נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בביצה בדף לט בענין המגביה מציאה לחבירו
סימן א
במשנה ביד של יחיד כרגלי היחיד ובגמרא אתמר מילא ונתן לחבירו ר' נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא ומסיק אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה וכ' רש"י ח"ל לא גרסינן במגבי' מציאה קנה חבירו קא מפלגי דא"כ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאיבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חבירו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין בדף יוד אמרינן רב נחמן ורב חסדא דאמרו תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אלא הכי גרסינן במגביה מציאה לחבירו קא מפלגי ותו לא ופירוש דכולי עלמא לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי ר' נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעת א למקני הגביהם אלא מי שנתמלאו לו קנאם במשיכה אח"כ כשיקבלם ובאו לרשותו וכו' ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה ומידו קבלם הלכך כרגלי הממלא:
ובתוס' כתבו דדוחק הוא למחוק הספרים ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגבי' בלא מתכוין ובשיטה מקובצת בב"מ בסוגיא דהמגבי' מציאה הקשה דדמי לעודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו:
והנה אם נימא דאף דלא קנה חבירו קנה המגבי' יוקשה דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהא אינו חב לאחרים כלל דאם לא יקנה חבירו יקנה המגבי' ובין כך ובין כך לא יהי' של אחרים ולא הוי הנ"מ רק בין המגבי' ובין מי שהוגבהה בשבילו וכן הוקשה הפ"י שם בסוגיא דהמגבי' מציאה ובישועות יעקב בא"ח ומזה ע"כ ראי' דאם לא קנה חבירו לא קנה המגבי' ג"כ:
אך הנה בהך דעודר בנכסי הגר וקסבר שהוא שלו דלא קנה כתב המהרי"ט בסי' ק"נ דדוקא התם דקונה מטעם חזקה וכל קנין צריך דעת לקנות וכל קנין בלא דעת אינו קונה אבל היכא שקיבל החפץ לידו אף שלא הי' כוונתו לקנות קנה דלא גרע ידו מחצרו וכיון שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כ"ש ידו אך הקשה על זה מב"ק דהחזיק בשטר בנכסי הגר אדעתא לקנות הקרקע דלא קני אף השטר משום שלא הי' כוונתו לקנות וקשה דהיכא דבא לידו קונה אף בלא כוונה:
וכבר בארתי בחידושי דאשתמוטי לי' תוס' מפורש בב"ב בדף נ"ד בד"ה אדעתא דהקשו קושיא זו ממחזיק בשטרות של גר ותירצו דחצר קונה שלא מדעת היינו שא"י אם הוא בחצרו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות גרע טפי יעו"ש וראיתי אח"כ שהמשנה למלך הקשה עלי' כן:
ועל גוף הדבר אם היכא דהוי בידו אם קונה שלא מדעתו אמרתי מעצמי וכן מצאתי בקצות בסי' רס"ח סק"ג דהדבר תלוי בשיטת רש"י ותוס' בכתובות בפרק אלו נערות דרש"י פי' שם דאי בעי גחין דהיינו פחות משלשה דאז לא קני ובתוס' הקשו שם שבידו א"צ הגבהה שלשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת אף אם קלתה פחות משלשה והשיטה מקובצת פי' לשיטת רש"י דדוקא קלתה שלה דהוי כחצרה קונה פחות משלשה אבל בידה בעינן הגבהה שלשה:
וא"כ כיון דלשיטת רש"י מוכח דידו אינו קונה בתורת חצר רק בתורת הגבהה והוי כמו שאר קנין חזקה או משיכה דבעינן דעת לקנות אבל לשיטת התוס' דקונה בתורת חצר לא בעינן דעת לקנות יעו"ש בקצות:
וא"כ מעתה נוכל לומר דהא דהצרכו התוס' לומר דאף בחצרו כל שיודע שהוא בחצרו ולא כיון לקנות אינו קונה ע"י הך קושיא ממחזיק בשטרותיו של גר הוא רק לשיטתם דיד הוי כמו חצר אבל לשיטת רש"י דיד לא הוי כמו חצר שפיר נוכל לומר כדברי מהרי"ט דאף אם יודע שהוא ברשותו ולא הי' לו כונה לקנות קונה בתורת חצר אך שם גבי שטר דבידו אינו קונה כלל בתורת חצר:
אך עדיין צריכין אנחנו להבין הטעם לשיטת רש"י אמאי וד גרע מחצרה והא ידה בוודאי הוי ברשותה:
ואמרתי בחידושי דרש"י ותוס' לשיטתם דהתוס' כתבו בב"מ בדף ע' ע"ב בד"ה ספינה מינח נייחא דכתבו ח"ל ואע"ג דבפ"ק דקידושין אמרינן גבי תלמיד חכם דרכוב כמהלך דמי הכי חצר משום יד אתרבאי והוי שפיר דומיא דיד מינח נייחא וממטי לה עם גופה ע"כ:
ודעת התוס' דיד קונה ולא הוי חצר מהלכת משום דיד מינח נייחא וממטי לה עם גופה:
אבל תמוהים דבריהם ממאי דאיתא בגיטין בדף ע"ח דאיתא שם נתן לה גט ביד עבדה הרי זה גט ומקשה אמאי חצר מהלכת היא ומתרץ דמיירי בכפות ולפי דברי התוס' קשה אמאי הוי חצר מהלכת כיון דנתן ביד עבדו ידו מינח נייחא וממטי לה עם גופא:
והוגד לי אח"כ שהגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל תמה בזה באיזה גליון והניח בתימה:
וראי' מדברי הגמרא הנ"ל דיד הוי חצר מהלכת ואינו דומה למה דאיתא בגמרא בבבא מציעא הנ"ל קלתה מינח נייחא ואיהי קא מסגיא מפותה דקלתה הוא דבר נפרד מהגוף בזה שייך לומר קלתה מינח נייחא וגופה הוא דקא ממטי לה דהמה שני דברים נפרדים אבל היד והגוף הכל אחד שפיר הוי היד חצר מהלכת כדאיתא בגמ' הנ"ל:
ובזה יהי' ניחא שיטת רש"י דסובר דביד צריך הגבהה שלשה ובפחות משלשה אינו קונה ואף דבקלתה קונה אף פחות משלשה דקלתה קונה בחזקת חצר דלא הוי חצר מהלכת אבל בידה בעי שלשה ואינו קונה בתורת חצר דהוי חצר מהלכת:
אך התוס' לשיטתם שפיר הקשו מקלתה דהמה לשיטתם דביד ג"כ שייך יד מינח נייח וגופא הוא דקא ממטי לה ובמקום אחר הארכתי ולא עת האסף בה:
ומעתה אם בידו קונה שלא בכונה תלוי בשיטת רש"י ותוס' דלשיטת רש"י דידו אינו קונה בתורת חצר רק בתורת הגבהה בעינן כונה לקנות אך היכא דהוי בכלי דקונה בתורת חצר כמו קלתה לא בעי כונה:
והנה אחר שאמרתי דברים אלו ראיתי במחנה אפרים שחילק ג"כ בין היכא שקיבל בידו בין היכא שקיבל בכלי וכבר הבאתי דבריו בס':
והוא אתי עלה מטעם אחר דשם בהלכות מכירה קנין משיכה ס"ה נסתפק ג"כ אם ברשותו קונה שלא בכונה והביא דברי התוס' בבבא בתרא בדף נ"ד הנ"ל דהיכא דידע שהוא ברשותו ולא נתכוין לקנות גרע טפי ואינו קונה וכתב ע"ז דהתוס' אזלו לשיטתייהו דחצרו משום יד אתרבאי אבל לדעת הרי"ף והר"ם ז"ל דחצר מדין שליחות אתרבאי איכא לפלוגי ולומר דמחזיק בנכסי הגר דהוי מעשה קנין (היינו החזיק בשטר אדעתא לקנות ארעי') לא קנה אלא מדעת ובכונה אבל רשות של אדם קונה לו אף בלא כונה דזכין לאדם שלא מדעתו והביא על זה דברי הירושלמי בפ"ד דמסכת שביעית דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמי' סובר משנתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר אף אם נתנם לתוך כליו לא זכה בהם דאיהו סבר דאינון דידי' ולאו אינון דידי' ע"כ ונראה דפליגי בזה דר' ירמי' סובר שהלוקט פירות שביעית ניהו דאין ידיו זוכות משום שאינו מתכוין לזכות שסובר שהן שלו מ"מ כל שנתנן לתוך כליו זכה דכליו של אדם זוכות לו מדין חצר כדמוכח בפרק קמא דמציעא וחצרו של אדם זוכה לו שלא מדעתו ולא דמי לידו דאינו קונה שלא מדעתו דחצר מדין שליחות אתרבאי וקי"ל זכין לאדם שלא מדעתו ור' יוסי סבר חצרו מדין יד קא אתי וכשם שאם אחזם בידו וסבר שהן שלו לא קנה כך חצרו עכ"ד:
וגם דעתו לחלק דכלי קונה שלא מדעתו וידו אינו קונה שלא מדעתו והוא אתי עלה מטעם אחר:
ומעתה מיושב כל הסוגיא הנ"ל דרב נחמן שפיר סובר המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא שייך דלא הוי חב לאחרים דאם לא יקנה חבירו יקנה הוא דהוא ג"כ לא יקנ' משו' דהוי שלא בכונ' וידו אינו קונ' שלא בכונ':
אבל בביצה דממלא בדלי והוי כמו קלתה דקונה בתורת לומר חצר ואינו צריך הגבהה שלשה וממילא אינו צריך כונה לקנות דהחצר קונה שלא מדעתו ומשום הכי לא הוי כאן הפלוגתא רק אם הוא כרגלי הממלא או כרגלי מי שנתמלאו לו דעכ"פ אחד מהם קונה ואם נימא דלא קנה מי שנתמלאו לו שוב קנה הממלא ולא הוי חב לאחרים ושפיר קונה חבירו ודו"ק: