ומזה דהא בל"ה עתה הבעל מת כדברי הרמב"ן הנ"ל ולבעלה השני בל"ה אסורה כיון שכהן הוא והוא תמיה עצומה:
והראו לי שכוונת בזה לדעת הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל:
אך לפי מה שנסתפקתי לעיל דלענין איסור כהונה ליכא כלל חזקת איסור ניחא:
והנה היכא שאנו מסופקין אם הבעל חי או מת בל"ה מעמידין על חזקת חי כאשר כתב הנו"ב כמה פעמים בתשובותיו אבל להיפך היכא שעתה בוודאי מת הבעל אמרינן שעוד מעיקרא מת כאשר כתבו התוס' בעירובין בדף ה' דכיון דהשתא בוודאי טמא מעמידין על חזקה דהשתא אך משם אין ראי' דהתם הוי לחומרא:
אך הנה הפ"י כתב בגיטין בדף מ"ז בתוס' בד"ה משום בת אחותו על מה שכתבו שם בתוס' דאם הי' הגט בלא זמן לא היתה חייבת מיתה ולא נעמיד אותה על חזקת אשת איש דמעיקרא משום דהשתא ודאי גרושה והקשה דהא חזקה דמעיקרא עדיפא ותירץ כיון דהיא טוענת ברי חזקה דהשתא בצירוף הברי עדיף טפי מחזקה דמעיקרא:
וא"כ שפיר ניחא כיון דעתה בוודאי מת הבעל ואיכא חזקה דהשתא דעתה מת אמרינן דמת מעיקרא אף דאיכא חזקה דמעיקרא דהי' חי כנגדה מ"מ שוב בצירוף הברי חזקה דהשתא עדיפא והיכא דעתה בוודאי מת הבעל דלא שייך דייקא שוב ליכא חזקה:
ומיושב קושית הגאון מו"ה משה מינטץ דלמה לי דאמרה ברי ולפי הנ"ל ניחא דאם לא אמרה ברי שוב קשה דכאן לא שייך דייקא כנ"ל דכיון דעתה ודאי מת הבעל לא שייך דייקא ומעמידין על החזקה אך כיון דעתה בודאי מת ואיכא חזקה דהשתא דמת שוב מהני בצירוף הברי וע"כ צריך לומר דמיירי באומרת ברי וברי שלו לא מהני לזה דברי שלו אצטרך שיהי' תרי ותרי ויהי' ספק השקול ולא מהני ברי שלו להכריע החזקה:
ובזה יתיישב לנו דברי התוס' ביבמות בדף צ"ג גבי אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ואח"כ אמרו חילוף הדברים תצא ומקשה מאי חזית דסמכית אהנהו סמיך אהנהו והקשו בתוס' בד"ה מאי חזית דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואיכא לאוקמי בחזקת איסור ליבם ותירצו וז"ל ואומר ר"י דהיכא דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי לא ה"ל למימר תצא:
ודבריהם אינם מובנים דהרי בניסת לאחד מעדים והיא אומרת ברי לי ג"כ הקשו בתוס' כאן דנוקמי אחזקה והוצרכו לתרץ משום דדייקא ומנסבה:
ולפי הנ"ל ניחא דשם לא שייכא דייקא ומנסבה כנ"ל דהבעל כבר מת אך שם חזקה דהשתא סותר חזק' דמעיקרא שהרי עתה מת ובכה"ג שוב מהני ברי שלה ועדיין צ"ע מדברי התוס' ביבמות בדף ל"א:
סימן ו
עוד אפשר ליישב קושיא הנ"ל מדוע הוצרך הגמ' לומר דאיהי אמרה ברי לי דבהעד אומר ברי לי סגי דכל שאין הוא מוזהר אין היא מוזהרת:
וגם על הקושיא שהקשיתי לעיל דכיון דהעדים השנים אומרים שחי הי' באותו שעה ועתה מת שוב לא שייך דייקא דבשעה שבאו עדים הראשונים לא יהי' תומר בסופה כיון שנשאת ע"פ ב' עדים ובשעה שהשנים באו להכחישו שוב אומרים עתה מת ולא תפסיד מאומה וכיון דלא שייך דייקא שוב נעמיד על חזקת אשת איש כנ"ל:
אך הנה רש"י פירש באומרת ברי לי אילו הי' קיים הי' בא וכתב הר"ן בכתובות מאי דלא פירש ברי לי ממש וכתב ונראה שהזקיקו לומר כן דאילו באומרת ברי לי שמת תיפוק לי' שהאשה שאמרה מת בעלה נאמנת כדאיתא ביבמות ואין פירושו מחוור דוודאי כיון שאין יודעת הדבר בברור באשם תלוי קיימא אלא וודאי הכי פרישא באומרת ברי לי שמת שראיתיו שמת וכי אמרינן שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת היינו בדליכא עדים דמכחשי לה עכ"ד:
והנה התוס' דהקשו שם דנוקמי אחזקה כתבו וז"ל תימא דבחטאת קאי דהא מסקינן בפרק ד' אחין דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה ומאי משני נמי כשניסת לאחד מעדי' הא עד נמי בחנק קאי דאוקמי אחזקה ע"כ פירוש דבריהם דביבמות בדף ל"א קאמר שם הגמרא מתחלה דתרי ותרי הוי ספיקא דאוריי' וכת אחת הוי ספיקא דרבנן היינו היכא דאיכא חזקת היתר בכת אחת שמחולקים אחד אומר כן והשני מכחישו מוקמינן על חזקת היתר אבל בשני כתי עדים הוי ספיקא דאורייתא דניהו דאיכא חזקת היתר לא עדיף מעדים וכיון דאיכא עדים כנגדו הוי ספיקא דאורייתא ולא מהני חזקת היתר ואח"כ קאמר בגמרא דבשני כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאוקי תרי לגבי תרי ואוקי אשה אחזקתה היינו חזקת היתר יעו"ש וכתבו התוס' סברא זו לענין חזקת איסור דהוי להיפך דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן דמדאורייתא מוקמינין על חזקת היתר דאוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה הכא להיפך הוא דוודאי איסור הוא כיון דאיכא חזקת איסור ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא אף דאיכא חזקת היתר דנגד עדים אינו מועיל החזקה ועדיין הוי תרי ותרי והוי ספק ה"ה ביש חזקת איסור ג"כ הוי ספק ולא וודאי דחזקה אינו מועיל במקום עדים וכאשר האריך בזה גם הר"ן לעיל בדף כ"ב במאי דקאמר שם הגמרא אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו דדעת ר"ח דהיכא דהוי תרי ותרי מוקמינן על חזקה והרי"ף פסק דפסול מספק משום דסובר בשני כתי עדים ספיקא דאורייתא והביא הר"ן ראי' לדבריו מסוגיא דידן דקאמר ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואקשינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומאי קושיא תרי ותרי נינהו ואוקמי אחזקה רישא בחזקת פנוי' וסיפא בחזקת אשת איש אלא ע"כ דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מהני שום חזקה ונשאר ספק דתרי ותרי (והתוס' תירצו שם בדף כ"ג דעכ"פ תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן הוי בכל גוונא ספק השקול להחמיר):
ולפענ״ד נראה ברור דגם היכא שהיא אומרת ברי לי שמת בעלה ואיכא כאן תרי ותרי המכחישים זה את זה תלוי ג"כ בזה דלמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן אבל מדאורייתא מעמידין על החזקה דאוקי תרי להדי תרי ואוקמינן אחזקה דהוי כאילו אין כאן עדים כלל א"כ ה"ה היכא שהיא אומרת ברי לי אמרינן ג"כ אוקי תרי להדי תרי וכאילו לתנייהו לעדים כלל ושוב איהי נאמנת בברי שלה כאשר באמת כן הוא שיטת רש"י ז"ל דאילו אמרה היא ברי לי ראיתיו שמת הי' מהני אף דשנים אומרים לא מת ושנים אומרים מת כאשר פירוש הר"ן לשיטתו אך אם נימא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מהני שום חזקה כיון דאיכא עדים כנגדה ה"ה דלא מהני ברי שלה משום דאיכא עדים כנגדה ולא עדיף ברי שלה מעדים והרי איכא עדים כנגדה ותרי כמאה וזה ברור מאוד וזה הוא שיטת הר"ן:
וא"כ קושית התוס' ניחא ממ"נ דהקשו דנוקמי אחזקת אשת איש דממ"נ אם נימא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אין מעמידין על החזקה ואם נימא דתרי ותרי ספיקא דרבנן דאוקי תרי להדי תרי ואוקמי אחזקה שוב מהני ברי שלה כיון דהוי כליכא עדים והדבר ברור מאוד דהיכא דהיא אומרת ברי לי שראיתיו שמת דהיא מהימנת נגד החזקת אשת איש לא קשה דנימא דאוקי אחזקת אשת איש כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ונשאר הדבר על החזקה דהא כאן מצד החזקה הי' מהני ברי שלה וכאן אינו אסור מצד החזקה היכא דהיא אומרת ברי לי שראיתיו שמת דהיא נאמנית נגד החזקה:
אך עכ"ז התוס' הקשו שפיר על מאי דמשני כשניסת לאחד מעדי' הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה אחזקה היינו קודם דהגמרא מקשה היא גופה באשם תלוי קיימא ומתרץ באומרת ברי לי שפיר היה קשה על תירץ הגמרא דמתרץ דניסת לאחד מעדיה דמ"מ בחנק קאי דאוקמי אחזקה ותירצו משום דאיכא חזקה דדייקא ומנסבה ומרעי לה לחזקת אשת איש:
וניחא שפיר שם ביבמות דמתרץ דניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי ולא קשה דשם לא שייך דייקא ושוב קשה דנוקי אחזקה כנ"ל ולפי הנ"ל ניחא כיון דקאמרה ברי לי שפיר מותר ולא שייך לומר דלמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן מעמידין על החזקה כנ"ל דשוב מהני ברי שלה וקושית התוס' לא קשה רק קודם דמתרץ באומרת ברי לי ועל ברי שלו הקשו בתוס' דלא מהני כיון דאיכא חזקת איסור:
ומיושב קושית הר"מ מינטץ דלמה לי ברי שלה כיון דאיהו טוען ברי ואין איהו מוזהר אף היא אינה מוזהרת ולפי הנ"ל ניחא דאם לא טוענת ברי שוב יוקשה דנוקמי אחזקה ולא הוי ההיתר רק משום דטוענת ברי לי אבל ברי שלו לא מהני דאיכא חזקה כנגדו. דלא שייך דייקא כנ"ל:
והנה על מה שאמרתי לעיל דשם גבי דופנו לא קשה כיון דלא דייקא שוב מעמידין על החזקה דשוב מהני ברי שלה עדיין יוקשה דכיון דלא דייקא שוב לא מהני ברי שלה ג"כ אך נוכל לומר דאף דלא דייקא מהני ברי שלה כאשר כתבו בתוס' בדף צ"ג ע"ב בד"ה עד אחד ביבמה דאף דלא שייך דייקא רבה רק דייקא זוטא מ"מ לגבי דידה מהני באומרת מת דלא משקרה אבל לענין העד שמעיד שנימא שנאמן העד משום שהיא דייקא אף שאינה יודע צריך דייקא רבה וכן נראה מהשיטת הגמרא בריש פרק האשה בדף פ"ז ע"ב דמקשה שם על המשנה מדיוקא דמיירי בעד אחד אלמא עד מיתה מהימן ומקשה אמאי מהימן ומתרץ מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלח עלי' בתחלתה ושם בפרק האשה דקתני בפירוש דהאשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם לא מקשה כלל מדוע נאמנת ושם בתוס' בדף קי"ו ע"ב בד"ה באותה שעה אמרו כתבו דהיא נאמנת משום תקנות עגונות דאם לא היו מאמינים לה היו הרבה עגונות אף דהגמרא קאמר שם לב"ש הטעם דאיהי נאמנת משום דדייקא ומנסבה אפשר דב"ה אף לאחר שהודו לב"ש לאו מההוא טעמא הודו: