אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן צז

סימן צו

נסתפקתי בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד אם צריך גדול לעשו' המעשה להושיבו במים או שיוכל הקטן לטבול בעצמו וגדול עומד על גבו ומכוין:

הנה בכתובו' בדף י"א שם בתוס' בד"ה מטבילין אותו על דעת ב"ד ותימא דהא זכי' מטעם שליחו' וכו' וא"כ איך זכין לקטן ועוד דאכתי נכרי הוא ואמרינן התם קטן דאתא לכלל שליחו' אית לי' זכי' מדרבנן נכרי דלא אתי לכלל שליחו' אף זכי' מדרבנן לית לי' ונראה לר"י דהכי נמי זכין מדרבנן ואע"ג דאכתי נכרי הוא הא אתי לכלל שליחו' א"נ כיון דבהך זכי' נעשה ישראל ה"ל כישראל גמור עכ"ד:

והנה אינו מובן על מאי הוא השליחו' דהרי הטביל' הוא טובל בעצמו ואף שאחרים מטבילין אותו מכל מקום גופו נטבל ועל הכוונה לטבילה לא שייך שליחות וזכי' דמאי שליחו' שייך על כוונה כאשר יבואר לקמן וכאשר כתב הרא"ש בנדרים בדף ע"ב דבשמיעה לא שייך שליחו':

והנה התוס' בסנהדרין בדף ס"ח ע"ב בד"ה קטן כתבו וז"ל וא"ת והאיך נתגייר כי אמרינן נמי דקטן אית לי' זכי' מדאוריי' אבל נכרי כיון דלא אתי לכלל שליחו' לית לי' זכי' אף מדרבנן ומיהו הא לאו קושיא הוא דא"כ תקשי לן כל גרים איך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באים כאח' שאני אבל קטן אי לית לי' זכי' מדאוריי' קשה וכו' ונראה דזכי' דגיורת לא דמי לשאר זכי' דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכים עבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והא דפריך בכתובות שם תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא נכרי בהפקירא ניחא לי' היינו משום דאם הי' חובתו לא היה לב"ד להכניס גופו בדבר שהוא חובה לו וכו' ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר שהזכי' בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה הוא בגופו וכו' דמועיל להו מילה וטבילה של קטנו' שהיה בגופם ואין חסרים אלא קבלו' מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה עכ"ד שם

והנה שם דעתם דבאמת לא הוי מטעם זכי' ושליחות אך כיון שהטבילה ומילה הוא בגופם המה זוכים בעצמם אך שיטת התוס' כאן נרא' לענ"ד דקושיתם על קטן דאיך יכול לזכו' בעצמו ג"כ ונראה דהדבר תלוי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן בהשולח בדף ל"ט בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיה בהם עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם ונראה כיון דלאבא שאול אף בגופן לא יוכלו לזכות ה"ה בגר קטן אף דהוא זוכה בגופו מ"מ קטן אף בגופו אינו יכול לזכות ולא מהני רק משום דאחרים מזכים לו כמו דזכין לאדם שלא בפניו כדאיתא כאן בגמ' והלכה כאבא שאול ומש"ה ניחא מאי דנראה דהתוס' לא הקשו כאן רק על קטן איך נעשה גר והא לפי מה שכתבו משום דנכרי לא אתי לכלל שליחות קשה אף על נכרי גדול ג"כ ועל כל גר כאשר הקשו שם באמת בסנהדרין:

אך לפי הנ"ל דהתוס' אזלו כאן אף לפי המסקנא שם דאין זה זכי' מה שאחר זוכה לו רק מה שזוכה בעצמו ומש"ה בגר גדול לא קשה דעכו"ם יש לו זכי' לזכו' בכל דבר בעצמו אך שליח אינו יכול לעשו' וזכי' עבורו לא מהני מטעם שליחו' אבל בעצמו יש לו זכי' דנכרי קונה בכסף או במשיכה ומה שכתבו שם התוס' דזכיתו וידו באים כאח' היינו שיהי' לו יד ממש כישראל שיוכל לעשו' שליח ולזכו' עבורו:

אבל בקטן לפי שיטתם כאן לא שייך תירוץ זה דהרי אינו יכול לזכו' בעצמו ורק אחרים זוכין לו כמו שזכין לאדם שלא בפניו כדאית' בכאן ושפיר הקשו דהא זכיה מטעם שליחו' ובקטן ליכא שליחו' ומש"ה הקשו על קטן ג"כ קושיא השני דניהו דנימא דקטן אית לי' זכי' מדרבנן מכל מקים כיון שהוא עכו"ם ג"כ אין לו זכי' אף מדרבנן דלא אתי לכלל שליחות וכל זה לא קש' רק על קטן דהוא רק מטעם זכי' שאחרים זוכים לו וקשה דאין לו זכי' הן מצד שהוא קטן הן מצד שהוא עכו"ם אבל בגוי גדול לא קשה דהוא זוכה בעצמו ולא מטעם שאחרים זוכים לו ושם בסנהדרין אזלו התוס' בשיט' דקטן יכול לזכו' בעצמו והרבה פוסקים פסקו כת"ק דקטן יכול לזכו' בעצמו ושפיר תירצו דלא הוי זכי' שאחרים מזכים. אך שזיכה בעצמו במילה וטבילה וקבלת מצות מקבל עליו כשהוא גדול ולא מיחה:

והנה עדיין צ"ע מה שכתבו שם התוס' בסנה' דמש"ה מהני טבילה בקטן משום דאין אנו צריכים לזכות לו רק שהוא זוכה בעצמו במילה וטבילה שבגופו וקבלות מצות מקבל עליו בגדלות:

וצ"ע דנראה דטבילה ג"כ לא מהני בקטנות דנרא' ברור דטבילת גר צריך להיו' בכוונה ואם טבל בלא כוונה לא מהני לא מיבעי' למ"ד דטביל' גר בעי בפני שלשה אף שקיבל עליו המצות בתחלה מ"מ גוף הטבילה צריך להיו' בפני שלשה נראה בודאי דצריך להיו' בכוונה אך אף למ"ד דטבילה א"צ להיו' דוקא בפני שלש' כמבואר אלו השני דיעו' ביו"ד בסימן רס"ח סעי' ג' מכל מקום צריך להיות בכוונה ואם טבל בלא כוונה לא מהני אף דאית' בהחולץ בההוא דקרי לי' בר ארמיתא ואמרו מי לא טבלה לנדתה וכן בההוא דקרי לי' בר ארמאי ואמרו מי לא טבל לקריו וכן נפסק בש"ס שם דאף דלא טבל לשם גיורת אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר מ"מ משם אין ראיה דכיון דטבל לקריו וכן אשה לנדתה ממילא הכוונה שהוא יהודי ג"כ דאם אינו יהודי לא יטבול לקריו ולא אשה לנדתה וא"כ ממילא בההוא טבילה לקרי ולנדה הוי כטבילה לגיורת וכן מצאתי בירושלמי בקידושין בפרק האומר בהלכה י"ב גר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא טבל לקריו וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה אמר ר' יוסי בר רבי בון כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו יעו"ש:

פירוש דהירושלמי מקשה איך מהני טבילה קלה שהיא לקריו ולנדה לטבילה חמורה שהיא לגיורת ומתרץ כיון דאידי ואידי לשם קדושת ישראל ומש"ה עולה הטבילה מזה לזה:

ומבואר בירושלמי דהטבילה צריך להיות לשם קדושת ישראל והטבילה לקריו מהני שהיא ג"כ לשם קדושת ישראל וכן הוא בט"ז שם בסימן רס"ח בס"ק ח' שפירוש כן כדעת הרי"ף שכתב דמש"ה מהני כשטבל לקריו דאי לאו גיורא הוא לא הוי טבל ופירש הט"ז דאם לא היה בדעתו אז להיו' גר לא הוי טבל גם לקריו יעו"ש מכל אלו משמע דהטבילה צריך להיו' בכוונ' שחפץ להיו' ישראל אבל בלא כוונה לא מהני טבילה:

וא"כ קשה איך מהני טבילת קטן כיון דקטן אין לו כוונ' והתוס' כתבו בסנהדרין כנ"ל דבגוף הטבילה והמיל' אינם צריכין לזכו' לו דנעשו בגופו וקשה דהא צריך לכוין להטבילה וקטן לאו בר כוונה ונרא' דע"ז קאמר הגמ' דגר קטן מלכין אותו על דעת ב"ד היינו כיון שהוא אין לו כוונה לטבול אך מטבילין אותו על דעת ב"ד:

אך ע"ז יש לספק אף אם הי' שליחות לקטן או כאשר תירצו בתוס' דמדרבנן אית לי זכיה ומהני מדרבנן מ"מ על כוונות הטבילה יש לספק אם מועיל כוונות הגדול לקטן ואם מהני על כוונה שליחות כיון דגוף המעשה עושה הקטן רק הגדול מכוין נראה דלא שייך שליחות הכוונה וכיוצא בזה איתא ברא"ש בנדרים בדף ע"ב דעל שמיעת הבעל לא שייך שליחות:

והנה בגיטין בדף כ"ב אי' על מאי דאי' שם דהכל כשרין לכתוב את הגט אף חרש שוטה וקטן. ומקשה והא לאו בני דעה נינהו ומתרץ בגדול עומד על על גביו ומזהירו לעשו' לשמה אבל כוונת הגדול לא מהני לקטן אך הי' אפשר לומר דגם כאן מיירי דהגדול עומד על גבו ומזהירו לטבול לשם גיורת:

אך לפי זה הא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד היינו היכא שהקטן קיבל על עצמו וטובל לשם גירות והגדול עומד על גבו ומזהירו שיכוין לשם טבילה כנ"ל:

אך הנה הרמב"ם בהלכו' עבדים בפרק ח' הלכה כ' כתב ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר נראה מלשונו דאף שתקף בו בע"כ וטבלו לשם גר הרי זה גר וקשה כיון דהוי בע"כ והוי הטבילה בלא כוונה אמאי מהני ובאמת הלחם משנה הקשה על הרמב"ם וכתב וז"ל הלשון שכתב ישראל שתקף עכו"ם קטן משמע אפילו תקפו בע"כ הוי גר ואמאי ניהו נמי דקטן הוי מכל מקום צריך שיהי' מדעת כדכתב ראבי' ז"ל עכ"ד.

אך אפשר לומר דכאן בטבילה שפיר מהני אף שהוא בע"כ אף דלא הוי כוונה לטבילה ומכ"ש היכא שאין הגדול מזהירו לטבול בכוונה מ"מ מהני. כפי מאי דאיתא בחולין בדף ל"א אתמר נדה שנאנסה וטבלה אמר ר' יהוד' אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה וקאמר אח"כ בע"כ היכי דמי שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליות' הוא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוט' כו' שנטרפה דעתה אם יש להם פקחות מתקנו' אותן ואוכלת בתרומה אמר רב פפא לר' נתן שנפלה מהגשר לרבנן שירדה להקר:

מבואר שם דכוונו' חברתה מהני לדידה אף שאנסה אותה וטבלה אותה בע"כ אף דכוונו' אחר לא מהני לחבירו ומש"ה בגט כתבו הטעם רק משום דמלמדו ומזהירו שיעשה לשמה מ"מ כאן בטבילה כיון דחבירתה טובלת אותה ואנסה אותה לכנוס במים הוי כאילו חבירתה עשתה מעשה הטבילה ושפיר מהני מה שחבירתה כוונה בטבילה.

וא"כ בטבילה כיון שחבירתה עשתה הטבילה שהטבילה אותה בכוונה הוי כאילו הוא עצמה עשתה הטביל' בכוונה.

וא"כ ה"ה בטבילת גר קטן אם אחרים מטבילין אותו ומכניסין אותו במים שפיר מהני אף שאין הישראל מלמדו ומזהירו לעשו' לשם טבילה דכיון דהישראל מטביל אותו ומכניס אותו במים הוי כישראל עשה גוף מעשה הטבילה ומהני כוונת ישראל:

ואף דעדיין צ"ע דברי הגמר' שם מאי דקאמר דכוונות חבירתה כוונה מעליותא והיינו כנ"ל דאף דכוונות אחר לא מהני לחבירו מ"מ באנסה חברתה וטבלה אותה הוי כאילו חבירתה עשתה המעשה וגם הכוונה עדיין צ"ע דניהו דחברתה הכניסה אותה למים מכל מקום גוף הטביל' נעשה בעצמה שהטבילה היא מה שהיא במים וזה נעשה בגופה שהגוף הוא במים ואם היא עשתה המעשה לא מהני כוונו' חברתה מ"מ ע"כ צ"ל כיון שחברתה מכנסת אותה במים וגורמת הטבילה הוי כאילו חברתה עשתה המעשה ומהני כוונת חברתה כדאי' בפירוש בגמ' דכוונת חברתה כוונה מעליתא:

והנה לפי זה הי' אפשר לומר כשיט' הרמב"ם דנוכל להטביל גוי קטן בע"כ לשם גירו' ואף דלא הוי מדעתו ושוב הוי טבילה בלא כוונה דבשלמא דהיכא דהוי מדעתו הישראל עומד על גבו ומזהירו לעשו' לשם טבילה אבל בע"כ שוב הוי טבילה בלא כוונה מכל מקו' שפיר מהני דכיון דהישראל מכניס אותו במים מהני כוונת ישראל כנ"ל אך לפי זה לא מהני טבילת גר קטן רק שהישראל יכניס אותו במים וישראל יעשה מעשה הטבילה אבל אם הקטן יטבול בעצמו לא מהני וכן נראה לשון הרמב"ם דכתב מי שתקף עכו"ם קטן והטבילו לשם גר היינו שהוא הטבילו:

והנה אף לשיט' הראבי' שהביא המרדכי שהובא בלחם משנה וכדאי' בשיטה מקובצת דאין טובלין גר קטן רק לדעת וע"כ דלא דמי לשם בנדה שאנסה חברתה וטבלה אותה דמותרת אף לטהרו' משום דכוונו' חברתה כוונה מעליתא מכל מקום כאן בגר קטן לא מהני דשם בנדה עומד' הוא לטבילה אבל כאן עכו"ם אין עומד להתגייר ואי אפשר להטבילו בע"כ:

אך לפי זה שוב מהני מטעם שליחו' כיון שבררנו דמי שעומד לטבילה מהני אף מעשה חבירו אך בגר כל שאינו חפץ להתגייר אינו עומד לטבילה כלל ולא מהני מעשה חבירו וא"כ כיון שעל גוף התגיירו' מהני זכי' בתור' שליחו' והוי כחפץ להתגייר שוב מהני בטבילה מעשה חבירו מה שחבירו מטבילו אף דעל כוונה לחוד לא מהני שליחו' כנ"ל גבי גט דצריך דוקא שיעמוד על גבו ויזהירו שהוא יעשה בכוונה מכל מקום כאן שפיר מהני שליחו' היינו מה שהב"ד יטבילו אותו והישראל יכניס אותו במים דשפיר יעשו המה המעשה והכוונה כנ"ל דכוונת חברתה כוונה מעליא כיון שחברתה מכנסת אותה במים מהני כוונת חברתה:

אך כל זמן שאין הקטן חפץ להתגייר לא מהני הטבילה ולא דמי לנדה דעומדת לטבילה אבל עכו"ם כל זמן שאינו חפץ להתגייר אינו עומד לטבילה אך לענין זה מהני זכי' דהוי כאילו רוצה להתגייר וגוף הטבילה יכול אחר לעשו' עבורו דהוי כמו נדה דעומדת לכך דמהני מעשה חברתה עם הכוונה אף שהיא אינה מכוונ' וכאן הוי כאילו עומד' לכך כיון שגוף הגירו' מזכין לו ושייך שפיר בזה שליחו' על גוף הגירו' ושוב מהני מעשה הטבילה מה שמטבילין אותו אחרים וגם הכוונה של אחרים כנ"ל:

אך לפי זה ג"כ ע"כ צריכין הב"ד או שלוחם או עכ"פ ישראל [למ"ד דבטבילה א"צ שלשה] להכניסו במים אבל אם הקטן בעצמו יכנס במים לטבול לא מהני דכיון דהקטן בעצמו עושה המעשה לא מהני כוונת אחר ולא שייך זכי' ושליחו' בכוונה בלא מעשה כנ"ל ולא ביארו זאת בפוסקים דצריכין דוקא ישראל להכניסו למים ולא שיטביל בעצמו:

אך עדיין יש מקום לומר דשפיר מהני אף שהקטן יטביל בעצמו ויהיה מהני מטעם זכי' ושליחו' לעניין כוונת הטבילה שיהיה לשם טבילת ישראל אף דבכל מקום לא מהני שליחו' וזכי' על כוונה:

דהנה אית' בב"י בא"ח בסימן ת"ס דהביא שם מתחל' תשוב' הרשב"א שנשאל בחרש שוטה וקטן שלשו מצת מצוה והביא ראיה מגט דמהני באחרים עומדים על גביו והקשה דבשחיטה קאמר הגמ' דלמאן דבעי כוונה לא מהני באחרים רואים אותו והביא בשם התוס' דשם בגט עומד על גבו ומזהירו לעשות לשמה והביא אחר כך להקשו' מחליצה דלא מהני בשוטה פירוש דקטן לא מהני בחליצה משום דאיש כתיב אבל שוטה להני בעומד על גביו וכתב וז"ל ומורי הר"י כתב דכל שאפשר ע"י שליח בגט ובשחיטה כוונת העומד על גבו ככוונת העושה מעשה דה"ל כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה וה"ה בשחיטה אולי הי' גדול עומד על גביו אבל גבי חליצה דאי אפשר ע"י שליח אף כוונות העומד ע"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן ע"כ:

והנה מה שכתב דבגט מהני שליח ע"כ לומר דזה העומד ע"ג הקטן הוא שליח הבעל דשליח הקטן לא יוכל להיו' אך הוא שליח הבעל. והנה דבריו הקדושים אינם מובנים דכיון דחש"ו כשרים לכתוב הגט ע"כ צריך לומר דבכתיב' הגט לא בעי שליחו' דחש"ו לאו בני שליחו' נינהו כדאי' בתוס' וברא"ש ומה דמקש' בגמר' והא לאו בני דעה נינהו היינו רק לענין לשמה יעו"ש וא"כ מאי שייך כאן שליחו' וצריך לומר דשליחו' לאו דוקא דהרי מאי דמסיים אחר רך והו' הדין בשחיטה אילו הי' גדול עומד על גבו הי' מהני כוונת הגדול (והיינו דס"ל דרק באחרים רואים לא הי' מהני שחיטתו אבל בעומד על גביו שפיר הי' מהני כחילוק התוס') גם שם בודאי לא הוי מטעם שליחו' דמאי שליחו' שייך בשחיטה הלא כל אחד יוכל לשחוט וצריך לומר מאי דכתב שליחו' הוא לאו דוקא רק כל שהמעשה יוכל להיו' על ידי אחר יוכל להיו' הכוונה גם כן על ידי אחר ומש"ה בגט ובשחיטה דיוכל להיו' המעש' על ידי אחר יוכל להיו' הכוונה גם כן על ידי אחר:

ולפי זה גם בטבילת גר כיון שמעש' הטביל' יוכל להיות על ידי אחר שאחר מטבילו אף שלא מדעתו ה"ה דמהני אף היכא שהוא עצמו היינו קטן בעצמו טבל והגדול עומד ע"ג כיון דכל דמהני מעש' חבירו ה"ה דמהני כוונת חבירו:

אך הנה אנכי מתחיל' דמיתי דסיום הדברים מהב"י המה דברי עצמו ומה שהביא שמורו פירש היינו רבו של הב"י:

שבתי וראיתי דדברים אלה כולם המה מהרשב"א כי מצאתי דברים אלו בחידושיו בחולין והמה בשינוי מכפי שהביא הב"י ז"ל ושמה הדברים ברורים יותר ואולי בספר ב"י נפל איזה טעות ושם מבואר ברשב"א דלא מהני כוונת חבירו רק בדבר שצריך שליחו' אבל בדבר שמהני מעש' חבירו בלא שליחו' כלל לא מהני כוונ' חבירו:

וזה לשון הרשב"א בחידושיו בחולין בדף י"ב בד"ה מאן תנא דלא בעי כוונה אחר שהביא קושי' התוס' ותירוצים לחלק דאחרים רואים לא מהני לענין כוונה אבל עומדים על גביו ומזהירו מהני כתב אח"כ והיינו טעמא דחרשת שנחלצה וקטן שחלץ פסול' משום דאיש כתיב בפרש' וחרש וחרש' אינו באמר ואמרה ולא נקיט הטעם משום שאינו בני דעה משום שהב"ד מזהירים אותם והי' מהני שפיר וכתב אח"כ אלא שיש להקשו' לתירץ זה מדתניא בתוספת' שוטה שחלץ חליצה פסול' ולא מהני כונו' ב"ד העומדים שמה ומזהירים וכתב אח"כ ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גבו כוונו' העושה ומדין שליחו' אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח אף עמידת בן דעת על גבו לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונ' והלכך חליצה שאי אפשר לעשות' על ידי שליח לא מהני עמידת ב"ד על גבו והיינו נמי טעמי דשוטה שחלץ שחליצת' פסול' אבל גט שאפשר למנו' שליח לכתיב' הגט ולכוונת כתיבת שמו ושמה ואף זה שעומד על גביו כשליח הממונ' לכתוב ולכוין בכתיבתו וטעמ' דשחיט' דלא מהני עמידת גדול על גבו לרבנן דבעי כוונ' בשחיט' לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאילו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשיר' ואע"פ שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמ' אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו משא"כ בגט דאילו אחר שגירש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום והלכך דעת השוחט דוקא בעינן עכ"ד:

ונראה ברור שדברי הב"י המה גם כן מהרשב"א וכל הסיום מהדברים המה מהרשב"א שהרי בחידושיו כתב ממש הדברים הנ"ל וכ' ג"כ בשם מורו הרב והב"י הביא גם כן תירץ כן והב"י הביא מורו הר"י הוא הרבינו יונה שהוא רבו של הרשב"א אך בגוף הדברים נתבארו בחידושי הרשב"א הדק היטב:

שבאמת גם בחליצה וגם בשחיט' לא מהני כוונת חבירו והדברים שמחין כנתינתן מסיני דבחליצ' לא שייך שליחו' כלל ובשחיט' שוב אינו צריך שליחו' דכל אחד יוכל לשחוט ומש"ה לא מהני כוונת חבירו דהוא גם כן מטעם שליחו' ורק בגט דמהני שליחו' מהני כוונת חבירו גס כן דהוי ג"כ מטעם שליחו' דכיון דשייכא שליחו' על המעש' שייך גם כן על הכוונ' זרק היכ' דשייך שליחו' והוא בגט אבל בחליצ' דלא שייך שליחו' או בשחיט' דא"צ שליחו' לא מהני כוונת חבירו ומיושב קושי' התוס' דבשחיט' לא מהני אחרים רואים אותו וה"ה עומד על גביו:

אך עדיין קש' לי דהנה התוס' והרא"ש הקשו דבלאו הכי חרש שוט' וקטן פסולין לכתיבת הגט דלאו בני שליחו' נינהו ותירצו דכתיב' הגט לא בעי שליחו' דכתב לא נאמר על הבעל אך מאי דמקש' בגמר' והא לאו בני דעה נינהו היינו לענין כתיבת לשמה דאינם בני דעה לכתוב ולשמה:

וא"כ עדיין לא יובנו דברי הרשב"א דאמאי בגט מהני כוונת הגדול לכתיבת הקטן דהא גם בכתיבת הגט אינו צריך שליחו' והרא"ש הביא בשם הרבינו יונה דלמ"ד דבעינן שליחות בכתיבת הגט הוא באמת פוסל בכתיבת הקטן לרבי אליעזר:

אך מהרשב"א נרא' בפירוש כאן בשם מורו דצריך שליחו' לכתיב' הגט וא"כ שוב קש' ניהו דמהני כוונת הגדול מטעם שליחו' מכל מקום כתיבת הקטן לא מהני דאין שליחו' לקטן:

ונראה לומר לדעת רבו של הרשב"א כיון דגדול עומד על גביו ומהני כוונ' הגדול שפיר אף כתיבת הקטן מהני דבקטן לא מהני שליחות הוא אפשר ג"כ משום דאינו בר דעת עוד אבל כיון דמצטרפין לו כוונת הגדול דהוא ג"כ מטעם שליחו' בצירוף הכוונה מגדול והמעשה מקטן שפיר מהני. והנה הרא"ש הביא שם בגיטין וז"ל אבל ר"י פירש פירוש אחר דאליבא דר' מאיר פריך והא לאו בני דעה נינהו דס"ד דר' מאיר מצריך מדרבנן כתיב' לשמה ואליבא דר' מאיר הוא דקא משני כשגדול עומד על גביו כיון דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל ר' אליעזר דבעי כתיבה לשמה מדאוריי' פסול בגדול עומד על גביו משום דבעינן שליחו' בכתיב' יעו"ש:

נראה דעתו דמשום דבעינן לשמה מש"ה בעינן שליחו' בכתיב' דכיון דבעינן לשמה ולשמו לא יוכל לכתוב רק הבעל שהוא יכול לגרש' או שלוחו וא"כ לשיט' רבו של של הרשב"א דיוכל לעשו' שליח על הכונ' שפיר כיון דהגדול מכוין שוב הוי לשמה שוב על מעש' הקטן אין צריך שליחו' דעיקר השליחו' הוא רק משום דבעינן לשמה וזה ברור לפי ענ"ד ואם כן כיון דשפיר צריך שליחו' שוב מהני כוונת חבירו מטעם שליחו' כיון דצריך בדבר זה שליחו':

הכלל לשיטת הרשב"א כל היכא דבעי שליחו' ומהני שליחו' מהני שליחו' אף על הכוונה כל דבגוף המעשה צריך שליחו' ומהני שליחו'.

ולפי זה בגר קטן כיון שנראה דבטביל' מהני מעשה חבירו אף בלא שליחו' כמבואר בחולין בדף ל"א דאף היכא שאנסה אותה חברתה וטבלה אותה מהני וזה לא הוי מטעם שליחו' כיון שהוא עכבה בפירוש ולא רצתה אך ע"כ כנ"ל דמעשה חברתה מהני כמו מעשה דידה ודי במעשה חברתה וכוונ' חברתה ואינו בתורת שליחות:

וא"כ שוב יש לספק אם מהני בקטן היכא שהוא טבל בעצמו כיון שהוא אין לו כוונה וכוונת חבירו לא מהני כיון דבגוף הטבילה לא שייך שליחו' ניהו דמעשה חבירו מהני אם חבירו מטבילו מכל מקום כיון דזה אינו בתורת שליחות שוב לא מהני כוונת חבירו ויצטרך דוקא שגדול יטבול אותו דאז מהני מעשה הגדול עם הכוונה שלו אבל היכא שהקטן טבל בעצמו יש לספק אם מהני גדול עומד על גביו דמעשה שלו לא מהני בלא כוונה וכוונת חבירו יש לספק אם מועיל בזה וצ"ע:

מדי דברי בדברי התוס' הנ"ל צל"ע שם בתוס' הנ"ל והא דאמרינן בריש בן סורר גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזור אחריו משכחת לה בגר קטן מן התור' במעוברת שנתגיירה וכו':

וצריך לי עיון דהא גר לא כתיב בתור' רק מאי דכתיב ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים ופירש"י דכל זמן שאחד מזרע יעקב קיימים יש לו גואל וקש' דמשכח' לה בבן הגר שג"כ משכחת לה שאין לו גואל שמת אביו ולא נשאר יורשים. ובזה שפיר משכחת שהוא גר מדאוריית' שנתגייר אביו והוא נולד ישראל וכן יש לו ממון ומשכחת נמי שצריך לחזור אחריו אם אין לו יורשים דשפיר יוכל להיות לו יורשים מצד האב ואמאי קטן אין צריך לחזור אחריו הא משכחת לה גם בקטן שצריך לחזור אחריו ולפעמים יש לו גואל ולפעמים אין לו וצ"ע:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה