נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בסוגיא דטיפת חלב · סימן א
בחולין ק"מ שם וסבר רב אפשר לסחטו אסור והאתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי סלקא דעתך אפשר לסחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא לעולם קסבר רב אפשר לסחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב וסבר רב גדי אסרה ולא חלב והא אתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לקי חצי שיעור הוא והקשו הכרתי ופלתי והראש יוסף דאף אם נימא גדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ כיון דחתיכה נעשה נבלה ונהפך ההיתר להיות איסור ומצטרף ההיתר להאיסור להתחייב מלקות וא"כ נעשה החלב ג"כ נבלה ומצטרף למלקות יעו"ש:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה התוס' בחולין בדף קי"ב ע"ב בד"ה ורוטבן וקופה שלהן הקשו דלמה לי קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהן תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר ומשם אתה דן לכל התורה כולה ותירצו בתירץ שני וז"ל אצטרך לרוטבן וקופה ואשמעינן דמחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי כאכילה דסלקא דעתך דבשתי' לא מחייב כיון דאכילה כתיב בי' והכא איתא בעור והרוטב דמייתי לה אהמחה את החלק מגמעו וכפי דברי התוס' בבכורות גם בתירץ הראשון הכונה ע"ז יעו"ש:
והנה לכאורה דברי התוס' אינם מובנים דגם זה נשמע מטעם כעיקר שהרי הטעם אינו דבר גוש רק ג"כ דבר לח וכמו ציר הנוטף והראש יוסף כתב דטעם כעיקר אין לוקין עליו ואצטרך כשהוא בעין ללקות עליו ודבריו הקדושים קשה להבין דשם בע"ז בדף ס"ז כתבו דלוקין על טעם כעיקר:
אך באמת דברי התוס' ניחא כאשר כתבנו בתשובת יור"ד בסי', וכאשר מצאתי בפני יהושע בקונטרס מחדש דאף דמשקה אינו דינו כאוכל כל היכא דליכא קרא ע"ז מ"מ אם נבלע המשקה באוכל שוב דינו כאוכל וכאשר סיימו כאן בתוס' דכתבו אח"כ דמציר גופא לא הוי שמעינן דשתי' כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפהו ואכלו דהיכא שנקפה אח"כ שוב חשיב אוכל וה"ה היכא דהציר נבלע באוכל אחר שוב נעשה ממנו אוכל:
וא"כ אין ראי' מטעם כעיקר דמשקה יהי' כאוכל דשם הוי הפירוש שנבלע באוכל ומש"ה אצטרך קרא דהטמאים לאיסר צירן ורוטבן וקופה שלהם וכן מצאתי בפני יהושע בקונטרס דחדש:
אך עדיין יוקשה דמבשר בחלב יהי' מוכח דאף משקה הוי כאוכל דהרשב"א כתב בחולין בדף צ"ח דמאי דילפינן מבשר בחלב לטעם כעיקר לא הוי הלימוד מהחלב שנבלע לתוך הבשר דזה הוי בעין אך הלימוד הוא מבשר שנבלע לתוך החלב וזה שפיר הוי אוכל שנעשה משקה אעפ"כ אסור א"כ כמו דילפינן מבשר בחלב טעם כעיקר ה"ה דנוכל ללמוד לאיסור צירן ורוטבן דאף כשנעשה משקה אסור:
אך באמת גם זה ניחא דבבשר בחלב התורה אסרה טעם זה היוצא מבשר לחלב טעם זה אסרה התורה והתורה אסרה המשקה וכאשר כתבו התוס' בחולין בדף ק"כ בד"ה לרבות השותה דהקשו וא"ת למה לי קרא הא שתי' הוי בכלל אכילה כדדרשינן בשבועות בדף כ"ג וי"ל דהתם במידי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחם להו ושתי להו יעו"ש וה"ה גם כאן בבשר בחלב התורה אסרה הטעם היוצא מהבשר להחלב וקרא אצטרך היכח דהתורה אסרה האוכל ונעשה ממנו אח"כ משקה אם נשאר באיסורו:
והנה החוות דעת בסי' צ"א בס"ק ט' כתב דבשר בחלב אינו אסור ציר דנלמד רק מפסוק דהטמאים וגם דגים טמאים דליכא קרא באמת צירן מותרין ואף בציר עדיפה תמהו התוס' בחולין בדף צ"ט ע"ב בד"ה שאני ציר דלמה יאסר וא"כ בב"ח דבטעמא תלוי רחמנא בוודאי דאין ציר בשר אסור עם חלב יעו"ש:
ולדידי אפשר לומר מטעמא אחרינא דהנה הגמרא קאמר בחולין בדף ק"כ דאין ללמוד מנבלה וחלב וחמץ דמשקה היוצא מהן כמותן רק באיסור הבא מאליו ולא באיסור הבא בידי אדם וכתבו התוס' שם בדף ק"כ ע"ב בד"ה היכא דבכלאים נא הוי איסור הבא מאליו שע"י מעשה של זריעה נאסרו הכלאים וא"כ ה"ה גם בשר בחלב לא הוי איסור הבא מאליו שג"כ ע"י מעשה הבישול והתערובות נאסרו ומש"ה צירן מותר ומטעם זה גם משקה היוצא מהן אינו כמותן:
אך מה שהחלב נאסר ע"י הטעם היוצא מהבשר זה הטעם בעצמו אסרה התורה והתורה אסרה המשקה:
אבל לפי הס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ התורה לא אסרה הטעם והמשקה היוצא מהבשר רק התורה אסרה גוף הגדי שפיר מקשה בגמרא דאי אמרת גדי אסרה תורה ולא חלב אינו חייב מלקות על חצי זית בשר ועל חצי זית חלב ולא קשה כנ"ל דמ"מ החלב אסור משום דנעשה נבילה ע"י טעם היוצא מהגדי דהא כיון דהתורה אסרה רק הגדי שוב המשקה היוצא מהן אינו כמותן כיון דהתורה אסרה רק האוכל ושוב המשקה אין מצטרף להשלים השיעור ודו"ק: