אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) מכתב הגאון אבד"ק בראדי שליט"א בשולי הסכמתו:

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

מכתב הגאון אבד"ק בראדי שליט"א בשולי הסכמתו:

קונטרס הספקות

ולמען ידידות אהבתנו אעתיק לו מ"ש בחבורי ליראים בענינים אלו בריש מגילה וז"ל. הנה המרדכי בפ"ק דמגילה כתב ומה שלא נהגו לקרות המגילה יום י"ד ויום ט"ו מספק בזה"ז כדעבדינן ביו"ט י"ל משום דדילמא י"ד נקבע בזמנו ואיכא בט"ו משום ולא יעבור ובתשו' זכרון יוסף סי' י"ח תמה עליו וכתב דדוחק הוא לומר דולא יעבור או"ד קאי כפשט משמעות הפסוק והש"ס דרק אט"ו קאי דט"ז דוקא הוי בלא יעבור ע"ש ובמחכת"ה אישתמיט מיני' דברי הר"ן במשנה דאיזו עיר גדולה שצידד בזה וכתב דלא יעבור קאי גם אי"ד ע"ש שכתב דלכך בחל י"ד להיות ברביעי אין בנו הכפרים מאחרין עד יום ה' משום דכתיב ולא יעבור. וראיתי בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק מבראד בסי' קנ"ג שפלפל בזה ע"ש שהקשה מהא דקיי"ל בסי' תרפ"ח ס"ת בן עיר שהי' בספינה או בדרך ולא הי' בידו מגילה ואח"כ נזדמנה לו בט"ו קורא אותה בט"ו והוא מהירושלמי דאמר כל החדש כשר למגילה א"ר חלבו ובלבד עד ט"ו בו ואם נימא דולא יעבור קאי אי"ד היאך מותר לקרות בט"ו הא עובר בלא יעבור ע"ש בדבריו ובאמת נראה דלא יעבור הוי רק באם אינו קורא בי"ד רק בט"ו אז עובר בלא יעבור דעובר הזמן שמחויב לקרות וקורא אח"כ אבל אם קורא בב' הימים בי"ד וט"ו נראה לכאורה דל"ש בזה ולא יעבור ועיין במרדכי שם במ"ש דאיכא בט"ו משום ולא יעבור כתב ואעפ"י שקראו כבר איכא איסורא בעלמא משום בל תוסיף ונראה דחזר המרדכי מהתירוץ דולא יעבור ועיקר האיסור הוא משום בל תוסיף ודברי המרדכי מגומגמין קצת ועיין בבגדי ישע מה שפירש דבריו ואינו מובן לי ע"ש ותראה ועכ"פ נראה דז"ב דבקרא בי"ד ל"ש ולא יעבור דעיקר האיסור הוא רק אם אינו קורא בי"ד רק בט"ו וכן מוכח מהא דחזקי' קרא בטבריא בי"ד וט"ו ולא חייש להא דולא יעבור ואע"ג שכתב הט"ז בשם הרש"ל דלא שייך ולא יעבור רק בספיקא דיומא לדידן דאנן בקיאין בקביעא דירחא אבל בספק ממש ל"ש ולא יעבור ע"ש מ"מ קשה לפמ"ש הר"ן דבכל ספק אם הוא מוקף חומה מימות יב"נ הדין דקורא בי"ד ותו לא משום דהוי סד"ר ולקולא והא דקרי בטבריא ובהוצל בי"ד וט"ו הוא משום מדת חסידות ע"ש והיאך שייך בזה מדת חסידות כיון דאמרינן דעיקר החיוב הוא בי"ד א"כ הוי בט"ו משום ול"י א"ו דולא יעבור הוא דוקא בלא קרא בי"ד אבל אם קרא בשניהם ליכא משום ול"י. ולכך א"ש בלא הי' בידו מגילה בי"ד ומה דלא קרא בי"ד הוי אונס לכן מותר לקרות בט"ו דעל קריאת ט"ו ליכא האיסור דל"י רק על מה שאינו קורא בי"ד ובלא הי' בידו מגילה דלא הי' אפשר לו לקרות בי"ד וזה א"א לתקן עוד לכך לא איכפת לן מה דקורא בט"ו דבזה ליכא איסורא כלל. ובזה י"ל מה שעמד במל"מ ה' מגילה בסתירת דברי הר"ן שכתב במסופקין באיזו יום מחויב לקרות המגילה קורא בי"ד משום סד"ר ולקולא לכך קורא בי"ד והקשה בהא דצריך להסב בד' כסי שכתב הר"ן בפסחים דהואיל דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי דאם תאמר בב' כסו קמאי דא"צ להסב דיסב בב' כסו בתראי והדר בב' כסי בתראי תאמר דעיקר ההסיבה הוא בקמאי ומועקרא תקנתם לגמרי וה"נ כאן בי"ד יפטור די"ל דהחיוב הוא בט"ו ובט"ו יפטור די"ל דהחיוב הוא בי"ד והוי תרי קולי דסתרי אהדדי ול"ש בזה לומר סד"ר לקולא ועיין בביאורי הגר"א בסי' תרפ"ח ובתשו' ח"ס או"ח סי' קס"א ובס' תורת חסד להרהג"א מלובלין ובס' בית הלוי בדין שמיטה בזה"ז שהאריכו הרבה בזה וכתבתי בחבורי ולפי הנ"ל ניחא דבי"ד ע"כ צריך לקרות וא"א לומר בזה סד"ר לקולא והיינו לומר שלא יקרא בי"ד רק בט"ו דהא איכא בזה גם משום ול"י דאם לא יקרא בי"ד רק בט"ו שפיר איכא משום ול"י וא"ל דגם לענין ול"י הוי סד"ר לקולא דדילמא הזמן הוא בט"ו דז"א כיון דעכ"פ ביום אחד מחויב לקרות דלא לקרות כלל א"א לומר משום סד"ר לקולא כיון דבודאי יעשה שלא כהוגן אם לא יקרא כלל רק דנימא דיכול לבחור לו איזו יום שירצה משום סד"ר לקולא בזה אמרינן שפיר די"ד עדיף כיון דאיכא בי' גם משום ול"י אם י"ד הוי זמנו והוא יקרא בט"ו וממילא ל"ה תרי קולי דסתרי אהדדי כיון דאמרינן דמחויב לקרות בי"ד משום דאיכא בי' גם משום ול"י וא"ש דל"ק מהא דהסיבה דאין עדיפות לכסו קמאי מכסי בתראי לכך הוי שפיר תרי קולי דסתרי אהדדי ואזלינן בשניהם לחומרא. ומיושב בזה קושית הט"א בהא דפריך הש"ס לרבי מחזקי' ומאי קושיא הא מן הדין סגי לקרות בי"ד להר"ן וא"כ עביד רבי כדין וחזקי' רק משום מדת חסידות עביד ע"ש ועפמ"ש א"ש דדוקא לענין קריאה דאיכא משום ול"י ל"ה תרי קולי דסתרי אהדדי וקורא בי"ד לבד וכנ"ל אבל לענין איסור מלאכה דליכא משום ול"י (וכמ"ש הר"ן לענין הסעודה דליכא משום ול"י רק בקריאה ע"ש) שוב הוי תרי קולי דסתרי אהדדי וצריך להחמיר בשניהם מדינא וא"ש. ועיין במרדכי שם שכתב דאיכא משום בל תוסיף אע"ג דלאו זמני' הוא איכא איסורא הואיל ומכוין לקריאה ותנאי ל"ש הכא ואיני מבין למה ל"ש הכא תנאי כמו בסוכה בשמיני דליכא משום ב"ת ואף לפי שיטת המרדכי דלא מברכינן בשמיני דלא יהי' נראה כמוסיף קשה ה"נ ליקרי ולא לברך ועיין ח"ס אה"ע סי' צ' ובחיבורי הארכתי בזה בדין בל תוסיף ולמה לא יועיל כאן תנאי דאם הוא ס"ו אינו מכוין למצוה וכמו בב' זוגות תפלין שכתב הטור בסי' ל"ד:

עוד כתב המרדכי שם דהוי זמני' אי מתרמי לי' מבני מוקפין והי' יכול להוציאם יד"ח ובז"ו שם עמד עלי' מירושלמי רפ"ב דמגילה דאמר דאין בן עיר מוציא את בן כרך בט"ו דהוי כמו שאינו מחויב בדבר שא"מ את המחויב ועיין ברש"י ריש מגילה שכתב דבן עיר מוציא לבן כפר והתוס' ביבמות י"ד הקשו עליו ובס' על"נ יבמות שם כתב לתרץ דבן עיר יכול להוציא שפיר לבן כפר כיון דעדיין לא יצא והירושלמי לא קאמר רק דבן עיר אינו מוציא לבן כרך משום שכבר יצא אבל לבן כפר דעדיין לא יצא הוא שפיר יכול להוציא אבל דברי המרדכי שפיר קשה שכתב דבן עיר יכול להוציא לבן כרך דהוא סותר להירושלמי. וגם דברי העל"נ אין נראים ומוכח מהירושלמי שלא כדברי' דקאמר שם עוד בן כרך מהו שיוציא בן עיר ופשיט לי' דמיקרי בר חיובא משום דאמר ר"ח הכל יוצאין בי"ד ע"ש אבל אי לאו דר"ח ל"ה יכול להוציאו אע"ג דבן כרך אכתי לא יצא הרי שלא כדברי העל"נ וע' במראה הפנים ריש פ"ק דמגילה ופ"ב שם ע"ש. ובט"א ריש מגילה מתרץ דברי רש"י מ"ש שא' מבני העיר קורא להן היינו דבני הכפרים עונין אחריו מה שהוא אומר ובהכי סגי וכדתנן בסוכה דל"ח מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ע"ש (וע' בריטב"א מגילה שכתב בשם מורו דאפילו להירושלמי מוציא בן עיר לבן כפר שכן היתה עיקר התקנה וכחד עם חשיבי דגם הכפרים ראויים לקרות בי"ד אם ירצו וגם העיירות קורין לפעמים ככפרים וכו' ע"ש ועיין בדיני דחייא להכנה"ג על ה' מגילה דבזה הקילו על בני הכפרים שיהיו בני העיר יכולים להוציאם ע"ש) ולכאורה י"ל דכונת המרדכי הוא ג"כ כמ"ש הט"א אמנם קשה לומר דבשביל זה חשיב זמני' וע' בתוס' ר"ה דט"ז ע"ב ד"ה ותוקעים שכתבו כה"ג לענין תקיעה דחשיב זמני' או מתרמי לי' צבורא אחרינא כדאמרינן לענין נשיאת כפים בר"ה כ"ח ע"ש ובחידושי רעק"א תמה עליהם דל"ד לנ"כ דאי מתרמי לי' צבורא אחרינא ונושא כפיו הוא עושה המצוה לברך אותם מש"ה מיקרי זמנו אבל בתוקע לצבור אחר הוא אינו עושה מצוה שכבר יצא אלא דמוציא אותם בתורת שליחות לא מיקרי לגבי' עוד זמני' וכ"כ בחדושי הגאון האדיר ר"מ מפרעשבורג בחדושיו לסוגיא דר"ה שם וצ"ל דעת התוס' כיון דמ"מ הוא שלוחם להוציאם מיקרי זמנו אעפ"י שכבר יצא. אבל בנידון המרדכי הנ"ל אם נימא דהוא יקרא והבן כרך יענה אחרי' אינו מוציא כלל להבן כרך ואינו שלוחו כלל דהבן כרך מוציא א"ע במה שעונה אחריו לא מסתבר כלל דבשביל שיקרא לפניו יחשב זמנו לכן דברי המרדכי צ"ע:

א

ועיין בתוס' יבמות שם שכתבו בשם ר' חיים דבני כפרים היו קורין בעירן דהשתא הו"ל ב' ב"ד בב' עיירות והא דקרי לי' יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספין לבא לביהכ"נ בב' וה' לקריאת התורה וכ"נ דאמר בירושלמי דב"ע א"מ ב"כ דכל שא"מ בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח וכיון שבני הכפרים היו בקיאין לקרות ודאי הי' קורין בעירן וראיתי בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק שתמה על התוס' כיון דבעירן היו קורין א"כ מאי קולא הוי לגבייהו דאמרינן בש"ס דחכמים הקילו על הכפרים מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין ומה קולא הוא דבעירן היו יכולין להתאסף בכל עת והאריך בזה ול"ק כלל דבב' וה' בל"ז היו מתאספין לקרות בתורה ואם יקראו בי"ד יצטרכו להתאסף עוד הפעם וזה טורח להם וכ"כ הט"א. וע"ש שכתב דאע"ג דמגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד מ"מ לכתחלה בעי עשרה ובזה אפשר לומר במה דאמרינן בריש מגילה מנלן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים וכו' כדי שיספקו מים ומזון וכו' והקשה הט"א דלמה אמר הש"ס כדי שיספקו הא בש"ס ד"ד הדר בי' מההיא ומפרש מפני שלפי ולמה נקט הש"ס כאן כפי הס"ד ע"ש מ"ש ולפי הנ"ל י"ל דלכאורה יש להבין למה תקנו שיקראו שלא בזמנה כדי שיהי' להם עשרה יותר טוב שיקראו בזמנה וביחיד ולא יצטרכו להתאסף דמן הסברא בזמנה עדיף קריאתה אף ביחיד מבעשרה שלב"ז אך ז"א כיון דאנשי כנה"ג תקנו להקדים א"כ גם זה הוי זמנם אמנם זה דוקא אי אכנה"ג תקנו הנך זמנים משא"כ לפי הס"ד הרי ס"ד שם דאנשי כנה"ג לא תקנו רק י"ד וט"ו וחכמים האחרונים הקילו על הכפרים שיקראו שלב"ז א"כ א"א לומר מפני שמספיקין דקשה דעדיף שיקראו בזמנה וביחיד דבודאי הך מצוה דבעשרה דל"ה רק לכתחלה לא עדיפא לדחות קריאת המגילה בזמנה ואם הכפרים מקדימין א"כ קורין שלב"ז כיון דאכנה"ג לא תקנו רק י"ד וט"ו לפי הס"ד לכך הוכרח הש"ס לומר טעמא כדי שיספקו ולכך תקנו חכמים שיקראו שלב"ז ומיושב קושית הט"א:

זה המעט כתבתי לו בענינים אלו למען הראות חזביבותי' גבן ויעזור לו השי"ת שיעלה ספרו לרצון לפני הת"ח השוקדים על דלתי התורה וישמחו בו חבריו כחפץ נפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה הנ"ל.

שניות מדברי הגאון נר"ו תשובה על מה שהעירותי למכתבו הקדום

ב"ה אור ליום כ' משפטים עתר"ל בראדי, ישאו הרים שלום וגבעות ברכה מאלקי המערכה לכבוד ידיד"נ ואוהבי ה"ה הרב... מו"ה ישראל שליט"א סג"ל לנדא מכון שבתו בק' קיוב ברוסיא יע"א:

והנני בזה לכתוב לכת"ה בקוצר אמרים במ"ש בשם חדושי רנו ליעקב שמתרץ דברי המרדכי פ"ק דמגילה שעמדתי עליהם במכתבי להסכמתו על ספרו דמר יחי' וכ' דכונת המרדכי שאם נחייבהו לקרות גם בט"ו משום ספיקא דיומא שוב יהי' מחויב בדבר ויוכל להוציא ב"כ והירושלמי אמר לפי האמת שאין ב"ע קורא כלל בט"ו אך חזר והקשה היאך יוכל המחויב מספק להוציא המחויב ודאי וע"ז הביא כת"ה בשם ח"א דברי הפר"ח שהובא בברכ"י ובשע"ת סי' קפ"ד דהספק א"מ הודאי בבהמ"ז משום דסד"א לחומרא הוא רק מדבריהם ומוכח דלהסוברים סד"א לחומרא מה"ת מוציא וא"כ ה"נ הספק יתחייב מד"ס משום ספיקא דיומא כמו בן כרך דודאי מחויב בט"ו ג"כ רק מד"ס ע"כ דעת המרדכי שיוכל להוציאו עכ"ד. הנה בתשו' כ"ס או"ח סי' ל' פלפל בדברי הפר"ח והביא מדברי הרא"ש ברכות ד"כ דהאבעיא לא איפשיטא אם נשים חייבות בבהמ"ז דאו' ולכן א"י להוציא אנשים שמחויבים ודאי דאו' וקשה הא השתא שהיא ספק מחויבת מדאו' לברך להסוברים דסד"א מה"ת לחומרא ולמה לא תוציא אנשים וע"כ דפשיטא לי' להרא"ש דהמחויב מס' א"ו להוציא ודאי דאו' וא"ל דטעם הרא"ש הוא דסובר כהר"ם דסד"א לקולא מה"ת (וע' בברכ"י סי' קפ"ו בשם מוצל מאש) דהא הטור בסי' קפ"ו מביא בשם התוס' ג"כ כיון דהאבעיא לא איפשיטא אין מוציאין אנשים והתוס' ס"ל סד"א מה"ת לחומרא כשיטת הרשב"א וכמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"ו ע"ש. ואפשר לומר לחלק בין ספק במציאות לס' אבעיא דלא איפשיטא דזה הוי ס' חסרון ידיעה ולא חשיב ס' דמה"ט דעת כמה פוסקים בבעיא דלא

א) הערה המחבר: וידידי הרב הה"ג מהר"א סידערסקי נר"ו אמר לפרש כונת המרדכי שאם נחייבנו מספיקא דיומא לקרות גם בט"ו יהא מחויב בדבר ויוכל להוציא בן כרך וממילא הוי זמני' ואיכא משום בל תוסיף ולא תימא דכיון שלא יתחייב בט"ו רק משום ספק אינו מוציא בן כרך שמחויב אז בודאי שהרי בפר"ח או"ח סימן קפ"ד כתב דלהכי מי שמחויב בבהמ"ז מספק א"מ את הודאי משום דהא דספקא דאוריתא לחומרא הוא רק מדרבנן ואין מחויב דרבנן מוציא המחויב מדאוריתא והובא בברכ"י ובשע"ת שם וא"כ מוכח להדיא דאילו לשיטת הרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא יכול הספק להוציא את הודאי וה"נ כיון דבן כרך ג"כ אינו מחויב רק מדרבנן אין חילוק בינו ובין המחויב מדרבנן מכח ספק ע"כ דבריו והם נכונים. ואחר החיפוש מצאתי בחדושי רנו ליעקב הנספחים לס' מזבח כפרה שהי' פשוט בעיני' פירוש זה במרדכי ואעתיק קצת דבריו. ראיתי במרדכי וכו' וק"ל דהיאך יכול להוציא למוקף דהוא בן ט"ו ודאי ואידך ספק וכו' וראיתי בס' קהלת יעקב שחמה עליו דבירושלמי אמרינן בן עיר מהו שיוציא ב"כ י"ח וכו' הרי מפורש דכ"ע א"מ לב"כ בט"ו עכ"ל ושמעתי דדבריו תמוהים שכונת המרדכי באם היינו עושים ב' ימים דאז בן י"ד בט"ו מחויב בדבר ומוציא אחרים י"ח ולענ"ד דכונתו דכיון דבן י"ד א"מ לבן ט"ו ממילא גם מספק היכי מוציא דילמא בן י"ד הוא וכדהקשינו בעניותנו עכ"ל וע"ש עוד. והנך רואה שנעלמו ממנו ז"ל דברי הפר"ח שהביא ידידי הרב הנ"ל שליט"א לראי' דהמחויב מספק יכול להוציא את הודאי אם רק חיוב שניהם שוה או דאוריתא או דרבנן וק"ל:

איפשיטא דאף בדרבנן לחומרא משום דהוי ס' חס"י ועיין פמ"ג יו"ד סוס"י ק"י בשפ"ד במחודשים אות ד' וביד מלאכי במערכת התי"ו סי' תרל"ד ובשד"ח כללים מערכת הב' אות י"ט וה"נ בזה לא נוכל למיחשבי' ספק משום דאנן לא ידעינן הדין ואולי הדין דאין נשים מחויבות והוי אינו מחויב בדבר וא"י להוציא משא"כ בס' במציאות כיון דעכ"פ אנן מחייבינן לי' מספק מיקרי מחויב בדבר ויכול להוציא ועוד י"ל דבאמת דברי הפר"ח תמוהים וכמו שעמד עליהם בברכ"י דהא קיי"ל בסי' קצ"ז דמי שאכל כזית מוציא מי שאכל כדי שביעה משום דרבנן ג"כ מוציא מדאו' ותירץ הברכ"י דדוקא ודאי דדבריהם אבל מה שחייבוהו מדבריהם מספק א"י להוציא דאו' ע"ש ולכך אם נימא דסד"א מה"ת לחומרא שפיר יכול להוציא את הודאי כיון דמדאו' גם אינו מחויב כלל מוציא רק מדרבנן מי שלא אכל א"מ לזה מהני עכ"פ הא דמדאו' מחויב משום ספק דלא גרע ממחויב ודאי דרבנן ושפיר יכול להוציא משא"כ בהא דהרא"ש לענין אשה דאינה בכלל ערבות וכל שאינה מחויבת א"י להוציא וכמ"ש הרא"ש שם ולכך כל שספק אם היא מחויבת א"י להוציא אף אם סד"א לחומרא מ"מ הוי ספק גם להיפוך שמא אינה מחויבת ואמרינן להיפוך לחומרא שא"י להוציא ולפ"ז בנ"ד כיון דחזינן דשאינו מחויב בדבר א"י להוציא וכדאמר בירושלמי דבן עיר א"מ לב"כ ה"נ אף במחויב מס' א"י להוציא דדילמא אינו מחויב ול"ד לבהמ"ז דשם גם האינו מחויב מוציא מדאו' והמחויב מדרבנן מוציא את המחויב מדאו' גם מדרבנן וכנ"ל ומטעם כיון דאם הו' אוכל כדי שביעה הי' מחויב מדאו' ע"כ אף שלא אכל מ"מ חשיב בר חיוב במצוה זו משא"כ בבן עיר לב"כ דא"מ משום דחשיב אינו מחויב בדבר דבט"ו אין הב"ע מחויב כלל ול"ד למה דקיי"ל אעפ"י שיצא מוציא דעכ"פ באותו יום חל עלי' החיוב משא"כ בט"ו ול"ש בזה משום ערבות כיון דאינו בר חיוב במצוה זו א"י להוציא וכמ"ש בתוס' רעק"א פ"ב דמגילה. ועיין בשו"ת בי"צ יו"ד ח"א סו' מ"ד שהשיג עלי' והביא מסוטה ל"ז דכ"א מישראל ערב בעד תרי"ג מצות ובתרי"ג מצות נכללו מצות שאין חייבין רק כהנים ויש מצות שמוטלות רק על הצבור כמ"ש החינוך בהקדמה ונמצא דישראל ערב עבור מצוה שאינו חייב. ול"ק דאף דערב משום מצוה דהוכח תוכיח מ"מ לענין להוציא בעינן שיהי' בר חיוב במצוה זו ועיין במוצל מאש סי' י"ב ובפמ"ג או"ח במ"ז סי' תפ"ט סק"ב שכתב ג"כ כרעק"א והביא גם מהא דב"ע א"מ לב"כ ע"ש בדבריו וא"כ בספק א"י להוציא הודאי דהוי ספק שמא אינו בר חיוב היום במצוה זו וע' בב"י סי' תרפ"ט בהא דטומטום א"מ את מינו דניחא לי' להסוברים דאשה א"מ את האנשים לכך טומטום א"מ משום דהוי ספק שמא אשה ע"ש ובא"ר בשם ע"ש הרי מבואר דס' אינו מוציא את הודאי ודברי המרדכי קשין:

אמנם י"ל דהוא כעין שכתבו התוס' בכתובות דכ"ח ע"ב לענין בית הפרס דל"ש בזה ס"ט ברה"ר טהור דדוקא ספק הבא במקרה טהור אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר ע"ש וה"נ בזה דאם נימא דקורין בב' הימים משום ספיקא דיומא א"כ הוי לעולם כן והוי כתקנת חכמים דיקראו בב' הימים וחשיב כודאי והוא כעין שכתב הש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק ח"י בשם או"ה דמה שאסרו חז"ל גבינות עכו"ם משום שמא העמידו בעור קיבת נבילה עשאוהו כודאי איסור וע' בתשו' נטע שעשועים יו"ד סי"ב ובתשו' נא"ד סי"ז וכתבתי בזה בתשובה ואכ"מ ה"נ בזה י"ל אם הוי מתקנינן לחוש לספיקא דיומא חשיב כודאי מחויב ושפיר יכול להוציא גם את בן כרך והבן בכ"ז. שוב מצאתי בתשו' בי"צ או"ח סי' קט"ו שכתב ע"ד המרדכי דקאי בזה"ז דבקיאין בקביעא דירחא והא דעושין ב' ימים הוא רק משום מנהג אבותינו ואין זה ספק ע"ש ואין להאריך עוד:

ובמה שעמדתי ע"ד המרדכי בענין בל תוסיף שכתב מצאתי כעת בשו"ת שאילת שמואל מהגאון בעל ס' תנא תוספאה סי' ה' שהאריך ג"כ בדברי המרדכי וכתב דהמרדכי ס"ל אף במכוין שלא לצאת יוצא בזמנו ול"מ תנאי דתנאי הוי רק כמכוין שלא לצאת וכיון דס"ל דאף במכוין שלא לצאת יוצא לכך איכא ג"כ בל תוסיף ובשלא בזמנו אף דבעי כונה מ"מ גזרו אטו בזמנו והוי נראה כמוסיף ע"ש בדבריו שהאריך עוד בזה ולא נפניתי כעת לעיין בדבריו הרבה. הנני בזה ידידו הנאמן באהבתו דו"ש וטובו כה"י ומברכו בכ"ט סלה.

אברהם מענדל שטיינבערג אבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה