אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) קונטרס הספקות

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

קונטרס הספקות

השמטות

הקדמה קטנה

(בתבתי' כד הוינא בר שיחסר בהתחילי לכתוב מאמר זה)

אמר הכותב הצעיר אנבי הרואה לרבותינו הראשונים והאחרונים נוחי נפש כלם דברו בענין ספקא דאוריתא שנחלקו בו אבות העולם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל עם הרשב"א והר"ן ז"ל. ואחריהם מלאו ידם ברכה רבותינו האחרונים נ"ע וכל אחד דרכו בחר. דורש תמים אותם זכר. ואמרתי אני בלבבי גם אנכי הגיון רוחי אביא. אבוא העירה. דעתי הצעירה. ומפני שרבינו בעל פרי חדש ז"ל ועוד קדושים עמו הם מסכימים לרעת הרמב"ם ז"ל בזה לכן אשים עין עיוני על הקושיות הסוערות מול שיטה זו. אולי אזכה לתרץ דברי קדשו. ואגב אורחא אפלפל בדברי הבאים אחריו ובאמרותיהם אשתעשעה. ואשתדל בכל האפשרי ליישב דברי רבותינו האחרונים ז"ל מאירי עינינו. והנני עתה לרשום עלי גליון את אשר תעלה מצודת עיוני בענין זה. ואני קורא שם המאמר הלז קונטרס הספקות בעבור תוכן ענינו. והשי"ת יהפוך ספקותי לודאות וחטאותי לזכיות ויחונן אותי דעה בינה והשכל לכוין לאמתה של תורה אמן:

א גרסינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ג ע"א) אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגביהו הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול גזירה שמא ישא אחותו מאבי' אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא שמא ישא אחותו מאבי' וכו' אלא לא שכיחא וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין ע"כ הסוגיא. ומכאן יצא לו לרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהא דקיי"ל ספקא דאוריתא לחומרא היינו מדרבנן אבל מדאוריתא הוי ספקא לקולא דגמרינן כל איסורי תורה במה מצינו מממזר דספק שריי' רחמנא וע' בחבורו פ"י הכ"ז מהלכות כלאים ופ"ט הי"ב מהט"מ ובהשגות הראב"ד ובכ"מ שם והיו עיניך רואות את מוריך. וראיתי למאור עינינו רבינו בעל פרי מגדים ז"ל במ"ז יו"ד רס"י כ"ט שכתב. הר"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שחיטה ה"ג אף שכולם הללמ"מ אין לך בפירוש אלא דרוסה ע"כ החמירו בה וכו' ומלשון הר"ם דכתב החמירו בה יראה דחז"ל החמירו בה לא מן התורה דמה"ת אף בספק דרוסה יש להתיר היכא די"ל ספק ספקא עכ"ל. ובשפלותי לא הבנתי לפום ריהטא הלא גלוי וידוע דרבינו הגדול סובר בכל ספק תורה דהוי לקולא מה"ת אלא דחכמים החמירו ואסרוהו וא"כ מה הי' החידוש שדקדק רבינו למינקט ע"כ החמירו בה ובאמת לאו דוקא בס"ס דאיירי בי' לפי פירושו של הט"ז ז"ל אבל גם בספק א' מותר מדאוריתא גם בדרוסה כמו כל שאר סד"א וא"כ מה זה דדייק הרב פרמ"ג ז"ל בהא מידי. ואולי משום דמסתמא מיירי הרמב"ם גם היכא דאתחזק הדורס ומבואר הדבר דבאתחזק איסורא מודה רבינו דספק להחמיר מן התורה שכן מצינו דחייבי' רחמנא אשם תלוי ולפיכך איצטריך לשנויי משום דמיירי בס"ס ולהכי נקט החמירו בה. ולפמ"ש בשו"ת ח"ס דבאיסור לאו גרידא אפי' איקבע איסורא לקולא מה"ת אין מקום לזה דהרי בטריפה איירי שאין באיסורה כרת אלא דבמאמרנו יבואר בס"ד דליתא להא ובקושטא סבר רבינו גם באיסור לאו דבאיקבע איסורא ספקא לחומרא מה"ת וא"ש ד"ק של הפרמ"ג ז"ל:

ב ויש לי להביא ראי' לדעת רבינו ז"ל מהא דאיתא בפ"ק דקידושין (דף ל"ח ע"א) דאקרוב עומר והדר אכול והביאו שם התוס' בשם הירושלמי שהקשה מ"ט לא אכלו מצה בלילה הראשון ליתי עשה דבערב תאכלו מצות ולידחי ל"ת דחדש ע"ש וכבר נודע בשערים מה שהקשה ע"ז הגאון בעל כו"פ ז"ל דהרי אז בימי אבלו של משה רבינו נשתכחו שיעורין כדאי' בתמורה וא"כ איך הי' אפשר להם לדחות לאו דחדש ע"י קיום מ"ע דאכילת מצה הלא הי' להם לחוש שמא יאכלו יותר מכשיעור הנחוץ לקיום המצוה ויעברו על אכילת המותר באיסור חדש והיא קושיא רבה. ואולם אם נלכה לאורה של שיטת הרמב"ם אין כאן קושיא כלל דהא אין זה רק ספק ושפיר פריך הירושלמי שהיו רשאין לאכול מצה משום עדל"ת ובשיעור החיוב ליכא איסורא ואע"ג דאיכא לספוקי דילמא אכלי טפי מכשיעור ועוברים על איסור אכילת חדש הרי סד"א מה"ת לקולא ובמקום מצוה מסתמא לא גזרו רבנן להחמיר. איברא דכיון שיש כאן איסור ברור של חדש רק מפני קיום המ"ע דאכילת מצה נדחה הלאו ואם מסופקין שמא יש בו יותר מכשיעור דאז איסורא רביע עלי' הו"ל ספק דאתחזק איסורא וגם לדעת רבינו לחומרא. מ"מ יהי' באמת משם ראי' גם לדברי הח"ס הנ"ל דבלאו גרידא כגון חדש גם איקבע איסורא לקולא:

ג האמנם כאשר נחפשה דרכי רבינו ז"ל ונחקורה במקומות שהזכיר שיטתו הלזו עינינו תחזינה מישרים דקאי על ספק במציאות ואפשר דבדוקא נקט כה"ג אבל בספקא דדינא מסכים הולך לבעלי מחלוקתו דמדאוריתא לחומרא ויש ידים לחילוק זה. ואם כנים הדברים סרו מהר דברינו בישוב הירושלמי שהרי הם לא ידעו כמה שיעורו של חיוב אכילת מצה אם כזית או שיעור אחר והוי ספקא דדינא דלכ"ע לחומרא מן התורה:

ד וארוחנא ליישב בהא קושית מז"ה ז"ל ביה"מ הלכות מגילה על שיטת רבינו דא"כ לדעת רשב"ל דחצי שיעור מותר מה"ת וכי נימא דבימי אבלו של משה שנשתכחו שיעורין והיו כל האיסורין בספק עד כמה הם מותרים לגמרי היו אז כל איסורי תורה תורה מותרין מדאוריתא משום ספק אתמהה. אמנם לפמ"ש אין שום קושיא דבספקא דדינא גם הרמב"ם מודה דלחומרא מדאוריתא ולכן גם לרשב"ל הי' אסור מן התורה לאכול איסור מפני הספק שמא איכא שיעורא באכילה זו:

ה ובקשתי לי חבר ומצאתי רב מובהק דמוכח מתוך דבריו כסברא שהעליתי ומנו רבינו הר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דקידושין עלה דמסיק בגמ' נתן הוא ואמרה היא ספקא הוא וחיישינן מדרבנן וז"ל והאי לישנא מספקא לי טובא כיון דספקא הוא הוי ספקא דאוריתא והיכי קאמר וחיישינן מדרבנן וכו' והרמב"ם כתב נתן הוא ואמרה היא הרי זו ספק מקודשת ולא הזכיר מדרבנן וכו' ע"כ. ודברי הר"ן תמוהים מאד מדוע לא נחה דעתו ע"י שיטת רבינו הגדול דסד"א רק מדרבנן לחומרא ושפיר קאמר הש"ס ספקא הוא וחיישינן מדרבנן ואע"ג דהר"ן עצמו בסופ"ק דקידושין פליג אהא וסובר דכל הספקות של תורה הם לחומרא מדאוריתא מ"מ הי' לו להביא מזה ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל הגם שדחאה מהלכה שהרי רק האמת מגמת פני הר"ן ז"ל ואיך הכחיד תחת לשונו דממקום זה עזר כנגדו ותו מה זה שסיים והרמב"ם כתב וכו' ולא הזכיר מדרבנן כאלו רוצה לכוין בדברי רבינו דהיא ספק מקודשת מדאוריתא והלא הרמב"ם סובר דכל ספק מותר מה"ת. א"ו דגם דעת עליון הר"ן ז"ל היא כדעתי השפלה דבספקא דדינא מודה הרמב"ם דמה"ת לחומרא ולפיכך יפה תמה על הלשון וחיישינן מדרבנן. אח"ז ראיתי בפני יהושע שהתעורר בזה על הר"ן וסיים אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דפליג אהרמב"ם ע"ש ובמח"כ רבינו הפנ"י ז"ל לא סיימוה קמי' מ"ש הר"ן אח"כ בשם הרמב"ם גופי' ולכן נראה נכון כמו שבארתי. ושוב עיינתי בקונטרסו של הגאון מהרמב"ח ז"ל שבסוף ספרו שמות בארץ וראיתי שכבר העלה חילוק זה ויישב דברי הר"ן כמ"ש והנאני שזכיתי לכוין לדעתו הרמה ואח"כ בא לנגד עיני ספר עמק המלך על רמב"ם ח"ב ומצאתי שם שהביא קושית הפנ"י ותירץ כאמור מדעת עצמו ונעלם ממנו שהרב בעל כפ"ת ז"ל כבר קדם וזכה בין בקושית הפ"י ובין בתירוץ הלז:

א

ו ושש אנכי על דברים אלה כי עפ"י חילוק זה יש ליישב מה שתמה אא"ז הגאון ז"ל ביה"מ שם וז"ל מאי אמר בפרק או"ב דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעי' כד מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין אהדדי ועייל להו ודייק הגמ' מזה דקסבר אין חוששין לזרע האב וגם סימנין דאוריתא יעו"ש והנה קשה הא שם בגמ' איבעי' להו אי פשיטא לר' יהודה דא"ח לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא לי' וא"כ איך הוכיח מיני' דר"א דאין חוששין וסימנין דאוריתא דילמא שניהם ליתא וספוקי מספקא לי' לר"א אם חוששין ולדעת רבינו וכו' אין כאן רק איסור דרבנן וממילא גם הוכחה השני' אינה מוכחת דיכול להיות דסימנין דרבנן ואם הי' איסור דאוריתא לא הי' סמיך אסימנין רק דהתם לא הי' רק אי' דרבנן מפני שאינו רק ספק ע"כ. ואולם לפי האמור מעיקרא דקושיא ליתא דהרי ספק זה אם חוששין לזרע האב או לא ספקא דדינא הוא וגם רבינו מודה דמה"ת לחומרא וא"כ שפיר מוכח דר"א סבר עכ"פ דסימנין דאוריתא אפי' אי נימא דספוקי מספקא לי' משום דבכל אופן הוי איסורא דאוריתא. איברא אכתי קשיא מנלי' להש"ס להוכיח זאת דס"ל לר"א דבודאי אין חוששין לזרע האב דילמא מפני הספק הוצרך לסימנין. ברם הא גם לשיטת הרשב"א קשיא וגם לדברי מז"ה ז"ל שהוכיח שם מזה סברתו עדיין הא קשיא אבל הוא ז"ל הרגיש בזה וסיים ובהלכות כלאים כתבתי לבאר גם ההוכחה הראשונה דודאי א"א לזרע האב עכ"ל ולא זכינו לריחו ושיחתו בחידושי רמב"ם ח"ג. וע' במלא הרועים כלל סד"א שהתעורר ג"כ בקושיא זו והביא משם ראי' לשיטת הרשב"א ז"ל ובמחכ"ה לא הרגיש דגם לדעת הרשב"א אכתי קשה מנא לי' דבודאי א"ח לזרע האב ואם יש איזו הוכחה דלאו משום ספק הוצרך לסימנין ממילא גם לשיטת הרמב"ם ניחא הכל כמובן:

ב

ז ומעתה נשובה לסוגיא שהעתקתי בראש הקונטרס וזה אשר קשה לי בגווה דהרי ידוע אשר העלה רבינו הט"ז ז"ל באו"ח סימן תקפ"ח ושנוי ביו"ד סימן קי"ז ומשולש בחו"מ סימן ב' דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור ובזה יישב מה שלא גזרו על מילה בשבת שמא יעביר התינוק או האיזמל ד"א ברה"ר משום דבהדיא ריבתה תורה וביום השמיני אפי' בשבת ומוכח מהא דגם אם אינו מפורש להדיא בקרא רק דגמרינן לה באחת ממדות שהתורה נדרשת בהן ג"כ אין כח לחכמים לגזור בזה, (ג) ואם כה איפוא תמוה לי הכא בממזר ספק דמיעט רחמנא ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא איך גזרו עליו חכמים ואסרוהו לבוא בקהל. איברא בכל הספקות דלדעת רבינו מותרין מה"ת במה מצינו מממזר לא קשיא מה שאסרום חכמים דזה לא הוי מפורש בתורה להיתר. תדע שהרי שלמים וכן רבים חולקים ע"ז וסוברים דדוקא גבי ממזר מיעט קרא הספק. אבל בממזר גופא דכתב רחמנא מיעוט מפורש קשיא טובא היאך החמירו חז"ל וזה תמוה בעיני:

ח ולולי דמסתפינא ה"א דבהא גופא שהקשיתי לשאול סרה הלאה הקושיא העצומה שהקשה

א ושוב ראיתי בפר"ח סימן ק"י שכבר קדמו למהרמב"ח והעיר על הר"ן שהביא מהרמב"ם דבקושטא אזיל לשיטתי' בענין כל הספקות וכתב ע"ז והדבר ברור דמאי דנסתפק הר"ן הוא משום דהוי ספקא דדינא ולא מיקרי ספק ואפשר דבכה"ג אף לדעת הרמב"ם צריכה גט מה"ת עכ"ד. אמנם מסיק שם דלהלכה אין חילוק וגם ספקא דדינא מדאורי' לקולא יעו"ש:

ב אח"כ נדפס צל"ח על מס' חולין מצאתי שם (דף צ"ה ע"א) שפלפל בקושיא זו והרגיש במה שכתבתי ע"ש וע' במאמרנו לקמן (אות ל"ז):

ג וראיתי בספר תורת נביאים (דפוס זאלקווא ח"ב דף ב' ע"ב בהג"ה) שכתב דדברי הט"ז אינם אמורים רק בנאמר בפירוש שהצדוקים מודים בו ולא במה שלמדו רק מדרשא ע"ש. ונפלאתי מאד הרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת שהביא שם מקודם דברי הט"ז דבמילה דכתוב וביום אפי' בשבת לא הי' כח ביד חכמים לאסור וכי הצדוקים מודים בדרשת הריבוי הלז אתמהה א"ו דליתא לדבריו והעיקר כמו שכתבתי בפנים. אדם קשה כברזל המהרי"ט ז"ל בתשובתו הרמתה (ח"ב יו"ד סימן א') על שיטת הרמב"ם שלמד כל איסורי תורה מממזר דסד"א לקולא ומדרבנן לחומרא וז"ל ועוד קשה אפילו תימא דגמרינן מינה לכל ספיקי בעלמא שאין בהם איסור תורה מ"מ איסורא דרבנן אית בה וא"כ מאי האי דקאמר ד"ת שתוקי כשר ומפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעלה עשו ביוחסין והא בכל איסורי תורה אע"ג דלאו יוחסין נינהו החמירו חכמים לאסור בספקן מפני שהם ספק איסור תורה ומדקאמר משום מעלה ביוחסין משמע דוקא ביוחסין עשו כן ולא בשאר איסורין והא ליתא כלל עכ"ל והיא תימה רבתי אשר החלה במהרי"ט וכלתה בגדולי האחרונים וע' שב שמעתתא להגאון בעל קצה"ח ז"ל שהרחיב הדבור בקושיא זו. אמנם לפע"ד מה שהעירותי הוא באמת כונת המקשה דאיברא בכל התורה ספק להקל ורבנן החמירו מ"מ כאן דמיעט קרא בפירוש למישרי ספקא מה כח הי' ביד חכמים לאסור בלתי אם הי' להם טעם הגון כ"כ עד שיש בידם בשביל זה לאסור גם דבר המפורש בתורה. וזה מדוקדק היטב בלשון המקשה והתורה אמרה וכו' הא ממזר ספק יבא וכו' ומה טעם אמרו שתוקי פסול כלומר כיון דבפירוש התירה תורה מ"ט פסלוהו חכמים והרי דבר המפורש להיתר אין כח לחכמים לאסור ולק"מ קושית המהרי"ט ז"ל. אחז"ר מצאתי דאתי לידי ספר גנת ורדים מהרב בעל פרמ"ג ז"ל וראיתי שם כלל ע' ביאר הש"ס כמו שבארתי תלי"ת וגם בחידושי נכד בעל כו"פ ז"ל הנקובים בשם תפארת ישראל כתב כן עיין בדבריהם ונהניתי שבעיקר החידוש כיונתי לדעת הגדולים אבל גם שניהם ז"ל לא גמרו את אשר התחילו ולא בארו כל הצורך כאשר אבאר באותיות הבאות בעזרה"י:

א

ט והנה עתה חל עלינו חובת ביאור שינויא דהש"ס על הקושיא בסגנון זה שבארנו. ואומר אני דאם אמנם סברת הט"ז כפי מה שחידשה הוא ז"ל היא גם במה שאסרו חכמים משום סיג וגדר ככל תקנותיהם וזה נדחה מכח שמעתא דידן דהרי ראינו שאסרו חז"ל שתוקי שבפירוש התירתו התורה וגם בלא"ה כבר תמה בשעה"מ סוף הלכות שופר ע"ז מדדריש ר"א יום תרועה יהי' לכם ואפילו בשבת ומ"מ גם לר"א אסרו חכמים תק"ש בשבת מטעם שמא יעבירנו יעו"ש. ברם בקושטא מוכרחין אנו בבאור הסוגיא לנטות בזה ממסלת רבינו הט"ז ז"ל אבל הלא בעיקר חידושו כבר קדמו רבינו תם ז"ל כמ"ש מז"ה ז"ל ביה"מ פ"ו מהלכות מלוה ולוה מהתוס' בפרק איזהו נשך (דף ס"ד ע"ב) ע"ש. והנה שם כתבו התוס' ומיהו בערכין דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע וכו' מדחשיב לי' רבית גמורה וכו' ולפירוש ר"ת צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם עכ"ל והשתא מצינן למימר דדוקא התם דלאו משום סיג רצו חכמים לאסרו ויכול להיות דלא שייך גזירה בהא (שלא בכל מקום עשו סיג ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו כידוע) אלא דאלמלא שהתורה התירתו הי' זה לפי דעת חז"ל רבית גמורה ומש"ה כשפירשה התורה להיתר לא רצו חכמים להעמיד דבריהם ולומר שהוא רבית אבל היכא שאסרו חכמים את המותר משום סיג שפיר מצו למיגזר ולעשות משמרת לתורה גם במפורש להיתר. ולפע"ד זהו פירוש הש"ס שהובא בטו"ז שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מדין תורה אלא מדין חכמים ולא לעבור על ד"ת שאין כח להם לאסור המפורש להיתר אלא לעשות סיג לתורה כלומר חוץ מלעשות סיג אז יש להם כח גם לעבור על דברי תורה ולאסור את המפורש בתורה להיתר. והאי אלא הוא כמו חוץ וכדמצינו בש"ס ר"פ המגרש יעו"ש. ופירוש זה עולה יפה בלשון הש"ס טפי מפירושו של רבינו הט"ז ז"ל לפי שיטתו. ולכאורה מדברי התוס' בב"מ (דף ע' ע"ב) בד"ה תשיך שכתבו וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא הי' להם לחכמים לאסור עכ"ל משמע דסותר לדברינו דהא חזינן דגם גבי סיג כתבו סברא זו. אכן יש לחלק דהתם שאני דהוי מצוה ע"כ אפי' משום גזירה לא הי' להם לאסרו הגם שיש להם כח לבטל מצוה בשוא"ת אבל לא מפני איסור שמפורש בתורה להיתר וק"ל. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מהיסוה"ת שדחה שם ג"כ דברי הט"ז והביא משיטה מקובצת בסנהדרין כדברי הט"ז ושוב הסכים דהש"מ אמר כן רק במקום שהוא מצוה וכן גבי לנכרי תשיך דפריך הש"ס הוא משום דהוי מצוה ע"ש וזה עצמו אומר אני לפי שיטתי בדעת ר"ת ז"ל. והשתא לפ"ז שפיר משני הש"ס בשמעתין אהא דמקשה כיון שהתורה אמרה ממזר ספק יבא מ"ט אמרו חכמים שתוקי פסול ואיך אסרו דבר המפורש להיתר. גזירה שמא ישא אחותו מאביו דמשום סיג לתורה יש להם כח לאסור אפי' דבר המפורש להיתר כאמור:

י ולפי דרכנו למדנו שאין דעת הט"ז כדעת ר"ת ממש דלשיטת ר"ת ז"ל אין רשות לחכמים לאסור מה שמפורש בתורה להיתר אם אין שם סיג וגדר דוקא והרב טו"ז ז"ל הוסיף מדילי' לומר הכי גם בסיג. ויונח בזה קצת מה שהעיר מז"ה ז"ל ביה"מ שם דהט"ז כתב סברא זו מדעתא דנפשי' וכבר קדמו ר"ת ולפמ"ש אין מחשבות ר"ת מחשבות הט"ז. דבמקום שאסרו חכמים מפני סיג רשאין לאסור גם המפורש להיתר לדעת ר"ת כמו שבארתי ורבינו הט"ז חידש זאת דגם משום סיג לא הי' להם כח לאסור. ברם ד"ק נפלאו ממני כי מה יענה לסוגיא דידן דבפירוש איתמר דבר תורה שתוקי כשר וגמר לה ממיעוט מפורש ואפ"ה פסלוהו חכמים משום גזירה. ובע"כ צ"ל לדעת הט"ז כמ"ש בגנת ורדים שם דהכא ראוי למיגזר טפי כדי שלא ירבו ממזרים בישראל ע"ש. אבל אנן בדידן בבאור שיטת ר"ת אין אנו צריכין לזה ושינויא דהש"ס א"ש טובא:

יא ויש לי ראי' לזה דרבינו תם ז"ל סובר כמו שהסברתי שיטתו מדברי התוס' במס' חגיגה (דף ח"י ע"א) בד"ה חוש"מ שכתבו בשם ר"ת מ"מ משמע לפי האמת דלא מיתסר רק מדרבנן וכו' ודקאמר הכא אלא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מן התורה.

א וכעת מצאתי בפני יהושע במקומו בקידושין שביאר ג"כ הכי וסיים ועדיין צ"ע ע"ש:

וי"ל לאו משום דלא משתרי מדאוריתא אלא כיון דאקרא סמכינן לי' למיתסר לא מסתבר לי' לאוקומי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל ומסתמא גם התירוץ הוא נובע ממקור חכמת ר"ת ז"ל ועתו"ס במס' ע"ז (דף כ"ב ע"א) בד"ה תיפוק לי'. ויש לדקדק אמאי איצטריך לשנויי דלהכי לא מסתבר לי' לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי משום דסמכו חז"ל אקרא למיתסר חוה"מ במלאכה והלא בלא"ה אפי' אם לא היו חז"ל מסמיכין האיסור אקרא הרי לפי שיטת ר"ת עצמו בפ' איזהו נשך דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח לחכמים לאסרו או דעכ"פ לא רצו להעמיד דבריהם בכה"ג א"כ אפי' לא אסמכוה אקרא למיתסר לא מסתבר לאוקומי קרא דשרי בהדיא דאי הכי איך אסרו חכמים מלאכה בחוה"מ מה שהוא מפורש להיתר אם יבואר הכתוב חג שיש בו אסיפה. ובדוחק י"ל דלרווחא דמלתא כתבו התוס' כן לאלומי תירוצם. ואולם לפמ"ש בעניותי א"ש טובא דבאמת במקום שיש לאסור משום גדר וסיג סובר ר"ת ז"ל דאסרו חכמים אפי' המפורש להיתר ובודאי אסרו מלאכת חוה"מ משום סיג למלאכת יו"ט ומש"ה הוצרכו התוס' לתרץ שיטת ר"ת דס"ל דמלאכה בחוה"מ אינה אסורה אלא מדרבנן דמשום דאסמכוה אקרא לא מסתבר לי' לאוקומי קרא דשרי בהכי אבל בלא זה שפיר הוי מצי לאוקמי קרא להיתרא אע"ג דאסור מדרבנן:

יב וראיתי בס' מנחת חינוך להגאון מהר"י זצ"ל אבד"ק טארנאפאל בקומץ למנחה מצוה רפ"ז שהביא סברת הט"ז וכתב עלה שצ"ע מגמ' זבחים (דף ל"ג ע"א) דקאמר לענין סמיכת אשם מצורע מאי קסבר אי קסבר סמיכת אשם דאוריתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאוריתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר ופירש"י דרחמנא אמר לו שיכנוס ויסמוך אמר רב אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות הרי מבואר להדיא דאף שהתורה התירה בפירוש לסמוך בפנים גזרו חכמים משום גזירה ומכאן סתירה לדברי הט"ז וצע"ג כעת עכ"ל. ופשוט דמכאן יהי' ראי' לר"ת כפ"מ שבארתי שיטתו דמשום גזירה רשאין להחמיר. וע' יד המלך פ"ו ה"ז מהלכות מלוה ולוה מ"ש לענין קושית הרב בית יעקב ז"ל מק"ש ולפי דברי אא"ז ז"ל לכאורה גם כאן יש ליישב דברי הט"ז שפטרוהו חכמים מחיוב וסמך ושחט שיש להם כח בשוא"ת וממילא יש איסור למצורע להכנס לפנים. אבל לא ידעתי מה יענה מז"ה ז"ל לדברי הט"ז עצמו שם דמש"ה לא גזרו גבי מילה בשבת מפני שמפורש להיתר והלא היו יכולים לעקור חיוב המצוה של מילה באותו יום בשוא"ת וממילא הוי איסורא א"ו דלא בכל מקום העמידו חכמים דבריהם במקום חיוב דאוריתא ועמג"א סימן רנ"ד ס"ק כ"ב. ברם לפע"ד ההיא דזבחים מעיקרא לא קשיא על סברת הט"ז שהרי ללישנא בתרא התם סמיכת אשם מצורע לאו דאוריתא ופירש"י דקסבר שאינו בכלל אשמות שהרי אינו בא אלא להכשיר וא"כ אפי' ללישנא קמא דהוי דאוריתא מ"מ אכתי לא הוי דבר המפורש בתורה להיתר דנהי דס"ל לראב"מ השתא שאין חילוק וגם אשם מצורע בכלל הדרשה כחטאת כאשם מלמד דאשם טעון סמיכה מ"מ לא הוי מפורש להיתר כיון דעכ"פ מצינן למימר דאין אשם מצורע בכלל ע"כ אפי' למאי דמסתבר לי' דהוי בכלל ורחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך אפ"ה אין זה חשוב כמפורש להיתר ושפיר רשאין חכמים לגזור עלי' איסור משום שמא ירבה בפסיעות. דהיכי נימא דללישנא קמא הו"ל מפורש להיתר אם ללישנא בתרא ראב"מ ס"ל דלא הוי דאוריתא וקרא לא קאי על אשם מצורע. וז"ב בעיני וחידוש על הגאון בעל מנ"ח ז"ל שלא ירד לסברא זו:

יג והואיל שהבאתי דברי מז"ה ז"ל ברמז אעתיק כאן לשונו שם. וע' בתשובות בית יעקב שהשיג על הט"ז מהא דגזרו חכמים שלא לקרות ק"ש רק ע"ח וכו' ועקרו פשטת הקרא דבשכבך הנאמר בתורה דהוא כל הלילה אבל במחילה מכבודו שגה בהשגתו ולפי דעתו יותר הי' לו להשיג מסדין בציצית וערל והזאה ואיזמל וכל הני הנאמרים שם בגמ' בפרק האשה רבה אשר עקרו חכמים בהם ד"ת רק באמת כל עיקר השגתו ליתא דהתם לא היתה גזירתם על איסור הענינים רק דהם פקעו חיוב המצוה אשר בענינים האלה ובשוא"ת יש להם כח ע"ז וממילא כיון דפקע חיוב מצותן אזי נשאר איסורן שלא במקום מצוה מצד דין תורה ובאמת בגזירה זו של ק"ש ע"ח דאין בו מקום מצד דין תורה לאסור הקריאה אחר חצות אזי אם רוצה להחמיר ע"ע ולקרות אחר חצות נגד גזירת חכמים רשאי משא"כ בענינים אשר ההיתר שלהם מפורש בתורה ואין בהם שום מקום על איסור מצד דין תורה הרי בענינים כאלה אם היו רוצים חכמים לעקרו אזי הי' גזירתם בהכרח רק על האיסור בפרטי וע"ז אין כח בידם וכו' עכ"ל הזהב. ואם אמנם ד"ק ז"ל בחכמה נאמרים ולכאורה נראה דהרב בית יעקב ז"ל עירב הענינים ולא השיב ממין הטענה. בכ"ז עלינו לקיים דברי חכמים ועיינתי שם בתשובה סימן מ"ב וז"ל דאפילו דבר המפורש בתורה (חסר בדפוס תיבת לאיסור) ביד חכמים להקל ולהתיר וכ"ש דבר המפורש בתורה להיתר שביד החכמים להחמיר ולאסור וזה מפורש במקומות רבים בגמרא בפרט ביבמות דף קי"ד (אין ספק שהוא טעות הדפוס וצ"ל דף צ') ע"ש כל השיטה וגם מבואר ריש ברכות דחכמים עשו סיג וכו' הרי דמה"ת חייב לקרות ק"ש אחר חצות ואעפ"כ עשו סיג דאם לא קרא קודם חצות שוב לא יקרא ואע"פ שכתיב ובשכבך כל זמן שכיבה משום סיג יעבור על ד"ת ולא יקרא א"ח וכ"כ תר"י שם דרשות ביד חכמים לעשות כן ואיך כתב דאין ביד חכמים לאסור במקום היתר ואם כונתו דבאו"ה אין ביד החכמים לעשות כן הא בעלמא לא א"כ איך מייתי הא דשמעתין שב"ד מכין ועונשין דלא איירי באו"ה ואין טעם לחלק ביניהם וכו' עכ"ל. וכל הרואה דברים אלה יבין כונת קושיתו דכיון דבשמעתא דיבמות מסיק דבשוא"ת יכולים חכמים להתיר המפורש לאיסור שפטרו מקרבן פסח המפורש לחיוב וכדומה ולדעת תר"י ז"ל פטרו מק"ש אחר חצות שמפורש בתורה לחיוב א"כ כ"ש שיכולים לאסור דבר המפורש להיתר שהרי כל חומרת איסור היא בשוא"ת וק"ל. ושוב כתב דאם כונת הט"ז דדוקא באיסור והיתר אין בידם לאסור המפורש להיתר אבל לפטור מקיום מצוה יש בידם הרי זה נדחה ממה שהביא ראי' דגם להכות ולענוש אין בידם נגד ד"ת וגם אין טעם לחלק בהא דאם אין להם כח לאסור בשוא"ת את המותר בפירוש לא הי' להם גם לפטור מחיוב המפורש. כן היא כונת הרב בית יעקב ז"ל ברור כשמש. וע"כ לא ירדתי בעניי לסוף דעתו הקדושה של אא"ז הגאון ז"ל במ"ש ולפי דעתו יותר הי' לו להשיג וכו' שהרי באמת מזה השיג ראשון תחלה ואח"כ הוסיף גם מק"ש. ומ"ש דבשוא"ת יש להם כח לפטור ממצוה וכו' הלא זה דברו של הרב ב"י ז"ל דגם הכא האיסור הרי הוא בשוא"ת ומדוע לא יהי' להם כח ע"ז ואם שיש חילוק בין לפטור מחיוב וממילא יש איסור ובין לאסור את המותר הפרטי כמ"ש מז"ה ז"ל הלא מתוך ריסי עיניו של הבית יעקב ניכר שהרגיש בכזה ודחאו דאין טעם לחלק ביניהם. ואולם בעיקר הענין יש לפלפל בזה וליישב דעת הט"ז ע"ד שביאר מז"ה ז"ל אבל כבר כתבתי לעיל דמדברי הט"ז עצמו לא משמע הכי. אכן לפ"מ שבררתי שיטת ר"ת מובן דלק"מ דהתם רק משום סיג יש כח לחכמים לפטור מן החיוב וכן לאסור את המותר בפירוש הא בלא"ה לא רצו להעמיד דבריהם במקום שמפורש בתורה להיתר:

יד) ואל תשיבני על עיקר פירושי דשינויא דהש"ס בשמעתין הוא דמשום גזירה שמא ישא אחותו מאבי' יכלו לאסור והלא במסקנת הגמרא נדחה תירוץ זה משום דלא שכיחא ומסיק דמעלה עשו ביוחסין הרי לנו דגם בלא גזירה וסיג רק מטעם מעלה אסרו מה שמפורש להיתר. דאיכא לדחויי דהש"ס לא נאיד מפירוקא קמא לגמרי רק הכונה דאע"ג דשתוקי מותר לישא שתוקית אפי' מדרבנן ולא גזרו שמא ישא אחותו מאבי' מפני שהיא גזירה דלא שכיחא הכא בכשרים ודאי גזרו על זאת דמעלה עשו ביוחסין וגזרו גם משום מלתא דלא שכיחא ופירוש זה נ"ל נכון. איברא מסתימת לשון המפרשים ז"ל משמע דהש"ס נטה לגמרי משינויא קמא אבל תלי"ת מצאתי סמך לפירושי זה מדברי רש"י ז"ל לעיל בגמ' שם בד"ה וחד למישרי שתוקי שכתב ודקתני מתניתין שתוקי פסול מדרבנן כדלקמן שמא ישא אחותו מאבי' עכ"ל הטהור ולפום ריהטא אינו מובן מפני מה נקט רש"י מה שנדחה בגמ' והניח המסקנא והו"ל לרש"י ז"ל למימר כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין וחידוש שלא דברו מפרשי הש"ס מזה. ובדוחק י"ל דגם בכה"ג יש מקום לדברי התוי"ט פ"ב דפאה מ"ב ע"ש אבל כאן כמדומה לא שייך זה. אבל האמת יורה דרכו דגם לפי המסקנא נשאר הטעם שמא ישא אחותו מאבי' וכמו שבארתי:

(טו ועפ"י הדברים האלה ירוא לנו קושית המפרשים על רבינו דלשיטתי' אמאי איצטריך קרא למיכתב מיעוט בקהל ודאי ולא בקהל ספק הרי נוכל ללמוד מממזר ככל התורה. ולהאמור א"ש שהוצרך המקרא לכתוב גם שניהם דאילו לא נאמר אלא ממזר ודאי ולא ספק שפיר היינו יכולין ללמוד מיני' קהל ספק כמו כל איסורים שבתורה דגמרינן מיני' אבל אז לא הי' מפורש בתורה להיתר והיו חכמים מחמירין בו כמו שהחמירו בכל ספקא דאוריתא והי' ממזר ודאי אסור לישא שתוקית אע"ג דלא שייך בי' מעלה דיוחסין ואולם רחמנא בעי דגם חכמים לא יאסרו זאת מש"ה פירשה התורה להיתר בין בממזר בין בקהל ושוב לא הי' ביד חכמים לאסור רק שתוקי בישראל דמשום מעלה דיוחסין גזרו משום מלתא דלא שכיחא. ואע"ג דמצינו במס' יבמות (דף צ"ג ע"א) דמקשה הש"ס אילימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן אלמא דלא אמרינן דקרא שרי בהדיא כדי שלא יאסרוהו חכמים דאל"כ דילמא כל הימים מרבה לעשר אפי' בשבתות וימים טובים ויהי' באמת קשה איך אסרו חכמים לעשר בשבת. זה אינו דהתם אסרו לעשר משום סיג למלאכה דאוריתא וגם טלטול אסרו משום גזירה כמו שהבאתי בחבורי במשנת אין בין שבת ליוה"כ ובכה"ג מצו חכמים למיסר גם המפורש להיתר כמו שנתבאר בדברינו והבן:

טו ויונח בזה קושית הרשב"א ז"ל בתוה"ב בית ד' שער א' וז"ל אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב דסד"א לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספקו והביא ראי' לדבריו מדאמרינן בקידושין וכו' ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא סד"א כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישני' כולי האי לימא מ"ט הו"ל ספק וספק מותר ד"ת דהשתא הוה כאיל כולהו ספיקי דאוריתא ומ"ש ממזר דנקט א"ו ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא עכ"ל וכן התעורר גם הר"ן ז"ל סוף האשה נקנית ע"ש. אכן לפ"מ דפרישית בס"ד אין כאן שום קושיא דמהא דכל ספק מותר דבר תורה לא הי' רבא מצי למיפרך מידי דכיון דאינו מפורש להיתר אלא דגמר לה במה מצינו מממזר שפיר הי' כח ביד חכמים להחמיר ומש"ה בקושטא לא הוה קשיא לי' לרבא על כל ספקא דאוריתא איך אסרו חכמים רק בממזר דבהדיא שרי רחמנא ספקו ע"ז מקשה מ"ט אמרו שתוקי פסול ואם כה איפו דכל עיקר קושית הש"ס הוא כיון דרחמנא שריי' בהדיא מש"ה הוצרך רבא לאורוכי בלישני' ולהראות דהיתרו של ספק ממזר מפורש בתורה דאי הוה אמר וספק מותר ד"ת לא הי' עדיין שום קושיא מ"ט אמרו חכמים שתוקי פסול שהרי באמת אמרו דכל הספקות אסורין וכמבואר:

טוב וניחא בזה תמיהת המהרי"ט ז"ל בגופא דשמעתא בחידושיו על מס' קידושין אהא דאמר רבא והתורה אמרה ממזר ודאי וכו' בקהל ודאי וכו' שהקשה שם דלא הו"ל לאתויי דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא דלא איצטריכא לי' השתא וע"ש מ"ש ליישב. ברם לפי דברינו א"ש דלאלומי קושיתו נתכוין רבא ולהורות נתן דחזינן שלא החמירו בספק קהל כמו בכל סד"א מפני שההיתר מפורש בתורה והשתא קשה מ"ט החמירו בשתוקי בישראל דג"כ מפורש להיתר א"ו משום דמעלה עשו ביוחסין וכדמסיק. וגם רצה רבא להודיענו הא גופא דמה"ט לא החמירו בזה משום דהוי ספקא דאוריתא דבכל מקום לחומרא הגם דלא שייך בי' מעלה דיוחסין דהיינו מפני שמפורש היתרו בתורה וק"ל:

חי ועפ"י דברינו אמרתי ליישב מה שהקשו על שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דסופ"ק דקידושין (דף ט"ל ע"א) אמר ר' אסי אר"י ערלה בחו״ל הללמ"מ א"ל ר"ז לר"א והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר וכו' אישתומם כשעה חדא א״ל אימא כך נאמרה ספקה מותר ודאה אסור ומוכח מכאן דהא דאמרינן סד"א לחומרא הוא מה"ת דהרי חזינן שהוצרכה ההלכה להתיר ספקה וער"ן שדחה ראי' זו. ויש להוסיף להקשות לדעת רבינו מפני מה הקילו חכמים בספק ערלה בחו"ל ולא אסרו כמו שהחמירו בכל הספקות אף דמה"ת מותרים. ואולם לפמ"ש הכל ניחא שלא הי' כח ביד חכמים להחמיר בהא משום דהללמ"מ פירשה בהדיא דספק מותר ועי"ז עצמו הוצרכה ההלכה להתיר ספקה הגם דבלא"ה מה"ת מותר מפני שרצה דערלה בחו"ל יהא ספקה שרי גם מדרבנן ומש"ה פירשה היתרו כדי שלא יוכלו חכמים להחמיר כאשר זה דרכם בקדש בכל הספקות של תורה. אח"ז מצאתי להגאון בעל המקנה ז"ל שקדמני בזה ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתו הקדושה ומ"מ משנה לא זזה ממקומה והמעיין יראה מה שנתחדש בדברינו באופן אחר מדברי הרב המקנה ז"ל. ועשו"ת ח"ס אה"ע ח"א סימן ב' בד"ה ועדיין שכתב ג"כ כעין זה ברם תוכן דבריו שם דלמ"ד סד"א מה"ת לחומרא ספק הללמ"מ שרי אפי' מדרבנן ולמ"ד סד"א מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא אזי ספק הללמ"מ ג"כ אסור מדרבנן ע"ש מלתא בטעמא. אבל בעניותי תמה אני על זאת דבמחילת כבודו הגדול לא זכר שר באותה שעה דהרמב"ם ז"ל הוא מרא דשמעתא דסד"א מדרבנן לחומרא ואיהו נמי פסק דספק הללמ"מ שרי מדרבנן כדמוכח מדבריו פ"ח מהלכות מקואות ה"ו וע' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סימן קי"ח א"ו דליתא לסברתו זו. אמנם לפ"ז יהי' נדחה מה שבארתי שהוצרכה ההלכה להתיר ספק ערלה בחו"ל כדי שלא יחמירו חכמים והלא גם בלא"ה לדעת רבינו ספק הללמ"מ לקולא אפי' מדרבנן. וצ"ל כיון דעיקר איסור ערלה בארץ הוא מדאוריתא היו רבנן מחמירין בספק ערלה בחו"ל שהיא הללמ"מ כמו שהחמירו היכא שאיסורו מה"ת ושיעורו הללמ"מ כמבואר ברמב"ם שם. ובהכי א"ש מה שהקשה בעפרא דארעא הנספח לס' ארעא דרבנן כלל ת"מ מסוגיא זו דסופ"ק דקידושין על הרמב"ם דס"ל ספק הללמ"מ לקולא והניח בצ"ע ע"ש וק"ל. שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון לדו"ז הגאון מהר"ש לנדא ז"ל סימן מ"ח מה שהביא מהב"י ביו"ד סימן רצ"ד והש"ך שם ס"ק י"ט וגם ראיתי בח"ס שם שהביא זאת יעו"ש ומעיני הרב בעל עפרא דארעא ז"ל נעלמו דברי הב"י, והש"ך ז"ל דכבר קדמוהו בקושיא זו על רבינו. עוד ראיתי ראי' שנית בשיבת ציון שם שתירץ לקושיא זאת דערלה בחו"ל מיקרי עיקרו מן התורה וספקו להחמיר ע"ש והנאני שכיונתי בזה בס"ד לדעת דו"ז הגאון ז"ל:

יט ותפשוט לן בהא את אשר עלה ונסתפק רבינו בעל פרמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת סימן ט"ו אם יש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה הללמ"מ וצידד שם למסור להם כח זה יעו"ש. אכן לפי המבואר מוכח מהש"ס שאין להם כח להחמיר במקום שההלכה הקילה בפירוש שהרי מפני שפירשה הללמ"מ ערלה בחו"ל ספקה מותר שוב גם חכמים לא אסרוהו הגם שהי' ראוי להחמיר בספק הללמ"מ שעיקר איסורו מדאוריתא כאמור. וע' ביה"מ פי"ב הט"ו מהלכות שבת והיו עיניך רואות דהוי פשיטא לי' למז"ה ז"ל דגם בהללמ"מ שייכא סברת הט"ז. ומ"ש שם הרב פרמ"ג ז"ל ראי' מהתוס' דמגילה יעו"ש אין מדבריהם ראי' דהתוס' ס"ל דמשום סיג יכולים לאסור גם המפורש בתורה כמו שבררתי שיטתם וע"כ שפיר הקשו אמאי לא גזרו על מילה בשבת משום שמא יעבירנו אבל היכא דלאו משום סיג נגעו בה כגון נידון דידן שאסרו הספק משום חומרת איסור דאוריתא מודו התוס' דגם במפורש בהללמ"מ אין בידם לאסור וה"נ רבינו הט"ז ז"ל דס"ל דגם משום סיג לא מצו להחמיר בדבר המפורש הה"נ בהללמ"מ הוי כן:

כ ואולם לפמ"ש למעלה לחלק בין ספק מציאות לספקא דדינא יתורץ קושיא הנ"ל בפשיטות דאיכא למימר דלהכי איצטריכא הללמ"מ להתיר ספק ערלה בחו"ל משום ספקא דדינא דבעלמא מה"ת לחומרא וזה מדוקדק יפה בלישנא קדישא דהש"ס אימא כך נאמרה ספקה מותר ודאה אסור וקשה חדא דהול"ל ספק ערלה מותר ועוד דמעיקרא הי' ראוי לומר ודאה אסור והדר לימא ספקה מותר אבל לפי האמור א"ש דדייק הש"ס בהא לאשמעינן דהכינוי של מלת ספקה מוסב על ההלכה דהיינו שאם יקרה ספק בדין ההללמ"מ ג"כ מותר ואי הוה מקדים בלשון ההלכה ודאה אסור היינו מפרשים ספקה דהיינו הספק של אותו ודאי כלומר ספק במציאות ובפרט אם הי' גורס ספק ערלה מותר דשפיר מתפרש על ספק אם הוא פרי של ערלה או לא והי' ספקא דדינא מתמעט מזה משא"כ השתא דנקט אימא כך נאמרה ספקה מותר מוכח פירושו ספקה של ההלכה דהיינו ספקא דדינא. ומש"ה גם חכמים הקילו בספק ערלה בחו"ל מפני שראו דההלכה הקילה כאן אפי' בספקא דדינא אלמא דקיל משאר איסורי תורה וניחא הכל בס"ד:

כא ואחזה אנכי אשית לבי לסברת הגאון בעל חות דעת ז"ל בקונטרס בית הספק וז"ל והנה הרשב"א בתוה"א והר"ן, בקידושין הקשו אהרמב"ם דסובר דספקא דרבנן מהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקרבנות בחולין דף י"א ולהרמב"ם קשה היאך מצינן למילף דאזלי' בתר רובא מפסח וקרבנות והא בלא״ה כל ספק מותר אפי' ליכא רובא וכו' ועוד מנין לי' להרמב"ם דין זה ולפעד"נ דהרמב"ם הוציא זה מש"ס ערוכה במס' סוטה דף כ"ט ובזה יתישבו כל הקושיות דאמר התם ר"ג רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל וכו' ושם ליכא יתורא אלמא דכל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק ומזה מוכח נמי דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה לשב ואל תעשה כגון בכל הלאוין דכ"ר את זה לא תאכל כגון חזיר וחלב אמרינן חזיר ודאי וחלב ודאי לא תאכל אבל ספק יאכל וכו' ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון בתולה יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן דמחויב שיהי' בודאי ולא בספק וכו' ולא קשה שוב כל הקושיות הנ"ל דבחולין מהא דיליף מפסח וקרבנות וכו' ה"נ דרשינן תמים ודאי ולא ספק וה"נ גבי טריפה דילפינן מקרא בתמורה דף כ"ט מכל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת דרשינן אשר יעבור ודאי ולא ספק וכו' כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם ע"כ דבריו המסולאים בפז. וקשיא לי טובא על זה מסוגיא דפרק כל הבשר (דף קט"ו ע"א) אהא דאמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וא"ר אבוה כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דפריך הש"ס א"כ כלאי זרעים ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ומשני איתקש לכלאי בהמה והדר מקשה וכלאי בהמה גופיהו מנלן ומשני מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והשתא לדברי הרב חו"ד ז"ל הדק"ל דילמא לעולם כלאי בהמה אסורין מכל שתעבתי והא דאיצטריך קרא למיסר לגבוה הוא משום דלהדיוט לא נאסרו רק כלאי בהמה ודאי דהרי כתיב בהמתך לא תרביע כלאים דהיינו ודאי כלאים הא ספק שרי וממילא אינו בכלל מה שתעבתי לך (וגם התם כתיב לא תאכל כל תועבה דהיינו ודאי תועבה) ולהכי כתב רחמנא גבי גבוה שור או כשב או עז פרט לכלאים דמשמע ודאי כשב תקריבו אבל ספק כלאים לא ירצה לקרבן וטובא קמ"ל קרא לאסור לגבוה גם הספק וקשיא אי דרשינן כל שתעבתי וכו' כלאי בהמה ליתסרו להדיוט ומקרא דלגבוה אין ראי' להתיר משום דספק כלאים הוי מן המותר לישראל ובעינן קרא למיסרי' לגבוה. ולפע"ד סוגיא זו הויא תיובתא כלפי סנאי' דהגאון בעל חו"ד ז"ל ואם סברתו במקור שיטת הרמב"ם ז"ל אמת יהי' קשה מכאן על כל עיקר דעת רבינו וצע"ג:

א

כב ויכול להיות דהש"ס שמיע לי' דרב אשי סבר חתיכה אחת שנינו משום דיש אם למסורת וכתיב מצות כדאמר בפרק ספק אכל חלב וממילא ס"ל סד"א מה"ת לחומרא כמ"ש המהרי"ט ז"ל דבהכי פליגי תנאי ואמוראי דהתם בכריתות ומה שדחה הרשב"א חוזר ונראה וכן הסכימו כל האחרונים כמבואר למעיין ומש"ה שפיר משני לשיטתי' דרב אשי מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דהרי מקרא דלא תאכל כל תועבה ידעינן גם ספק דכן הוא בכל איסורי תורה דספקא לחומרא מדאוריתא. אבל למאי דנקטינן חתיכה משתי חתיכות שנינו דבעינן איקבע איסורא וספק השקול של תורה לקולא מדאו' באמת נשארה הקושיא למה הלכה רווחת דכלאי בהמה מותרין באכילה ובע"כ דלא דרשינן כל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל. ונסתלקה בזה קושית הגאון ז"ל בפלתי סימן פ"ז למה לנו ג' לא תבשל נילף מכל שתעבתי ומה שתירץ הרא"ם משום דאין לוקין על לאו שבכללות אינו מספיק לדעת הרמב"ם שאין לוקין על הנאה וא"כ סגי בב' לא תבשל חד לאיסור בישול וחד לאיסור אכילה כדי ללקות עלי' ואיסור הנאה תיפוק לה מלא תאכל כל תועבה והרמב"ם פסק כר"א דכ"מ שנ' לא תאכל גם הנאה במשמע יעו"ש. ולדברינו ניחא דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' דסד"א מה"ת לקולא ונדחה דרשת כל שתעבתי ע"י הקושיא כלאי בהמה ליתסרו. וא"ש גם מה שהעיר בפלתי שם על סתמא דגמרא בב' מקומות דלא ס"ל דרשת כל תועבה ע"ש. דבקושטא סתם הש"ס לא ס"ל הא דרב אשי כאמור. ואנו רואין שסידר הש"ס מימרא דר"א בראש וראשון ויש לדקדק טובא שאין זה סדר הגמרא בשום מקום דהא רב אשי בתראה הוא והו"ל לסדר מעיקרא דרשות התנאים רבי ורבי ישמעאל ואיסי בן יהודה ואח"כ דרשת רב אשי ותו דאחר דרשת ר"א גרס אמר ר"ל מנין וכו' ופשוט דלא הוה מצי למינקט ר"ל אמר שהרי ר״ל קדים לר"א אבל מפני זה עצמו הי' לו לסדר מימרת רשב"ל תחלה דמיני' נודענו מדרשת רבי והדר למינקט רב אשי אמר וכו' אבל השתא אין הלשון עולה יפה דאחר שכבר שמענו מקור לאיסור אכילת בב"ח מכל תועבה נקט אמר ר"ל מנין וכו' כאלו לא הובא עדיין שום מימרא בזה הענין. ואולם עפ"י המבואר א"ש דהש"ס הורה לנו בזה דרב אשי לטעמי' דסד"א מה"ת לחומרא וע"כ שפיר דריש כל שתעבתי ומשני למלתי' מדאסר רחמנא לגבוה וכו' אבל לדידן דרשת כל תועבה כמאן דליתא ואכתי לא ידעינן מנלן איסור אכילת בב"ח ואהא אמר ר"ל מנין לבב"ח שאסור באכילה דא"ק ובשל מבושל וכו'. וע' וה"מ למז"ה ז"ל פט"ז ה"ו מהמ"א שהקשה מ"ט דחה הרמב"ם דעת רב אשי נגד אידך אמוראי והרי קיי"ל כסתימת רבינא ור"א. ולפמ"ש מסידורא דהש"ס נפיק לי' לרבינו ז"ל שלא לפסוק כר"א בהא. ומצאתי בס' הכריתות לשון לימודים שער ג' סימן קל"ו שכתב מצינו דמסדר דברי אחרונים לפני הראשונים וכו' משום דהך עיקר ואמת סידרה באחרונה וכו' יעו"ש והוא כמו שקימתי כלל זה מדעתא דנפשאי בס"ד אך יפלא קצת שלא זכר ש"ר ז"ל להביא גם סוגיא דידן שמצינו בה הכי שמסדר דברי אחרון לפני ראשונים. נמצינו למדין דאדרבה מסידורא דגמ' יש ראי' לשיטת רבינו דסד"א להקל מן התורה וכפי הסברת החו"ד הנ"ל:

כג ואכתי יש לעורר על שיטת הרב חו"ד ז"ל מהא דאייתי הרב בעל שעה"מ ז"ל בפ"ט מהט"מ ראי' לדעת הרמב"ם ממה שהקשה בתורת חיים פ"ק דחולין אמאי לא יליף הש"ס דאזלינן בתר רובא מדשרי רחמנא לכהנים להקריב קרבנות בעבודות הפסולות בזרים וליחוש דילמא לאו כהן הוא שאמו זנתה עם ישראל וב' ודוחק לאוקמי דכל אבותיו עד אהרן הכהן היו חבושים בבית האסורים והו"ל להש"ס לאתויי

א והרב הגדול מו"ה יעקב צבי יאנאווסקי נר"ו בראותו זאת השיב לי בכתב:

לענ"ד אפשר ליישב לפי המבואר בב"ק דף ע"ז והובא בתוס' חולין דף ל"א ע"ב דהמיעוט דקדשים לכלאים הוא רק ממלת או דבלא או אדרבה הוה מרבינן כלאים משום דמכשב ועז יכול להוציא כלאים וא"כ ממלות כשב ועז ליכא משמעות להוציא כלאים דנימא דמשמע ודאי כשב תקריבו אבל ספק כלאים לא ירצה ורק המיעוט הוא מיתורא דמלת או ושפיר איכא למימר דדיו להמיעוט הזה רק למעט ודאי כלאים אבל ס' כלאים שרי כמו בכה"ת דספק שרי מדאו' עכ"ל, ואם גם יש מקום לדבריו אבל אינו מוכרח די"ל דמיעוטא דאו גילה על כשב ועז דהכונה כשב ממש בלי תערובת מין אחר וכן עז ממש וממילא הוי ודאי כשב ולא ספק כלאים. וע' הגהות אמרי ברוך על החו"ד ובשו"ת ב"א אהע"ז סי' ב' וק"ל:

כ בתו"ח ליתא ב' תיבות עם ישראל אלא שבילדותי בהעתקה ראשונה פלטתן קולמסי אגב ריהטאי ולשון התו"ח משמע הכי ע"ש. איברא גם אם זנתה עם כהן יצויר שיהא הבן פסול לכהונה כגון שבא עלי' ב' פעמים דבביאה א' עשאה זונה ובשני' חללה וזה הבן נולד מביאה שני' והוי חלל ופסול להקריב ועש"ס פ' עשרה יוחסין ורמב"ם הלכות איסורי ביאה. מ"מ למה לן כ"ז כיון דאיכא למיחש שמא זנתה עם ישראל והוי הבן זר אפילו אם נולד מביאה ראשונה:

ראי' זו ולא הי' צריך להא דאין אפוטרופס לעריות והרב תורת חיים ז"ל הניח בקושיא ברם לדעת הרמב"ם לק"מ דספק כהן מותר להקריב קרבנות כמו כל סד"א ולעולם דלאו משום רוב הוי וסיים בשעה"מ שהיא ראי' נכונה לדעת רבינו ע"ש. והנה אם נסכים לזה יהי' משם קושיא על סברת החו"ד דלפ"ז נלע"ד ברור דספק כהן פסול להקריב גם לשיטת רבינו שהרי כתוב בתורה והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם דמקבלה ואילך מצות כהונה וכן בכל מקום כתיב והקריבו הכהן הרי הקפידה התורה על כהן ודאי הא ספק פסול להקריב וא"כ גם לדעת רבינו קשיא אמאי לא גמר מהא דאזלינן בתר רובא. איברא מפני קושיא זו אין כדאי לסתור סברת החו"ד די"ל דבקושטא אין מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם ועל קושית התו"ח שערי תירוצים לא ננעלו כמו שרמז בעצמו במה שכתב קצת תימא משום דאפשר לדחויי דחדא מתרי ותלת ילפותי נקט וכיון דיליף ממכה אביו בסגנון הלז תו לא חייש לאתויי גם מכהן המקריב ואע"ג דהאי עדיף דליכא לדחויי כגון שהיו חבושים בבית האסורים מ"מ אפשר דבעי לאשמעינן דאין אפוטרופס לעריות:

כד עוד יש להעיר בזה ממ"ש בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) על מה שהקשו התוס' בקפץ א' מן המנויין דליבטיל ברובא דלא קשיא משום דגם רוב הוא בגדר הספק אלא שהתורה התירה ספק כזה והתם קפיד קרא וכתב עשירי ודאי ולא ספק א"כ גם רובא קא ממעט שאינו יוצא מכלל ספק יעו"ש בש"מ. והשתא קשיא טובא לפי דעת רבינו ז"ל כמו שבארה בחו"ד שלא דברה תורה אלא בודאין ולפיכך כל ספקא שריא אלא דגלי רחמנא גבי אשם תלוי דהיכא דאתחזק איסורא לחומרא וכ"ש אי איכא רובא לאיסורא דבודאי אסרתו תורה ובע"כ הא דאימעוט ספק היינו ספק השקול אבל רוב לאיסור הגם שהוא בגדר הספק לדעת הש"מ מ"מ אסרי' רחמנא וז"פ. אבל דא עקא היכי גמרינן בפ"ק דחולין מפסח וקדשים דאזלינן בתר רובא להיתרא והרי ספק טריפות שרי וכקושית הראשונים ז"ל ומה שתירץ בחו"ד דכיון דבקדשים כתיב כל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת גם ספק איתמעט שהתורה לא הכשירה רק ודאי עובר תחת השבט זה אינו עולה יפה לפי סברת הש"מ הנ"ל דאי נימא הכי אזי גם רוב לכשרות אינו בכלל מכל אשר יעבור כמו עשירי ודאי דגם רוב אימעוט וא"כ מאי מהני רובא ומדמוכח מפסח וקדשים דמהני רובא ומש"ה כשר להקרבה הרי ממילא מוכח דהכא לא קפיד רחמנא על ודאי עובר והשתא שוב מנלן דאזלינן בתר רובא דילמא משום ספק השקול מותר. דהרי ממ"נ אי דרשינן מכל אשר יעבור ודאי אזי גם רוב לכשרות יהי' פסול שהרי רוב אינו יוצא מכלל ספק וכדממעטינן לי' מעשירי ודאי ואי מוכח מקדשים דאזלינן בהא בתר רובא אלמא לא קפיד רחמנא כאן על ודאי שהרי התיר רוב שהוא ג"כ בגדר הספק וממילא ליכא למישמע מינה דמהני רובא דהא איכא לדחויי דמשום ספק כשר להקרבה שהרי בע"כ אין אשר יעבור ממעט ספקא וכאמור. איברא יש לומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו דהראשונים ז"ל שהביא בש"מ בשמם סברא זו דרוב הוא בגדר הספק סברי כדעת הרשב"א ז"ל שאסרה תורה גם ספק והרמב"ם ז"ל דס"ל שלא דברה תורה בספק לא שמיע לי' סברא דידהו. אבל מ"מ מן הראוי שלא להרבות מחלוקת וחובה עלינו להעמיק העיון ולהשתדל להשוות דעותיהם בסברא ככל אשר יהי' לאל ידינו בעזרה"י:

כה ולכאורה יש לחלק בין רובא דאיתא קמן דמיירי בי' בש"מ שם ובין רובא דליתא קמן דמיירי בי' הש"ס בפ"ק דחולין. אבל לא מצאתי קורת רוח בחילוק זה דהרי לפי הס"ד דהש"ס דקאמר רובא דאיתי' קמן לא קמבעיא לן כי קמבעיא לן רובא דליתי' קמן מנלן הא חזינן בנהורא מעליא דרובא דאיתי' קמן עדיפא וא"כ היכי נימא דלהמסקנא הוי בהיפך דרובא דאיתא קמן אינו יוצא מגדר הספק ורובא דליתא קמן עדיף שאינו בכלל ספק. וגם פשט לשון הש"מ לא משמע לחלק בהכי, וה"נ מוכח בהדיא דעת עליון רבינו בעל פני יהושע ז"ל בפרק עשרה יוחסין שכתב שם חידוש דין דכיון דהקפיד הכתוב דממזר ודאי לא יבא הא ספק ממזר יבא בקהל גם אי איכא רובא לפסולי' שרי מכח סברא דגם רוב אינו ודאי וה"ה אם יש רוב לכשרות מ"מ מותר בממזרת מה"ט דמ"מ מיקרי ספק ע"ש ונראה שלא שלטו עיניו המאירות בש"מ דב"מ ולא ידע דכבר קדמוהו קמאי בעיקר הסברא שהעלה מדעתא דנפשי'. עכ"פ ראינו דגם ברובא דליתא קמן מסתבר לי' להרב פ"י ז"ל דהוי בגדר הספק. ואדרבה מסתברא לי דאפשר דגם התוס' בב"מ שם שהניחו בקושיא דליבטיל ברובא ולא תירצו כאמור באס"ז ומוכח דס"ל דרוב הוי כמו ודאי היינו דוקא ברובא דאיתא קמן דאיירו בי' משום דברוב כזה חוזר המיעוט להיות ממש כמו הרוב משא"כ ברובא דליתא קמן יכול להיות דגם התוס' מודו שהמיעוט נשאר במקומו כמקדם דבע"כ א"א לומר שאין המיעוט נמצא בעולם ונתהפך להיתר אלא אמרינן שהתירתו תורה מטעם רוב אבל אינו כודאי ומכלל ספק לא נפיק וכמו שהרחיב הדבור בבירור סברא זאת אא"ז הגאון ז"ל ביה"מ הלכות מ"א פט"ו הכ"ה ע"ש בנועם דבריו המחוכמים (וקצת חידוש על מז"ה ז"ל בהלכות שבת פ"ב ה"כ שסותר קצת לזה ויש ליישב ולהשוות המאמרים ע"ש וק"ל). וראיתי בס' יד יוסף על מס' ב"מ להגאון החריף מהר"י יוזפא זללה"ה מזאלקווא שהחליט דחידוש דין שהעלה הפ"י הנ"ל הוא שנוי במחלוקת התוס' והש"מ יעו"ש. ברם לפ"מ דכתיבנא דגם התוס' מודו לסברת הש"מ גבי רובא דליתא קמן אתיין דברי הרפ"י ז"ל אליבא דכ"ע. ובס' שב שמעתתא להגאון בעל קצה"ח ז"ל שמעתא א' פ"א הביא דברי התוס' בפרק לא יחפור שכתבו וליכא למימר דשריא משום דספק ערלה בחו"ל מותר דהא אי לית לי' כר"ח אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב א"כ הוי ודאי ערלה ע"כ וסיים על דבריהם ומבואר דאפילו היכא דהתורה התירה את הספק מ"מ אם הוא קרוב או רוב הו"ל ודאי עכ"ל. ולכאורה משם ראי' דגם ברובא דליתא קמן ס"ל להתוס' דהוי ודאי אבל אפשר לומר שלא כתבו כן רק גבי קרוב דלמ"ד דאזלינן בתרי' הוי ודאי אבל היכא דאזלינן בתר רובא י"ל דהוי רק ספק גם להתוס'. ומאד נפלאתי על הגאון שב שמעתתא ז"ל דהו"ל להביא מהתוס' בסוגיא דתקפו כהן שגילו דעתם עכ"פ גבי רובא דאיתי' קמן דהוי ודאי משא"כ מהתוס' דב"ב אין כ"כ ראי' די"ל דדוקא למ"ד דקרוב עדיף מרוב אמרו כן. וע' הגהות הגאון בעל ברוך טעם ז"ל על הש"ש שכתב ג"כ דדברי הפ"י מוסכמים לסברת הש"מ וחידש שם חילוק בענין רוב יעו"ש. ולפ"ז גם הרא"ש ז"ל שסובר גבי ביטול ברוב יבש ביבש שנהפך האיסור להיות היתר ובפירוש איתמר מפומא קדישא דאין הביטול ברוב מטעם ספק אלא דגזירת הכתוב הוי והועתק לשונו בב"י יו"ד סימן ק"ט ע"ש מ"מ יכול להיות דברובא דליתא קמן מודה דהוי ספק וכאמור. ברם קשיא לי טובא דהרי בש"מ הביא סברתו בשם הרא"ש ואנן חזינן דאין כן דעת הרא"ש ז"ל בפג"ה והני מלי דרבינו הרא"ש ז"ל סתראי נינהו דלפנינו מבואר בפסקיו דלאו משום ספקא הותר המתבטל ברוב אלא גזיה"כ היא דאחרי רבים להטות והאיסור נהפך להיות היתר ולכן מותר לאדם אחד לאכול כל ג' החתיכות ביחד ובאס"ז הביא בשמו דגם רוב הוא בכלל ספק ואיך יסכימו שנים אלה יחד דתרויהו לענין רובא דאיתי' קמן נאמרו. ושמא יש לחלק ע"ד שחילק הגאון ברוך טעם ז"ל שם וצ"ע. איברא ראיתי בשו"ת ח"ס אה"ע ח"א סי' מ"א וח"ב סימן קמ"ז וסי' קס"א שהעלה דסברת הש"מ היא רק ברובא דאיתא קמן ונדחק ליישב הא דמשמע משאלת הש"ס בחולין דרובא דליתא קמן גרע יעו"ש אבל איני רואה הכרח לנטות מדברי עי"ז שהרי הגאון ח"ס ז"ל לא הביא ראי' ברורה רק כתב זה מכח סברא מדעתו הקדושה והלא גם בעניי הכינותי סברא ישרה הנובעת ממקור חכמתו הנשגבה של אא"ז הגאון בעל יה"מ זצ"ל והמשכתי סברתו לענינא דידן ואפי' אם לא נחליט לחלק כן בדעת התוס' עכ"פ בדעת הש"מ ודאי אין לחלק ולגרוע עוד כח של רובא דאיתא קמן והדבר ברור דגם ברובא דליתא קמן סוברים הראשונים שהובאו בש"מ דהוי בגדר הספק ובפרט דעכ"פ נעלמו מעיני רבינו בעל ח"ס ז״ל דברי הפני יהושע בקידושין שהחליט כסברת הש"מ גבי רובא דליתא קמן כמש"ל. ולפ"ז הדק"ל דסברת החו"ד לא תתאים עם סברת הש"מ כמו שהעירותי:

כו והנראה בזה בעזרה"י ליישב בטוב טעם דלעולם אנו מפרשין מכל אשר יעבור דכתיב גבי קדשים דהיינו אשר יעבור ודאי כפי הכלל המסור בידינו שלא דברה תורה בספק ומדוע נוציא זה מן הכלל ובאמת גם רוב אינו נכלל בהכשר ההקרבה דמכל אשר יעבור אמנם נתגלה לנו בפסח ורישא של עולה ועגלה ערופה דרוב מותר ואע"ג דלא שמעינן לה בקרא דאשר יעבור שהקפיד על הודאי מ"מ שמעינן לה גבי ועצם לא תשברו בו או גבי ונתח אותה לנתחי' דלא חיישינן לנקיבת קרום של מוח ושאל ארובא וממילא נשאר מיעוטא דמכל אשר יעבור על ספק השקול. ולפ"ז שפיר דרשינן אשר יעבור ודאי וגם רוב לא הוכשר במקרא זה דלא מצינו היתר רק על ודאי גמור ובקרא אחרינא שמעינן דגם רוב מותר וספק נשאר בפסולו ואין זה נגד הכלל שלא דברה תורה רק בודאין ודוק היטב ותבין שמיושבת סברת החו"ד בטוב טעם ואינה סותרת לסברת האס"ז כמבואר למעיין. והוא ע"ד שהזכרתי לעיל (אות כ"ד) דבמקום שנאמר האיסור בלשון שלילה לא תאכל חלב אז הספק מותר ומ"מ רובא לאיסורא אף שהוא בגדר הספק אסור משום דגלי קרא הכי גבי אשם תלוי וק"ל. ובהכי ניחא גם מה שהעירותי למעלה (אות כ״ג) מדברי השעה"מ עפ"י קושית התו"ח שהביא מזה ראי' להרמב"ם והלא כתיב והקריב הכהן ומשמע ודאי כהן וגם רבינו סובר דספק פסול. ברם לפום מאי דאמרן יבא אל נכון דהא אם נפרש כאן הכהן ודאי יהי' גם רוב פסול וכמו עשירי ודאי שממעט גם רוב וכיון שהכשירה התורה סתם כהן להקריב ש"מ דלא בעינן כאן כהן ודאי ומקום זה יצא מן הכלל ודברה תורה הכא גם בספק ושוב אין ראי' דאזלינן בתר רובא די"ל דשרי משום ספק כמו כל האיסורים לדעת רבינו. דדוקא בפסח וקרבנות שההיתר של רוב נאמר בכתוב אחר יש לנו להשאיר איסורא דטריפה האמור בקרא דמכל אשר יעבור על פירושו הפשוט כמו בכל מקום דמיירי בודאי דהרי בכל התורה כלה נתכוין הכתוב רק לודאי ולא לספק וגם זה כאחד משאר מקראות שבתורה אלא דלא נאסר רק ספק השקול דהרי רוב הותר בכתוב אחר כמו שבארתי משא"כ גבי הקרבת כהן דבין האיסור של הקרבת זרים בין ההיתר של סתם כהן הבא מכח רוב הם שניהם במקרא אחד ובתיבה אחת דתיבת הכהנים או הכהן פוסלת זרים ומכשרת סתם כהנים א"כ בע"כ אנו מפרשים תיבת הכהן על רוב שלא יצא מגדר הספק וממילא גם ספק השקול בכלל ההיתר דמאי שנא כיון דלא מצינו דקפיד רחמנא בפסוק זה על ודאי כהן דהרי חזינן דהתירה כהן הבא מכח רוב שהוא ג"כ ספק וא"כ לא מוכח מידי דאזלינן בתר רובא די"ל משום ספק בעלמא שרי. שהרי כל מה שרצינו לאסור הספק הוא מתיבת הכהנים דמשמע ודאי ותיבה זו עצמה הלא מוכרחין אנו לפרש גם על רוב דהוי ג"כ ספק דאל"כ לא משכחת לה שיקריב הכהן כאמור וא"כ שוב מנלן דקאי על רוב ולא על ספק וזה ברור ונכון מאד ודוק היטב:

כז וראיתי בח"ס אהע"ז ח"א סימן ע"ג בד"ה ובגוף שהעלה דהא דמודה הרמב"ם ז"ל דבאיקבע איסורא ספקא לחומרא מה"ת היינו דוקא באיסור כרת דומיא דאשם תלוי דאית באיסורי' כרת ובא על חתיכה משתי חתיכות אבל באיסור לאו גרידא אפי' אי איתחזק איסורא קאי רבינו בשיטתי' דמדאוריתא ספקא לקולא והביא ראי' מדברי הרמב"ם והראב"ד בהלכות כלאים דהתם הוי איקבע איסורא ואפ"ה ספקו לקולא והיינו משום דאינו רק איסור לאו ורמז לדברי הרב כפות תמרים ז"ל בקונטרסו ע"ש היטב. והנה דבר זה דתרתי בעינן איסור כרת ואיקבע לא נמצא מפורש בדברי מהרמב"ח ז"ל אך קצת משמע הכי במ"ש לתרץ הנוסחא הישנה ברמב"ם יעו"ש ואולם שם להלן כתב ומ"ש בפר"ח דקרא דספק ממזר מותר איצטריך וכו' דאע"ג דבשאר איסורין באיתחזק איסורא ספק אסור מה"ת הכא גבי ספק ממזר התיר אותו הכתוב וכו' תירוץ זה ליתא דא"כ היכי יליף (בדפוס שלפני חסר מלת היכי וברור שהוא טעות וצ"ל כמו שהעתקתי) הרמב"ם מספק ממזר דהתיר הכתוב ספקו לשאר ספיקי דעלמא דמותרין מה"ת ואסורין מדרבנן הלא לא אמר הרמב"ם בכל ספק איסורין דמותרין מה"ת אלא בספק דלא אתחזק איסורא אבל ספק דאתחזק איסורא מודה וכו' עכ"ל והשתא אי איתא דס"ל להרב כפ"ת ז"ל דדוקא באיסור כרת מהני אתחזק איסורא שיהא ספקו להחמיר מה"ת ולא באיסור לאו א"כ מאי מקשה הלא שפיר יליף רבינו כל ספק איסור לאו אפי' באתחזק איסורא דלקולא מה"ת כמו באיסור לאו דממזר רק באיסור כרת דאתחזק למד מאשם תלוי דספקו אסור מה"ת ובאיסור כרת דלא אתחזק למד מממזר דלקולא משום מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת היכא דלא גלי קרא להיפך כמו דגלי באתחזק איסורא דאין דינו באיסור כרת כמו באיסור לאו או שלמדו מאשם תלוי גופא מדלא חייבה תורה להביאו על איסור כרת בלא איקבע אלמא גם איסור כרת אי לא איקבע ספקו לקולא וכמ"ש בקונטרסו של מהר"ם בן חביב ז"ל שם אח"כ ע"ע א"ו דמדבריו ז"ל מוכח דגם באיסור לאו איקבע איסורא להחמיר בספקו אלא דהח"ס ז"ל חידש זאת מדעתו הגדולה שיש חילוק לענין זה בין לאו לכרת וראייתו מכלאים לכאורה מכרחת. ואולם במח"כ הגאון ח"ס ז"ל דבריו אלה הם נגד דעת רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל דמסתימת לשון הרשב"א ז"ל בתוה"ב והר"ן ז"ל סופ"ק דקידושין משמע דאין חילוק וגם באיסור לאו הוי לשיטת רבינו אתחזק איסורא לחומרא מה"ת ע"ש. ובתשובת מהרי"ט בענין הספקות מוכח מפורש דס"ל הכי שהביא שם קושית החכם מהר"ש חיון ז"ל על מ"ש הר"ן וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסורא וכו' והרי מוכרח דלא שאני להו בין אתחזק ללא אתחזק שהרי מביאין ראי' מההוא דשתוקי והתם קביעי ממזרים ועכ"ז התורה התירתו משום ספק והמהרי"ט ז"ל טרח ליישב קושיתו והוכיח דההוא לא מיקרי איקבע איסורא יעו"ש ואי איתא מעיקרא דקושיא ליתא דהרי איסור שתוקי הוא ספק איסור לאו גרידא ואפי' אתחזק איסורא לקולא א"ו דמהרש"ח ומהרי"ט ז"ל שניהם מסכימים לדעת אחת דכל היכא דאיתחזק איסורא אפי' באיסור לאו ספקא לחומרא מדאוריתא וה"נ מוכח מדברי' אח"כ כמו שיבואר להלן בס"ד. גם דעת הרב פר"ח ז"ל ביו"ד סימן ק"י היא כן שהרי כתב ג"כ דקרא איצטריך לספק ממזר הבא מא"א שנתגרשה ספק גירושין דהוי אתחזק איסורא גם גבי בן וע"ש כל הענין ומוכח מפורש דגם באיסור לאו הוי אתחזק לחומרא. וכן היא דעת הגאון מהרמב"ח ז"ל כמו שהוכחתי למעלה. והכי משמע נמי מדברי רבינו הפרמ"ג ז"ל ביו"ד רסי' כ"ט שהבאתי בראש מאמרנו (אות א') ע"ש וכ"מ מד"ק בשפ"ד סימן ק"י ס"ק ס"ג דין כ"ה ע"ש. אח"כ מצאתי בספרו גנת ורדים כלל ז' שכתב בפירוש דאיקבע איסורא גם באיסור לאו אסור מה"ת יעו"ש. וה"נ מוכח מדברי מז"ה ז"ל ביה"מ הלכות מגילה שתירץ הקושיא שהבאתי בשמו לעיל (אות ד') משום דאתחזק איסורא רק הספק הי' בכמות השיעור וע"כ היו אז כל האיסורים אסורים להם ע"ש ואי כדברי הח"ס אכתי קשיא דלרשב"ל הי' כל איסורי לאוין צריכין להיות מותרין בזמן שנשתכחו שיעורין א"ו דלא שמיע לי' חילוק זה. ובעיקר ראייתו של הח"ס מדברי רמב"ם וראב"ד גבי כלאים במח"כ נעלם ממנו ז"ל דכבר הרגיש בזה מהרש"ח ז"ל להקשות על מה שרצה הר"ן לחלק לדעת הרמב"ם בין אתחזק ללא אתחזק והלא הרמב"ם כתב בהלכות כלאים בבגד צמר שאבד בו חוט של פשתן שצובעו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו וכבר בארנו שכל איסור ספקות מד"ס הרי התם דאיתחזק האיסור ובספק כה"ג איסורו מה"ת אלא משמע דל"ש בין אתחזק ללא אתחזק והמהרי"ט ז"ל דחה דבריו דהתם שאני דבדיקתו ראי' שכבר נשמט והלך לו דכיון דמסתמא ניכר החוט בצביעתו אם עדיין איתי' הי' ניכר אלא מסתמא נשמט ולא הוי אתחזק איסורא יעו"ש ומעתה אין ראי' כלל לומר דבאיסור לאו אפי' אתחזק לקולא. ותמוה על הגאון בעל ח"ס ז"ל דמעיקרא כתב מדעתא דנפשי' ליישב השגת הראב"ד דעכ"פ מדרבנן סד"א לחומרא משום דכיון דצבעו ולא אשכח החוט הו"ל ספקא אימור נתר ומדרבנן לחומרא ע"כ מותר למכרו לעכו"ם ע"ש ומ"ט נאיד אח"כ מהא והחליט דרבינו סובר באיסור לאו גם באתחזק לקולא והרי הי' יכול לומר דכיון דצובעו אימור נתר והוי ספק השקול דלא איקבע איסורא. ובחידושי מס' ע"ז שבסוף תשובותי' מפורש יותר תירוצו שבח"ס וז"ל בחי' דף ס"ה ע"ב (בד"ה וערמב"ם) ובלא צביעה לא הוי ספקא לקולא כיון דאיקבע איסורי' דחוט כלאים אך כיון דנצבע ולא אשכח הוי קרוב לומר שניתק והוי עכ"פ כדלא איקבע איסורא וספקא להקל מה"ת רק מדרבנן לחומרא ואז ימכרנו לנכרי ולק"מ קו' ראב"ד עכ"ל ומלבד שנעלם ממאור עיניו דכבר קדמו המהרי"ט בסברא זו יפלא יותר על דבריו בתשובתו הרמתה איך הוכיח דהרמב"ם סובר באיסור כלאים שהוא לאו גרידא גם באיקבע לקולא כיון דבאמת מיירי שם רבינו בלא איקבע ושם בתשובה רמז לעיין במהרי"ט ח"ב ובכ"ז לא ראה דברי מהרי"ט שם שהבאתי. עכ"פ עלה בידינו דדברי הח"ס דברי יחיד הם ודעת רבותינו האחרונים אינה כן וראייתו אין לה מקום לפי דברי המהרי"ט הנ"ל:

כח והנני יוסיף להפליא על הגאון ח"ס זצ"ל דלדבריו נהי' מוכרחים לומר דלא משכחת לה אחרי רבים להטות דכתב רחמנא בביטול איסור אלא בחלב ושאר איסורי כרת אבל באיסורי לאוין א"צ לביטול ברוב כלל דבלא"ה אפי' אם נתערב חד בחד שרי מספקא אע"ג דאיקבע איסורא בהתערובת ודבר זה נסתר מחמתו של לשון הש"ס בפ"ק דחולין רובא דאיתי' קמן כגון תשע חניות וסנהדרין לא קא מבעיא לן ומסתמא הכונה על תשע חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דלא הוי רק איסור לאו ואפ"ה לא הותר אלא מכח קרא דכתיב אחרי רבים להטות א"ו דמשום דאיתחזק איסורא ספקו לחומרא מה"ת ויותר מפורש בלשון רבינו ז"ל בהלכות מ"א פ"ח הלכה י"א י"ב שכתב עשר חניות תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלות וכו' אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב וכו' וכן בשר הנמצא ביד עכו"ם וא"י ממי לקח אם הי' מוכרי הבשר ישראל מותר זה הוא דין תורה וכבר אסרו חכמים וכו' עכ"ל ולדברי הח"ס הלא מדין תורה גם בלא רוב מותר בנבילה דהוי לאו גרידא אע"כ כיון דאתחזק איסורא שיש שם בודאי בשר נבילה בעיר ספקו להחמיר מד"ת אי לאו דכל דפריש מרובא פריש. גם בפט"ו ה"ד כתב הרמב"ם ז"ל אפילו חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה אבל מד"ס וכו' עכ"ל ומיירי בתערובת יבש ביבש ואי איתא אפי' נתערב חד בחד הכל מותר מן התורה באיסור לאו א"ו דבאיקבע איסורא בכל אופן אסור הספק מן התורה. איברא הא איכא לדחויי דמה"ט בעינן רובא כדי שיהא מותר לאדם אחד לאכול כל החתיכות ביחד כמ"ש בטיו"ד סימן ק"ט דאילו מכח ספק הי' אסור כמובן. אבל הראי' הראשונה מדברי רבינו בפ"ח היא ראי' שאין עלי' תשובה דאין חילוק בין כרת ללאו. וראיתי למז"ה ז"ל ביה"מ פט"ו הכ"ה ממ"א בד"ה ועפ"י דרכינו שכתב דלדעת רבינו דסד"א מה"ת לקולא ומסתימת לשון רבותינו הראשונים ז"ל משמע דאף בחתיכה מב' חתיכות ספקו מותר ודוקא בחלב דהוא איסור כרת מצא מרן הכ"מ הנוסחא וכו' אבל באיסור לאו גרידא אף בשתי חתיכות ספקו לקולא וכו' עכ"ל וע"ש מה שהעיר בזה. והנה מ"ש דמסתימת לשון הראשונים משמע דגם באיקבע ספק להקל לדעת רבינו במח"כ תורתו הקדושה אחז צדיק דרכו בספרו הלכות מגילה שחידש מדנפשי' דבאיקבע לחומרא ונעלם ממאור עיניו דהרשב"א והר"ן כבר רצו לומר כן אלא שלא נראה בעיניהם למיתלי פלוגתא דתנאי דכריתות בהכי והמהרי"ט קיים מה שדחו ולפי דבריו אין מקום להנוסחא הישנה שמצא מרן ז"ל. אמנם בעיקר העני לפ"מ שחשב אא"ז הגאון ז"ל דדעת הראשונים אליבא דהרמב"ם היא דבאיסור לאו גרידא אף בחתיכה מב' חתיכות ספקא לקולא מה"ת הי' לו להקשות עדיפא מינה דא"כ למאי בעינן רובא מדין תורה גבי נבלה שנתערבה בשחוטה וכמו שהעירותי בעניותי. שוב נודעתי דגם הגאון הנורא בעל דברי אמת ז"ל חידש כן שיש חילוק בין כרת ללאו לענין איקבע איסורא והובא זה בשמו בחידושים על הלכות בכורות להגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל פרק ה' (ד' זיטאמיר דף נ"ט ע"ב) יעו"ש ותמהני מאד מה יענה הגאון לדברי רבינו שהבאתי דמדין תורה בעי רובא בתערובת נבילה בשחוטה הרי מפורש דבאיקבע איסורא גם באיסור לאו ספק להחמיר וכאמור:

כט והנה המהרי"ט הוכיח כשיטת רבינו מדאמרינן בפ"ק דביצה כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפרש רבה אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הלכך מוקצה הוא ואי ס"ד ספקא דאוריתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות דמו גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי לי' רבנן זיל טרח ביו"ט מספיקא מי אמרינן לי' זיל טרח ואס"ד מדאוריתא חייב לכסות מי לא אמרי' לי' זיל טרח וכיון דמדאורי' חייב היכי אתי להתיר לפי שרואין שטרח ביו"ט האי טירחא לצורך היא עכ"ל. אמנם לא ראה רבינו המהרי"ט ז"ל ד"ק של הר"ן ז"ל בחידושי חולין (דף כ"ב ע"ב) שכתב לענין ספק חיוב טומטום בראי' האמור במס' חגיגה דאין לומר שיתנדב ויביא קרבן ראי' דאינו חייב מספק בראי' יעו"ש וע' הגהות אמרי ברוך לטו"א על ר"ה (דף כ"ט ע"א) שרמז לדברי הר"ן אלה בקיצור הרי מבואר דגם הר"ן ז"ל דס"ל דכל הספקות אסורין מדאוריתא מ"מ מודה בספק חיוב מ"ע דפטור וכן כתב הרב פרמ"ג ז"ל במ"ז או"ח סימן שד"ם דהא דספק מה"ת לחומרא היינו בל"ת דיליף מדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר הא עשה דקיל מל"ת י"ל דספקו לכ"ע מדרבנן ע"ש וא"כ גבי כסוי דהוי מ"ע הכל מודים דאין בכסוי כוי חיובא דאוריתא ושפיר אזדא שמעתא דפ"ק דביצה גם אליבא דהרשב"א והר"ן ואין הוכחה מדהתם כשיטת הרמב"ם, ואולם בע"כ המהרי"ט ס"ל דאין חילוק ולדעתו סבירא להו להחולקים על רבינו גם בספק חיוב מ"ע להחמיר מה"ת וכן גילה דעתו הרמה גם אח"כ בא"ד שכתב וא"ת דתניא בת"כ ומייתי לה הרי"ף בהלכות טומאה לה יטמא מטמא הוא על הודאי אבל אינו מטמא על הספק אטו איצטריך קרא למעוטי ספקא ומיהו למ"ד אין בספקות איסור תורה ניחא דאע"ג דבשאר ספקות ליכא איסורא הכא אשמעינן קרא דאסור מה"ת ולמ"ד ספקא דעלמא איסורא דאוריתא הוא הכא אשמעינן וכו' א"נ ס"ד כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עלי' דנטמי לה קמ"ל עכ"ל הרי שהי' פשוט בדעת המהרי"ט ז"ל דלמ"ד סד"א לחומרא מה"ת גם במ"ע הוי הכי ומש"ה ה"א שיטמא לה מספק חיובא. גם רבינו הקדוש בעל אור החיים ז"ל כתב בריש פרשת אמור לענין חיוב טומאת כהן לאביו מפני הספק וז"ל ולא מבעיא למ"ד ספקא דאוריתא מותר מדאורי' פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו אלא אפי' למ"ד סד"א אסור מדאוריתא אעפ"כ אין לדחות ודאי מפני מצות ספק ע"כ ונראה מזה דגם הוא ז"ל לא שמיע לי' דברי הר"ן ז"ל בחידושי חולין דאי הוי שמיע לי' לא הי' צריך לכתוב דאפי' למ"ד סד"א לחומרא אין מצות ספק דוחה את הודאי דהרי לכ"ע אין כאן מצות ספק כלל דאינו חייב מספק בטומאת קרובים דבחיוב מ"ע הכל מודים דמספיקא פטור א"ו דפשיטא לי' דאין חילוק וגם במ"ע חייב מספק ולכן חידש דאעפ"כ אין לדחות ודאי חיוב מצות פסח במועדו מפני חיוב משום ספק. ובאמת מצינו אדרבה דמ"ע חמירא מל"ת כידוע מדברי הראשונים לענין עדל"ת וע' כתובות (דף פ"ו ע"א) בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע מכין אותו וכו' וע' קונטרס משובב נתיבות הנספח לס' אבני מלואים סימן ג' וא"כ הדעת נותנת דלשיטת הרשב"א ודעמי' עכ"פ לא גרע מ"ע מאיסור ל"ת לענין ספקא. ומצאתי בעפרא דארעא מהדו"ב כלל קס"ו בסוה"ד שהביא בשם ס' מוצל מאש דגם ספק חיוב מצוה הוי מדאוריתא לחומרא לדעת הרשב"א ע"ש ובשו"ת שיבת ציון סימן ב' בד"ה ומה שכתב מעלתו. וכן ראיתי בהלכות בכורות למהרי"ט אלגאזי ז"ל פרק ג' (ד' זיטאמיר דף כ"ד ע"א) שהחליט דבמ"ע מודה רבינו ג"כ דלחומרא ע"ש וזה פלאי שהרי ראינו דהר"ן דפליג על רבינו כתב דבמ"ע אינו מחויב מספק וא"כ איך נרחיק כ"כ המחלוקת בין רבינו והר"ן מן הקצה אל הקצה ודיינו אם נסכים לדעת הסוברים דלהרשב"א גם ספק מ"ע לחומרא אבל לשיטת הרמב"ם ודאי גם ספק מ"ע לקולא ובאמת מדברי המהרי"ט שם מוכח הכי דלדעת רבינו גם בחיוב מ"ע ספק להקל וצ"ע. ועיין מה שאכתוב באות שאח"ז בס"ד:

ל וראיתי במלא הרועים שחידש דבספק שאינו דרך מקרה אלא שהוא קבוע תמיד והוא כולל לכל העולם ואינו על ענין פרטי שנצמח הספק ע"י מעשיו כי אם הספק קאי וקיימא מקדמת דנא בזה לא מקילין בספקו כגון בין השמשות לא נפל הספק ע"י מעשה ובמקרה רק הספק הלז קבוע וכולל לכל העולם אין מקילין בספקו וטעם הדבר משום דבספק מקרה התירה תורה ספק זה דאנו תולין שהי' באופן שהוא מותר ואם יקרה פעם אחרת ספק כזה שיהי' הקולא אם נאמר שהי' באופן השני וג"כ מה"ת מותר לא יהי' סתירה דיכול להיות דאז הי' המעשה כך ועתה הי' כך אבל בספק קבוע אם יעשה אחד מלאכה כל זמן משך ביהש"מ של ערב שבת נאמר שאינו אסור מה"ת שמא הוא יום וכשיעשה אחד מלאכה ביהש"מ של מוצאי שבת ג"כ נימא שהוא מותר שמא כבר הוא לילה והוי תרתי דסתרי אהדדי הנה בספק זה אף הרמב"ם מודה דהוא מה"ת להחמיר ע"כ דברי הגאון מלא הרועים ז"ל וע"ש שהאריך. ולפע"ד קשיא ע"ז שהרי הפר"ח הביא ראי' מפ"ח דיומא דלרשב"ל חלב כוי אסור רק מדרבנן ומוכח כשיטת הרמב"ם ע"ש היטב וא"כ ממילא יש ראי' דגם בספק קבוע כגון הכוי שהספק אינו ע"י מקרה כ"א קבוע ועומד תמיד וכל המין הוא בספק לכל העולם והרי צדדי הספק סותרים זא"ז ואנו מכריעין תמיד לקולא דלענין איסור חלב אמרינן דמין חיה הוא וחלבו מותר ולענין כסוי דמו אמרי' שהוא מין בהמה ופטור מכסוי והרי דלא כסברת הרב מלה"ר ז"ל. וליכא לדחויי דבאמת גם לענין כסוי נכריע שהוא מין חיה דבספק חיוב מ"ע גם לרבינו לחומרא מה"ת וכמ"ש בסמוך בשם מהריט"א ז"ל והשתא אין סתירה למה שהכרענו לקולא גבי חלבו. דהרי כבר כתבתי שם דמדברי מהרי"ט ז"ל בתשובתו הרמתה מוכח דליתא וגם במ"ע ספק להקל מה"ת. איברא לפי סברת הגאון בעל חות דעת ז"ל שהבאתי למעלה בודאי קיום מ"ע ספקו לחומרא דהתורה דברה רק בודאין וכמ"ש הגאון בפירוש בקונטרס בית הספק יעו"ש ברם בקושטא בגוונא דמיירי בי' הר"ן בחידושיו ובמאי דאיירינן בעניותין הכא גם לשיטת החו"ד הוי לקולא מדאוריתא דהרי כל טעמו של החו"ד היא מפני שהתורה דברה רק בודאי ולפיכך אם כתב קרא תאכלו מצות יש להיות מצה ודאי ולא ספק וכן אתרוג ודאי אבל לענין האדם המחויב במ"ע שוב אמרינן דהתורה דברה רק במחויב ודאי ולא בספק וא"כ הרי רחמנא אמר יראה כל זכורך ובעי למהוי זכורך ודאי ואין טומטום חייב מספק בראי' וה"נ חיה או עוף ודאי אמר קרא גבי כסוי הדם אבל כוי אינו חייב בכסוי דמו מספק וזה ברור. וא"כ מוכח דגם היכא דהספק קבוע מותר מה"ת ומכריעין בכל הצדדים להקל. גם מז"ה ז"ל ביה"מ ה' מגילה העלה כעין סברת הרב מלא הרועים ז"ל ע"ש וקשה ג"כ מראייתו של הפר"ח הנ"ל. אכן לפ"מ שדחה בשעה"מ פ"ט מהט"מ ראיית הרב פר"ח ז"ל יעו"ש שוב יש מקום לסברתם ולק"מ:

לא שוב כתב במלא הרועים דהרמב"ם סבר ספקא לקולא רק היכא ששני הצדדים שקולין או דשניהם תלויין במעשה או דשניהם אין תלויין במעשה אבל אם צד המתיר תלוי במעשה אזי גם לרבינו ספקא מה"ת לחומרא דלא עדיף מרובא דתליא במעשה ע"ש. וקשיא לי עלה דבפרק במה מדליקין (דף כ"ג ע"א) קרי אביי לספקא דמעשר דהוי דאוריתא ספק דדבריהם (ועב"י יו"ד רס"י כ"ח) וש"מ מהא דסד"א רק מדבריהם להחמיר וכן ראיתי באמת לגאון עוזנו בעל כו"פ ז"ל בקונטרס בית הספק שלו שהביא משם ראי' להרמב"ם והנאני אבל אם כנים הדברים הרי אנו רואין דגם התם דצד המתיר תלוי במעשה אם עישרו ע"ה ואפ"ה דמאי רק מדרבנן ומוכח לכאורה דלא כסברת הרב מלא הרועים ז"ל. אמנם לפמ"ש בכו"פ שם לתרץ שיטת הרשב"א דשאני דמאי דלא איקבע מעולם איסורא דאולי מעולם לא הגיע לידי חיוב מעשר שהכניס דרך גגין בחוץ ע"ש ובע"כ כונת הגאון דלאביי הוי כעין ס"ס שמא לא נתחייב במעשר ואת"ל דנתחייב שמא עישרו. כן מוכרח לפרש תירוצו אליבא דהרשב"א וק"ל. ולפ"ז שוב יש מקום לסברת בעל מלה"ר דהתם שאני כיון דאפשר שלא נתחייב כלל מעולם ע"כ שפיר ספקו מותר מה"ת כמובן. ברם עדיין יפלא על הרב ז"ל שכתב בעצמו שם אות י"ב דלאביי מש"ה דמאי פטור מה"ת משום דס"ל סד"א מה"ת לקולא יעו"ש והרי לפי סברתו היכא דצד המתיר תלוי במעשה לכ"ע ספקא לחומרא והוא ז"ל לא שמיע לי' סברת הכו"פ דהוי ס"ס דא"כ אין ראי' דאביי סובר סד"א לקולא ומה שרמז שם להכו"פ הוא רק ללמוד מדבריו דלא הוי אתחזק איסורא דבכה"ג הי' גם להרמב"ם ספקא לחומרא וא"כ היאך כתב דדמאי דרבנן לאביי משום דסד"א לקולא מה"ת והלא לשיטתי' הוא רק כשאין צד היתרו תלוי במעשה וצ"ע:

לב וראיתי לאא"ז הגאון זצ"ל ביה"מ הלכות איסורי ביאה פי"ב הלכה כ"ה עלה דכתב הרמב"ם ז"ל דאחר שבלבל סנחרב האסורים בין המותרים הותרו כל האומות משום דכל דפריש מרובא פריש וכתב מז"ה ז"ל הנה לדעת רבינו דסד"א מה"ת לקולא הוא תמוה דלמה צריכים בזה לכלל דכל דפריש מרובא פריש תיפוק לי' דבלא"ה הלא אף אם הי' לכל עמוני או מואבי דין קבוע דכמע"מ דמי מ"מ עכ"פ לא חמיר ספקו יותר מכל שאר ספק תורה דהוא לקולא ומהיכא תיתי נאסור את הגר לבוא בקהל מספק דשמא מארבע אומות הוא עכ"ל. ואחרי בקשת סליחה כראוי לא ידעתי שיחת קדשו דמנא לי' דכונת רבינו ליתן טעם להא דשרי מדאוריתא והרי הדבר ברור דרבינו כיון להסביר מ"ט הותרו הכל אפי' מדרבנן אע"ג שאסרו כל הספקות של תורה וע"ז אמר דכאן הקילו משום דאזלינן בתר רובא ורוב מותר גם מדרבנן וה"נ בגמרא דברכות דמסיים על לשון המשנה דמס' ידים וכל דפריש מרובא פריש נתכוין הש"ס בזה ליתן טעם להתיר הגרים גם מדרבנן דאילו מטעם ספקא היו אסורים עכ"פ מדבריהם וז"פ וד"ק של מז"ה ז"ל צע"ג:

לג ושלא יהיו דברי מז"ה ז"ל תמוהים כ"כ אמרתי ליישבם קצת בהקדים לחקור מדוע החמירו חז"ל ואסרו כל הספקות שהתורה התירתם. ואומר אני שהוא מטעם סיג ככל הגזירות שגזרו חז"ל במלתא דאוריתא ה"נ בזה חששו שמא כשיהא אדם מותר בספק איסור יבא גם לידי ודאי איסור וע"כ עשו משמרת לתורה ואסרו כל הספקות כדי שלא יכשל אדם בודאין ושוב ראיתי מפורש כן בקונטרסו של הגאון בעל כפ"ת ז"ל שכתב אגב אורחא באמצע דבריו וז"ל דמ"ט החמירו בכל הספקות לאו משום דלא ליתי ליגע באיסורא דאוריתא ה"נ וכו' ע"כ ושוב כתב דספק מותר מה"ת ולא אסירי אלא מדרבנן כי היכי דלא ליגע באיסור תורה ע"כ ומבואר יותר במ"ש אח"כ גזרו חכמים שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול חלב ודאי וכן בכל האיסורין גזרו הא אטו הא עכ"ל הרי להדיא כמ"ש. ולפ"ז אפשר לחדש בנידון דידן שבלבל סנחרב כל האומות ונתערבו ארבע אומות האסורות בין המותרות א"כ אין גם אחד נמצא בעולם שנדע בבירור שהוא מצרי או עמוני ודאי וליכא חששא כלל שיבאו לידי איסור ודאי דהרי אין שום ודאי בעולם וכיון שנפל טעם חומרת חכמים בטלה גזירתם בענין זה והי' ראוי להשאיר בהא על דין תורה דספקא לקולא וע"כ קשה למה לו לרבינו הטעם מפני שכל הפורש מהם חזקתו מן הרוב והרי בלא"ה מותר מפני הספק דהכא גם חכמים הקילו בו. איברא מצינן לדחויי דלא פלוג רבנן וכיון שגזרו על הספקות לא חלקו בתקנתן והכי מסתברא. מ"מ אמרתי להעלות הדברים עלי לוח משום פטטיא דאוריתא ולהראות דחביבותא דד"ק של אא"ז הגאון ז"ל גבן ויה"ר שיליץ בעדי לטוב:

לד והנה כאן יש מקום להשיג על מה שכתבתי למעלה בביאור פירוקא דהש"ס בפ' עשרה יוחסין (ע' אות ט') דהא לפ"מ דכתיבנא כאן דטעמא שהחמירו חז"ל בסד"א הוי משום גזירה אטו ודאי א"כ לא הי' הש"ס צריך לחדש גבי שתוקי גזירה שמא ישא אחותו מאבי' דהרי בלא"ה יש טעם לגזור אטו ממזר ודאי כמו בכל הספקות וממילא הי' כח לחכמים משום סיג לפסול שתוקי דמפורש היתרו בתורה. ואולם דע דמריש הוי אמינא בפשיטות דלהכי אסרו חז"ל את הספק מפני שרצו להרחיק אדם מן העבירה דהגם שאם איננו יודע ברור דמלתא דאיסורא הוי שרי לי' רחמנא אפ"ה לא רצו חכמים שיהנה ישראל מדבר שאפשר דכלפי שמיא גליא שהוא אסור באמת אלא דהשתא שהאדם איננו יודע מה הוא הויא לי' היתרא ועל יסוד טעם הלז סובב הולך פירושי בסוגיא ע"ש היטב ותראה. אך כעת ברצותי ליישב דברי מז"ה ז"ל נתחדש לי טעם דגזירה משום ודאי ומצאתי' בכפ"ת ובודאי לפי טעם זה אין מקום לפירושי הנ"ל אבל מ"מ לא נדחה לגמרי יען לאו כ"ע מודו להא וכמו שאבאר באות שאח"ז אי"ה. ומתחלה אעיר על מה שמצאתי בחת"ם סופר ח"ו סימן נ"ב שכתב אי היו חז"ל אוסרים רבית נכרי גזירה משום רבית ישראל זה הוא נגד התורה אבל הם לא באו לגדור גדר ארבית אלא על לאו אחר דכתיב לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם וראו חז"ל כי הלואת רבית מביא ללמוד ממעשיו אסרו לגדור הלאו ההוא לא לעשות גדר לרבית וזה מותר עכ"ל ובהכי יישב מה דקשה על הט"ז מהא דאסרו חז"ל רבית עכו"ם אע"ג דמפורש בתורה להיתר ועוד קושיא אחרת סילק מעל סברת הט"ז בזה ע"ש. ולפי דבריו ניחא הסוגי' גם לטעם שנתחדש לי כעת דמתחלה שלא ידע הש"ס טעם אחר לפסול שתוקי בלתי מחמת גזירה אטו ודאי ממזר כמו בכל הספקות מקשה מ"ט אמרו חכמים שתוקי פסול דהיאך רשאין לאסור המפורש בתורה להיתר משום גדר ללאו דלא יבא ממזר גופי' והדר משני דגזרו שמא ישא אחותו מאבי' שהוא גדר על לאו אחר וזה הי' כח בידם לעשות. ברם בשפלותי לא נתקררה דעתי בסברת הגאון ת"ס זצ"ל ולא חילוק ידענא מה לי משום סיג ללאו זה מה לי סיג ללאו אחר. אם אין להם רשות להחמיר במה שהקילה התורה בהדיא משום גדר לאיסור זה הרי מסברא אינן רשאין לאסור המותר גם משום גדר לאיסור אחר ואי משום משמרת לתורה יש להם כח בודאי גם לגדור איסור זה גופי' יש להם כח. ומבלעדי זאת הרי לא תירץ הגאון בזה עדיין קושית השעה"מ שהבאתי שם דגם לר"א דדריש יום תרועה אפילו בשבת אמרו חכמים שלא יתקע בשבת דמהא חזינן דגם משום גדר לאיסור שבת גופא שמא יעבירנו ד"א ברה"ר יש כח לחכמים לגזור על המפורש להיתר א"ו דדוקא בחומרא שאינה משום סיג לא רצו להעמיד דבריהם במקום שמפורש להיתר אבל משום סיג עשו כן ובע"כ הסוגי' דקידושין אזלא לפי הטעם שהי' פשוט בעיני בתחלה וכמו שבארתי:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה