אור ברסלב
נפש חיה (לנדא) דברי אגדה

נפש חיה (לנדא)· רבי ישראל לנדא

דברי אגדה

הקדמה

א

בפרשת כי תשא (שמות ל"ב, ז' לך רד. פירש"י ז"ל מהש"ס רד מגדולתך וכו' באותה שעה וכו' ע"ש והעיר באוה"ח וצריך לדעת אופן ירידה זו מה היא ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה במחזה הראשון או אפשר כי שם במקום עמידתו לא הי' בו כח לעמוד שם כיון שכשל עוזר והוא מה שאמר לו רד פי' לא תעמוד במקום הראשון עכ"ל ואם שאינני כדאי מ"מ אחרי בקשת המחילה כראוי שני התירוצים דחוקים לפע"ד דהרי אח"כ נתרצה לו הקב"ה ופה אל פה ידבר בו במראה ולא בחידות ואשריו שזכה להיות בטוח בכל עת לשמוע מה יצוה ה' והי' מבחר הנביאים וא"כ אימתי נתקיים מאמרו של השי"ת שלא ישיג הנבואה כמחזה הראשין דעכ"פ רברי השי"ת צריך שיעשו רושם לזמן מה ולא מצינו שום רמז במקרא שבאיזה זמן לא השיג מראה הנבואה כפי מדרגתו הרמה וגם אין שם שום רמז הרומז שלא עמד במרום במקומו הראשון ואנו רואין דרבינו האוה"ח הקדוש זיע"א כתב בעצמו שני התירוצים בלשון אולי ואפשר. אמנם בעניי בחמלת ה' עלי אמרתי ביום ש"ק פרשת תשא ב' אדר תרס"ט במדינת שווייץ לבאר הענין בטוב טעם עפ"מ שבארתי מכבר המקרא להלן (ל"ד, כ"ט) ויהי ברדת וגו' שדקדקו רבותינו המפרשים ז"ל דהול"ל ושני לוחות הערות בידו כדרך הלשון להשתמש בכינוי תחת השם אם כבר נזכר השם מקודם ולמה לי אריכות הלשון ויהי ברדת משה וגו' והדר כתיב ביד משה. ופירשתי בס"ד עפ"י ד"ק של אא"ז הגאון ז"ל ביד המלך פ"י הט"ו מהלכות ברכות דבפרשת המלואים בכל הצוויים האמורים שם ובכל העשיות שהי' משה בעצמו העושה ובכולן נאמר כאשר צוה ה' את משה והיל"ל כאשר צוה ה' אותו אבל הכונה בזה שהתורה העידה על תמימות עבודתו שצמצם כונתו כ"כ עד שהי' מבטל רצונו מכל וכל ולא הי"ל לעצמו שום רצון מצד בחירתו כ"א כאשר צוה ה' את משה אחר באלו זה האיש משה אשר צוה ה' אותו לא הי' הוא העושה כלל רק דצווי ה' נתקיים מאיש אחד יעו"ש בדבריו הקדושים והנעימים. ובעניותי הסברתי יותר דזה הי' מפני שהי' עניו מאד ולא הרגיש בנפשו שום מעלה וכל מה שלמד וקיים הי' בדעתו כאלו אדם אחר השלים א"ע בכל זה יען האמין כי לולא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול להשתלם בכה והוא מסר כח בחירתו יפה יפה לבוראו יתברך וזשה"כ ויהי ברדת משה מהר סיני. אשר שם קיבל כל התורה שבע"פ ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיר לחדש. ושני לחת העדת אשר בהם היתה כלולה כל התורה כלה כמפורש בירושלמי פ"ו דשקלים חנניא בן אחי ר"י אומר בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה ממולאים בתרשיש כימא רבא וכו' מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין דבור לדבור דקדוקי' ואותיותי' של תורה ע"כ. ביד משה ברדתו מן ההר. כלומר שהלוחות היו ביד איש אחר ששמו משה ולא בידו. כל כך הי' מופשט מהרגשת איזו חכמה ומעלה בעצמו. ובעזרה"י בארתי בזה כל הכתוב וכן הכתובים שלאחריו עד סוף הפרשה באופן יקר ונעים וכל המאמר הנפלא הלז רשום כספר הדרושים שלי דרוש ט"ז ע"ש ויערב לך. ומעתה י"ל דזו היתה ירידת מבחר מין האנושי ממעלתו הרמה דבקבלת לוחות הראשונות הרגיש בנפשו רום מדרגתו וידע שיש בידו כל התורה ורבה חכמתו וע"כ כתיב בפרשתנו (פסוק ט"ו ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו כלומר שהי' יודע ומרגיש שהם בידו (לא ביד משה אחר) וזו היא ירידה לפי מעלתו הקדושה וענות צדקו. וא"ש בהכי מה שסיים הכתוב והלחת מעשה אלהים המה וגו' וכבר העיר הרב כלי יקר ז"ל דכל פסוק זה אין כאן מקומו כ"א למעלה בפסוק ויתן אל משה ככלתו וגו' שם הי' לו להזכיר מהות הלוחות ע"ש אכן עפ"י דברינו יובן היטב בס"ד דהתוה"ק מתרעמת ע"ז אשר ידע משרע"ה דהלוחות בידו וי"ש בלבבו כל התורה והרי באמת הלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא ומה האדם שיוכל לדעת תורת ה' בלי עזר ממעל והי' לו להיות בעיניו ריק מכל מרע ושהוא רק שליח הבורא למסור תורתו לעמו וא"ש. ואולי מטעם זה שבר את הלוחות ועאוה"ח שנתלבט הרבה בזה אבל אפשר מפני שבודאי מיד נתישבה דעתו הקדושה של משרע"ה והרגיש ירידתו ממדרגתו הגדולה במה שחשב בנפשו דתורה דילי' היא ותלמודו בידו ויהי כאשר קרב אל המחנה וראה את הסבה אשר גרמה לו לשמוע מפי הקב"ה אך רר אז הרגיש ביתר שאת איך לא נהג כמו שראוי לענותנותו הקדושה ולכן השליך מידיו את הלוחות וישברם כי לא נחשבה בעיניו תורה כזו אשר האדם מרגיש בעצמו שהיא בידו ויש לרמז דהיינו דכתיב וישבר אותם תחת ההר כלו' דמה"ט שבר אותם תחת אשר הי' לו לפי רום מעלתו הנבחרה שמין מעט יוהרא הרמוז בתיבת ההר והשי"ת יכפר בעדי. ומש"ה אח"כ שזכה שחזר הקב"ה ואמר לו לך עלה מזה ופירש"י ז"ל ד"א כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד א"ל בשעת רצון לך עלה עכ"ל שוב נתעלה למדרגתו הראשונה ובלוחות שניות העיד עליו הכתוב ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה שהי' בעיניו כאלו הלוחות הם ביד משה אחר כמו שבארתי. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי דפירושי זה אינו דרך דרוש וצחות בעלמא כ"א דבר אמת וצדק תלי"ת שהרי לדעת המפרשים הפשטנים דהאי ביד משה הכתוב בשניות כונתו ממש כמו בידו האמור בראשונות אלא דבעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר וכן עשה נותן התורה ית"ש א"כ במשנה תורה כשחזר משרע"ה על כל הספור הלז הי' לו להשוות מדותיו ולספר בשניהם שהיו הלוחות בידו ברדתו מן ההר וכמו שנאמר כאן בעת המעשה ואולם שים עיניך על האמור בפרשת עקב וראה דבלוחות הראשונות כתוב שם (דברים ט', ט"ו) ואפן וארד וגו' ושני לוחת הברית על שתי ידי אמנם בשניות (שם י', ה') כתיב ואפן וארד מן ההר ואשם את הלחת בארון וגו' וזה פלאי מדוע לא נאמר ואפן וגו' ושני הלחת בידי או על שתי ידי וכמ"ש בפרשתנו בספור המעשה גם בעניות ושני לחת העדת ביד משה ולא ראיתי מי שירגיש בזה. אכן מזה יבורר אמתת פירושי והשתא עולה יפה דבראשונות דכתיב כאן שהיו הלחת בידו שהרגיש בידיעתו הרחבה ע"כ משה עבד ה' נאמן רוח סיפר גם הוא דברים כהויתן ופני לוחת הברית על שתי ידי וגם זו מן התוכחה שהוכיח את ישראל דבסבת חטאם ירד ממדרגתו והרגיש בנפשו קנין התורה אבל בשניות שהתוה"ק העידה עליו ושני לחת העדת ביד משה דלא חלי ולא הרגיש כלום מידיעתו הגדולה וחכמתו הרמה והיה בדעתו הטהורה כאלו הלוחות הם ביד משה אחר לכן גם הוא אמר ואפן וארד מן ההר ואשם וגו' כלומר לא הייתי רק שליח לקבל ולהשים בארון ולא הרגשתי בנפשי שום תוספת מעלה והבן כי הדברים מאירים ומזהירים בעזרה"י:

ב

שם בפרשת תשא (ל"ד, כ"ט). ויהי ברדת וגו'. רבינו האוה"ח זצ"ל דקדק על אמרו ויהי לשון צער ועוד שלא נודע גזרת הכתוב איה מקומה ועוד למה כפל לומר ברדתו מן ההר ולא הספיק במ"ש בסמוך ברדת משה וכו' יעו"ש. אמנם עפ"מ שבארתי בדרוש והבאתיו בסמוך יתישבו גם ג' דקדוקים אלו דהכתוב מעיד על העניו מכל האדם דברדתו מלא וגדוש בתורה לא היתה דעתו גסה עליו במו שמצינו בדאב"ש מפני שלמד תורה הרבה (תענית כ') ולא הי' שמח בהוראה אך אדרבה הי' מצטער על היותו לפי מחשבתו חסר מכל מעלה והיא בעצמה גזרת הכתוב ויהי ברדת וגו' ושני לחת הערת ביד משה שהי' חושב דמשה אחר יש בידו לחת העדת וע"כ נצטער על זאת. וסיים המקרא דלא תימא דוקא בתחלה רדת משה מהר סיני שהי' קרוב לשכינה ולשרפי מעל ועינו ראתה שפלות ילוד אשה לעומת שוכני מרום אלא גם אח"ז ברדתו לגמרי מן ההר ונתקרב לאנשים הרחוקים ממעלתו כרחוק מזרח ממערב מ"מ הוא עודנו מחזיק בחמתו וענותו כבתחלה וא"ש הכל:

ג

בספר הטהור נתיבות עולם למז"ה הגאון מהר"ל מפראג ז"ל נתיב יראת השם סוף פ"ו כתב ישם אדם שנקרא על שם בריאתו שנברא מן האדמה קודם שבא ליראת השם שמו עולה במספר מ"ה כי מה האדם נחשב כאשר עדיין חסר התכלית שבשבילו גברא אבל כאשר יש לאדם התכלית שבשבילו נברא והיא יראת שמים ואז נקרא האדם שפירושו האדם הידוע וכיון שהוא ידוע הוא אדם מיוחד מבין שאר אדם ואינו אדם דעלמא דק אדם מיוחד ובדבר זה הוא ארם מיוחד כאשר בו יראת שמים וכו' וזה שחתם דבריו כי זה כל האדם כלומר כי יראת שמים עושה את האדם מיוחד עד שנקרא האדם עכ"ל הזהב וע"ש עוד. ובעניותי נפלאתי מאד מש"ס מפורש ומפורסם ביבמות ובע"ז ורבותינו בעלי התוס' ז"ל הכריעו דהאדם הכל בכלל ועאוה"ח פרשת אחרי שחיזק דבריהם עפ"י האמור בזוה"ק וכתב שהוא דבר שבמנין דחשבון אדם מס"ה והוא מספר מעולה ע"ש בד"ק ז"ל ודברי רבינו המהר"א זצ"ל הם ממש היפך זה וצע"ג ליישב:

ד

בפסוק ושמרו בני ישראל וגו'. באוה"ח כתב כמה אופנים בבאור לעשות את השבת וגו' ע' בד"ק ז"ל שם. ואני רגיל זה איזו שנים לפרש דהתוה"ק תצוה לבני ישראל לשמור את השבת באופן זה עד כדי לטעת בלב בניו וכל דורותיו אחריו עד עולם לשמור ג"כ את השבת וזשה"כ ושמרו בג"י את השבת באופן זה לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וק"ל א):

ה

ביום פורים תרס"ט שאלה אותי בתי הבכירה נבג"מ אחר שמעה מקרא מגילה מה הי' טעמה של אסתר שביקשה מהמלך להנתן ליהודים אשר בשושן גם מחר לעשות כדת היום והלא כבר גמלא חפצה שנתבטלה הגזירה והיהודים ניצולו ומה בצע בהרבות שפוך דם עוד. ובעייני בזה עלה במחשבתי בס"ד עפ"י המבואר בה' כד הקמח לרבינו בחיי ז"ל (אות פ', פורים) וז"ל ואתם כתבו וכו' אשר נכתב בשם המלך אין להשיב ויש לשאול והיאך שואל להשיב הראשונות אבל תשובתו וכו' תוכלו לכתוב בשם המלך ותאמרו כי מה ששלח המן באגרות הראשונות שיהרגו הפרסיים לישראל לא כך היתה כונת המלך אלא שיהרגו היהודים בשונאיהם והמן זייף את השטרות וחתם אותם בטבעת המלך אשר בידו היפך מכונת המלך וכו' שאל"כ למה כתב מרדכי להרוג השונאים ודי לו שינצלו ישראל אלא בהכרח הוצרך לעשות כן וכו' ע"כ דבריו ז"ל. והנה כתוב במגילה דמרדכי שלח להגיד לאסתר ע"י התך אשר נתן הדת להרוג את כל היהודים אשר בכל מדינות המלך וגם את כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר וכו' ופירש הראב"ע ז"ל הכונה בשושן להשמידם היינו להשמיד היהודים אשר בשושן כי היא עיר היהודים ע"ש ולפ"ז יבוארו היטב דברי רבינו בחיי הנ"ל שהראה לה דבכתב הדת נאמר בפירוש מלבד מה שכתוב שם להרוג כל היהודים אשר בכל מדינות אחשורוש שוב סיים עוד אשר נתן בשושן להשמידם ופירוש להשמידם הוא להשמיד הפרסיים והמן שינה ראש המכתב, וכתב להרוג היהודים שבכל המדינות וממילא יושב כינוי להשמידם על היהודים שהזכיר ברישא ובאמת מוסב על הפרסיים ועי"ז הי' בידם לשנות הגזירה ונשאר הכתב הראשון כדת פרס ומדי דלא להשנאה דק שינו הפירוש וז"ש ונהפוך הוא אשר ישלטו וגו' ואולם אסתר חששה דאכתי אין בטחון לחיי עמה שהרי יוכלו האויבים להוכיח במישור שלא שינה המן ויש ראי' דהכונה היתה להשמיד היהודים דאל"כ כיון שכתבו להרוג הפרסיים אשר בכל מדינות אחשורוש למה הוצרכו לפרוט בהדיא בשושו להשמידם אטו

*) א) וכעת נדפס קונטרס מרב אחד נ"י וראיתי דגם הוא ביאר עד"ז:

שושן לאו בכלל מדינות המלך היא ומאי ס"ד שלא ללמוד שושן מן הכללות א"ו שיצאה הגזירה נגד היהודים ולכן ה"א דדוקא בשאר המדינות שהיו מעטים נמצאים בכל עיר מפזר ומפרד נתן הדת אבל שושן שהיתה עיר היהודים יצאה מכלל הגזירה דאין רצון המלך שיהרגו יהודים רבים הנמצאים בשושן והמה עדה שלמה וע"כ פירשו להדיא דגם בשושן להשמידם וא"כ עדיין הפחד במקומו עומד. לפיכך השכילה אסתר ובקשה מאה אחשורוש כי ינתן ליהודים אשר בשושן גם מחר לעשות בדת היום ושוב לא יהי' עוד פתחון פה להוכיח כנ"ל מפני שיהי' תשובה לדבר דהא דפרטו שושן להדיא הוא משום דשאני שושן מכל המדינות דגם ביום ארבעה עשר יהרגו בשונאיהם מה שאין רשות ליהודים אשר בשאר המדינות רק בשלשה עשר ולכן יצאה שושן מן הכלל באגרות הראשונות והבן. וכמדומה שהוא טעם נכון:

ו

ועוד שאלה אותי אז על מאמרם ז"ל (מגילה י"ב ב') במתניתא תנא בא גבריאל וכו' מדוע נוולה באופן מוזר זה. ובשובי לביתי חפשתי בספרים ומצאתי בבאורי אגדות להגר"א זצ"ל דלדעה א' שם בגמרא שפרחה בה צרעת כתב דהוא משום שמלאכת בנות ישראל ערומות עפ"י מצותה היתה בצמר ובפשתים כמ"ש בחד"א להמהרש"א ז"ל וצרעת לבן כצמר ואהא דמתניתא דבא גבריאל וכו' כתב משום דגם היא לדבר עבירה נתכוונה כדאמר התם ובתר דעבדת באופין יהבא שיורא לבעלה מש"ה עשה לה יותרת סרח העודף ע"ש בר"ק ז"ל. ברם לפמ"ש רש"י ותוס' ז"ל ושם בשם הירושלמי דריב"ח דאמר מלמד שפרחה בה צרעת יליף לה מקרא ואת אשר נגזר עליה בגזירה שוה מעוזיהו ע"ש שוב עלינו להתבונן מאין למדה המתניתא הך מלתא שבא גבריאל ועשה לה זנב. ושמא י"ל דדריש נגזר מלשון גזרו את הילד ורבים דומי' שהוא לשון חיתוך וכריתה וכמ"ד בעירובין נדף ח"י ע"א) זגב ומסיק שם לא נצרכה אלא למקום חתך וק"ל. אח"כ ראיתי במדרש מגילת אסתר שהוציא לאור ש"ב ומחו' החכם מו"ה חיים מאיר הלוי הורוויץ נ"ע מפפר"מ ושם בהערה הביא ממדרש כת"י ותמאן מכדי פריצותא הויא וכו' אמר דיב"ח מלמד שפרחה בה צרעת כד"א מאנה לנגוע נפשי במתניתא תנא מלמד שבא גבריאל ועשה לה זגב כההיא דתנינן תם ממאנין את הרחלות שלא יעלו עליהן זכרים עכ"ל והרי אנו רואין דשניהם לא למדוהו אלא מתיבת ותמאן אלא שנעלם ממני מקום המאמר ממאנין את הרחלות דלפנינו בפרק במה בהמה ליתא האי לישנא וגם בערוך לא מצאתי פירוש מלת ממאנין על ענין הלז:

בברייתא שאנו אוסרים אחר ברכת התורה ובקור חולים והכנסת בלה והלוית המת. יש לדקדק דבכל דוכתי מקדים מת אבלה כמו בפ"ב דכתובות ובפ"ק ופרק בתרא דמגילה מבטלין ת"ת להוצאת מת ולהכנסת כלה וכן שלהי מכות והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה ומדוע הבא הפך הסדר הלז. ואולי מפני שלא רצה להסמיך הלוית המת לבקור חולים שלא לפתוח פה לשטן וכל המבקר את החולה מתפלל עליו שיתרפא ומצפה שיעמוד מחליו ויוכל לקיים מצות הכנסת כלה ולכן איחר ההלוי' באשר הוא סוף כל אדם. עוי"ל דלענין ביטול ת"ת שכיח טפי לבטל מפני הוצאת המת שאין לו כדי צרכו שהוא שיעור גדול ומאן דמתני לית לי' שיעורא אבל מפני הכנסת כלה לא שכיח כ"כ לבטל ת"ת לפי שא"צ שיעור גדול וע"כ גבי מבטלין וכו' סידרו מאי דשכיח קודם אבל הכא דמיירי בעיקר המצוה הכנסת כלה קודמת. אך בהא לא יתישב עדיין האי דמכות דמיירי ג"כ בעיקר המצוה ומ"מ הקדים הוצאת המת. ואפשר משום דאסמכי' התם על והצבע לכת ומסיים ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא וכו' מש"ה סידרם בדרך לזא"ז דבודאי הכנסת כלה דרכה יותר בפרהסיא בתופים ובמחולות ואפ"ה אמרה תורה והצנע לכת. עוי"ל בדרך רמז עפמ"ש בכתבי האר"י החי זיע"א הובא כמה פעמים בסה"ק תולדות יעקב יוסף זצ"ל שיש לבטל ת"ת בעורנו חוטא ולשוב בתשובה ער שיזכה להוצאת טומאת החטא והסט"א מקרבו דהיינו הוצאת המת ואח"כ יעסוק בתורה ובמעשים טובים לעשות נח"ר לשכינה דהיינו הכנסת כלה ע"ש בד"ק ז"ל ולכן בכל מקום מזכיר הש"ס תחלה הוצאת המת ואח"כ הכנסת כלה גם מהסמיכו עיקר המצוה אקרא והצנע לכת משא"כ בברייתא זו דתנינן אלו דברים שארס אוכל וכו' דהיינו אדם בינוני וכדמוקי לה בש"ס סופ"ק דקידושין שאם היתה שקולה מכרעת וכמו שבארתי בס״ד בחדושי משניות דיש פאה ע"ש מש"ה הקדים הכנסת כלה להלוית המת כי רוב האדם אינם יכולים לעמוד בזה להמתין עם עשה טוב עד שיסורו מרע ויותר טוב לפניהם לעסוק בתורה ומע"ט אף בעודם מלוכלכים בחטאים וע"י התורה והמצות יתרחקו ממילא מכל רע וכמו שהארכתי בזה בעזרה"י בדרושים שלי דרוש י"א וט"ו ועוד בכמה מקומות מחדושי השפלים ע"ש דברים נפלאים תלי"ת וע"כ גרסינן כאן הכנסת כלה תחלה והבן:

ח

בהגדה של פסח. וכל המרבה לספר וכו' לכאורה מה מקום להרבות יותר מהנמצא בכתוב ובמדרשים ובפרט הלשון לספר ביצי"מ הרי אינו כולל שאר הנסים שנעשו לאבותינו כ"א בעיקר היציאה קא מיירי ומה חסר ויתר שייך בזה בין רב למעט עד שיהי' ענין להרבות יותר מהרגיל. ובעניי אמרתי דלפע"ד הכונה על יצי"מ הפרטית שיש לכל ארם מישראל בימי חייו ובפרט בימי גלותנו ונדורינו אין יום בלא פגע והקב"ה מפליא נסיו עם האדם בכל רגע ומוציאו לחירות מיסורי הגוף והנפש והרבה פעמים אין בעל הנס מכיר בנסו וכבר ידוע מרבינו הבעש"ט הקדוש זיע"א בביאור המקרא קרבה אל נפשי גאלה שיש גאולה פרטית לכל איש ואיש א)

*) א) ובזה פירשתי לפני שנים רבות הפסוקים בישעי' מ' כל גיא וגו' בהקדם עוד הידוע דבמו שהנאות אסורה בן גם השפלות הפחותה יש לדחותה זרה הלאה כי עת לכל מדה בין טובה בין רעה להשתמש בה במקום הראוי, וזשה"כ כל גיא ונשא שיתרומם בלב האדם וברוחו כל שפלות נמאסה, וכל הר וגבעה ישפלו, גאות אדם תשה וחיתה למדמם, והי' העקוב למישור הרכסים לבקעה, דבזה יופשם כל עקמומיות שבלב והיתה מפלה ישרה בקרבו, ונגלה כבור ה', אז יסור מעל נפש האדם הענן ובספורים אלו הפרטיים נתרבה ספור יצי"מ הכללי. וז"ש וכל המרבה לספר ביציאת מצרים דמוסיף מדילי' מיציאתו הפרטית הרי זה משובח דבזה מורה שהוא מאמין דהכל הוא בהשגחת הבורא יתברך ואין שום דבר במקרה אף לא חכמתו עמדה לו כי אם השי"ת בכבודו ובעצמו מוציאו בכל עת מבין המצרים:

ט

מעשה בר"א וכו' יבואר עפ"מ שכתבתי בסמוך ולכן התנאים הקדושים אמוני בית ישראל אלה היו מספרים ביצי"מ כל אותו הלילה דכל אחד סיפר מהנסים הרבים שעשה עמו השי"ת בכל ימי חייו והנה חכמים הללו לא הי' מזלם שוה דרבי יהושע הי' עני כמפורש בפרק תפלת השחר גבי עובדא דר"ג וראב"ע הי' עשיר כידוע מהש"ס בכ"מ ומסתמא גם בשאר ענינים יש מחמשת החכמים האלה שהי' מאושר וטוב לו ויש דכמה הרפתקאות עברו עליו ובכל זאת היו כלם שוים כהרבותם לספר חסדי ה' אשר גברו עליהם והוא מפני שהאמינו דכל מעשי השי"ת הם לטובת האדם והודו על הרעה בשמחה ובלבב שלם כמו על הטובה. וכבר בארתי בקונטרס הידור מצוה מ"ע ב' אופן שני פסוק שמע ישראל דעיקר אמונת היחוד היא להאמין דהקב"ה הוא פועל חסר ודין וכי גם הדין הוא רחמים וז"ש ה' אלהינו בין רחמים בין דין ה' אחד דהכל פועל האחד ב"ה ובכל האופנים הוא ה' מדת הרחמים ע"ש א) והשתא מובן היטב מעשה בר"א ור"י וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה וגם הרעות היו בעיניהם טובות והחליטו דהכל מאת השי"ת והי' להם בכלל ספור יצי"ט ולכן באו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש כי עתה תקיימו מצות היחוד בכונה הראוי' ולבבכם שלם עם הבנה זו של המקרא שמע ישראל כי הכל מאת הבורא ית"ש והכל טוב ורחמים ובפרט הגיע זמן ק"ש של שחרית שמספרים בבקר חסד ה' בברכת אמת ויציב והבן:

י

אמר ראב"ע הרי אני וכו' באור הדברים יובן ג"כ עפ"י האמור לעיל בס"ד דראב"ע שהי' עשיר והוא חכם והוא עשירי לעזרא והיו רוב ימיו ימים של טובה ע"כ אמר הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לנצח בעלי מחלוקתי שתאמר יציאת מצרים בעילות היינו בזמן החשך והרעה דהגם שחכמתי עמדה לי לדעת דאין חילוק וגם בעת צרה ועלטה יש לספר ישועת ה' בהוציאו את האדם מתוך צרה יותר גדולה כי יכפר עונו ויטהר רוחו ע"י היסורים אעפ"כ לא זכיתי שיסכימו עמי חברי מפני שלא יכולתי להראות זאת במעשה כיון שלא באתי לידי מדה זו עד שדרשה בן זומא מריבוי הכתוב כל לרבות הלילות ואולם חכמים פליגי דאע"ג שהם מסכימים עם בן זומא בעיקר הדרשה דכל אתי' לרבויי לילות דזה פשוט יותר דכל ימי מרבה לילות מ"מ אין דעתם נוחה לומר דהתורה הקדושה המדברת על לב כל איש כקטן כגדול תצוה בחיוב מ"ע לזכור יצי"מ ולספר חסד ה' גם כימי הרעה דלאו כל אדם זוכה לזה בעוה"ז להבין כי גם הרעות טובות הנה. ואם אמנם כתוב בתורה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך והביאו הסמ"ג עשין י"ז וביאר שהוא מצוה לצדק את הדין על כל המאורע ולחשוב בלבו כי לטובתו נשתנו עניניו יעו"ש אבל שיהי' מ"ע על כל אדם לספר בשמחה כל אשר עבר עליו בימי הרעה זו מן העכורות הקשות ולפיכך אמרו חכמים ימי חייך העוה"ז דכעת אין חיוב לספר ביצי"מ הפרטית רק בימים ימי טובה ולא בלילות זמן החשך והרעה. כל ימי חייך דמרבה גם הלילות הוא להביא לימות המשיח כי אז תמלא הארץ דעה ועיני עורים תפקחנה ויבינו כלם בי גם הלילות היו ימים והדינים היו רחמים וחסדים וע"כ אז יזכרו הכל גם יצי"ט של הלילות אלו ימי האפלה והצרה בא. וממילא חזינן דגם חכמים מודים בעיקר הדרשה לבן זוטא אלא דסברי דקאי על ימות המשיח ואם כה איפוא ממילא גם בעוה"ז המשכילים יבינו ויזכרו יצי"מ בלילות ויורו לה' חסדו גם על הרעה ומהגדולים ילמדו הקטנים להשכיל ולהתבונן דגם הלילה הוא אור והכל רק טוב וחסד ובזה נצחם לחכמים וא"ש מה שדקדק רבינו התוי"ט ז"ל ע"ש וק"ל:

יא

פסח שהיו אבותינו וכו' מצה זו וכו' מרור זה וכו'. יש לפרש דדוקא בזמן שביהמ"ק הי' קים וישראל שרוין על אדמתן לבטח והיו חיים בטובה באין מגור מסביב אז הי' יכול לעלות על דעת איש דהכל ח"ו במקרה או במזלא תליא או שיחשוב אדם כי חכמתו עמדה לו לשקוט על שמריו ע"כ היו צריכין אז למצות אכילת קרבן פסח כדי לזכור שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ישראל בבית מצרי ניצול ומצרי בבית ישראל מת ובזה עיני כל ראו כי השגחת השי"ת מושלת בכל ואין דבר נעשה בלעדו ומזה נתחזקה אמונתם כי גם ישיבתם לבטח בארצם וכל טובם הוא בעזרתו ית"ש אין עוד מלבדו. אבל עתה בעוה"ר אין אנו צריכין לזה כי אנו רואים עין בעין בכל יום ובכל שעה דהכל בהשגחת השי"ת שה אחד בין וכו' וגם כל איש ואיש רבו צרותיו וחסדי ה' גברו עליו שינצל בארח פלא ואף בעת הרעה הוא רואה איך השי"ת מחזק דעתי ומאמץ כחו לסבול בדומי'. וזה הוא שהרחיב לשון פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שביהמ"ק הי' קים שהי' אז הכל על מכונו ושלום מסביב על שם שפסח וכו', אמנם מצה זו שאנו אוכלים הוא מפני שאנחנו בגולה עבר קציר כלה קיין ועוד לא נושענו וכדי שלא נבוא ח"ו לידי יאוש אנו מזכירין שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' הרי דכך

*) המבדיל בינו ובין קונו ע"י מרוח דפחיתות אשר דבקו בו ויתראה כבוד ה' עליו כי בהסירן בל חמדות הרעות בין גאוה בין ענוה פסולה יגלה כבוד בוראו עליו, וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר הוא אמר ויהי מדת הגאוה הוא צוה ויעמוד מדת הענוה ואם יתנהג אדם בהם עפ"י דבר ה' אז הן כלן מדות טובות וישרות אבל הן בעצמן במה נחשבו ואם ישתמש בהן שלא בזמן ומקום הראוי טובם כחדק וישר ממסוכה, ולפ"ז כונת הנביא להבטיח על הגאולה הפרטית לנפשות ישראל מלבד הגאולת הכללית הבאה בבי"א:

א) וכמדומה כי ברבות הימים מצאתי שהגאון מלבי"ם ז"ל ביאר בן ואין חבוריו ת"י

ב) וע' בל"ח פסחים ג' א' בשם המוכיח מבאר ותראה חיזוק לדברי בס"ד:

היא השורה שהקב"ה ממתין עד רגע האחרון שיתוקן הכל ואז אנו נגאלים. ואפשר דבזמן המקדש באמת הי' טעם אכילת מצה רק לזכרון להם עוני שאכלו אבותינו במצרים ככתוב בתורה ולכן בפתיחת ההגדה אומרים הא לחטא עניא וכו' אבל מצה זו ש שאנו אוכלים הוא מטעם שלא הספיק וכו' כאמור מלתא בטעמא וא"ש מה שדקדקו המפרשים ועיין בספר מעשי ה' וק"ל. ושוב אמר מרור זה שאנו אוכלים וכו' כי למען לא ירע לבבנו על היסורים המרים שיש לנו בעוה"ר אנו מזכירין שמררו המצרים את חיי אבותינו וזה גרם להם טובה דקישוי השעבוד העלים הקץ ונגאלו מקודם וכן גם אנחנו מאמינים דכל הרעות בכלל ובפרט הן הן טובות וישועות. ומצות מרור בזמן המקדש הי' רק לזכר בעלמא כמו אכילת לחם עוני כנ"ל:

יב

בברכת אשר גאלנו. יגיענו למועדים ולרגלים אחרים. לכאורה לפי כונת הענין הי' ראוי יותר שיאמר ולרגלים רבים כמובן למרגיש ומלת אחרים אין לה כאן מקום כ"ב. ואמרתי דהכונה כלפי מה שאין כעת שמחתנו שלמה ורעות רבות סבבונו בעוה"ר ועכ"ז אנו שמחים בקיום המצות היקרות ומשבחים לבוראנו על אשר הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אבל עם זה אנו מפילים תחנתנו לפניו ית"ש שיגיעגו למועדים ולרגלים א ח ר י ם שונים לגמרי ממועדים דהשתא כי אותם המועדים יהיו טובים באמת ואנחנו נהי' בהם שמחים בבנין עיר ה' וששים בעבודתו. ומי ששמע הדבר האמור בשם ש"ב הגאון הצדיק מחר"ח הלברשטם זללה"ה אבד"ק צאנז בכונת הרשום בזוה"ק ח"ב (דף י"ב ע"א) גבי ותצפנהו שלשה ירחים נוסחא א ח ר י נ א שכט ירגיש היטב מה שפירשתי כאן בלשון למועדים ולרגלים אחרים והבן בדברים:

יג

הלל. אודך כי עניתני וגו'. בש"ס פסחים (דף קי"ט ע"א) אמר רשב"ן אר"י אורך כי עניתני אמר דוד וכו' ויש לדקדק דלא בוראי לא התפלל דוד ע"ז שימשחוהו למלך על ישראל כי בענותנותו הקדושה לא עלה זה במחשבתו וא"כ מה זה שאמר אורך בי עניתני וכפי הנראה הרגש זה דחקו לרבינו המהרש"א ז"ל בחד"א שם לחדש דקאי על מלחמתו עם גלית הפלשתי ע"ש אבל זה דוחק רב במחכ"ה ז"ל שהרי מן זה היום וכו' ביאר גם המהרש"א ז"ל דקאי על יום שבא שמואל למשוח את דוד ע"ע וסתמא דגמרא משמע דכל הפסוקים מוסבים על אותו יום כמובן. אכן יבואר עפ"מ שאמרה לי בתי היקרה חיה נבג"מ ביום ש"ק א' דחנוכה תרס"ט שהרהרה בשכבה על ערש דוי בפסוקי הלל ובארה לעצמה אודך כי עניתני מלשון עינוי ויסורים דעי"ז ותהי לי לישועה. ואמרתי לה דעפ"י דקדוק הלשון הי' צ"ל לפי פירושה העי"ן מנוקדת בחיר"ק אבל אעפ"כ יש אם למסורת ויפה פירשה ע"ד דרש א). עכ"פ ראיתי מזה איך השכילה להבין דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד והיסורים חכליתם טובה וישועה ומחשבתה היתה דבקה תמיד בדברים שבקדושה תהי מנוחתה כבוד. ומעתה א"ש טובא דהרי דהמע"ה זכה למלוכה ע"י שפלותו שמאסו בו הבונים וישי אביו אמר עליו עוד שאר הקטן וגו' וגם אח"כ חרפו אליאב אחיו אני ידעתי את זדונך וגו' והוא בענות צדקו התנצל בדברים רכים מה עשיתי וגו' ועזוה"ק בראשית (דף קצ"ח ע"א) דור מלכא שנאו לי' אחוי דחו לי' מנייהו קב"ה ארים לי' על כל בני עלמא וכו' ע"ש הרי מבואר כמ"ש וע"כ יפה אמר אודך כי עניתני והכנעתני ועי"ז הקימותני מעפר ותחי לי לישועה להעלות אותי לגדולה:

יד

אלי אתה ואודך וגו'. נראה לפרש דהנה שם אל הוא חסד ושם אלוה הוא דין וע"ז אמר בכל אופן אודה וארומם את בוראי והוא ע"ד חסד ומשפט אשירה וכן ביאר הרב כלי יקר ז"ל זה אלי ואנוהו וגו' ע"ש. ובהכי ניחא בפסחים שם אלי אתה ואודך אמר דוד אלהי ארוממך אמרו כלן והיינו דמלכנו דוד הורה על מדת החסד שעשה עמו השי"ת שהדימו למלוכה וכל אחיו ברכו על מדת הדין כי לא בהם בחר ה' ונתביישו וגם אביהם השתתף עמהם ואמר גם הוא אלהי ארוממך על כי כל בניו הגדולים נדחו מגדולה. ברם עדיין צריך ביאור מדוע שינה הלשון דברישא נקט הודי' ובסיפא רוממות ועחד"א למהר ש"א ז"ל שם מ"ש בזה. ונלע"ד משום דעל החסר אדם מודה בפשיטות בראותו הטוב שנעשה לו אבל על הדין א"א להודות עד שמקדים האמונה כי השי"ת הוא מרומם על השגת דעת בו"ד ומה שבעינינו נראה רע הוא טוב לפי דעתו העליונה ית"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שלחי ברכות במשנת חייב אדם לברך על הרעה וכו' הובא בתוי"ט ע"ש וז"ש אלי אתה מדת החסד ואידך אלהי מדת הדין ארוממך ואני מאמין כי מרומם אתה הגבה למעלה מדעתנו והשגתנו והדין שלך הוא באמת רחמים ולכן אודך ואשבחך. והיא הכונה גם בפסוק הנ"ל דשירת הים זה אלי ואנוהו. אם השי"ת מתנהג עמי במדת החסד אז אנוהו ואפארהו בפני הבריות במה שאפרסם חסדו והכל רואים היופי שיש בזה. אלהי אבי אמנם בעשותו דין אין הכל מבינים זאת והבריות מתפלאים על מעשיו שאונס נראים ח"ו נאים בעיני אנשים אבל אני ארוממנהו ואאמין באמונה שלמה כי היא מרומם מהשגתנו ומה שמדומה לנו רע הוא טוב גמור לפי רוממות דעתו יתעלה שמו:

טו

ובאופן אחר יש לבאר שינוי הלשון עפ"י דברי רבינו יונה ז"ל הובא ג"כ בתוי"ט שם שיחשוב דהיסורים הם כפרת עונותיו ע"ש. והנה בש"ס פסחים (דף קי"ח ע"א) אמר ר"ח מאי דכתיב הודו לה' כי טוב הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו וכו' ע"ש וא"כ הלא הטובה שהקב"ה עושה עם האדם הגם שאין דמיון לזאת מה שעושה אדם עם חברו כי מה דמות נערוך לטובת

א) וכעת ראיתי בסידור הגאון מהריעב"ץ ז"ל שכתב בפירוש ההלל עניתני בקראי אליך ואודך שעיניתני כדי שאקרא אליך ותענני לפי שהקב"ה חפץ בתפלתן של צדיקים עכ"ל הנה גם הוא ז"ל הרשת לעצמו לפרש גם מלשון עינוי. ושוב מצאתי בהגדה להגאון מליסא ז"ל שפירש ע"ד חסדי ומשפט אשירה ע"ש וגם החכם המדקדק היידנהיים תרגם מלשון עינוי וביאר אודך כי אחר אשר עניתני היות לי לישועה, ולבל פירושיהם לא א"ש היש"ס דפסחים ורק ע"פ דברי כתי ע"ה יובן כמ"ש בפנים וק"ל:

הבורא יתברך עם טובת כו"ד מ"מ עכ"פ נמצא כעין זה אצל בני אדם גם בני איש דלפעמים מטיב איש עם רעהו כדוגמת החסד של השי"ת ואולם הרעה שעושה אדם לאדם אין שום ערך ודמות לפעולת השי"ת כי לא נמצא כלל שהאדם יגבה חובתו בטובתו ושיגמול למי שחטא כנגדו ונתחייב לו במה שיקח מאתו את של עצמו וק"ל. וז"ש אלי אתה וגומל עלי טוב ואודך הפשוט כמו שאני מודה לפעמים לבו"ד שעשה לי טוב אבל אלהי שעשית עמי דין אזי ארוממך על שוכני בתי חוטר כי גבית החוב בטובתי שהטבת אתה עמדי מקודם וזה אינו שייך כלל גבי בו"ד. ולכן סיים קרא אבתרי' הודו לה' כי טוב וגו' וכדברי רב חסדא הנ"ל:

טז

הלל הגדול. הודו וגו' הודו לאלהי וגו'. קישור הפסוקים מבואר עפ"י האמור בסמוך בס"ד. הודו לה' כי טוב וגו' שגובה חובתו של אדם בטובתו הודו לאלהי האלהים שבמדה דינו הוא גדול מכל אלהים כי אין דומה לו בעשיית דין באופן זה כי לעולם חסדו בטובתו:

יז

נשמת. הנה בתי היקרה חיה שרה נ"ע אמרה בליל פסח שנת תרס"ו בבראדי לאחותה הצעירה תבדל לחיים ארוכים עמו"ש בזה"ל. לו תביני היטב נוסח נשמת היית אומרתו בכונה יתרה אנכי כמעט אינני בזה העולם בעת אמירת דברים אלה. ע"כ דבריה היוצאים מלבבה הטהור המלא חכמה ודעת והרגשה זכה. וגם שבוע האחרון לפני פטירתה לחיי עוה"ב אמרה לי כי כבר הומה לבה בהשתוקקות וגעגועים לקראת ליל הסדר הממשמש ובא וביחוד כלתה נפשה לאמירת נשמת. ולכן לכבוד נשמתה הקדושה והטהורה אמרתי להעתיק בכאן את אשר נדמה לי בחזיון לילה בליל ש"ק פרשת לך לך י' מרחשון תרס"ד לפ"ק בקיוב, בחלומי ואני יושב בסעודה שלישית במסיבת תלמידי חכמים ויראי ה' ואמרנו נשמת וכשסיימנו אמרתי לפרש מה שמסיים המלך היושב וכו' דכלפי דהפיוט נשמת הוא מלא תהלות ה' ושבחיו ע"כ לבל יטעה הטועה ח"ו שסיימנו כולי שבחא דמרן יתברך אנו מסיימים המלך היושב על כסא רם ונשא הגבה למעלה מכל השבחים שאמרנו ורם מהשגתנו ומה דמות נערוך לו לספר תהלתו. שוכן עד מרום מהשגת דעתנו וקדוש כלומר פרוש ונבדל שמו מתהלותינו שאנו מהללים אותו יתעלה, וכתוב רננו וכו' כלומר אמנם מפני שהכתוב אומר רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה אנו מקיימים מצות הכתוב ומרננים ומהללים כפי חולשת השגתנו וממילא אין הכל משבחים בשוה דאילו היינו יכולים להשיג אמתת שבחו א"כ הרי אחד הוא אלהינו והיו הכל משבחים בשוה כמו שהקב"ה הוא באמת אבל השתא שהוא ית"ש רם ונשא מכל השבחים אלא דאנו מקיימים מצות הכתוב ואנו מהללים לפי השגתנו האנושית בודאי אין השגת איש דומה לשל חברו וכל הגדול יותר מהלל לפי ערך השגתו היותר גדולה ועי"ז נשתנה נוסח התהלה. לפיכך בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך וכו' דאותם שהם במדרגת ישרים הם מרוממים והצדיקים מברכים והחסידים מקדשים והקדושים מהללים הכל כינוי לשינוי ספור שבחי ה' איש כפי מסת יד השגתו. ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברנה יתפאר וכו' שהם משיגים תהלות ה' בבחינת תפארת. ואיקץ ואתבונן אליו בבקר וראיתי כי הדברים יקרים וישרים בעזרה"י. ומצאתי בספר לקוטי אמרים לאדמו"ר הרב הקדוש זיע"א שער היחוד פ"ח שכתב אבל באמת הקב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו כלומר שהוא קדוש ומובדל רבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנביאים להשיג וכו' עכ"ל הטהור ע"ש ותראה סמך גדול למה שבארתי הנוסח מרים וקדוש שמו:

יח

איכה ה', ט"ז. נפלה עטרת וגו'. רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דקדק שאין נראה יחס לראש הפסוק עם סופו ע"ש ועי' מ"ש מר אחי זצ"ל בספרו הבהיר דף נ"ג ע"א לפרש הזה וע' בדרושים שלי דרוש ל"ב מה שבארתי באופן נחמד בס"ד. ועתה בימי אבלי ומרודי בעוה"ר פירשתי המקרא אל נכון בהקדים הידוע דבאמת סוף מעשה חורבן ביהמ"ק הי' במחשבה תחלה ועל אפו ועל חמתו הי' הכית הקדוש מיום הבנותו ולא עוד אלא דבתורה הקודמת:

לעולם אלפים שנה כבר מרומז מספר השנים שיתקיים הבית כדכתיב בזא"ת יבא אהרן אל הקדש ובודאי לא נעלם רמז זה מירמי' הנביא ושאר נביאי הדורות וא"כ לכאורה מה קול הרעש הלז על דבר שהגיע אלינו בהגיע הזמן הקצוב וכך עלה במחשבה לפניו ית"ש שיהיו שני מקדשים ויחרבו ואח"כ משניהם יחדו יבנה הבית השלישי בבי"א והגם דאנו יודעים דחטאינו החריבו בית מקדשנו הנה זהו בודאי ע"ד האמור במדרש תנחומא פרשת וישב נורא עלילה על בגי אדם אמר ריב"ק אף הגוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן בא וראה כשברא הקב"ה את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות וכו' ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם וכו' מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו וכו' נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה אמר לה מזגי לי את הכוס וכו' אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון וכו' וכתיב בה זאת התורה אדם כי ימות באהל וכו' אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בנ"א וכן אתה מוצא שא"ל הקב"ה למשה אם יראה איש וכו' איש זה משה וכו' וכה"א עתה תראה וכו' וכיון שאמר להם שטעו נא המורים א"ל הקב"ה לבן לא תביאו וכו' וכה"א ביוסף וכו' עכ"ל המדרש ומה עמקו מחשבות השי"ת וה"נ מצא הקב"ה עלילה בחטאינו שיגרמו החורבן שהי' מוכן מראש ובודאי עלינו לקינן שנתגלגלה חובה על ידינו. ומעתה לפ"ז אין מקום כלל בעצם וראשונה להתאונן על חורבן ביהמ"ק שידענו מראש כי יחרב לעת קץ בזא"ת וגם אין להתאונן על המסובב מחטאינו שהרי גם בלא זה הי' נחרב אך כל אנחתנו הוא על אשר גואלנו וחטאנו ועי"ז נמצאה העלילה אשר ביקש הקב"ה לסבב חורבן הבית והלא טוב הי' אם לא היינו חוטאים והי' הקב"ה מוצא עלילה אחרת לזה ולא היינו אנחנו החייבים שגלגלו חובה על ידינו, וזהו שאמר המקונן נפלה עטרת ראשנו. אמנם באמת כך עלתה במחשבה לפניו יתברך מראש מקדם ובכל אופן הי' דבר זה מסובב מאיזו סבה ועלילה. ברם אוי נא לנו כי חטאנו ועל ידינו נמצאה העלילה ועל דא ודאי לן יאי למבבי. וזה פירוש נכון למרגיש ומבין דבר. ובכה אני אומר בעניי כי ידעתי שהכל מאת השי"ת החותך חיים קצובים לכל בריותיו ובצדק כל מעשהו אבל אוי נא לי שחטאתי ופשעתי ונסתבב על ידי בעוה"ר פטירת בתי הבכירה והבהירה נפש חיה הוא שמה ורק זאת נחמתי ונחמת נוח ביתי שזכינו להחזיר הפקדון היקר זך ונקי זהב טהור מזוקק שבעתים נשמה קדושה וטהורה תהי מנוחתה כבוד. ועלינו יזרח ה' וכבודו על צאצאינו הנשארים יראה לאוי"ט וברחמיו ינחמנו וישמחנו אכי"ר:

יט

קהלת ז', א'. ויום המות מיום הולדו. יש להבין לפי מסקנת בית שמאי וב"ה בפ"ק דעירובין שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא א"כ אין ליום הלידה מעלה כלל ומאי רבותי' רקדא דיום המות טוב מיום הלידה כיון דגם בפ"ע אינו טוב, אמנם באמת הרגשתי בפסוק דקדוק חרש מדוע שינה ונקט המות בסתם בלא כינוי וסיים הולדו בכינוי וטפי הו"ל להשוות מדותיו ולכתוב ויום המות מיום הלידה או למינקט ויום מותו מיום הולדו. ועוד יותר יש לדקדק דהכינוי של הולדו אין לו בכאן מקום כלל דהרי לא נזכר בתחלה שם אדם אשר עליו יוסב הכינוי ועל מי קאי האי הולדו וחידוש שלא מצאתי מי שירגיש בזה. ולפיכך נלע"ד דהכינוי מוסב על תיבת שם האמור בראש המקרא והכי פירושא טוב שם משמן טוב, והיינו השם אשר האדם קונה לעצמו ע"י מעשיו הטובים, ויום המות טוב מיום הולדו של השם הטוב, דעכשו שנברא והלך בארח מישור ועסק במצות ובמעשים טובים והתקשט במדות טובות עד שנולד לו שם טוב בעולם הנה יום זה שקנה לו שם טוב בודאי יש בו מעלה יתרה ומ"מ יום המות טוב יותר מאותו יום וזה שפיר הוי רבותא כנלע"ד נכון. ובהכי א"ש הא דאיתא במדרש שמואל פרשה כ"נ שלשה שמות נקראו לאדם הזה אחד שקראו לו אביו ואמו ואחד שקראו לו אחרים ואחד שכתוב בספר תולדות ברייתו רבי אומר ואין אנו יודעין איזה מהן יקרים אם זה שקראו לו אחרים אם זה שקראו לו אביו ואמו בא שלמה ופירש ויום המות מיום הולדו ע"כ ואין הבנה לדברי המדרש מאי ראי' מכאן לענין השם ומז"ה מהר"י הכהן זצ"ל שם בפירושו לא העיר מאומה וגם הובא מאמר זה בס' כד הקמח נאות א':

אבל) וג"כ לא ביאר כלום. וראיתי במדרש קהלת רבה הגירסא רבי פינחס אמר אדם חביב בשמו ואיני יודע באיזה מהן בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו ע"כ וזה מובן שפיר דעיקר ראיתו מרישא דקרא אבל לגי' המדרש שמואל שלא הביא רק סיפא דקרא אינו מובן וגם לגירסת המדרש קהלת אכתי קשיא מנלן דהשם הזה טוב יותר משאר שמות. אכן לפ"מ שבארתי המקרא ניחא טובא דהא חזינן דקרא משבח את יום המות שהוא טוב מיום הולדו של השם הטוב שקראו לו אחרים מפני מעשיו אלמא דשם זה חביב מהשם שקראו לו אביו ואמו כמובן ויש מגירסת מדרש שמואל ראי' לפירושי ומדרש קהלת דנקט כל הפסוק הוא משום שרצה לפרש יותר למען דעת אהייא קאי האי הולדו וק"ל. בדם עדיין יש להתבונן מ"ט נקט קרא ויום המות וגו' ולא נקט קיצור טוב שם משמן טוב ומות מהולדו ומדוע תלה הכתוב בימים. וגלע"ד עפ"י הידוע שבחו של אדם אשר בהגיע קעו מוסר נפשו למיתה ברצון שלם ומכין עצמו לדרכו הרחוקה ובדרוש פירשתי מאמר הש"ס בברכות (דף י"ז ע"א) סוף אדם למות ולא אמר למיתה כמו דנקט להלן והכל למיתה הן עומדים שהוא משום דכונתו דאדם השלם אשר שם אדם נאה לו סופו למות בלבב שלם שהוא מכין עצמו לכך וכאלו עושה פעולה מעצמו למות אבל הכל היינו רובא דעלמא למיתה פתאום הם עומדים ואינם עושים מאומה ולא יכינו את אשר יביאו לעולם הנמול. איברא התם הכונה להכין עצמו כל ימי חייו אבל עכ"פ אם גם לאו כ"ע זוכים למדרגה זו מ"מ ביומו האחרון לפחות יש לכל בעל שכל להיות מוכן בנפש חפצה להחזיר פקודונו ליד בוראו אשר נתנו לו והיינו דנקט קרא ויום המות כלומר היום שמכין עצמו לכך. וא"ש מה דקשה דאפי' אי לא בעי למינקט סחם הו"ל עכ"פ לכתוב ועת המות דהרי המות בא ר"ל ברגע אחד ומהו הלשון ויום המות אלא דמיירי במי שמבין בי בא יומו והוא מכין עצמו דאז נחשב כל יומו האחרון שהוא יום המות ורק יום כזה טוב מיום הולדו ואגב יום המות נקט גם יום הולדו וק"ל). וזאת עיני ראו ולא זד ביום פטירת בתי המשכלת איך הכינה עצמה ומסרה נפשה למיתה כל היום בדעה צלולה ובלבב שלם בג"ע תהא מנוחתה:

כ

ועפ"ז יבואר בברכות שם ד"י כי הוה מסיים ספרא דאיוב וכו' שדקדק הרב בינה לעתים ז"ל על כפל הלשון שגדל בתורה ועמלו בתורה. עוד יל"ד על מ"ש ונפטר בש"מ מן העולם דהתיבות מן העולם מיותרות וגם מה כונת הא דמסיים ועליו אמר שלמה טוב שם וכו' מה ראי' מייתי מקרא לדבר הפשוט. ומתחלה נקדים באור ענין השלשה שמות שהוזכרו במדרש שהבאתי בסמוך והכונה פשוטה דהשם שכתוב בספר תולדות ברייתו היינו מה שנקבע בו בטבע כח השלמתו והשם שקראו לו אביו ואמו היינו מה שמחנכים אותו להוציא השלמתו מכח אל הפועל והשם שקראו לו אחרים היינו מפני יגיעתו בעצמו להוסיף שלימות יותר מהנרשם בתולדתו וממה שחינכו אותו הוריו והוא כובש טבעו ומוסיף שבח במדות טובות ובא עי"ז למדרגה רמה ממה שהוטבע עליה וזהו עיקר רצון הבורא ית"ש כידוע. ומוכיח המדרש דהשם הלז הוא חביב מכל שמותיו של אדם והיינו דאר"י סוף אדם למות להכין עצמו לכך כמו שבארתי לעיל אשרי מי שגדל בתורה שנתגדל ונתחנך מאבותיו בתורה. ועמלו בתורה שלא הסתפק בחינוך הוריו רק עמל בעצמו להוסיף שבח. ועושה נחת רוח ליוצרו דזה כל נח"ר של השי"ת כביכול כשכובש האדם את טבעו ומוסיף שלימות יותר ממה שהוטבע בו בתולדה וגדל בשם טוב שמנעוריו גדלוהו אבותיו במעשים טובים דעי"ז קנה שם טוב. ונפטר בשם טוב מן העולם כלומר בשם טוב שקיבל מן העולם שקראו לו אחרים בסבת יגיעתו בעצמו להוסיף שלימות. וע"ז הביא ראי' דיש להכין עצמו למיתה וכי עיקר השלימות בשם טוב שקונה לעצמו בהוסיפו שבח על חינוך אבותיו ולכן סיים ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו של השם הטוב והבן, וזאת אמרתי על בתי היקרה שהיתה בעלת שם טוב כי נשאה לבה בחכמה ויראת ה' והיתה טובת לב עד להפליא מרחמת על עניים ונשברי לב ועוזרת להם בכל כחה. חבל על דאבדין מה מאד עלי להתאונן על פטירתה בדמי ימיה ה' יאיר לה ויתן לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה:

כא

ירמי' ח'. י"ז. מבליגיתי וגו'. בפסוק זה כבר נאמרו כמה פירושים ובעלי הדרוש מצאו בו יתד לתלות רעיונים שונים. ובעניותי אמרתי לבאר ע"ד שבארתי המקרא נפלה עטרת ראשנו (לעיל אות ח"י) ותוכן הענין הוא דהרעה שעושה השי״ת היא טובח באמת ובכל אופן הי' עושה זאת רק שמצא עלילה בחטא האדם וע"כ אין להתאונן רק על מה שנתגלגל על ידו ע"ש. כמוני היום שנלקחה מאתי בתי הגדולה בשנים דבודאי לא נלכדה בעוני והיא עצמה היתה טהורה זכה וברה ובטח לא נמצא בה חטא אשר תמות בו וא"כ אין זו אלא גזירת שמים שעלתה במחשבה תחלה ועמקו מחשבותיו ית"ש ובודאי טובה היא בעצם כי מאתו לא תצא הרעה ואם כה איפוא אין לי מה לקונן על גוף הענין כלל שהרי טוב הוא וגם לא על המסובב מחטאי שהרי גם אם לא הייתי חוטא הי' השי"ת מוצא עלילה אחרת לזה אבל כל אבלי הוא על הסבה אשר אנכי הסיבותי וגלגלו חובה ע"י חייב כמוני דהשי"ת מצא עלילה בפשעי הרבים לקחת נפש טהורה כזאת. והשתא זהו באור המקרא מבליגיתי עלי יגון. על היגון בעצמו אני מתחזק בידעי כי בכל אופן הי' נעשה ובודאי הוא טוב הבא ממקור הטוב ית"ש. עלי לבי דוי. רק עלי בעצמי יכאב לבי על שנעשיתי סבה להיגון ע"י פשעי. וא"ש מאד לשון הכתוב למרגיש הקבלת המאמרים במלת היחס על והבן:

כב

עמוס ה'. א' - ב'. שמעו וגו' נפלה וגו' ביום ב' כ"ח ניסן תרס"ט ככלות ימי אבלי ואני עם נוח ביתי תחי' לאוי"ט ובני יחידי יחי' עמו"ש לבדנו בכפר דאוואס ואין שם איש יהודי לבוא להקימנו מישיבתנו על הארץ ולנחמנו אזי השי"ת ברחמיו המרובים שם כתובים אלה בפי וזה אשר חידשתי בס"ד. הנה הכתוב נפלה לא תוסף קום הוא מבהיל והכופרים בגאולה העתידה בבי"א מצאו מקום להסתבך בו אמנם חז"ל הקדושים בארו לנו בפ"ק דברכות (דף ד' ע"ב) דבמערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל. ובעניותי קשיא לי טובא דא"כ מה זה שאמר אנכי נושא עליכם קינה והרי מזמור מבעיא לי' ותו מדוע הקדיש שלא תוסיף עוד לנפול ואח"כ אמר קום איפכא מבעיא לי' למינקט כמורגש למבין ותו מה זה שמסיים נטשה על אדמתה אין מקימה הלא מפורש יוצא קום בתולת ישראל. ונראה לפרש עפ"י הידוע דגאולתן של ישראל נמשלה לשחר מפני שהיא באה אחר חשך אפלה כמו שהוא בסוף הלילה וכשהגיעו שונאיהם של ישראל לדיוטא התחתונה ר"ל אז השי"ת וגאלם וירוממם ודבר זה מפורסם במדרשים. ומעתה זאת היא הקינה אשר הקב"ה נושא עליהם נפלה כל כך עד שאין מקום להוסיף לנפול עוד אז ולא קודם קום בתולת ישראל אכל נטישה על אדמתה ולא נשקפה עוד בקרקע אין מקימה וזו ודאי קינה היא ותהי לקונה ומיושבים כל הדקדוקים הנ"ל. שוב ראיתי בזוה"ק פרשת ויקרא ודף ו' ע"א) שהרגיש בקושיא ראשונה שלו תלי"ת והכי איתא התם ודא קשיא מכלא דכתיב נפלה לא תוסף קום וגו' והאי דקא אמרי כלהו חבריא במלה דא שפיר הוא אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה הוינן אמרי הכי אבל בהאי קינה אתמר והא קרא אוכח הכי ע"כ לשונו הקדוש ורשם הג' הרחיד"א ז"ל בהגהות ניצוצי אורות אבל בהאי קונה אתמר בפסוק זה וכו' כתיב אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל ואין לפרשו כדברי הש"ס עכ"ל והוא כמו שהקשיתי. ועל מה שסיים בזוה"ק והא קרא אוכח הכי פירש הרחיד"א ז"ל שהכתוב מוכיח שאינו אלא קינה שהרי נאמר נפלה לא תוסף קום ויש שם זקף קטן להפסיק ומוכח שלא תוסיף לקום ח"ו עכ"ל ולפע"ד משמע טפי דכונת הזוה"ק לקושיתי השלישית דאח"כ מסיים קרא אין מקימה ולזה נתכוין במ"ש והא קרא אוכח הכי. ברם לפירושי נסתלקו כל הדקדוקים בקרא לפירושא דבני מערבא א). ואולם בזוה"ק שם ביאר הכתוב בפשיטות מסכים עם הנחת הטעמים וז"ל בכלהו גלוותא דגלו ישראל וכו' הוו ישראל חייבין לקב"ה ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה והשתא בגלותא דא בתראה וכו' נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב מתל למלכא וכו' כך קב"ה בל זמנין דכנסת ישראל בגלותא כד הוה מטי ממנא היא אחיאת והדרת קמי מלכא והשתא בגלותא דא לאו הכי אלא קב"ה יוחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיבליה ות"ח דהכי הוא דהא כתיב נפלה לא תוסף קום ועל דא כתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת היא לא תוסיף קום, כזמנין אחרנין אבל אנא אוקים לה וכו' ודא היא יקרא דבתולת ישראל ותושבחתא דילה וכו' כמאן דאחיד בידא דחברי' ויימא התנער קום כך קב"ה יוחיד בה ויימא התנערי קומי עכ"ל הטהור, והנה מ"ש דדא היא יקרא ותושבחתא דבתולת ישראל מובן מתוך ד"ק דהיינו משום שהקב"ה ייתי לגבה ויתפייס בהדה אבל בשפלותי אפשר להוסיף עוד שבח דבגאולות ראשונות שהיתה כנס"י קמה מעצמה בעזרת אנשים גדולים

*) א) ובשובי לביתי וחפשתי בספרים מצאתי בפתח עינים לרבינו חיד"א ז"ל שה בברכות שהביא בשם ס' כתנות אור כעין פירושי בגמרא ברם לא סיימוה קמי' כל מה שפירשתי המשך הפסוקים ע"ש אח"ז ראיתי בערבי נחל סו"פ בהר מ"ש בשם הקרוש מהרח"ו ז"ל וסיים שם במש"ה נפלה ולא תוסיף ד"ל כאשר נפלה כ״ב עד שלא תוסיף עוד ליפול דהיינו נפילה לארץ שהיא סופא דכל דרגין אז קום בתולת ישראל עכ"ל ולא ידעתי אם גם זה הוא מד"ק של הרח"ו או מחכמת הגאון בעל ערבי נחל ז"ל נובע. ושוב מצאתי למז"ה ז"ל בדרושי הצל"ה דרוש כ"א אות ו' כתב בכל יום נופלת יותר ובשתגיע עד דיוטא התחתונה אז תקום וזה פירוש נפלה ולא תוסיף כששוב א"א להוסיף בנפילה אז קום בתולה ישראל ע"כ והיינו ג"כ בפירוש הנ"ל וע"ש עוד. עכ"פ ראיתי דבעיקר באור הש"ס דידן כבר קדמו וזכו רבותינו האחרונים ז"ל:

שנמצאו אז ועזרו להקימה בבנין ביהמ"ק ע"כ בטלו מעשי ידיהם ככל מעשה אנוש וחרב בית תפארתנו ושבו ישראל לגלותם משא"כ לעתיד שיבנה השי"ת בעצמו ביהמ"ק ויקים סכת דור ע"כ יהי' בנין עולם אחל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. ברם אכתי לא נתפרש בזוה"ק לפירושו דנחמה גדולה היא ויקרא דבתולת ישראל הוי א"כ במאי נתישב מה שהקשה הרי קרא בארח קינה אתמר וצ"ל דאעפ"כ קינה היא על שאין בכח כנס"י לקום מעצמה ואין איש גדול שיוכל לעזור לה. ומעתה א"ש מאד המשך הכתובים נפלה לא תוסף קום מעצמה בתולת ישראל נטשה על אדמתה אין איש מקימה ועל דא ודאי יש לקונן שבדור אחרון לא נמצאו בישראל אנשים גדולים שיהא בכחם להקים בתולת ישראל ואולם בקינה זו כלולה נחמה גדולה דכיון שאין איש מקימה אזי ה' לבדו יקימנה ותהי' לה גאולת עולם השח"כ שמעו כלומר הבינו בית ישראל אשר אנכי נושא עליכם קינה כי היא נחמה באמת ולכן סיים בסוף הספר ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו' ונטעתים על ארמתם ולא ינחשו עוד וגו' וק"ל. וככה אמרתי גם אני דכיון שאין איש ישראל לנחמנו ולהקימנו בודאי יקיים בנו השי"ת ברוב חסדו אנכי אנכי הוא מנחמכם והוא יתעלה בכבודו ובעצמו יקימנו קימה שיש בה הידור ושאין אחרי' נפילה והכנעה יקימנו ונחיה לפניו חיים ארוכים וברוכים עם כל הנלוים אלינו. ויקוים מקרא שכתוב (ירמי' ל"א י"ג) אז תשמח בתולה במחול. בתי הבתולה העדינה והטהורה תשמח כמה שעל ידי היסורים הרבים מחלו לה על כל חטאיה ותשמח בג"ע כשיעשה הקב"ה מחול לצדיקים. תובל בשמחות וגיל תבוא בהיכל מלך. היא תפרד למנוחה ואנחנו כלנו נבדל לחיים ארוכים בחורים וזקנים יחדו. ומסיים הכתוב עלינו והפכתי אבלם לששון ונתמחים ושמחתים מיגונם אמן כן יאמר ה':

כג

מיכה ו'. ו' - ה'. במה אקדם וגו' כבר ביאר רבינו יונה החסיד זיע"א שלשה כתובים אלו בשע"ת שער א' סימן כ"ה וז"ל פי' במה אקדם ה' על דוב חסדיו כי הזכיר למעלה בפרשה מחסרי הש"י ובמה אכף לאלהי מרום על רוב חטאי והזכיר אלהי מרום להורות ולהודיע כמה ראוי אשר יכף ויכנע מי שהמרה רם על הכל וביאר הענין אח"כ האקדמנו בעולות וכו' על רוב חסדיו האתן בכורי פשעי להראות כניעתי וכפיפתי על רוב חטאי כי אני מכיר עוצם פשעי כי ראוי לתת בכורי קרבן בעבור פשעי כי רב מאד וכו' והיתה התשובה הגיד לך אדם מה טוב וכו' עשות משפט ואהבת חסד כי זה נבחר מן העולות והמנחות לקדם בו את ה' על חסדיו והצנע לכת עם אלהיך זה עיקר כניעתך וכפיפתך לעבוד את ה' בהצנע לכת כי זה יורה על כניעתך שלא תחמוד כבוד על מעשיך הנכבדים עכ"ל הזהב. ולדבריו ז"ל מיושבים איזו דקדוקים בפסוקים אלו כגון מדוע נקם אלקי מרום ולא נקט סתם אלקים ותו דהרי עשות משפט וגו' ג' אלו הם שלשה עמודים שעליהם העמיד מיכה כל המצות וא"כ למה הפסיק בעל הטעמים אצל ואהבת חסר. ברם עוד נשארו עוללות דקדוקים שלא נתישבו בפי' החסיר ז"ל והוא מה שאמר האתן בכורי וגו' איך מ"ד כזאת הלא ידוע כי אין חפץ לה' בקרבנות אנשים לא צוה ולא דבר ולא עלתה על לבו וע' תענית ד' א') ותו מדוע נקט שני שמותיו הקדושים יתעלה ואמר אקדם ה' אכף לאלהי וגו' ותו יש להכין יתור תיבות עם אלקיך במורגש למעיין. ונראה לי בעזדה"י לבאר הכתובים בסגנון של הרר"י ז"ל אבל באופן אחר ויתישבו כל הדקדוקים לנכון ואקדים הידוע דשם הוי"ה ב"ה וב"ש הוא מדת החסד והרחמים ושם אלהים הוא מדת הדין והעונש וכבר כתבתי למעלה (אות י"ד וט"ו) בפירוש הפסוק אלהי ארוממך דכשהקב"ה עושה דין אנו מאמינים שהוא מרומם מהשגתנו ולכן אף שבעינינו נראה הדבר רע יודעים אנחנו דלפי דעתו העליונה הוא טוב וגם אם נניח שהענין הוא רע ובא עלינו כדי לכפר עי"ז עונותינו מ"מ בזה עצמו מרומם השי"ת על כל שהוא גובה חובתו של אדם בטובתו ע"ש בדברינו. והשתא היינו דאמר הנביא במה אקדם ה'. בזמן שהקב"ה נוהג עמי במדת הרחמים ודאי ראוי לקדם פניו בתורה ובמה אקדמנו. אכף לאלהי מרום. בעת שהוא עושה לי דין והרי הוא אלקי מרום על השגת איש ורעתו היא באמת טובה א"כ ודאי יש להכנע לפניו ולשוב לתקן החטאים שגרמו העונש ולברכו על הרעה שהיא טובה ובמה אכף לו. האקדמנו בעד חסדיו הרבים בעולות בעגלים בני שנה זה אינו כי הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן ודאי לא זה רצונו וכונתו בעשותו לי טוב. האתן וגו' האם אכף לו בעד הנהגתו במדת הדין כמה שאתן לו מה שלקח מאתי בלבב שלם ואצדיק עלי את הדין וזאת בעצמה תהי' ההכנעה זה אינו דבודאי רצון השי"ת בעשיית דינו הי' לעוררני על פעילות אחרות שחסרתי אבל אין השכל נותן לחשוב דבהא גופא סגי שאתן לו ברצוני מה שלקח ממני שהרי לא מדעתי לקח מה שהי' שלי ומתחלה לא חפצתי בעונש כזה רק אחר דככר ה' לקח אני מצדיק דינו ומוסר לו הפקדון בלב שלם ונפש חפצה וא"כ בודאי לא בזה בחר ה' שאודה לו בער משפטו שהוא חסד ורחמים. ונקט קרא הדין היותר גדול האפשרי ואמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי כלומר האם יהי' די במה שאתן מדעתי ורצוני בעבור פשעי את פרי בטני בכורי אשר אקח מאתי בעוה"ר בודאי גם דין חמור כזה שהצדקתי עלי אינו רצון השי"ת במעשהו שעשה לו. והשיב הנביא הגיד לך אדם מה טוב בשני אופנים אלו. ומה ה' מדת הרחמים דורש ממך תורה בער הנהגתו עמך בחסר. כי אם עשות משפט ואהבת חסד דהשי"ת נותן לך טוב למען יהי' לאל ידך לעשות משפט ולאהוב חסד. והצנע לכת עם אלהיך. כשהוא מתנהג עמך במדת הדין אזי כונתו לפרסם חטאיך כי עד כה בעשותך טוב והכל יודעים היו הבריות מחזיקים אותך באדם כשר ובאמת חטאת וישר העוית ע"ב גברה עליך מדת הדין למען יבינו הכל כי אינך באמת כאשר האדם יראה לעינים ולכן תקנתך כי מהיום והלאה תצניע ותסתיר מעשיך הטובים בכל האפשרי. ומבוארים הכתובים היטב. אמנם דע דבש"ס שלהי מכות דרשו והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה ומסיים והלא דברים ק"ו ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא וכו' ע"ש ולכאורה אם עושין בפרהסיא מאי הצנע שייך בהא. אכן רש"י ז"ל במס' סוכה (דף מ"ט ע"ב) נזהר מזה וכתב דבהוצאת המת והכנסת כלה שדרכן לעשותן בפרהסיא אף שם צריך הצנע לסעוד ולשמוח במדה נאה וכו' ויש אומרים אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה עניה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי כן עכ"ל. ובאמת זהו עיקר הצניעות לא שימנע בשבילה מעשות טוב כזה אשר אי אפשר לעשותו רק בפרהסיא אלא יעשה ויסתיר מעשיו בכל האפשרי. וגם הצניעות עצמה לא יפרסם ע"י תנועות חיצוניות כ"א יעשה מעשים טובים מבית ומחוץ וגם יקיים מצוה דרבים ובלבבו יהי' נכנע ושפל וצנוע וכאמור בשם הרב הקדוש המפורסם ה"ר הירש ליב אליקער זיע"א בבאור הכתוב שלפנינו דגם הצנע לכת תהי' רק עם אלקיך שהוא ית"ש לבדו ידע מצניעותך אבל לבני אדם ידמה שאתה מפורסם ודפח"ח. השי"ת יזכני לקיים שלשה דברים אלו וכל התודה כלה באמת ובאמונה ולתקן הכל אמן:

כד

תהלים ד'. ב'. בקראי וגו' בצד הרחבת לי וגו'. לכאורה אם כבר הרחיב לו מה זה יבקש עוד לשמוע תפלתו והרד"ק ז"ל פירש שהוא כמו תרחיב והוי עבר במקום עתיד ע"ש ורש"י ז"ל פי' דקאי על זמנים שעברו ע"ש. ברם יש לדקדק עוד דהול"ל מצר הרחבת לי כמובן ומה מקום יש כאן לשימוש אות ב'. ולפיכך אני מפרש דקאי על הצרה שהוא בה עתה ומתפלל להושע ממנה אבל הכונה דהרי אנו רואין גם בזמן דהשי"ת מיצר ומימר לנו אזי ברחמיו הוא מרחיב לנו בחוגנו אותנו דעה והשכל כח וגבורה לסבול היסורים הקשים אשר יסרנו בהם בעוה"ר וזה עצמו מפיח ברוחנו עוז ואומץ לקוות שיעזרנו בשלימות ויוציאנו מאפלה לאורה. וז"ש בקראי ענני אלהי צדקי שהרי אני רואה כי בצר הרחבת לי דגם בעודני בצר אתה מרחיב לי ובחסדך תבינני מעט מדרכיך לדעת שהכל לטובה ולכן מצאתי און לי לבקשך חנני ושמע תפלתי להוציאני מן המצר ולהושיעני תשועת עולמים:

כה

שם ו' י'. שמע וגו'. כתב הרד"ק ז"ל יקח כמו לקח ובמצודת כתב דהפסוק הוא כפל ענין במלות שונות ע"ש, ול"ג ליישב שני הדקדוקים בטוב טעם דידוע דלשון תחנה מוסב על בקשת מתנת חנם ותפלה היינו כשמבקש ובא בטענה כמו שדרשו חז"ל ויעמוד פינחס ויפלל שעשה פלילות עם קונו (סנהדרין פ"ב ב') והיינו דאמר קרא ודן ק"ו שמע ה' תחנתי דבימים שעברו קיבל מה שהתחננתי להושע בתורת מתנת חנם הגם שלא הייתי כדאי וא"כ כ"ש ה' תפלתי יקח דאצ"ל אם אני בא בפלילות ובטענה דבודאי יקבל ויקח תפלתי וכמו שזכר למעלה טענותיו ואתה ה' עד מתי וגו' כי אין במות זכרך וגו' יגעתי באנחתי וגו'. ולפ"ז הוי יקח כמשמעו לשון עתיד ואין כאן כפל ענין. ויה"ר שיתקבלו תפלותינו ותחנותינו ברחמים:

כו

שם ל"ח ב - ח'. נלע"ד בס"ד לפרש דמיירי בבעל תשובה גמור המדוכא ביסורים והוא מתחנן וטוען להשי"ת ה' אל בקצפך תוכיחני וגו' כי חציך המאירים (כדכתיב בחבקוק לאור חציך יהלכו) נחתו בי שנתעוררו בקרבי רגשי אורה והם דוקרים בלבי בחצים וחניתות ע"י מחשבות חרטה והתמרמרות על חטאי ופשעי. ותנחת עלי ידך (מלשון היתה עלי יד ה' ביחזקאל) כי ידך הגדולה המשפעת חכמה ודעת נחתה עלי ואני מלא הרהורי חשובה וחרטה ומתמרמר כל היום על העבר וא"כ כבר די והותר נענשתי בזה עצמו וע"כ מהראוי שלא תיסרני מחמתך עוד. וא"ש הטעם כי חציך וגו' למה שביקש ה' אל בקצבך וגו' משא"כ לפירוש המפרשים אין מתם בבשרי מפני זעמך שאתה זועם עלי ושלחת יסורים רבים ורעים בבשרי אם גם בלא זה אין שלום בעצמי שאני רב את עצמי ולבבי מפני חטאתי דהחטא גופי' גורם לי יסורי הנפש ואין שלום בעצמי וא"כ מה לך עוד ליסרני עד שאין מתום בבשרי. וא"ש כפל הלשון בפסוק זה. כי עונותי עברו ראשי שעברו ראשי ומוחי ותמיד כל היום ראשי סחרחר מלא מחשבות תוגה בזכרי כי רבו עונותי כמשא כבד יכבדו העונות ממני והן עלי למשא ומיגעים אותי וכדי עונש וקצף. ובכל זאת הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי והלא זה אך למותר יתור נפיש. נעויתי שחותי עד מאד שאני נדכה ושפל בעיני בידעי כי שגיתי. כל היום קדר הלכתי מלא עצב ויגון. כי כסלי מלאו נקלה שאני מך בערכי ונקלותי בעיני ע"י עונותי:

ועכ"ז שיש לי יסורי הנפש והרוח כאלה יסרתני עוד בגופי עד שאין מתם בבשרי. ולפ"ז אינו כופל דבריו כאן כדברי הרד"ק ז"ל ע"ש. נפוגתי ונדכיתי וגו' הכל על קוטב זה שצועק מנהמת לבו כי מהראוי שיסיר ה' ממנו שבט זעמו מפני דגם בלעדי זאת החרטה על העבר גורמת לו מכאובים דבים. כנלע"ד לבאר יפה הכתובים האלה בס"ד:

כז

שם מ". מ'. ד'. עפירש"י ז"ל דקאי על יציאת מצרים וקי"ס. והרד"ק ז"ל פירש דמזמור זה יאמר המדוכא אחרי הרפאו ע"ש. ולעד"ג לפרש שאומר אותו המדוכא שלא נתקבלה תפלתו ובאה עליו צרה גדולה אבל הוא מאמין שדין של הקב"ה הוא חסד ומברכו על הרעה בשיר ושמחה כשם שמברך על הטובה מפני שבזה נתכפרו עונותיו וניצול מדין גיהנם. וזשה"כ קוה קויתי ה' היינו צפיתי למרת רחמים. ויט אלי וישמע שועתי דהגם שלא מילא בקשתי אבל לא נדחתה תפלתי ולא טרפו אותה בפני ח"ו כי אם הטה ה' אזנו אלי ושמע שועתי והיא נעשתה עטרה בראש צדיקו של עולם ית"ש כמבואר במדרש שמות רבה (פרשה כ"א) המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו בכל הכנסיות כלן ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקב"ה וכו' יעו"ש ובודאי לא כל הבקשות מתקבלות ומ"מ התפלה עצמה נשמעה ועולה למעלה וע' בחדושי השפלים למשניות שלהי אין עומרין מה שכתבתי בזה בס"ד. ויעלני מבור שאון מטיט חיון כי ע"י הצרה הגדולה העלה אותי טרדת שחת ח"ו וימהרני מטיט החטאים. ויקם על סלע רגלי כונן אשרי שנתחזקה עי"ז האמונה בלבי. ויתן בפי שיר חדש כי עד כה הייתי רגיל להודות לה' חסדו ולזמר לפניו שירי תודה בעד רחמיו וטובותיו ואולם עתה בעוה"ר נתן בפי שיר חדש. תהלה לאלהינו כלומר שאני מהלל להשי"ת בעד מדת הדין (המרומז בשם אלקינו) בשמחה ושיר ובלבב שלם. יראו דבים וייראו מפני מדה"ד ויבטחו בה' שלא ימנע מהם מדת הרחמים. ומיושבים בפירושי זה איזו דקדוקים במקראות אלו כמבואר למעיין. והשי"ת ירחם עלי ויזכני לשיר לפניו בעד טוב וחסד הנגלה לעין האדם ג"כ ונזכה כלנו להודות לו בשיר חדש על הגאולה הבאה בבי"א:

כח

שם נ"א ד' - ו'. נראה לבאר הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני וא"ת באיזו טענה מלאני לבי לבקש כזאת הוא כי פשעי אני אדע ואחרים אינם יודעים מזה וחטאתי נגדי ולא נגד איש אחר תמיד. לך לבדך ואין איש אתי חטאתי והרע בעיניך ולא בעיני שום בו"ד עשיתי כי נזהרתי שלא לחלל שם שמים ולא נכשלתי בחטא במקום רואים. ולכן אבקש הרב כבסני מחטאתי ולא תענישני למען תצדק בדברך תזכה בשפטך שאם לא תסלח לי שפטני על מעלי יהי' ח"ו חילול השם שהרי מחזיקים אותי באדם כשר ויאמרו זו תורה וזה שכרה ע"כ מהרני מעוני ולא יהא צורך להענישני למען תצדק וק"ל:

כט

שם ס"ט ו' - ז'. והא' יפורש ע"ד שפירשתי בסמוך וז"ש אלהים אתה ידעת לאולתי ובלתך אין איש יודע. ואשמותי ממך לא נכחדו אבל מבו"ד נעלמו. ע"כ אבקשך לסלוח לי ולזכותי במשפט יען אם תשפטני על מעלי יאמרו הבריות כי מבקשי ה' דלפי דעתם גם אני מהם נענשים על לא חמס בכפיהם לכן למען שמך הגדול והקדוש טהרני מחטאי ואז אל יבשו בי קויך וגו' אל יכלמו בי מבקשיך וגו' וק"ל:

ל

שם צ"ב. נ' להגיד וגו'. בכל ליל ש"ק בעת אמירת המזמור אני רגיל לפרש כי מן הראוי שאזכה להגיד חסדך בבקר עת תאיר לי ותרחיב לי מצרתי בעבור זה לבדו שאני מגיד אמונתך בלילות דבזמן הצרה והחשכה אני מאמין דהכל בהשגחתך והכל לטובה ואני מגיד ומפרסם אמונתך עתה ולכן בזכות דבר זה בלבד ראוי שתעזרני להאיר לי בקר ואז אספרה חסדך:

לא

שם שם. ה'. כי שמחתני וגו'. פסוק זה הייתי רגיל לפרש כן. בי שמחתני ה' בפעלך. נתת שמחה בלבי במה שפעלת לי טוב ונתת לי את אשר שאלתי ממך ועוד במדה טובה מרובה. ולכן מצאתי את לבבי והנני מרהיב עוז בנפשי לבקשך כי במעשי ידיך ארנן שבאמת אוכל לשמוח ולרנן בפרסום על הטוב השלם שתעשה עמדי דכיון שעשית לי חסד כזה להעניק לי מטובך וישמחני בפעלך מהראוי שתגמור בעדי להיות בכחי לשבח ולרנן כמעשיך ואם כי בעוה"ר לא זכיתי לראות פרי תפלתי בזה אמנם לא כלו רחמיו ב"ה ובטחוני אמיץ כי מעתה ירחמני עושי יתעלה ומאוצר מתנת חנם יחונן אותי שאזכה לראות צאצאי הנשארים מאושרים לאוי"ט ובמעשי ידיו ארנן וכיר"א:

לב

שם צ"ד. י"ב. אשרי הגבר וגו' חז"ל הקדושים בפ"ק דברכות (דף ד' ע"א) פירשו המקרא בג' אופנים ע"ש. ובעניותי אמרתי בס"ד עפ"מ שהרגשתי בעצמי בבוא עלי האסון הנודא מפטירת בתי האהובה נבג"מ והי' לי בעוה"ר צער גדול מנשוא ומחשבות שונות הסתערו בקרבי על אודות התנהגותי בעסקי רפואתה אולי הי' לי לעשות יותר ממה שעשיתי או לנסוע עמה למקום אחר והי' לכי מחרחר עזבני כחי. אכן רחמי השי"ת גברו עלי והאיר עיני בבאורי כמה מקראי קדש ומאמרי חז"ל אשר חזקו בלבי האמונה דהכל בהשגחתו יתברך ואין שום דבר בעולם נעשה ע"י סבה הקרובה לעין ח"ו רק הבורא ית"ש הוא מסבב כל הסבות רבון כל המעשים וממילא מובן דהכל לטובה כי מאתו ב"ה לא תצא רעה ואין להתאונן ולהתמרמר ובזה נתן בי כח לקבל היסורים ולהניח דעתי ורוחי. יהי שמו מבורך. ועלה ברעיוני דזהו כונת המקרא שלפנינו. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ולמען לא יפנה אל מחשבת הכל לחלות היסורים באיזו סבה מתורתך תלמדנו ע"י חדושים ופירושים בתוה"ק כי אתה יסרת אותו. והיינו ביאור סיפא דקרא כלומר ומתורתך תלמדנו אשר תיסרנו יה ולא סבה אחרת ח"ו היתה גורמת לו היסורים. והמרגיש המשכיל יראה כי לשון הכתוב מכוון היטב לזה דהיינו אשרי הגבר אשר אתה ה' תיסרנו ואח"כ מתורתך תלמדנו דבר זה גופא כי אתה תיסרנו ולא אחר ובזה תתן בו כח ועוז לסבול היסורים ולכן אשרי גבר כזה ולפע"ד הוא באור נכון תלי"ת:

לג

שם צ"ט ז'. בעמוד ענן וגו' שימי עניי ומרודי בעוה"ר אני רגיל לפרש דהכתוב משבח משה ואהרן ושמואל דהגם שהם קדישין עליונין שלמים בתכלית השלימות ולא עולתה בהם עד שהם ראוים לכך שקוראים אל ה' והוא יענש עכ"ז גם אם לפעמים בעמוד ענן ידבר אליהם. חשך הצרות יכסם ענן תוגה וערפל היגון חתולתם. מ"מ שמרו עדותיו וחק נתן למו ואינם זזים ח"ו מעבודתו ויראתו. וע' ילקוט שיר השירים (רמז תתקפ"ד) ד"א צרור המור אפי' בשעה שאתה מצר לי ומסר לי את נעשה דודי וכו' ע"ש ועפ"י דרכי יבואר המקרא אעפ"י שדודי מצר וממר לי בכ"ז בין שדי ילין ולא אמור ממנו ח"ו וכאמור:

לד

שם קי"ט. ל"ה. הדריכני וגו' הטעם כי בו חפצתי הוא מיותר בעיני כל מעיין וכבר באו חכמים ליישבו כמבואר במצודת ובפירוש רבינו מהר"ם אלשיך זיע"א ובפי' ארץ החיים לנכד הסמ"ע ז"ל ע"ש. ולפעד"נ לפרש עפ"י ד"ק של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל סופ"ב מהלכות גירושין שכתב מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו וכו' מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו' ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מה"ת וכו' אב מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה וכו' והוכח עד שעשה דבר שחייב לעשותו וכו' אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ל הזהב. ומעתה זהו שביקש המשורר הקדוש הדריכני כעל כרחי בנתיב מצותיך אם גם יצרי הפיל עלי תרדמה ואני מתעצל מלכת בארח מישור אתה ה' אחוז בידי והדריכני ע"י סבות שונות בנתיב מצותיך והוליכני בדרכיך וע' בזוה"ק משפטים (דף ק"ו ע"ב) מ"ש שם מבא קדישא מאי ואנחהו כד"א לך נחה את העם וכו' כמאן דאתקיף בידא דחברי' וכו' ע"ש ותראה סמך גדול למה שבארתי מלת הדריכני) וא"ת א"כ מה ארויח בזה הלא יסוד התורה והמצוה הוא כח הבחירה טבאדם וע"ז מקבל שכר אבל אם שלא בבחירתי כ"א ע"י כפי' ממרום אדרוך בנתיב מצותיך הרי אנוס אהי' ולא יחשב כלום זה אינו כי בו חפצתי דבאמת אני חפץ בנתיב הטוב אלא שיצרי תקפי ואם אתה תאחוז בידי ובע"כ תדריכני בארחותיך אזי יתעורר רצוני ואתהלכה בעדותיך בתם לבב וברצון שלם. וזה ביאור נאה בעזרה"י:

לה

שם שם קע"ו. תעיתי וגו'. הטעם כי מצותיך לא שכחתי למה שאמר בקש עבדך אינו מיושב כ"כ. ונלע"ד לפרש הכתוב עפ"מ דאיתא בירושלמי שלהי ברכות ואשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש כל זמן שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו כיון שהפליג דעתו ממנה היא היתה הולכת ונישאת לאחר ע"כ. והיינו דאמר קרא תעיתי כשה אובד שנתרחקתי ע"י טרדות הזמן ופגעיו מהתורה הקדושה ואני תועה בארחות עקלקלות. בקש עבדך מ"מ אני מתחנן שתבקש אותי ותשיבני לתורתך. כי מצותיך לא שכחתי שלא הפלגתי ח"ו דעתי מהתורה ומצותיה אדרבה דעתי עליה כל היום ממקומות אשר תעיתי בם ולא שכחתי מצותיך. ע"כ מהראוי שלא תלך התורה להנשא לאחר כ"א תמתין לי עד שובי אליה וכי"ר שאזכה לשוב ללימוד תוה"ק בלי לסור ממנה עוד אף רגע ולקיים מצותי' כראוי אמן:

לו

שם קמ"ג. י'. למדני וגו'. נראה לפרש ע"ד שפירשתי לעיל (אות ל"ד) הפסוק הדריכני בנתיב מצותיך ע"ש וכן יאמר גם כאן. למדני לעשות רצונך כי אתה אלוהי ובידך כח וגבורה להכניס בלבי לעשות רצונך וכמו שפירש במצודת ע"ש) וא"ת מה יועיל זה כיון שיהי' כפיי' ממך ולא מבחירתי הלא רוחך טובה כלומר הרוח אשר אתה נחת כי חלק אלוה ממעל היא טובה בטבע בריאתה והיא תחפוץ לעשות רצון ה' אלא שהחומר מעכב ויצרי תקפי ע"כ תנחני בארץ מישור כמאן דאחיד בידא דחברי' ותוליכני בעל כרחי בדרך הישר והטוב ואז יתעורר רצוני הפנימי ובבחירתי אעבדך כראוי:

לז

שם קמ"ה. י"ז. צדיק וגו' וחסיד וגו'. נראה לפרש בהקדים להעיר דלכאורה כיון שאנו מאמינים באמונה שלמה דגם הרעה הבאה משמים היא טובה והדין הוא באמת חסד גמור ולכן אנו מצווין לברך על הרעה בשמחה כמו על הטובה א"כ מה מקום להצדיק הדין ולאמור כי השי"ת הוא צדיק במשפטו והלא חסד עשה עמנו בזה וכי אומרים על הטובה צדיק ה' במשפטו שהשפיע לי טוב אתמהה. ואולם ישוב הדבר מובן מאליו והוא פשוט דהגם דתכלית המשפט והדין הוא טוב בודאי מ"מ הדרך אשר בה הוביל אותנו השי"ת למטרת הטוב והחסד תכאיב לבנו ועל זאת אנו מצדיקים את הדין על המכאוב אשר גרם לנו אופן ודרך ביאת החסד אלינו. כי הרבה דרכים לפניו ית"ש והי' יכול להמציא לנו חסדו וטובו ע"י אמצעים טובים אשר ינעמו לנו אבל ודאי בצדק בל מעשהו ומשפטו אמת דמטעמים ידועים לו יתברך היינו מוכרחים לקבל את הטוב באמצעות הרע. והיא הכונה במקרא שלפנינו. צדיק ה' בכל דירכיו אפי' בדרכים הרעים המובילים לתכלית טובה שהם מכאיבים ומשברים את לבנו ה' הצדיק כי הדבר הי' צריך להיות כן כי יובל שי החסד אלינו בדרך מלאה קוצים וחסיד בכל מ ע ש י ו. אבל בעיקר המעשים לא שייך לקראו צדיק כי כל מעשיו הם טובים באמת ובכל אופן מעשהו הוא יתב' חסיד שעושה עמנו תמיד רק חסד ובכל ענין עיקר המעשה הוא טוב. ויבואר בזה גם בפרשת האזינו הצור תמים פעלו עיקר פעלו הגם שנראה רע לעין הוא באמת תמים בלי מום דע כי טוב ורחמים הוא. כי כל דרכיו משפט. אך הדרכים המובילים לאותו הטוב הם במשפט אמת הגם שמכאיבים לפעמים לב האדם. אל אמונה. כי עי"ז מתפשטת ומתחזקת האמונה בו ית"ש בראותנו דרכי משפטו ולא חסר הנגלה לעין בשר. ואין עול. בוראו אין עול בפעלו וצדק משפטו ובע"כ עלינו להאמין בי גבוה מעל גבוה שומר מטרה הרחיקה מבינת אנוש. צדיק וישר הוא. השי"ת צדיק בדרכיו וישר במעשיו (כי ישר נאמר על העושה חסר לפנים משוה"ד כמו שפירשו בפסוק ועשית הישר והטוב). וע"ש באוה"ח מה שביאר כפל צדיק וישר וגם הכתוב שלפנינו צדיק ה' וגו' יעו"ש:

לח

שם קמ"ז. ז' - י"א. נראה לבאר כתובים אלו עפ"מ שהביא רבינו התוי"ט ז"ל בברכות פ"ט מ"ה בטעם דחייב אדם לברך על הרעה כמו על הטובה וז"ל והרמב"ם כתב טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראים בתחלתם טובה ויהי' אחריתם רעה וע"כ אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע"כ והר"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו עכ"ל תוי"ט. ועיין בדברינו לעיל (אות י"ד וט"ו) מה שבארתי עפ"ז. ועתה נבוא לפרש המקראות שלפנינו בדרך זה. ענו לה' בתודה. הודו לו על מדה טובה. זמרו לאלהינו בכנור. וגם זמרו לו על מדת פורענות. ע"ד שפירשו בגמרא הכתוב באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר. ואמר המעורר אח"כ מה העצה לזה שיהי' באפשרי לזמר על צרה שלא תבא והוא במה שיחשוב אדם ויתבונן בדבר הנראה לעין בכל עת. המכסה שמים בעבים. הלא תראה כי השי"ת מעביב השמים ויהי חשך ועלטה הי' ולכאורה נדמה לדבר רע ומי שלא ראה מעולם מראה הענן סובר כי רעה עושה ח"ו ה' בארץ אבל באמת יודעים אנחנו כי רעה זו היא הכנה לטובה. המכין לארץ מטר. בדבר זה עצמו שנדמה לעינינו רע הוא מכין לארץ טובה בהורידו את הגשם הנחוץ לה. המצמיח הרים חציר וגו' דעי"ז יצמיח חציר ונותן לבהמה לחמה ומכין מזון לכל בריותיו. הרי לפניך מדת הקב"ה בדבר אשר הוא נדמה רע למראה עינים ובאמת היא הכנה לטובה גדולה ולמחיה לכל הנבראים וא"כ מן הקרובים אתה שומע על הרחוקים כי כל מעשה השי"ת אשר לשעתו הוא ממדת הדין מ"מ הוא למטרת טובו של אדם וסוף הרחמים לבוא וכדברי הרמב"ם ז"ל. ושוב אמר עצה אחרת במה שיתבונן אדם מה הוא מטרת רצון השי"ת בבריאת היצורים כלם. לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה. בודאי אין ה' חפץ בגבורת האיש ובכל היקום אשר ברגליו כי לא למטרת השגת מעלות עוה"ז נברא. רוצה ה' את יראיו. כל רצונו ית"ש הוא שברואיו יהיו יראים מלפניו. את המיחלים לחסדו. שיהיו מקוים רק לחסדו לא שיסמכו על גבורתם. ולכן בחר לו ה' להכאיב ח"ו לפעמים לב האדם בעניני עוה"ז כדי להחיות את נפשו לקדשו ולטהרו ולכפר על כל עונותיו ואז יהי' ירא ה' נקי וצדיק וישיג מטרת בריאתו וע"כ יש להורות על מדה"ד כי בזה יכפר עונו ובין יראי ה' ימנה וכדברי רבינו יונה ז"ל. ולפע"ר הוא פירוש נאה בכתובים אלה לרמז בהם דין המשנה בברכות חייב אדם וכו' עם שני הטעמים שנתנו לזה הרמב"ם והרר"י ז"ל. ושמא יש להמליץ במ"ש הכתוב גבי מדת הרחמים בתודה וגבי מדת הדין בכנור שהוא מפני שאם משבח לה' בעד טובו א"צ התעוררות לזה וענו כלם בתודה לה' חסדו משא"כ לברך בשמחה על הרעה ר"ל צריך התעוררות במה שיעשה חשבון וישכיל על דבר להבין כי גם הדין בא ממדת טובו יתעלה וזהו המשל בתיבת בכנור דכמו שהכנור הוא כלי לעורר הלב לשמחה כן גם ההתבוננות הלזו. והשי"ת יגמלנו חסדים טובים ונודה לו ונזמרה לשמו מתוך שמחה שלמה אמן:

לט

איוב ה'. ו' - ז'. עפירש"י ומצודות ולפי דעתי השפלה כונת אליפז לסתור דעת הטועה בחשבו דטבע הבריאה אשם בעמל האדם וע"ז אמר הלא אנו רואין דמעפר ואדמה לא יצמחו עמל ואון וא"כ האדם שהוא נוצר עפר מן האדמה מאין יהי' ביסוד תולדתו טבע העמל עד שנוכל לומר שנרשם בטבעי העמל והיגיעה ע"י ילדי יום ואין פוטר אותו מהם. אמנם זה אמת שהאדם נברא לתכלית העמל אבל אם כה איפוא שאין בטבעו העמל רק נברא לעמול וליגע בימי חלדו הרי בידו להשים מגמת עמלו התורה והעבודה ועי"ז יהי' חפשי מעמל הבלי העולם וכדבריהם הקדושים במס' סנהדרין (דף צ"ט ע"ב) כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי' לדזכי דהוי דרופתקא דאוריתא ופירש"י ז"ל בלשון ראשון דרופתקי טרחנין כלומר כל הגופין לעמל נבראו אשריו למי שזכה והי' עמלו וטרחו בתורה עכ"ל. וזשה"כ כי לא יצא מעפר און. מעולת לא שמענו שמעפר יצא און. ומאדמה לא יצמח עמל. גם זאת לא ראינו עוד. וא"כ א"א לומר דבטבעו של אדם עפר מן האדמה יהי' נדשם עמל ואון עד שלא יוכל להיות חפשי ממנו ולהשתמש בעמל לתכלית טוכה כי אדם לעמל יולד כי דק זה אמת שהאדם נולד לעמל ויגיעה. ובני רשף יגביהו עוף. וא"כ אחרי אמתת ההנחה הקודמת ודאי אנשי הרוח בעלי דעה אשר רוח חכמה יתנוסס בקרבם ויבערו בם רשפי אש שלהבת יה הם יגביהו וירימו עוף למעלה את העמל במה שמשתמשין בו למטרת ידיעת התורה וקיום המצות. והבן היטב:

מ

שם כ"ז. י'. אם על שדי יתענג. פירוש מלבד אשר אין לרשע תקוה לשמוע ה' צעקתו בעת תבוא עליו צרה כמ"ש בסמוך. עוד זאת דא עקא האם יתענג על שדי וכי יערב ויבוסם לו על התקרבות להשי"ת כמו שמתננים גם בעוה"ז הצדיקים הדבקים בו יקרא אלוה בכל עת. כלומר האם יתענג ככל עת אשר יקרא אלוה אשר זה תענוג גדול למי שזכה לטעום נועם עבודה שבלב זו תפלה. כנ״ל לפרש כדי שלא יהי' פסוק זה עם הקדום כפל ענין כמו לפירש"י ז"ל ע"ש:

מא

דניאל ט'. ז'. לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים. יש לבאר ע"ד שבארתי פסוק נפלה עטרת ראשנו (אות ח"י) ופסוק מבליגיתי עלי יגון (אות כ"א) ע"ש בדברינו וז"ש לך ה' הצדקה ואין לנו להתרעם מאומה שהרי באמת נם ביסורים צדקה עשית עמנו והכל לטובתנו ובכל אופן היית עושה עמנו צדקה זו אמנם לנו בשת הפנים יען גרמנו שמצאת עלילה לזה בחטאינו והרי הוא כמבואר למעלה:

מב

כתובות דף ק"ד ע"א. א"ר אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם ג' כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו אחת אומרת לו בא בשלום ואחת אומרת הולך נכחו ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם. וראוי להתכונן מדוע הופכין סדר המקרא בישעי' דכתיב תחלה ינוחו על משכבותם ואח"כ הולך נכחו ותו מ"ט כת שלישית חוזרת גם על דברי כת ראשונה וכבר בארתי המאמר הלז בדרושים שלי דרוש כ"ח ע"ש דברים ישרים בס"ד. וכעת לכבוד נשמת בתי היקרה חמ"כ עלה ברוחי לפרש עפ"מ דתנן התם שלהי ברכות ואהבת וכו' בכל לבבך ביצ"ט וביצר רע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך ובגמ' שם הובא ברייתא אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא יש לך אדם שגופו חביב עליו מממוני לכך נאמר בכל נפשך ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך ע"ש והשתא מי שהוא צדיק הרי בודאי לא שמע לקול יצרו הרע והי' אוהב את בוראו בכל לבבו דהיינו בשני יצריו ועזוה"ק ח"ב (דף כ"ו ע"ב) חייבין עבדין פגימותא לעילא מאי פגימותא דשמאלא לא אתכליל בימינא דיצר רע לא אתכליל ביצר טוב בגין חובייהו רבני נשא וכו' מאן גריס דא בגין דחייבין מפרישין יצר רע מיצר טוב וכו' עכ"ל ומוכח מפורש דכל צדיק מקיים בכל לבבך שמיחד שני היצרים ושמאלא אתכליל בימינא וע"כ כיון שהוא עשה שלום בין יצ"ט ליצה"ר דין הוא שלאחר פטירתו יבא שלום בגן עדן תהא מנוחתו מקום השלום ואם עוד הוסיף שלימות שכבש את טבעו במה שחביב עליו ביותר והלך נגד טבעו והי' מוסר גופו או ממוני מה שחביב עליו יותר בשביל יראת ה' וא"כ הרי הי' לו מלחמה בימי חייו שהוצרך להלחם נגד טבעו והפקיר את החביב עליו אזי שכרו שתהי' לו מנוחה על משכבו. ולכן בשעה שהצדיק נפטר מן העולם ומכריזין למעלה צדיק פלוני בא הרי מיד נודע שהי' עובד את ה' בכל לבבו והשלים בין שני יצריו באמור ע"כ כת אחת אומרת לו בא בשלום ועדיין אין ידוע אם נלחם נגד טבעו דהרי לאו כל צדיק מקיים יחודא שלים כמ"ש שם בזוה"ק (דף כ"ז ע"א) ע"ש ובאה כת שני' ואומרת הילך נכחו כלומר צדיק זה הי' הולך נכח עצמו כי בכל דרכיו הלך נגד טבעו ומסר לה' מה שהי' חביב עליו ביותר ואז כת שלישית אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם היינו שמגיע לו מלבד השלום לנפשו גם מנוחה לגופו על מעכבו תחת אשר יגע במלחמה נגד טבעו. ולפיכך חוזרת כת זו גם על דברי כח א' משום דהאי הולך נכחו שאומרת כת ב' אינו שכר רק הודעה ממעלת הצדיק וא"כ הי' משמע דכת ג' אינה מבטיחה לו רק ינוחו וגו' דלא הוה משמע דקאי על דברי כת א' כיון שהופסק באמצע בהודעה זו מש"ה כופלת הדברים. ועוד יש לפרש עפמ"ש בכלי יקר ר"פ בחקותי אמר אם בחקותי תלכו על העמל בתורה וקובע עתים לתורה וכו' שהאדם פועל בטבע כי מצד ההרגל נעשה הדבר לטבע שני ולא יצדק זה כ"א בקובע חקים ועתים לתורה והוא מרגיל עצמו לבוא לביהמ"ד בעת ידועה עד שנעשה הדבר לטבע אצל הרגלים וזה כדעת המדרש וכו' אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות וכו' ואין זה כ"א מצד שהי' קובע עתים לתורה חק ולא יעבור עד שרגלוהי אינון ערבין להוליכו לבתי מדרשות בלא כונה כי כבר הורגלו בכך וכו' עכ"ל וע"ש כל הענין. ומעתה דעת לנבון נקל לבאר מ"ש הכתוב במעלת הצדיק הולך נכחו דהיינו שבטבעו והוגלו הוא הולך ישר לביהמ"ד שרגליו מוליכות אותו שמה בזמן הקבוע ושכרו ישלם לו תחת אשר לא התעצל ולא התעסק במנוחה בעוה"ז כי אם הרגיל עצמו ללכת נכחו לעשות רצון קונו לכן אחר פטירתו ינוח על משכבו בשלום ומתפרש בהכי המאמר הנ"ל באר היטב ע"ד אופן הראשון ומובן למעיין ועפ"י שני אופנים אלו מיושבים כל הדקדוקים הנ"ל בס"ד:

תוכן העניינים

נפש חיה (לנדא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה