נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בסוגיא דרבן גמליאל וזקנים בבבא מציעא בד' י"א
סימן א
על קושי' הש"ך הנ"ל בסי' ר' על הפוסקי' דפסקו כרב פפא דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו אף בחצר שאינו משתמר לדעת הלוקח מהני הקשה מסוגיא דקידושין בדף כ"ז ממעשה דר' גמליאל וזקנים דשדה במכר ומטלטלין במתנה מהני באגב וקשה דלמא התם הוי בתורת חצר וע"כ דאדחי הך דרב פפא:
והנה הש"ך בסי' שי"ג בס"ק א' מסיק להלכה דשכירו' לא קניא לענין מקח וממכר ומש"ה הזבל בחצר בתורי דאתו מעלמא שייך להמשכיר והביא הש"ך דהראב"ד בפ"ז מהלכו' שכירו' הקשה מהך דשוכר את מקומו דאם שכירו' לא קניא מאי מהני מאי שישכור את מקומו ותירץ הש"ך בתירץ שני א"נ שאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו ועדיין אינו מובן מאי מהני דלכך שכרו כיון דמ"מ אין החצר שלו ואיך יוכל לזכות עבורו:
והנה קושיית הראב"ד הוא מהך דבבא בתרא בד' פ"ה גבי ארבע מדות במוכרין דאיתא שם ברשו' הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו א"כ מבואר דשכירו' קניא וכל היכא דשכר את מקומו קנה החפץ ולפענ"ד אפשר לומר דמשם מוכח דשכירו' לא קניא:
דהנה שם נאמר בתחלה דמרשו' מוכר לא קנה עד שיגביהם או עד שיוציאם מרשותו ברשו' לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשו' הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופירוש הרשב"ם דה"ה ברשו' המוכר מהני קבלה ושכירות וכו' והתוס' הקשו ע"ז דא"כ לערבינהו ולתנינהו וכתבו הם דברשו' מוכר לא מהני קבלה שיקבל על עצמו שחצרו יקנה להלוקח דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדקתני בעירובין בדף ע"ט דמזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו היינו שאינו יכול להיו' הוא הזוכה והמזכה כאחד אך עדיין קשה למה לא קתני גבי מוכר גם כן עד שישכור את מקומו דהשכירו' מהני גם ברשו' המוכר:
אך נראה דמזה ראי' דשכירו' לא קניא וקשה איך קונה הלוקח בחצר ע"י שכירת קרקע כנ"ל ותירץ הש"ך דשכרו על דעת כן אינו מובן דמ"מ כיון דהקרקע אינו שלו לא תוכל הקרקע לקנו' לו וצריכין לבא לתירץ הנתיבות בפתיחה דניהו דחצר הנשכר הוי של המשכיר והוה לי' ידו של המשכיר מ"מ כיון שהשוכר שכרו הוי כשוכר יד בעל הבית ומבואר בסי' ע"ר סעיף ג' בשוכר פועל דהוי כשוכר ידו למלאכתו ובשוכר פועל לכל מלאכה שיצטרך והראהו ללקט מציאות דהמציאה של בעה"ב ומשום הכי בין היכא שחבירו הקנה לו איזה דבר בחצר זה או אף שבאה מציאה לחצר זה והשוכר רוצה שיקנה לו חצירו ואמר שתקנה לו חצירו קנה דאף דהוי כידו של משכיר מכל מקום ידו של משכיר גם כן קונה לו כששכרה ע"ז וה"ה חצירו דהוי כידו יעו"ש דבריו:
אך אם מטעם זה קא אתינן עלה דהוי כשכר ידו של המשכיר הנה בזה לא מהני רק לזכו' מציאה או מתנה או מקח מאחר אבל מהמשכיר גופי' לא קני דבודאי אף ששכר פועל לעשו' מלאכתו אינו יכול הפועל להקנות להבעה"ב משלו דלא יוכל להיו' הזוכה והמזכה כאחד כדאי' בתוספו' בבבא בתרא הנ"ל ובהרב המגיד:
וא"כ שפיר ניחא דברי הגמרא בבבא בתרא הנ"ל דרק ברשו' הלה המופקדים אצלו איתא עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו אבל ברשו' המוכר כמו דלא מהני קבלה כן לא מהני שכירו' כיון דשכירו' לא קניא ולא שייך לומר דהוי כשוכר ידו של משכיר דזה לא מהני לענין שיקנה לו המשכיר החפץ שלו דלא יוכל להיו' הזוכה והמזכה:
אך עדיין קשה מהך עובדא דר"ג וזקנים שהשכיר להם מקוה בחצירו והקנה להם מעשר שלו וקשה דהא לענין מעשר שלו לא מהני שכירו' החצר שע"י שכירו' החצר אינו יכול המשכיר להקנו' להשוכר:
אך לפי מאי שפירש רש"י בד"ה הכי נמי גבי קנין קרקע טובת הנאה אינה ממון לקנו' על גבי קרקע בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתו לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר ע"כ:
וא"כ שוב כיון דהוי הפקר שפיר יכול לזכו' להם חצירו אף דשכירות לא קניא והוי ידו של משכיר מ"מ מהפקר שפיר יכול לזכו' כמו מציאה דשפיר קונה להשוכר כנ"ל דאף ידו של משכיר עצמו קונה להשוכר כיון ששכרו זה:
אך לפי זה יוקשה למה צריך השכירו' לגמרי כיון דהוי הפקר אף חצירו של ר' גמליאל בעצמו היה יכול לזכו' להם מהפקר:
אך לפי דברי הקצו' בסי' ער"ה דהא דקאמר בגמ' טובת הנאה אינו ממון לקנו' בחליפין הפירוש דטובת הנא' אינו ממון כלל דהרי הסוגיא אזלי אליבא דרבא והוא סובר בנדרים בד' פ"ה דטובת הנאה ממון אך הפירוש דטובת הנאה אינו ממון לענין זה לקנות בחליפין ובאגב והקצות פירוש שם משום דהוי קנין גרוע כדאי' בשיטה מקובצת דאפילו תימא ממון אינו ממון חשוב לקנו' ע"י חליפין. ולפי מה שהביא הקצות בעצמו אחר כך דאף למ"ד טובת הנאה ממון אינו כולה ממון אלא בערך טובת הנא' דאית להו לבעלים חלק בו. וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דמציעא בדף ז' בהא דאמרו שם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דהקשו אמאי אין מוציאין יאמרו הבעלים ליתנו לכהן אחר ותירצו דאינו יכול לתבעו רק טובת הנא' שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון וכתב שם הקצו' ע"ז וז"ל וא"כ אכתי תקשי ניהו דטובת הנאה ממון אכתי היכא מצי זכי בתור' חצר ובדעת אחרת מקנה לר"פ ניהו דזכה בערך טוב' הנאה ע"י דעת אחרת מקנה אבל גוף המתנו' היכא מצי זכי כיון דאין להם לבעלים כלום בגוף המתנו' וליכא דעת אחרת והוא כתב שם לשיטתו דהא דמתרץ רב אשי דעת אחרת מקנה אותו שאני היינו רק למ"ד טובת הנאה ממון דהוי דעת אחרת ותירץ ע"ז דהוי בתורת חצר וגם בתור' אגב דהמותר שאינו שלו הוי הפקר שוב קונה בתורת אגב והוא סובר דגם הפקר נקנה באגב ושיטתו היפך משיטת כל הפוסקים דמה שאינו שלו נקנה באגב. אך ע"ז חלקו עליו והוא בעצמו הביא שם שגדול אחד חלק עליו וגם הנתיבו' חלק עליו:
אך לפי שיטתינו יהי' ניחא הכל דבאמת משום הכי קאמר בגמ' דטוב' הנא' אינו ממון לקנו' בחליפין דניהו דטובת הנא' ממון לרבא מ"מ לא הוי ממון רק לפי ערך ממון שיש לו בו כדברי התוס' הנ"ל והשאר אינו ממון שלו רק הפקר כדברי הקצו' הנ"ל וזכו בתורת חצר דמהפקר שפיר יכלו לזכו' בתור' חצר אף דשכירו' לא קניא. אך על חלק שיש לו בו שוב אינו נקנה בתור' חצר דבשלו אינו יכול לזכו' לאחרים דכיון דשכירו' לא קניא הוי החצר של המשכיר לזה שוב מהני אגב דבשלו יכול להקנות ונקנה באגב וגם בחור' חצר דמה שהוא שלו נקנה באגב ומה שאינו שלו נקנה בתורת חצר וניחא שפיר מה דהי' צריך להשכיר להם חצר ולא קשה דכיון דהוי הפקר היה יכול לזכו' להם בחצרו ולפי הנ"ל דעכ"פ חלק שיש לו בו אינו יכול לקנו' בחצר שלו והי' צריך להיו' קנין אגב ע"י שכירו' קרקע:
וניחא שפיר הסוגיא דקידושין דהגמר' פושט מהך מעשה דרבן גמליאל וזקנים לענין אגב אף דרב פפא מסיק כאן דעת אחרת מקנה אותו שאני וקונה בתורת חצר מכל מקום איצטריך תרווייהו אגב וגם חצר ודו"ק:
והנה לשיטת הקצו' דמאי דהוי שלו נקנה בתורת חצר דהוי דעת אחרת מקנה ומאי דלא הוי שלו רק הפקר נקנה בתור' אגב ולשיטתינו נהפך הוא דמאי דהוי הפקר לא יוכל לקנו' בתור' אגב כאשר נרא' פשטו' הגמרא וכאשר חלקו על הקצות בזה אך זה שהוי הפקר החצר זוכה להם ושוב יוקשה דלא הוי דעת אחרת מקנה אך המרדכי כבר הקשה קושיא זו ותירץ כיון דהקנה להם את החצר גם כן ובחצר ה"ל דעת אחרת:
והנה זה עדיין אינו מובן דחצר והמטלטלים הוי שני דברים ולענין המעשר לא הוי דעת אחרת מקנה ולפי אשר בארנו ניחא יותר דכיון דבהמעשר גופא איכא שלו ושל הפקר והמה אינם יכולים לזכו' מהפקר רק ע"י שמקנה להם חלק שלו שיש לו בתוך המעשר דהוא הטובת הנאה ועי"ז יוכלו לזכו' בהמעשר כיון דהקנה להם הטובת הנאה ואחר בודאי אינו יכול לזכו' רק המה דכיון שקנו הטובת הנאה קנו ממילא המעשר על ידי שכירת החצר שפיר הוי דעת אחרת מקנה שע"י שהקנה להם טובת הנאה קנו הכל וזה נלפענ"ד ניחא יותר משנימא שע"י שהקנה החצר הוי גם על המעשר כמו דעת אחרת מקנה:
והנה הקצו' כתב דאף למ"ד טוב' הנא' ממון מ"מ לא הוי כולו ממון ומעורב בו גם כן הפקר וכדברי התוספו' בבבא מציע' הנ"ל אך שיטת הריטב"א אינו כן כאשר הביא שם הקצו' דהוא כתב בסוף פ' האיש מקדש בגונב תרומה למ"ד טובת הנא' ממון הוי כל התרומה שלו וצריך הגנב לשלם כפל כפי ערך כל התרומה ולפי דבריו לא יכונו דברינו הנ"ל. ואמרתי אני דלשיטת הריטב"א נוכל לומר להיפך דלמ"ד טובת הנאה ממון הוי כולו ממון שלו ולמ"ד טובת הנא' אינו ממון הוא רק דלא הוי כולו ממון שלו אבל עכ"פ כפי השווי' טובת הנא' שלו הוא ממש ומעורב ג"כ בו חלק שלו וחלק הפקר ואף דדעת הש"ך בסי' רע"ו סק"ד דכיון דטוב' הנא' אינו ממון אינו יכול להורישה ולא לתנה לאחר. דעת המחנה אפרים בהלכו' טובת הנא' ס"א דשפיר הוי קצת ממון לענין להורישה לבניו והביא שם דעת הרמב"ם דאף דהוא סובר טובת הנאה אינו ממון מ"מ יוכל להקנותו באגב דבפ"ה מהל' אישו' פסק דטוב' הנאה אינו ממון ובפרק בתרא דמעשר שני פסק דנקנו' באגב והיינו משום דאף דאינה ממון לגמרי מ"מ יש לו שייכו' בגוה ויכול להקנותו באגב יעו"ש:
ואפשר לומר דניהו דהחלק שיש לו בו יוכל למכור בתורת אגב מ"מ השאר הוי הפקר כמו שאמרנו לשיטת התוס' למ"ד טוב' הנאה יש בו ממון דאין לו תורת ממון כדי כולו רק כפי החלק שיש לו בו כן נוכל לומר לשיטת הריטב"א דלמ"ד טובת הנאה ממון יש בו כדי כולו למ"ד טובת הנא' אינו ממון אין לו בו כדי כולו אבל כשיעור טוב' הנא' שפיר יש לו בו ויוכל להקנותו באגב כדברי המחנה אפרים:
וניחא גם כן כל הנ"ל לפי פשטו' הסוגי' דאתיא כמ"ד טוב' הנאה אינו ממון ומאי דכתב המחנ' אפרים דרבא גופא ס"ל בנדרים בדף פ"ה דטובת הנאה ממון שם נשנה בדבר זה הרבה פירושים וכאשר הביא המחנה אפרים דלדעת הרמב"ם יתפרש שם הסוגיא כמ"ד דטובת הנא' אינה ממון וגם סוגיא דידן אתיא כמ"ד טוב' הנאה אינו ממון אפ"ה יש בו חלק ג"כ מה שהוא שלו והשאר הפקר ושפיר נוכל לומר כנ"ל דשכירו' לא קניא ואין החצר של השוכר רק ידו של המשכיר זוכה לו מהפקר ועכ"ז הי' צריך להשכיר להם החצר משום זה החלק שהוא שלו דאין חצירו יוכל לזכו' לו וזה שוב נקנה אגב שכירות קרקע כנ"ל:
וראיתי אח"כ בספר זכרון שמואל בגיטין בדף הקש' קושיא הנ"ל דכיון דטובת הנא' אינו ממון והוי הפקר יוכל לזכו' בחצירו של עצמו ולא הי' צריך להשכיר החצר ותירץ דאף דטובת הנא' אינה ממון מ"מ זכי' יש לו בו כמבואר במחנה אפרים ואותו הזכי' אינו יכול לזכות בחצירו של עצמו יעו"ש. ולפי אשר אמרנו דע"ז שיש לו שייכו' בו אף שכירו' החצר לא מהני בתורת חצר אך בתורת אגב וניחא הכל ודו"ק:
סימן א
בסימן ר' הביא הב"י על מאי דאי' בבבא בתרא בדף פ"ה דהיכא דהוי החפץ ברשו' מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהם או שיוציאם מרשותו ברשו' לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשו' הנה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או שישכור את מקומו ופירוש הרשב"ם דהיכא דהוי החפץ ברשו' אחר לא קנה עד שיקבל נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשו' ללוקח להפירו' באשר הוא שם או שישכור וה"ה נמי גבי רשו' מוכר שייך קבל' ושכירו':
והרמב"ן בחידושיו הקשה על פירוש הרשב"ם והסכים לדעת התו' דברשו' מוכר לא קנה עד שיגביהם או עד שיוציאם מרשותו או עד שיקנ' הקרקע בא' מהדרכים שהקרקע נקנה בהם לשכירו' ורשו' הלה המופקדים אצלו שאני שאם הי' בידו ואמר לו זכה לפלוני זוכה לו לפי שזכין לאדם וחצירו נמי זוכה לו:
והב"י בסי' ר' הביא דברי הרמב"ן הללו וכתב עליו וז"ל ואע"פ שכתב ורשו' הלה המופקדים אצלו שאני שאם הי' בידו וא"ל זכה לפלוני וכו' נרא' לי דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירו' שברשותך תנם לפלוני וקיבל עניו לתתנו לו קנה הלוקח דה"ל כאומר זכה בהם לפלוני ומכל מקום למדנו מדבריו דעד שיקבל עליו הנפקד היינו שיקבל עניו במאמר המוכר לאפוקי שאם אמר לו הלוקח פירו' שברשותך מכרם ני פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עניו על פי מאמרו וכן נרא' מדברי הרב המגיד בפרק ד' מהלכות מכירה ועי"ש דבריו וכן הביא הסמ"ע בסי' ר' ס"ק ו' דהיכא דא"ל הלוקח פירות שברשותך מכרן לי פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו דלא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו ע"פ מאמרו:
והנה טעמא בעי אמאי דוקא צריך במצות המוכר שהמוכר יאמר לו זכה או תנם לפלוני ואמאי לא מהני אם הלוקח יאמר לו פירו' שברשותך מכרם לי פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו:
ונראה לפענ"ד דהנה כתב בטור באה"ע בסי' ק"מ וז"ל האשה עושה שליח לקבלה והיא מגורש' בקבלתו מיד כשהגיע הגט לידו ובהא מספקא לן אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק הגט לחצירו או לתוך ארבע אמותיו שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ע"כ וכתב עליו בב"י ז"ל ולא ידענא מהיכן הוי ס"ד לאפלוגי בינייהו ע"ש וכתב במשנה למלך בפ"י מהל' גירושין על דברי הב"י הנזכר שדברי הטור הוא מירושלמי בפרק האומר ר' אליעזר שאל חצירו של שליח מהו שתעשה כידו וע"ש שכתב בשם שדה יהושע בפי' הירושלמי מי אמרינן כיון דחצר דאשה מידה איתרבאי והכל דבר אחד ה"נ השליח שהוא כעצמה או דלמא כיון דשליח נמי מידה איתרבאי לא אמרינן ריבויא דריבויא ולא אפשטא ע"כ:
וכתב עליו הקצו' החושן בסי' רמ"ד בס"ק ג' דלא אתברר האי פירושא דהא שליחו' לאו מידה אתרבאי אלא משלח ושלחה וגם ריבויא דריבויא אין לחלק בכך ופירש הוא בטוב טעם לפי מאי שנסתפק שם כיון דבשליח להולכה שליח עושה שליח ובשליח לקבלה אין שליח עושה שליח מאי יהי' בעושה שליח לקבלה למשוך חפץ שקנה דרך מקח וממכר או במתנה והגיע החפץ לחצירו שליח כיון דחצר דגברא משום שליחו' ובשליח קבלה אין שליח עושה שליח:
ונראה שזהו ספק הירושלמי והטור כיון דחצר דגברא משום שליחו' ובקבלה אין שליח עושה שליח והחצר של שליח הוי כשלוחו דחצר דגברא הוא משום שליחו' או דנימא שתעש' כידו כיון דחצר דידה משום ידה ה"ה בשליח דידה הוי חצירו כידו:
וסיים הקצו' החושן דלפי זה גם אחרי הכרעו' הטור שדינו כדין האשה אינו אלא בחצר שליח דאשה כיון דחצר דאשה משום יד ה"נ חצר שלוחה אבל בממונא כה"ג חצר שליח אינו קונה למקבל (לא אדע פירוש דבריו דאנן קי"ל דילפינן מציאה מגט אך קטן מקטנה לא ילפינן וקטנה זוכה בד' אמו' ולא קטן ואם כן אפילו בממונא יהי' חילוק בין איש לאשה ולקמן יבואר:
וכתב אח"כ אמנם נרא' ראי' דחצר שליח מהני מהא דאמרינן בפרק הספינה דף פ"ה גבי ארבע מדות במוכרין וכו' ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשו' הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל או שישכור את מקומו וכיון דאם קיבל עליו הנפקד זוכה הלוקח ע"י חצר דנפקד ומוכח מזה דשליחות דנפקד מימסר לחצר דהא חצר דנפקד דקונה אינו אלא משום שליחות דנפקד זורה חצרו ושלא ע"י הנפקד אין חצר דאחרים קונה לו עי"ש בתוס' בד"ה הכי גרסינן עכ"ל:
ובמחנה אפרים בקנין חצר סי' א' כתב דחצר קונה מתורת יד והביא ראי' לזה וז"ל וכן נראה מדברי הטור בחו"מ בסי' ר' שכתב דאם היו הפירות מופקדים אצל אחרים וא"ל המוכר תנם ללוקח זכה ללוקח אפילו באמירה בעלמא דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לאחרים בשל אחרים נראה מדבריו אלו דחצר משום יד אתרבאי דאולי ס"ל דחצר משום שליחות אתרבאי אם כן איך זכה חצירו של נפקד ללוקח דלא מצינו לומר דאם היו פירות בידו של שליח הנפקד יזכה שלוחו במה שיש בידו ללוקח שיזכה הלוקח הגע עצמך שאם עשה הלוקח שליח כדי שיזכה מידו של מוכר והלך השליח ועשה שליח אחר כדי שיזכה ללוקח מי מהני דנראה דלא מהני דהוי מילי ומילי לא ממסרי לשליח ומש"ה כתב הרמ"ה והביאו הטור באה"ע דשליח קבלה לא מצי משוי שליח וכו' אלא ע"כ ס"ל לטור דחצר דגברא משום יד נמי קאתי וכן מוכח מדבריו שכתב דחצירו כידו והטור אה"ע בסי' ק"ס כתב דאם יתן הגט בחצר של שליח קבלה דהוי גט ולטעמי' אזיל דחצר מדין יד קא אתי עכ"ד ודעתו גם כן כדברי הקצות דאם הוי חצר משום שליח לא הי' קונה חצר הנפקד ללוקח ומש"ה הוכיח מכאן דחצר דגברא גם כן לא הוי משום שליחות רק מתורת יד אבל לשיטת האומרים דחצר דגברא מתורת שליחות הוא אין חצר הנפקד זוכה ללוקח:
ולפענ"ד אפשר לומר לפי מה שכתב הנמוקי יוסף בבבא מציעא בדף י"א דכתב וזה לשונו דחצר המשתמר דלא בעינן שיהי' עומד בצד שדהו צריכה טעמא דהא לאו משום יד הוא דמהני כמו בגט דהתם בעינן עומדת בצד חצירה כדלקמן וגם לא מטעם שליחות כדפירש הר"נ ב"ר ז"ל שאי אפשר לזכות לחבירו מתורת שליחו' אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהי' זה שלוחו ולא שייך לומר בחצר כדאמרינן גבי מגבי' מציאה לחבירו דמיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' ותירץ דכל שהוא משתמרת יד אריכתא הוא:
וא"כ לפי שיטתו דכל שליח לזכו' ללוקח הוא שליח של בעל הממון שפיר הוי כמו שליח להלכה ולא כמו שליח לקבלה דשליח להולכה הוא שליח האיש יוכל לעשות שליח דלא הוי מילי לבד שמסר בידו הגט ושליח לקבלה שהוא שליח האשה שהיא אינה מוסרת בידו מאומה הוי רק מילי ואינו עושה שליח:
וא"כ ה"ה בממון היכא דהשליח הוי שליח הלוקח שהוא אינו נותן בידו מאומה רק שעשאו שליח לזכות מהמוכר שפיר אינו עושה שליח דהוי רק מילי אבל אם המוכר עושה שליח שנותן חפץ שלו לשליח לזכות בו עבור הלוקח שפיר הוא יכול לעשות שליח אחר שהוא יזכה עבור הלוקח דאז לא הוי שליח לקבלה רק שליח להולכה מהמוכר שהחפץ שלו ומוסר חפץ שלו לזכות ללוקח ולא הוי מילי וא"כ לפי דברי הנימוקי יוסף דכל שליח לזכות הוא שלוחו של בעל הממון הוא המוכר שפיר יכול לעשו' שליח:
אך באופן דצייר המחנה אפרים וכתב הגע עצמך שאם עשה לוקח השליח כדי שיזכה מידו של מוכר והלך השליח ועשה שליח אחר כדי שיזכה ללוקח דלא מהני דהוי מילי ומילי לא ממסרי לשליח בזה יצדקו הדברים מאוד דזה בודאי לא הוי רק מילי שהרי הלוקח הראשון לא הי' בידו שום חפץ והוי רק דברים בעלמא אבל התולדה שהוליד מזה לענין דין הטור דאם הי' הפירות שלו מופקדים אצל אחרים וא"ל המוכר תנם ללוקח זכה ללוקח אפילו באמירה בעלמא דחצרו כידו וכתב דג"כ לא מהני אם החצר הוא משום שליחו' דאין שליח עושה שליח כיון דהוי מילי והקש' על הטור ולפי הנ"ל יהי' ניחא שפיר דהתם דהחפץ הוי ביד השליח והוא הניחו בחצר שפיר נוכל לומר לפי דברי הנימוקי יוסף דהשליח הוא שלוחו של בעל הממון והוא נתן בידו החפץ כיון שעשאו עתה שליח לזכו' להלוקח שפיר יכול לעשו' שליח דהוי כמו שליח להולכה ולא כמו שליח לקבלה:
והנה דעת הנ"י דתמיד השליח לזכות הוא שלוחו של בעל הממון וא"כ הוי כמו שליח להולכה. אך לדעת שאר פוסקים יוכל להיו' דהיכא דהלוקח עשאו שליח שפיר הוי שלוחו של הלוקח אבל היכא דהמוכר עשאו שליח לזכו' ללוקח ואמר לו זכה לפלוני שפיר נוכל לומר דהוי שלוחו של בעל הממון:
ומעתה ניחא שפיר שיטת הב"י שפירש בשיטת הרמב"ן דבעינן דוקא שיקבל עליו הנפקד במצות המוכר דהמוכר יאמר לו שיזכה ללוקח אז קונה חצירו של הנפקד אבל אם לא הוי במצוות המוכר רק הלוקח אמר לו שיזכה בעבורו לא מהני ואינו מובן טעם הדבר:
ולפי הנ"ל ניחא בטוב טעם דהיכא דהוי במצות המוכר אז הוי השליח שלוחו של המוכר שהפקיד החפץ בידו והוי כמו שליח להולכה ויוכל לעשו' שליח אחר ואף החצר קונה דהוי כמו שלוחו אבל אם לא הוי במצות המוכר רק שהלוקח אמר לו שיזכה לו דאז הוי שלוחו של הלוקח והלוקח לא נתן בידו מאומה והוי רק מילי ולא ממסרי משליח לשליח ולא יוכל השליח לעשות שליח אחר וה"ה דהחצר של השליח אינו זוכה לו:
ובזה אמרתי בחידושי ליישב הסוגי' הסותרת מבבא מציעא בדף י"א דרצה להוכיח דחצר קונה אפילו כשאינו עומד בצדו ממעשה דר' גמליאל וזקנים שאמר ר' גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין וקאמר שם בגמרא דמטלטלין אגב קרקע הקנה להם ודחי בגמרא דטובת הנאה אינו ממון לקנו' אגב קרקע אך בתורת חצר הקנ' להם:
ובקידושין בדף כ"ז מוכיח ממעשה דרבן גמליאל דבעינן צבורין באגב קרקע וגם מוכיח דשדה במכר ומטלטלין במתנה מהני ואח"כ מוכיח דשדה לאחד ומטלטלין לאחר מהני מדאמר עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומתרץ מאי מושכר מושכר למעשר אי נמי שאני רבי עקיבא דיד עניים הוא:
וקשה אמאי לא דחי שם בגמרא דטובת הנאה אינו ממון לקנות בתורת אגב רק בתורת חצר הקנה להם:
והנה הנתיבות בסימן ר' כתב דשם בקידושין לא היה יכול לומר דהקנה להם בתורת חצר דקודם דמסיק דמושכר לו הוא הפירוש דמושכר למעשר או רבי עקיבא יד עניים הוא ואם כן הוי שני דברים דהחצר מושכר לרבי עקיבא והזכי' הוא לעניים אי אפשר לומר דהוי מטעם חצר דלא מיבעי' לדעת הכסף משנה ברמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה הל' ו' דברשות המופקדים אצלו לא מהני שיקבל עליו הנפקד ויזכה להלוקח ע"י חצירו עד שהלוקח ישכור את מקומו של הנפקד בודאי רבי עקיבא לא הי' יכול לזכות לעניים על ידי חצירו ששכר אצל רבן גמליאל אלא אפי' להרב המגיד שם דיכול הנפקד לזכו' על ידי חצירו להמקבל מכל מקום בעינן שיאמר הנפקד יזכה חצירי למקבל כמבואר בש"ך בסימן קכ"ה ס"ק ל"ב וכיון דלא קתני במתניתין שאמר רבי עקיבא כן לא יוכל להיו' מטעם חצר עכ"ד:
והנה עדיין איני מספיק דיוכל להיות דרבי עקיבא אמר כן ובמשנה לא תני רק מה שאמר ר' גמליאל:
אך לפי הנ"ל בלא"ה ניחא דהנה רש"י פירש שם בבבא מציעא בד"ה הכי נמי גבי קנין קרקע אינה ממון לקנות ע"ג קרקע בקנין שהקרקע נקנית בהם אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר ע"כ:
וא"כ בקידושין לפי הס"ד דהשכיר ר' גמליאל החצר לרבי עקיבא כדי שיזכה בו לעניים אם נימא דטובת הנאה אינו ממון ואינו יכול להקנו' בתורת אגב גם בתורת חצר לא הי' יכול להקנות דאי אפשר לומר דאפקורי בעלמא אפקורי גבייהו דמהפקר לא יוכל ר' עקיבא לזכות בחצירו המושכר לו עבור העניים כיון דחצר דגברא בתורת שליחו' אין שליח עושה שליח ואין שליח לקבלה עושה שליח ולא שייך לומר דהוא שליח של המקנה ושלוחו של בעל הממון דהרי טובת הנאה אינו ממון ולא יוכל להיות שלוחו של בעל הממון רק שלוחו של הזוכה ושוב אין שליח עושדה שליח ולא יוכל החצר של הזוכה לזכות עבור העניים וע"כ צריך לומר דטובת הנאה ממון וקונה בתורת חצר.
וביותר נוכל לומר לפי דברי הקצות בסימן ער"ה סעי' ג', דאם טובת הנאה אינו ממון כלל נקנה שפיר בתורת אגב דהפקר נקנה ג"כ באגב והביא ראיות ברורות לזה אך אדרבא אם טובת הנאה הוי ממון ויש כאן דעת אחרת מקנה אינו בקנין קל כמו אגב כדאי' בשיטה מקובצת והא דקאמר בגמרא טובת הנאה אינו ממון לקנות באגב היינו רק לענין זה אינו ממון לקנות בחליפין ובאגב אבל באמת טובת הנאה הוי עמון. אבל למאן דאמר טובת הנאה אינו טמון כלל שפיר נקנה באגב יעו"ש שתירץ בזה שיטת הרי"ף:
וא"כ ניחא יותר סוגית הגמרא בקידושין דכיון דהגמ' קאמר שם דנקנה באגב הנ״ל כמאן דאמר דטובת הנאה אינו ממון לשיטת הקצות הנ"ל שוב לא יוכל לקנות בחצר דכיון דטובת הנאה אינו ממון לא הי' יכול רבי עקיבא לזכות עבור העניים בתורת חצר כנ״ל אך בתורת אגב שפיר נקנה לפי הס"ד דשדה לאחד ומטלטלין לאחר שפיר נקנה בתורת אגב ודו"ק:
והש״ך הקשה בסימן ר' דמסוגיא דקידושין מוכח דאף בדעת אחרת מקנה אינו קונה חצר באינו עומד בצדו דאם כן לא נפשט בקידושין בדף הנ"ל לענין שדה במכר ומטלטלין במתנה דקנה בתורת אגב דלמא התם הוי בתורת חצר ולפי הנ"ל דלפי הס"ד בקידושין דהשדה מושכר לרבי עקיבא והמעשר לעניים לא היה יכול להיות בתורת חצר כנ"ל דלא הי' יכול לזכות ר' עקיבא עבור עניים דאין שליח עושה שליח כיון דטובת הנאה אינו ממון כנ"ל וחצר דנברא הוא בתורת שליחות.
ועוד נוכל לומר אף לשיטת האומר דחצר הוי בתורת יד ושפיר חצר של השליח זוכה דלא הוי שליח דשליח דהוי בתורת יד מכל מקום כאן במעשר עני לא הי' יכול לזכות רבי עקיבא בחצירו לעניים לפי מאי דאית' באגודה ריש מעילה הובא בקצות החושן בסימן ר' ס"ק א' דמצא דבר בבית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש וכן הוא בתוס' בפרק הספינה בדף ע"ט ובתוספו' יו"ט בפרק ג' דמעילה תמה דמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא דחצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ ניהו דאין יד להקדש מ"מ מהני בתורת שליחו' ע"כ:
וא"כ בהקדש לא יוכל אדם לזכות בחצירו להקדש דמשום יד אינו זוכה דאין יד להקדש ובתורת שליחו' שוב אין שליח עושה שליח. אך הנה בש"ע חו"מ בסימן צ"ה ס"א ובסימן ש"א ס"ו מבואר דהקדש לעניים אין לו דין הקדש ובסי' רי"ב ס"ח איכא פלוגתא ובסי' צ"ה ס"א איתא דלעניים ולבית הכנס' אין לו דין הקדש לענין שבועה, ואם כן דין עניים ובהכ"נ שוה והאגודה כתב דבית הכנסת אין לו דין יד ואם כן ה"ה לעניים אך הגמרא מסיק בקידושין שאני רבי עקיבא דיד עניים הוא ואפשר דגזבר שאני ולפי הס"ד אפשר דס"ד דאין יד לעניים. ואפשר לומר דאף דאין יד להקדש מכל מקום ידו של שליח מהני להקדש דהשליח יש לו יד וצ"ע:
והנה עוד אתנו מילין לפי שבארנו לעיל דהא דחצירו של נפקד זוכה להקונה רק היכא שהוא במצוות המפקיד והוא שלוחו של המפקיד אבל אם הוא שלוחו של הקונה אין החצר שלו זוכה דאין שליח עושה שליח בשליח לזכי' וחצר הוא בתורת שליחות:
בזה הנ"ל אפשר גם כן ליישב קושיא הנ"ל שהקשינו לעיל בסוגיא דרבן גמליאל וזקנים דכיון דטובת הנאה אינו ממון ורק אפקורי הוא דמפקיר לגבייהו שוב יוכל חצירו לזכות להם מהפקר וכאשר הקשה כן גם כן בזכרון שמואל דלמאן דאמר טובת הנאה אינו ממון ואינו זוכה בהמעשר רק כזוכה מן ההפקר כאשר כתב רש"י דאפקורי הוא דמפקיר גבייהו והמה כזוכים מההפקר אם כן לא הי' צריך להשכיר להם החצר רק יוכל לזכות להם בחצר שלו מן ההפקר ולפי הנ"ל ניחא דבחצר שלו לא יכול לזכות משל הפקר לחבירו רק בדבר של חבירו יוכל לזכות בחצר שלו דהוי שלוחו של בעל הממון ולא הוי מילי כשמקבל עליו במצוות המוכר אבל מהפקר אינו יכול לזכות ע"י חצר שלו לחבירו דהוא הוי שליח והחצר ג"כ הוי שליח ומילי לא ממסרי משליח לשליח כנ"ל ודו"ק:
ומעתה ניחא גם כן כל הנ"ל מה שהקשיתי דבכיון דשכירות לא קניא והחצר עדיין הוא ש המשכיר רק דהוי כשוכר ידו של בעל הבית וקשה דבשלו לא יוכל לזכות להשוכר אף בשוכר ידו דלא יוכל להיות זוכה ומזכה ולפי הנ"ל ניחא דבשלו שפיר קונה באגב אך מה דהוי אינו שלו אינו יכול לזכות באגב רק מפקיר להו לגבייהו וזה שפיר קונה בשכירות קרקע דגם ידו של השוכר זוכה לו מהפקר ולא קשה דא"כ לא הי' צריך להשכיר כלל החצר רק הי' יכול לזכות בהם בחצירו מההפקר ולפי הנ"ל ניחא דמהפקר לא יוכל לזכות בחצירו לאחרים דאין שליח עושה שליח לזכות לחבירו אבל כיון שהשכיר להם החצר דהוי כשהשכיר להם ידו ואיתא לעיל דשאני פועל דהוי כידו של בעל הבית. ואם כן כיון דהוי כמו ידו שפיר יכול לזכות בחצירו דרק כיון דהוי כמו שלית אינו יכול לזכות על ידי חצירו דאין שליח עושה שליח אבל כיון דהוי כמו יד שפיר מהני כנ"ל דאם נימא דחצירו הוי כידו שפיר חצר של השליח רוצה וכאן כיון שהשכיר החצר שפיר הוי כמו ידו לכ"ע כדאמרינן לעיל שאני פועל דידו כיד בעה"ב ושפיר ע"י שכירות קונה מהפקר אבל בלא השכירות אינו קונה מהפקר:
ולעיל תירצנו דהי' צריך השכירות לענין אגב שמה שהוא שלו יקנה בתורת אגב וכפי שאמרנו עתה אף לענין שיקנה מהפקר צריך ג"כ שכירות אבל בלא השכירו' אינו קונה מהפקר לאחרים ע"י חצירו כנ"ל:
וניחא ג"כ הסוגיא דהקידושין הנ"ל דבמעשה דר"ג וזקנים הנ"ל איצטריך ג"כ לטעמא דאגב אף לרב פפא דדעת אחרת מקנה קונה אף בחצר שאינו משתמר מ"מ איצטריך לטעם דאגב לענין זה החלק שהוא שלו דזה אינו קונה בשכירות כנ"ל:
סימן א
שם במעשה דר"ג וזקנים מקשה בגמרא דהוי חצר שאינו משתמר ופרשו בתוס' משום דלא הוי הפסק בין התבואה שלהם להתבואה מביתו של ר"ג:
ולפי זה אם הי' התבואה בעשרה חדרים יעשה חדר אחד מעשר הוי שפיר חצר המשתמר:
אך אפשר לומר דבלא"ה לא הוי חצר המשתמר דכפי פשטות הסוגיא משמע דאמר עישור שאני עתיד למוד היינו מה שימוד אח"כ יהי' נתון לר' יהושע (אך התוס' פירשו שהפריש כבר) ועדיין לא נודע מקום המעשר וא"כ מה שאמר ומקומו מושכר לו היינו ג"כ אותו המקום שיתברר אח"כ וכן איתא בריטב"א דמש"ה לא אמר שהמעשר יהי' לצפונו או לדרומו דאיתא כמ"ד יש ברירה ולא הוצרך לומר לצפונו או לדרומו אך מה שיפריש אח"כ יתברר למפרע שהי' מעשר.
וזה נראה לפענ"ד דהיכא שאמר בית בביתי אני מוכר לך כדאיתא בסוף מנחות דעכ"פ בית אחד שלו והשואל הקשה בתולדת אדם דאין ברירה ותירץ כיון דיחול אח"כ חייל למפרע ג"כ ואנחנו הארכנו בזה בענין ברירה:
אך זה נראה ברור דאם אמר בית בביתי אני מוכר לך דקנה עכ"פ בית אחד וזה הבית שנותן לו אח"כ אמרינן הוברר הדבר שזה הוא שלו למפרע מ"מ אם נפל לתוכו מציאה לבית הזה קודם שהוברר לא קנה למפרע המציאה דאף דלמפרע הוי החצר שלו מ"מ הוי חצר שאינו משתמר לדעתו דבשעה שנפל לתוכו המציאה עדיין לא ידע אם החצר הזה הוא שלו שמא יתן לו אחר ולא הי' עדיין משתמר לדעתו ושפיר מקשה בגמרא בההוא מעשה דר"ג וזקנים דלא הוי חצר המשתמר לדעתו כיון שאמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ולא הי' נודע עדיין לא המעשר ולא המקום ודו"ק:
שם בבבא מציעא בדף י"א יעו"ש בשיטה מקובצת ובראשונים דבחצר שאינו משתמר דוקא בעינן שיאמר זכתה לי שדי דאל"ה אינו משתמר לדעתו אבל בחצר המשתמר דעת כל הפוסקים דלא בעינן שיאמר זכתה לי שדי והטור הביא בסי' רס"ח בשם הרמב"ם דאף בחצר המשתמר בעינן שיאמר זכתה לי שדי ותמהו עלי' דברמב"ם אינו מבואר כן רק לענין חצר שאינו משתמר וגם הש"ך בסי' רס"ח כתב דזה סותר כל סוגית הש"ע דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו לגמרי ואיך יוכל להיות שצריך שיאמר זכתה לי חצירי:
והנה כפי' התוס' בבבא בתרא בדף נ"ד דכי אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא רק היכא דלא ידע שהוא בחצירו אבל באם ידע שהוא בחצירו ולא כיון לקנות אינו קונה יעו"ש:
וא"כ לא תמוה כלל קושית הש"ך דבאמת שלא מדעתו קונה שפיר אבל היכא שהוא יודע שהוא בחצירו דבעינן כוונה לקנות אין הכי נמי דבעינן שיאמר תזכה לי חצירי:
ולא עוד רק דלפי שיטת השיטה מקובצת דבחצר שאינו משתמר בעינן שיאמר זכתה לי שדי לפני שני עדים דאל"ה אם החזיק בה אחר יוכל לומר שאינו מאמינו שאמר כן תזכה לי שדי:
וא"כ נראה לפענ"ד ברור דכמו דהיכא דצריך שיאמר שתזכה לו שדהו היכא דלא אמר כן בפני עדים יוכל אח"כ אחר להחזיק בה ולומר שאינו מאמינו שאמר כך ה"ה היכא דבעי כוונה לזכות כגון שידע שהוא בחצירו אף אם נימא דלא בעינן בזה אמירה ממש רק די בכוונה מ"מ אחר שהחזיק בה יוכל אח"כ לומר שלא הי' כוונה של זה לזכות בשעה שנפל לחצירו וממילא צריך דוקא שיאמר בפועל תזכה לי שדי אבל מה שהי' במחשבתו לבד אינו כלום שזה אינו יכול לברר ויוכל האחר שהחזיק בה לומר שאינו מאמינו זה צריך עיון גדול אצלי:
אך דעת כל הפוסקים אינו כן רק דבחצר המשתמר לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי:
ואפשר לומר דבחצר המשתמר כיון שבא הדבר לחצירו המשתמר הוי הוא מוחזק ונאמן לומר שכיון לזכות:
אך כפי דברי השב שמעתתא ד' פרק י"ד וט"ו ובקצה"ח בסי' ר"ב אף בחצר שאינו משתמר מקרי מוחזק א"כ אין חילוק לענין זה בין חצר המשתמר ובין חצר שאינו משתמר ועדיין צ"ע:
ומה שהקשו על הטור דהביא בשם הרמב״ם דאף בחצר המשתמר בעינן שיאמר זכתה לי שדי לפענ"ד לא קשה כלל דהטור לא מיירי בחצר המשתמר מצד עצמו אך דהטור הביא שם שלשה חילוקים. א) דאם משתמר בתוכו קנה. ב) באם אינו משתמר בתוכו בעינן שעומד אצל החצר ומשתמר לדעתו. ג) באם אינו משתמר מצד עצמו ואינו עומד אצלו אף שיאמר שתזכה לו שדהו בכל מציאות לא מהני אם לא שיצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר שתזכה לו שדהו ג"כ קונה והחילוק ב' שעומד בקרוב אצלם כתב הטור דאם הם בענין שיכול לרוץ אחריהם וליטלם כגון שהצבי שבור וגוזלות שלא פרחו או שעומד בקרוב להן נמצא שנשמרים בתוך שדהו וזוכה לו שדהו אע"פ שאינו אומר תזכה לו שדהו וע"ז כתב והרמב"ם כתב דאפילו משתמר בתוכו אינו קונה אלא א"כ שיאמר תזכה לי שדי והיינו על חלוקה הב' דאינו משאמר מצד עצמו אך שעומד בצד חצירו דגם זה קרי הטור שנשמרים בתוך שדהו דוק ותשכח.
תם ונשלם
סוף הספר