נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא
השמטה
הנה בסוף חידושי מגילה הבאתי בשם הגר"א ז"ל שביאר במשלי ארך ימים בימינה דהיינו בעוה"ב והקשיתי ע"ז ממשנה ריש פאה דת"ת יש לה פירות בעוה"ז ולכן הסכמתי בעניותי דקרא קאי על אורך ימים בעוה"ז יעו"ש. אמנם עתה כאשר נגמרה הדפסת ספרי ראיתי איך דברי תורה היו מיושרין אצל הגאון זצ"ל כי כדבריו מבואר בזוה"ק בראשית (דף ק"צ ע"א) ארך ימים בימינה מאן דאזיל לימינא דאורייתא ארכא דחיין איהו לעלמא דאתי וכו' בשמאלה עשר וכבוד בהאי עלמא וכו' ע"ש וכ"ה שם מקודם (דף קפ"ד ע"ב) ארך ימים בההוא דאשתדל באורייתא לשמה דאית לי' ארך ימים בההוא עלמא דבי' אורכא דיומין ואינון יומין אינון יומין ודאי וכו' בשמאלה עשר וכבוד אגר טב ושלוה אית לי' בהאי עלמא וכו' יעו"ש הרי מפורש כדברי הגאון ומכאן מקור מקומו טהור גם באוה"ח הקדוש ר"פ בחקותי אופן י"א הביא אומרם ז"ל שהמיימינים בה שכרם לעולם העליון והמשמאילים בה שכרם בעוה"ז והערה מקורו בספר סגולת משה מזוה"ק הנ"ל וממדרש בראשית רבה פרשה נ"ט ע"ש. ולפ"ז בע"כ צ"ל דבמשנה דפאה לא שמענו רק שאדם אוכל פירותי' בעוה"ז דהיינו כי כל הימים אשר הוא חי אז טוב לו ויש לו עושר וכבוד אבל אורך ימים לא שמענו. והא דדרשינן כפל לשון הכתוב בסופ"ק דקידושין (דף מ' ע"א) חד בעוה"ז וחד בעוה"ב היינו דבעוה"ז יש לו הטובות הזמניות ובעוה"ב יש לו אורך ימים. והאיר השי"ת את עיני וראיתי בפירש"י שם דבקרא דכבוד או"א פירש למען יאריכון ימיך לעוה"ב ולמען ייטב לך בחייך וכן גבי צדקה פי' ימצא חיים לעוה"ב צדקה וכבוד בעוה"ז ואח"כ גבי ת"ת פירש כי הוא חייך בעוה"ז ואורך ימיך לעוה"ב ע"ש והוא פלאי מדוע בהני קראי ביאר המוקדם על עוה"ב והמאוחר על עוה"ז ובקרא דת"ת הפך הסדר. ואולם סוד ה' ליראיו ורז זה נגלה לרש"י ז"ל דאינון יומין דעוה"ב אינון יומי ודאי וע"כ פי' יאריכון ימיך על עוה"ב וייטב לך על עוה"ז דהכתוב לא הבטיח רק שייטב לו בחיי עוה"ז אבל לא הבטיח כי שנים הרבה יחי' וגבי צדקה פי' כבוד בעוה"ז וממילא חיים היינו חיים ארוכים וקאי על עוה"ב וגבי ת"ת דכתיב בסיפא ארך ימים ופירשו על עוה"ב ממילא חיים דרישא היינו חיים טובים וזהו בעוה"ז וא"ש פירש"י ז"ל והכל הולך אל מקום אחד וק"ל. ראינו דרש"י ז"ל מסכים לדעת הגר"א ז"ל. שוב ראיתי בחד"א לרבינו המהרש"א ז"ל שם שכתב בג"ח כתיב רודף צדקה וחסד וכו' ביבמות פ' ב"ש פירש"י חיים בעולם הבא וכבוד בעולם הזה עכ"ל ולולי פירושו נראה להקדים העוה"ז דהיינו חיים בעוה"ז וכבוד בעוה"ב וכו' וכן גבי תורה כי הוא חייך בעוה"ז ואורך ימיך לעוה"ב עכ"ל מהרש"א. ובעניותי נפלאתי מאד שהרחיק נדוד והביא מפירש"י ביבמות והלא במקומו בקידושין פירש"י כן וגם גבי כבוד או"א פי' עוה"ב מקודם ובת"ת פירש בעצמו כמ"ש המהרש"א והרואה בעין פקוחה יחזה נכחות דרש"י ז"ל דייק לפרש תמיד חיים ארוכים על עוה"ב ומטעם האמור. אמנם ראיתי בפיה"מ להרמב"ם ז"ל בקידושין שם שביאר מטיבין לו ומאריכין את ימיו בעוה"ז ונוחל את הארץ זו עוה"ב ע"ש ובפנ"י שם. ובאמת בזוה"ק דקפ"ד שם מקודם מבואר דכל מאן דאשתדל באורייתא להוי לי' חיים בעלמא דין ובעלמא דאתי וזכי בתרין עלמין ע"ש וא"כ שפיר בידינו לפרש קרא דמשלי דקאי אתרויהו אורך ימים בעוה"ז ובעוה"ב אלא דכונת הזוה"ק דעיקר ההבטחה הוא על עוה"ב דתמן ארכא דיומין ודאי והכי מוכח להדיא במד"ר שם וז"ל עטרת תפארת שיבה והיכן היא מצוי' בדרך צדקה תמצא ממי אתה למד מאברהם שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה ואברהם זקן בא בימים וכו' עוז והדר לבושה של תורה וכו' ממי אתה למד מאברהם ע"י וכו' זכה לזקנה וכו' אורך ימים בימינה לעתיד לבא בשמאלה עושר וכבוד בעוה"ז וכו' ממי אתה למד מאברהם וכו' ע"כ הרי מפורש שניתן לאאע"ה שכרו אורך ימים בעוה"ז בשביל תורה וצדקה ובע"כ מ"ש המדרש אורך ימים לעתיד לבא הוא משום דזהו אורכא דיומין ודאי אבל לעולם גם באריכות ימים דעוה"ז משתעי קר וכמו שבארתי. וע' הון עשיר קידושין שפירש ג"כ מאריכין את ימיו בעוה"ז. וכי"ר שנתמיד בלימוד תוה"ק לשמה ונזכה לאריכות ימים ושנים בזה ובבא אמן:
למלאות הגליון אעתיק פה דבר הלכה מחידושי בס"ד:
במס' ביצה דף כ"ז ע"א בתוס' ד"ה אלא. ועוי"ל דהתם מיירי לענין טלטול דפשיטא לי' דאין מוקצה לחצי שבת וכו', כן כתבו התוס' גם בשבת מ"ג א' ד"ה בעודן עלי' ומ"ד ב' ד"ה יש עלי' מעות וכ"כ הרא"ש ז"ל כאן בפשיטות ע"ש, ויש להרגיש על הרש"ל שהובא בשמו בט"ז יו"ד רסי' רס"ו דשרי לטלטל האזמל אחר המילה בשבת אפי' אם הניחו מידו משום דאין מוקצה לח"ש ע"ע והלא גם אם הי' מוקצה לח"ש היינו דוקא במידי דאכילה אבל לא לענין טלטול. וכן בבאור הגר"א רשם שם על הרמ"א ומותר לטלטל וכו' כמ"ש בפ"ג דיו"ט אין מוקצה וכו' ולפי דברי התוס' והרא"ש לא הי' צריך לזה, וצ"ל דקושטא קאמרי דקיי"ל באמת גם באכילה אין מוקצה לח"ש וכ"ש בטלטול, וכן אנו מוכרחין לפרש גם דברי הד"מ סוסי' תרנ"א הובא במג"א שם שהביא הירושלמי סוף לולב הגזול הניחו בארץ אסור לטלטלו וסיים עלי' וצ"ע דהא קיי"ל אין מוקצה לח"ש והאי הוי ראוי ביה"ש ע"כ וקשה למאי הוצרך לאתויי הך דקיי"ל וכו' הלא במידי דטלטול פשיטא דאין מוקצה לח"ש אלא כאמור דקושטא קאמר ודברים אלו צ"ל גם בדעת המג"א סי' של"א סק"ה שלא הכריח שיטתו בדעת הירושלמי משום דלטלטל לא ס"ד לאסור במוקצה לח"ש אך משום דגם באכילה קיי"ל הכי נקיט כן וק"ל, אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו ד"ק של אא"ז הגאון ז"ל ביה"מ הלכות שבת פכ"ה ה"י שהחליט דהירושלמי ס"ל יש מוקצה לח"ש מדאמר הניחו בארץ אסור לטלטלו ע"ש ובמחכ"ה מלבד שנעלם ממאור עיניו דכבר קדמו הד"מ בהערה זו ופירש הירושלמי שיהי' סובר אין מוקצה לח"ש וכמו שהביא המג"א בסימן של"א הנה לשיטת מז"ה ז"ל תהי' דעת הירושלמי סותרת לדעת התוס' והרא"ש דגבי טלטול פשיטא דאין מוקצה לח"ש. והיותר תמוה על מז"ה ז"ל שהביא שם אח"כ דבש"ס דידן בסוכה איתא דבעת קריאת התורה ונשיאת כפים מניחו ע"ג קרקע וכשיוצא מביהכ"נ לבקר חולים לולבו בידו הרי מפורש דמותר לטלטל הלולב גם אחר שהניחו ע"ג קרקע ודלא כירושלמי וסיים דעל הגמ' במס' ביצה תמוה למה לא פשיט מברייתא דלולב דאין מוקצה לח"ש דלפי המובא בגמ' דידן דמניחו ע"ג קרקע וחוזר ונוטלו מוכח הכי והניח תמי' זו בצ"ע ושוב נדחק ליישב קצת ע"ש בד"ק ז"ל. ואולם לפי דברי רבותינו התוס' והרא"ש ז"ל אין כאן קושיא דמהתם לא מצי הש"ס למיפשט מידי דהרי לא קמבע"ל רק לענין אכילה אבל במידי דטלטול כי התם גבי לולב פשיטא להש"ס דאין מוקצה לחצי שבת, ותמוה בעיני על מז"ה ז"ל דבמחכ"ה אשתמיטתי' התוס' והרא"ש וצ"ע ליישב דבריו. ברם בעיקר הערתו דבש"ס דידן משמע דגם אחר שהניח הלולב מידו מותר לטלטלו מה טבו דברי מז"ה ז"ל ומקום הניחו לו רבותינו האחרונים להתגדר בו ויש לנו להתבונן בזה להשוות דברי הבבלי והירושלמי כיון דכבר בררנו דלא שייך הכא האבעי' דמוקצה לח"ש וא"כ במאי פליגי התלמודים וראיתי בקרבן נתנאל במס' שבת פרק כל הכלים אות י' שכתב בדין זה של טלטול אזמל וז״ל מהרי"ל ומהר"א מפראג אוסרים לטלטל ומ"א סי' של"א מילא את דבריהם ואני מצאתי ראיתי בירושלמי סוכה להדיא לאיסור דה"ג התם הניחו הלולב בארץ בשבת אחר הנטילה אסור לטלטלו וכו' אף בסכין של מילה כן וכו' וא"כ לדידן אסור לטלטל וז"ל רי"ו מותר וכו' דמאחר שטלטל בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה ועי' מה שפירש בו המ"א וליתא דאם כונת רי"ו כפירושו אין שייך בזה נתינת טעם שטלטל בהיתר אף כי טלטל באיסור בעוד המוקצה בידו מטלטלו במקום שירצה ע"כ נראה דה"פ דמאחר שטלטל בהיתר לצורך מצוה מחזירו וכו' אולם אם הניח פ"א בביהכ"נ במקום משומר תו אין רשאי לטלטל יותר ולפ"ז י"ל דבענין זה שהניח בארץ במקום משומר איירי הירושלמי שאסור לטלטלו משם וכן הסכים רמ"א וכו' וט"ז וכו' עכ"ל. ולדבריו ז"ל א"ש טובא די"ל דמ"ש בש"ס דידן מניחו ע"ג קרקע היינו במקום שאינו משומר ובזה גם הירו' מודה. אבל פירושו זה בלשון הירו' הוא דחוק כמורגש לכל מעיין. ועוד דאם כדבריו מ"ט אמר בירושלמי לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו אבל לא יניחנו על הארץ וכמ"ש בקה"ע והלא לפירושו מותר גם להניחו על הארץ אם אינו מקום משומר א"ו משמע דכל שהניחו על הארץ אפי' אם אינו מקום משומר שוב אסור לטלטלו לדעת הירושלמי והדק"ל דבבבלי אמר להדיא להיפך. ובקושטא בלא"ה דוחק לעשות כאן מחלוקת בין התלמודים כיון ששניהם העתיקו הברייתא אם גם בשינוי לשון דהבבלי הביא מהבריי' שמניחו ע"ג קרקע וכמ"ש בתוספתא לפנינו והירושלמי הביא שנותנו לחבירו מ"מ קשה לומר ע"י שינוי הגירסאות דפליגי לדינא:
ומדי דברי בלשונו של הגאון בעל קרבן נתנאל ז"ל אעיר עליו דברים אחדים. חדא מ"ש ואני מצאתי וכו' הרי כבר הביאו הד"מ והמג"א ירושלמי זה ואם גם לא הזכירו סיום הדברים מ"מ חדא מלתא היא לולב ומילה אחר שנעשית המצוה וא"כ מה זו מציאה. ותו מ"ש דליתא לפירושו של המג"א בדברי רי"ו משום דמאי אריא שנטלו בהיתר הא לק"מ דהרי דוקא בדבר שמותר לטלטלו לצורך מקומו אם שכח ונטלו באיסור מותר להוליכו למקום שירצה אבל מוקצה שאסור אפי' לצורך מקומו אינו בכלל דין זה והכא שהוקצה למצוה הרי אסור בטלטול אפי' לצורך גופו משום דמוקצה מחמת חסרון כיס וע' בבאור הגר"א יו"ד סי' רס"ו מ"ש בזה וע"כ הוצרך רי"ו לבאר הטעם מפני שנטלו בהיתר ועלה פירוש המג"א יפה בלשון רי"ו ז"ל. אלא דרבינו המג"א ז"ל מדויל ידי' משתלים דמדבריו בסימן רס"ו ס"ק י"ט לא משמע הכי וכמובא בבאור הגר״א שם. וע' באבן העוזר שם דס"ל ג"כ כהגר"א ז"ל דבמוקצה גמור אסור לטלטל אפי' כשהוא כבר בידו וע' תוספות רעק"א דמאי פ"ז מ"ב. ולפ"ז שפיר י"ל דגם רי"ו ס"ל כן וא"ש פי' המג"א אם גם הוא מתנגד לשיטת המג"א עצמו. גם מ"ש בק"נ בפירוש דברי רי"ו כבר קדמו בעיקר פירושו רבינו הט"ז ביו"ד שם הגם שהביא מפ"ק דמכלתין שהתירו סופן משום תחלתן מ"מ חדא מלתא היא עם מ״ש בק"נ מעירובין דהיוצאין להציל חוזרין למקומן, ותו מה שמסיים לדינא דמותר לטלטלו כשהניחו במקום שאינו משומר וחשב בין הפוסקים כן גם את הט"ז לא ידעתי מנא לי' דפשטות דברי הט"ז שם ביו"ד וכן באו"ח סי' ש"י סק"ג משמע שלא התיר לטלטלו להצניעו רק בעודו בידו ע"ש וק"ל:
נחזור לעניננו דקשיין הבבלי והירושלמי אהדדי, ולולי דמסתפינא ה"א דלק"מ דבש"ס דידן נאמר רצה לישא את כפיו מניחו ע"ג קרקע והרי מוכחא מלתא שפיר שהוא מניחו רק לפי שעה מפני שא"א לו לישא כפיו או לגלול הס"ת ולולב בידו ודעתו לחזור וליטול את הלולב אח"כ וא"כ אינו מסיח עוד דעתו מן המצוה ועדיין אין ידו מסולקת מחיבוב המצוה לשאת לולבו בידו בלכתו לבקר חולים וכדומה מש"ה לא הוקצה עדיין הלולב כלל וע"כ מותר אח"כ לטלטלו דהרי עוד לא גמר המצוה וגם היו שלמי דקאמר נותנו לחבירו י"ל דל"ד נקיט אלא דר י"ל דנותנו לשעה ודעתו ליטלו בחזרה ולעולם דמותר להניחו גם על הארץ אדעתא דהכי לא כהק"ע בזה. ומ"ש בירושלמי הניחו בארץ אסור לטלטלו היינו שהניחו בסתם ולא הי' דעתו לחזור וליטלו דכבר גמר כל חיבובי מצוה דילי' ומ"ש בארץ הוא ל"ד אלא עיקר הכונה שהניחו מלעשות מצותו עוד (ועפמ"ג סוסי' תרנ"א שכתב דה"ה הניחו על השלחן) דכיון שסילק ידו ממנו וגמר מצותו שוב הוקצה ואסור לטלטלו. והשתא א"ש דלא פליגי התלמודים כלל. וניחא בזה מה שתמה מז"ה ז"ל על הט"ז שאסר לטלטל האזמל ומה יעשה במה שהתיר הש"ס דידן לטלטל הלולב אחר שהניחו ע"ג קרקע. ולפמ"ש לא קשיא דכיון שמניחו רק לזמן קה"ת וג"כ לא גמר עדיין מצותו משא"כ באזמל שאינו צריך לו עוד באותו יום הרי אם הניחו סילק ידו ממנו וגמר מצותו, וא"ש בהא מה דקשה על התוס' עכ"פ בקושיתם שלא ידעו עדיין דלא בעי הש"ס רק לענין אכילה אבל לענין טלטול פשיטא לי' דאין מוקצה לח"ש א"כ אמאי לא הקשו מברייתא דלולב וכמו שהקשה מז"ה ז"ל על הש"ס דלא פשיט לה מהתם ובאמת ל"ק וכמו שבארתי לעיל אבל על התוס' בההו"א שלהם קשיא וכן הרא"ש שהוכיח זה מדין דכופין את הסל לפני האפרוחים ולמה לא הוכיח גם מברייתא זו דלטלטול פשיטא דאין מוקצה לח"ש מדלא פשיט הש"ס האבעיא מהתם. אבל לפי האמור ניחא דגם התוס' והרא"ש פשיטא להו דדוקא במניחו לפי שעה ודעתו לחזור וליטלו משום חיבוב מצוה אז לא הוקצה אבל אם הניחו מידו ולא הי' מתכוין לחזור וליטלו שוב אסור לטלטלו וכמ"ש בירושלמי וא"כ לא שייך להביא מהברייתא בסוכה לענין מוקצה לח"ש דהתם לא הוי מוקצה אפי' בשעה שהניחו ע"ג קרקע אם הי' דעתו לחזור וליטלו וע"כ לא הביאו התוס' והרא"ש משם מידי. ולפ"ז יצא לנו להלכה באזמל של מילה דכשהניחו מידו אסור לשוב לקחתו משום דהתם נעשה מוקצה שהרי אין בדעתו ליטלו עוד דליכא בזה משום חיבוב מצוה והוי כמו בלולב היכא שהניחו ע"מ שלא ליטלו עוד דאסר בירושלמי וכדברי הט"ז והמג"א שהבאתי:
סוף הספר