נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בדין חמץ בפסח אם בטל ברוב ביבש ביבש
סימן א
בחמץ בפסח ביבש ביבש איכא שני דעות בסי' תמ"ז אם בטל ברוב כמו בשאר איסורים והקשו אמאי לא נימא דהוי דבר שיש לו מתירין יעו"ש בש"ך ביו"ד בסי' ק"ב ס"ק י"ד דתירץ דבטל רק בשאינו מינו אבל במינו שפיר לא בטל דהוי לי' דבר שיש לו מתירין אך בש"ע איתא סתם דבטל ולא חילוק בין מין במינו בין בשאינו מינו והש"ך בעצמו לא ניחא לי' בתירץ זה יעו"ש:
ומה שנראה לי דהנה הכסף משנה כתב בפ"ד מהלכות חמץ הובא במ"א בסי' תמ"ב לענין תערובות חמץ דעוברים עלי' על ב"י דהיינו דוקא כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס וי"א דאע"פ שהוא מעורב בכמה זתים ניהו דאינו עובר באכילתו חייב בביעור ועובר עליו אע"פ שהוא מעורב בכמה זתים שהרי יש שם כזית חמץ והכסף משנה הסכים ני"א וגם המגיד משנה הביא כן בשם מקצת הגאונים דניהו דאינו עובר על אכילתו מ"מ עובר על קיומו ורק לעני אכילה היכא דלא הוי כזית בכדי אכילת פרס אין האכילות מצטרפין דהוי כאכל היום ואכל לזמן מרובה אבל לענין בל יראה אין חילוק יעו"ש והנה הדבר דומה לטומאת משא בבכורות בדף כ"ג דלא מהני ביטול ברוב דעכ"פ נושא הטומאה בכל מקום שהוא ותוס' הקשו שם אמאי לענין אכילה מהני ביטול ותירצו וז"ל וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו שנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ודמי' למגע כשנגע וחזר ונגע טהור אבל בטומאת משא כיון שנושא הכל בב"א טמא:
והנה הרמב"ם בפרק א' מהלכות אבות הטומאות הלכה ט"ז כתב בהמה ששופעת חררת דם אע"פ שנפטרה מהבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהי' בה צורת נפל לפי שהיא בטלה ברוב היוצא עמה ואח"כ בהלכה י"ז נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחיטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא וכתב ע"ז הכסף משנה וז"ל וא"ת מ"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינו מטמא לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר"י קורקס ז"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול גמור כי נתערב החררה בדם ונמחת בהם והוי הכל כמו הדם ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשי קאי אלא שאינה ניכרת עכ"ד ז"ל:
וא"כ נראה דגם בחמץ לענין בל יראה הוי כן דכל היכא דנתערב לח בלח נתבטל לגמרי ואין כאן עוד חמץ כלל ואינו עובר אבל ביבש ביבש דבאפי נפשי קאי אלא שאינה ניכרת שוב עובר על ב"י וחייב בהשבתה וגם כיון שעובר על בל יראה צריך לקיים מצות עשה דתשביתו לתקן הלאו וא"כ קשה אף למ"ד דיבש ביבש בטל ברוב מ"מ כיון שהוא עובר על לאו דב"י דכל מקום שהחמץ הוא ברשותו הוא וחייב להשביתו לקיים מצות עשה דתשביתו:
אך הנה הבעל המאור כתב בדף ז' על הך דאמר ר' גידל המקדש משש שעות ולמעלה אף בחטי קרדנייתא אין חוששין לקידושין דהוא רק לר' יהודא דאמר חמץ משש שעות ולמענה עובר עליו מהתורה וחכמים עשי סייג שעה ששית מדבריהם ולא קי"ל הכי אלא כר' שמעון דאמר בין לפני זמנו בין לאחד זמנו אינו עובר עליו הלכך חוששין לקידושין מיהו אע"ג דס"ל לר"ש אינו עובר עליו בלא כלום לא משום שחולק ר' שמעון על מדרש אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם אך חלק וכו' ואי אכל לי' מיכל משש שעות ולמעלה ער הערב אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו וכו' יעו"ש ואמרתי מסברא דנפשאי דהבעל המאור לא קאמר רק באוכל קודם הפסח לר' שמעון דאינו אסור באכילת חמץ אז שפיר יוכל לקיים באכילה מצות עשה דתשביתו אבל באוכל תוך הפסח שאסור באכילתו לא מסתבר לומר שקיים בזה מצות עשה דהשבתה כיון דאכילה זו אסורה וכן ראיתי אח"כ בנו"ב בסי' צ"א והוא כתב שם סברא זו דהיכא דאכל החמץ ביטל המצות עשה דאי אפשר לבער עוד ובאכילת איסור אינו מקיים השבתה יעו"ש:
ואפשר לעשות סמוכין לזה מתמורה בדף ך' בתמורת אשם דירעה עד שיסתאב אמר רבה בר אבוה מחלוקת לאחר כפרה אבל לפני כפרה הוא עצמו יקריב אשם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכו':
וא"כ ה"ה לענין עשה דתשביתו דמתקן הלאו ובאכילת איסור אי אפשר לתקן הלאו משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וא"כ היכא שנתערב יבש ביבש חד בתרי שפיר ניחא דבטל ברוב ומותר באכילה ולא קשה כנ"ל דעכ"פ החמץ ברשותו ועובר על בל יראה ומחויב בהשבתה דכאן כיון דמותר באכילה שוב מקיים השבתה בהאכילה כדברי הבעל המאור הנ"ל ושפיר מותר לאכלם ובזה מקיים ג"כ מצות עשה דהשבתה:
ומיושב קושיא הנ"ל דאמאי ביבש ביבש בטל ברוב הא הוי דבר שיש לו מתירין דיוכל להשהותו עד לאחר הפסח ולפי הנ"ל ניחא דלא הוי דבר שיש לו מתירין דאם נימא דאסור לאכלו על כל פנים מחויב לבערם שלא יעבור על בל יראה ולקיים המצות עשה דהשבתה ודו"ק:
וכ"כ המגן אברהם בסי' תמ"ז בס"ק י"א כתב וז"ל ונ"ל אע"ג דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמו שכתבתי בר"ם תמ"ב:
ובזה הנ"ל אפשר ליישב מה שהקשו המפרשים וכמדומה לי שגם המגיני שלמה הקשה כן דלמה לי קרא נאסור חמץ באכילה הא בג"ה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון שעבר על בל יראה אסור באכילה:
ולפי הנ"ל ניחא דהרי התוס' כתבו בפסחים בדף כ"ט ע"ב בשם ר"י דהמשהה חמץ לבערו אינו עובר באותו שהי' וא"כ לא הי' אסור באכילה דלא הוי תועבה דלא עבר עלי' כלל ואי משום דכיון דאכלו ולא ביערו עובר למפרע דהא אם לא הי' כתוב קרא לאסור חמץ באכילה ולא הי' האכילה איסור שוב הי' מקיים ההשבתה באכילה גופה
ובזה אפשר לפרש דברי הגמרא בפסחים במשנה בדף כ"ח חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור משום שנאמר לא יראה לך שאור ומקשה בגמרא מני מתניתן לא ר' יהודא ולא ר' שמעון ולא ר' יוסי הגלילי דאי ר' יהודא אף דנכרי אסור ואי ר' שמעון אף דישראל משרי שרי וכו' ומתרץ ר' אחא בר' יעקב דר' יהודא הוא ויליף שאור דאכילה משחור דראי' רבא אמר לעולם ר' שמעון הוא וקנסא קא קניס הואיל ועבר על בל יראה ומקשה בגמרא בשלמא לרבא היינו דקתני ושל ישראל אסור משום שעבר על בל יראה אלא לר' אחא בר' יעקב משום לא יאכל חמץ מבעי' לי':
וקשה דהאי קושי' הוי צריך להקשות תיכף על המשנה מאי דקתני של ישראל אסור משום שנאמר לא יראה מאי ענין בל יראה לאכילה:
ולפי הנ"ל ניחא דשפיר הי' אפשר לומר דאסור לאחר הפסח משום בנראה דכיון דעבר עליו הפסח ולא ביער שוב אסור משום לא תאכל כל תועבה ואחר שכתבה התורה לא יאכל חמץ בתוך הפסח אסור משום שנאמר לא יאכל ואחר הפסח משום דעבר על בל יראה והוי תועבה וזה הוא בחמץ של ישראל שעבר על בל יראה אבל חמץ של נכרי שמותר להשהות ולא הוי תועבה מותר לאחר הפסח והי' ניחא הכל:
ומש"ה מביא הגמ' מתחלה פלוגתא דר' יהודא ור"ש ור' יוסי דכולהו רק בקראי דאכילה פליגי אם אסרה התורה באכילה אף לאחר הפסח אם לא ואם לא אסרה התורה באכילה לאחר הפסח מותר ועל כרחך דס"ל דלא שייך בזה לא תאכל כל תועבה ומש"ה מקש' אח"כ שפיר ודו"ק: