נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן פו
ב"ה יום כ"ו אב תרל"ד לפ"ק קאליש.
לכבוד ידידי הרב המה"ג החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה אברהם אבא נ"י האבד"ק זאנראוי
יקרת מכתבו קבלתי בשבוע העברה ולא היה באפשרי להאציל לי עת לעיין במכתבו וגם להפסיק מלימודים אחרים. ועתה בשבוע זו פניתי לעיין:
והנה שאלת כבודו שאלת חכם תשובה שלימה באחד שהי' לו מבכרת וקודם הלידה מכר הישראל האם לעכו"ם בכסף לבד בלא משיכה שקיבל העכו"ם א' זהב האנדשלאק וזה העכו"ם הוא אשר הבית שלו והישראל דר בו בשכירות ופלפל כבודו בחכמה ובדעת דיש כמה ספיקו' להתיר. א) כדעת האומרים דהלכה דבישראל מדאורייתא במשיכה כר"ל וממילא בעכו"ם בכסף. ב) דעת הרמב"ם בפ"א מהלכו' זכי' הלכה י"ד ובפרק ד' מהלכו' בכורות הלכה ה' דעכו"ם קונה במשיכה או בכסף. ג) לפי שיטת הרמב"ם בפרק ו' מהלכו' שכירו' הלכה ה' דחצר המושכר קונה למשכיר וכמבואר בח"מ בסי' שי"ג וא"כ קנה העכו"ם ג"כ בתור' חצר דהרי הפרה עומד' בחצירו ואף שאין דעת העכו"ם לקנו' בתור' חצר רק בתור' כסף מ"מ היכא דהוי דעת אחר' מקנה קונה אף בלא כוונה וכאשר פסק הרשב"א בגיטין בדף ך' גבי זקן ועוד דהא חצר קונה שלא מדעתו ואף דדעת התוס' בדף י"א דבעינן משתמר לדעת הקונה מ"מ כיון דהלוקח העכו"ם דר באותו חצר הוי משתמר לדעתו ואי משום דעכו"ם אין קונה לו חצירו כדע' הרי"ף בפ' קמא דב"מ דחצר דגברא משום שליחו' הוא ואין שליחו' לעכו"ם וכן הוא דעת כמ"ל אך זה אינו דהא מוכח מדברי הגמרא ע"ז דף ע"א ע"ב דפריך ותקני לו כליו וכליו מטעם חצר הוא כמ"ש השיטה מקובצ' בב"מ בדף י"א וא"כ מוכח דיש קנין חצר לעכו"ם וכן כתב המקור חיים בסי' תמ"ח וכן נראה מדברי הטור והמחבר ביור"ד בסי' ש"כ שכתב והמחוור שבכולן שיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו כמקום שהבהמה עומד' שם ונראה דהוא מטעם חצר ולא מטעם אגב דאם הוי מטעם אגב לא הי' בעינן שהבהמה עומד' שמה דבאגב לא בעינן צבורין:
אך עדיין יש להעיר בזה לפי מה שכתב המחנה אפרים בהלכו' מכירה קנין חצר סי' ג' דהמשכיר אינו קונה מהשוכר החפץ שהוא ברשות השוכר דכל קנין צריך להיות שיצא מרשות לרשו' אבל כאן החפץ הוא עדיין ברשו' הראשון ברשות השוכר אך כתב דמדברי הרב המגיד נראה דלמ"ד דחצר המושכר קונה למשכיר אף בכה"ג קונה עוד כתב דאף למ"ד דחצר המושכר אינו קונה למשכיר רק לשוכר מ"מ בנ"ד שהשוכר רוצה בעצמו שהמשכיר יקנה קונה המשכיר ועוד דכא כתבו התוס' בבכורו' בדף י"ח ע"ב דאף בלא קנין כלל קא קני דגמר ומשעביד נפשי' וגם בדרישה בסי' ש"כ כתב להסתפק דבזמן הזה שרוב מוכרים הבכור אינם מקבלים מהנכרי אלא מעות אם י"ל בזה כל המקבלים מעות מהנכרי אדעתא דרבנן הוא מקנה ודעתו ג"כ על המקום עכ"ד כ"ת:
והנה על קנין כסף לחוד הסכימו הפוסקים דאין לסמוך וכן בש"ע ונתחיל לדבר מצד היתר השני שהבהמה עומד' בחצר העכו"ם הלוקח המושכר לישראל וחצר המושכר קונה להמשכיר כנה בפרט זה צריך אני להאריך:
הנה בש"ע בח"מ בסעי' שי"ג בסי' ג' איתא דבזבל מבהמו' אחרים שייך לבעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהוא מושכרת ביד אחרים. מבואר בכאן דחצר המושכר קונה להמשכיר ולא להשוכר ובסי' ר"ס סעיף ד' איתא ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר אם צבי שבור או גוזלו' שלא פרחו נכנסו לתוך ביתו זכו בהם שניהם דהוי כשנים השותפין בחצר ושם הוו שותפים כיון דהשוכר ומשכיר דרים ביחד מגיע להמשכיר חצי בשביל שדר בו ג"כ אבל אם לא היה דר שם המשכיר הי' שייך כולו להשוכר והוא איפכ' מהמבואר בסי' שי"ג הנ"ל דהחצר קונה למשכיר ולא להשוכר והסמ"ע דחה הך דינא דסי' שי"ג מהך דינא דסי' ר"ס והש"ך שם פסק כההוא דסי' שי"ג דחצר המושכר קונה להמשכיר והוא שיטת הרמב"ם כמו דאמרינן בפרק קמא דע"ז בדף ט"ו ע"א דשכירות לא קניא ומאי דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא. הוא רק לענין אונאה אבל לא לענין גוף הדבר ואין גוף החצר קונה לשוכר ואין החצר זוכה לו ואח"כ הביא הש"ך מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם דסובר בפ"ו מהלכו' שכירו' הלכה הנ"ל דחצר המושכר קונה למשכיר א"כ אמאי מהני היכא דלוקח שוכר את מקומן לקנות החפץ דהא החצר קונה למשכיר ולא לשוכר והש"ך הביא דגם בש"ע בסי' קצ"ח ס"ה ובסי' ר' ס"ב ג"כ איתא דשוכר את מקומו מהני וקשה ג"כ דהא החצר קונה להמשכיר ולא להשוכר ותירץ הש"ך וי"ל דדעת אחרת מקנה אותו שאני משא"כ מציאה והפקר א"כ שאני התם שהונח הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שמונח בו לדעתו יהי' כאילו מונח ברשותו הקנוי לו משא"כ מציאה והפקר עכ"ד:
ותוכן סברתו כיון שהונח הדבר לדעת השוכר והשוכר שכר את מקומו בוודאי שכר את המקום לקנות כל מה שיונח בו ואין הפירוש דוקא בשביל שהונח הדבר לדעת השוכר אך אף אם החפץ הי' מונח בתחילה והמשכיר השכיר לו בשביל זה שיקנה החפץ מהני ומש"ה מהני שם במעשה דר' גמליאל ור' יהושע בבבא מציעא בדף י"א דאמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו דזכה ר' יהושע המעשר ע"י שכירת המקום אף דהתם לא הונח הדבר שם לדעת השוכר מ"מ כיון שר' גמליאל השכירו בשביל זה שיזכה ר' יהושע בהמעשר מהני והכל תלוי על איזה אופן השכירו אם השכירו על אופן זה שהשוכר יזכה בהחפץ זוכה בו:
והנתיבות בפתיחה לסי' ר' תירץ הסתירה מש"ע מסי' שי"ג לסי' ר"ס הנ"ל וז"ל ולפענ"ד נראה לחלק דבחצר המושכר אף שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ חצר המושכר אינו קונה לו רק מדעתו וכו' כיון דגוף החצר של המשכיר והוא יד המשכיר רק שהשוכר שכרו הוי כשוכר יד בעה"ב ומבואר בסי' ר"ע ס"ג בשוכר פועל דהוי כשוכר ידו למלאכתו והדין הוא דמציא' פועל לעצמו דלאו אדעתי' דהכי אגרי' ומש"ה נמי בשוכר חצר של בעה"ב ונכנס מציאה לחצר שלא מדעת השוכר המציאה לבעל החצר משא"כ בסי' ר"ס דמיירי בצבי שבור וגוזלת שלא פרחו דבעינן שיאמר שיקנה לו שדהו ומבואר בסי' ע"ר דאם שכר פועל לכל מלאכה שיצטרך והראהו ללקט מציאו' דהמציאה של בעה"ב וכו' מש"ה בשכירות בית וחצר כשראה מציאה שנכנסה להחצר ואמר תקנה לי הוי ממש כהראהו ללקט מציאו' דמה לי אם שכר ידו של בעה"ב והראהו ללקט מציאו' דהוא של השוכר והכי נמי אם שכר חצירו של בעה"ב דהוי כשוכר ידו של בעה"ב וראה את המציאה הנכנסת ואמר יקנה לי שדי הוי ממש כהראהו ללקט מציאו' דהמציאה של השוכר ע"כ:
ולכל אלו השיעו' קשיא לי כיון דשיטתם דבאמ' השדה המושכרת ידו של משכיר הוא וכדברי הש"ך דשכירו' לא קניא ולא אמרינן שכירו' ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה ולא לענין גוף הדבר אך מ"מ כיון דהמשכיר השכיר לו השדה על זה שיקנה השוכר החפץ קנה כדברי הש"ך או כדברי הנתיבו' דניהו דהשדה ידו של משכיר הוא הוי כשכר את הפועל והראהו ללקט לו מציאו' דהמציאה של בעה"ב ולא גרע חצר המשכיר מידו של המשכיר בעצמו דאם הי' שכרו לעשו' מלאכתו והראהו מציאה דזוכה בו:
הנה זה הכל ניחא לענין שיקנה חפץ של אחר בשדה השכיר' לו אבל לענין חפץ שיקנה שהוא של המשכיר בעצמו לא מהני כל זאת כיון דהשדה השכירה של משכיר ושייכא גם עתה להמשכיר ושכירות לא קניא ושכירו' ליומא לאו ממכר הוא. והוי כידו של משכיר ולא מהני מה שרוצה המשכיר שהשדה יקנה להשוכר כיון דהשדה הוי כידו של משכיר והוא בעצמו לא יוכל לזכות בשלו להשוכר דלא יוכל להיות הזוכה והמזכה כאחד ואינו יכול לזכות בשלו לשל אחרים וגם זה פשיטא אם שכר אחד פועל לעשו' מלאכתו דהדין הוא דאם הראהו מציאה לזכות בו זוכה לו מ"מ זה ברור דאף ששוכר פועל לעשות מלאכתו ויאמר לו שיזכה בשלו להבעה"ב היינו בחפץ של הפועל שיזכה לבעה"ב בודאי לא מהני דהרי אין אדם יוכל לזכות בשלו לחבירו דלא יוכל להיות הזוכה והמזכה כאחד כדאיתא בערובין בדף דמזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו מפני שאין אדם יוכל להיות הזוכה והמזכה כאחת וכדאיתא בתוס' בבבא בתרא בדף פ"ה בד"ה ארבע מידות יעו"ש. וכן הוא ברא"ש שם וכן הביא הטור בסי' ר' דאדם יכול לזכות לחבירו בשל אחרים ולא בשל עצמו יעו"ש:
וא"כ ברור ופשוט דפועל של בעה"ב לא יוכל לזכות בשלו לשל בעה"ב וה"ה חצר המושכר לו כיון דחצר המושכר עדיין שייך להמשכיר והוי ידו של המשכיר לא יוכל לזכות בשל המשכיר ע"י חצר המושכר לו אם נימא דהחצר הוי עדיין של המשכיר וידו של המשכיר הוא:
וא"כ קשה מההוא מעשה דר' גמליאל וזקנים שאמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' דהרי חצר של המשכיר לא יוכל לזכות דבר של המשכיר להשוכר:
אך הנה שם בגמרא רצה מתחלה להוכיח דלא בעינן עומד בצד שדהו מהך דר' גמליאל וזקנים וכי ר' יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבי גמליאל היו עומדים אמר לי' ההוא מדרבנן ר' גמליאל מטלטלין אגב קרקע הקנה להם ומקשה בגמרא וכי לא הי' להם סידור לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות ממנו בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות על גבי קרקע ופירוש רש"י דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה שבידו לתתו לכל מי שירצה אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין הכי נמי גבי קנין קרקע אינה ממון לקנות על גבי קרקע בקנין שהקרקע נקנית בו אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגיר להו מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר עכ"ד רש"י:
וא"כ כיון דטובת הנאה אינו ממון ואינו ממונו כלל אך אוגיר להו מקום לקנות קנתה לו חצירו בתור' חצר כשאר הפקר שפיר ניחא מאי דהחצר קונה להם אף שחצר המושכר עדיין של המשכיר והוי ידו של המשכיר מ"מ כיון שהשכיר להם לזה לקנות להם שפיר קונה כמו פועל של בעל הבית שהראהו לקנות לו כנ"ל ולא קשה דמ"מ בשלו לא יכול לזכו' דלא יוכל להיות הזוכה והמזכה כאחד וכן החצר של המשכיר דהוי כיד המשכי' לא יוכל לזכו' בשל המשכיר דהרי כיון דטובת הנאה אינו ממון אינו של המשכיר כלל אך משכיר להם החצר לקנות בתורת חצר כשאר הפקר ודבר של הפקר שפיר זוכה להשוכר בחצר המושכר היכא שהשכיר לו אדעתי' דהכי וכפי דברי הנתיבות לדעתו עכ"פ זוכה לו כמו בפועל היכא דהראהו מציאה לזכות עבורו:
ובחידושי הקשיתי דלפי מה שפירוש רש"י דהוי כהשכיר לו החצר לזכות בשל הפקר א"כ לא הי' צריך להשכיר כלל החצר אך שהי' יכול לומר שחצירו יזכה לר' יהושע כדאיתא בבבא בתרא בדף פ"ה דהיכא דמופקד החפץ אצל אחר יוכל האחר לזכות ללוקח דיכול לזכות בחצירו לאחר חפץ שאינו שלו כדאי' שם ברשו' הלה המופקדים אצלו עד שיקבל עליו או ישכור את מקומו ודי בקבלת הנפקד לבד לזכות ללוקח אך הרמב"ם גורס שם בפרק ו' מהלכות מקח וממכר דאף אם הי' מופקדין ביד אחר צריך ג"כ להיות שכירות המקום יעו"ש וגם בלא"ה הקשיתי בחידושי לשיטת הרשב"ם שם בבבא בתרא דאף אם החפצים ברשות המוכר די ג"כ שיקבל עליו המוכר שחצירו יזכה ללוקח א"כ קשה למה הי' צריך כאן שכירות ותרצתי לפי מאי דמקשה כאן בבבא מציעא דהא ר' יהושע ור' עקיבא לא היו עומדין בצד שדהו של ר' גמליאל ומתרץ רב פפא דדעת אחרת מקנה אותו שאני והקשה המרדכי דהא כיון דטובת הנאה אינו ממון ולא הוי רק כזוכה מהפקר לא הוי דעת אחרת מקנה ותירץ כיון דהקנה להם השדה הוי כדעת אחרת מקנה יעו"ש א"כ ע"כ הי' צריך להקנות להם החצר דאל"ה לא הי' דעת אחרת מקנה:
ונשובה אל הנ"ל דשפיר ניחא מאי דר' גמליאל הקנה לר' יהושע ולר' עקיבא המעשר ע"י שכירת חצר אף דשכירות לא קניא והוי עדיין החצר של משכיר וכידו של משכיר ולא מהני מה שהשכיר אדעתי' דהכי שהחצר יקנה להם דאין אדם מקנה בשלו לאחר ע"י ידו כנ"ל דכיון דהא דלא הי' יכול להקנות באגב ובחליפין משום דטובת הנאה אינו ממון ולא שייך בו קנין רק כזוכה מן ההפקר ובהפקר שפיר זוכה להשוכר היכא דהשכירו ע"ז כנ"ל ושפיר החצר קונה ואף לפי הס"ד ע"כ הוי ידע מזה דטובת הנאה אינו ממון דאל"ה לא הי' מוכח דהקנין הי' ע"י חצר דשמא הי' באגב:
ובזה יתיישב לי בטוב טעם קושית הש"ך בסי' ר' ס"ק א' על דעת הפוסקים דבדעת אחרת מקנה כגון במכר או במתנה לא בעינן שיהי' החצר משתמר לדעת הלוקח וכתירץ ר' פפא שם בבבא מציעא דדעת אחרת מקנה אותו שאני וקנו ר' יהושע ור' עקיבא ואף שלא הי' עומדים בצד חצירו של ר' גמליאל:
והקשה הש"ך דהא כולה סוגיא דקידושין בדף כ"ז מוכח דאין הלכה כר' פפא דבעי למפשט התם מעובדא דר"ג דבעינן צבורין במטלטלי אגב קרקע וכן דמהני שדה במכר ומטלטלין במתנה אלמא דלא ס"ל לסתם ש"ס כשנויא דרב פפא דאל"כ היכא פשוט מהתם דלמא התם לאו מדין אגב קרקע הוי אלא מטעם חצירו וכשנויי דרב פפא ועוד קשה דאם איתא לדרב פפא ל"ל לר"ג לאגב תיפוק לי' דבלא"ה קנה מטעם חצירי:
ולפי הנ"ל ניחא כיון דהגמרא בקידושין אזלא למ"ד דטובת הנאה ממון דבזה איכא פלוגתא בכמה מקומות ומש"ה הי' יכול להקנות אגב קרקע דאם טובת הנאה אינה ממון לא יוכל להקנות אגב קרקע אך דסוגית הגמרא שם דטובת הנאה ממון ומאי דלא הקנה בקנין סודר דהוי דרך מקח וממכר כסוגית הגמרא כאן וכיון דטובת הנאה ממון לא יוכל להקנות בתורת חצר כלל כיון דשכירות לאו ממכר הוא והחצר עדיין של המשכיר הוא לא יוכל המשכיר להקנות בחצירו בשלו לאחרים כלל ודו"ק:
והנה כן הי' מקום ליישב סוגית הגמרא אך בש"ע נפסק בסי' קצ"ח ס"ה ובסי' רס"ב דאף אם המוכר משכיר ללוקח חצירו קונה ע"י שכירות החצר החפצי' המונחים בחצר של המושכר ולפי הנ"ל מזה ראי' ברורה דשכירות ליומא ממכר הוא ושכירות קניא ושפיר הוי חצר של השוכר דאם שכירות לא קניא וגוף החצר עדיין של המשכיר אינו יכול לזכות בשלו לאחרים כנ"ל:
ואפשר לומר דאם נימא חצר משום יד הוא שפיר לא יכול המשכיר לזכות בשלו לאחרים דהרי החצר כידו הוא אבל לשיטת הפוסקים דמשום שליחות הוא וכסוגית הש"ס דחצר דגברא משום שליחות הוא אפשר לומר דשליח שלו שפיר יכול לזכות לאחרים אף דאינו דומה לכל שליח דעלמא דהיכא דזוכה לאחר נעשה שלוחו של אחר וכאן החצר אינו יכול לעשות שליח של אחרים. מ"מ נוכל לומר לשיטת הנמוקי יוסף בבבא מציעא בדף י"א דכל שלית לזכות ללוקח נעשה שלוחו של בעל הממון והוא המוכר לא שלוחו של לוקח א"כ שפיר גם בחצר נוכל לומר כן דהחצר נעשה שלוחו לזכות לאחרים וכן באמת דעת הרשב"ם בבבא בתרא בדף פ"ה דכל מוכר יכול ליתד חצירו לקנות ללוקח אך כל הפוסקים חלקו עליו דיחוד חצירו לא מהני לקנות ללוקח אבל היכא שהשכיר לו החצר שפיר נוכל לומר כנ"ל אף דגוף החצר של המשכיר הוא נעשה שלוחו לקנות להשוכר דדווקא בעצמו אינו יכול להקנו' לזולתו אבל ע"י שלוחו יכול לזכות:
אך לפי זה תלוי זה בזה אם נימא דחצר משום יד ע"כ מוכח דחצר המושכר שייך להשוכר דאם שכירות לא קניא ושייך להמשכיר עכ"פ לא יוכל החצר לזכות משל המשכיר לשוכר אך אם נימא דחצר הוא בתורת שליחות שפיר נוכל לתרץ כנ"ל דשכירות לא קניא והחצר הוא של המשכיר אעפ"כ יכול השוכר לזכות משל המשכיר ע"י חצר זה דהוי שלוחו:
ונבוא לדינא בנ"ד אם המשכיר יוכל לזכות בחפצים של השוכר ע"י חצר המושכר הנתיבות כתב בפתיחה לסי' ר' דחפץ של השוכר אינו קונה למשכיר ע"י חצר המושכר דלא נקרא חצירו של המשכיר שיקנה החפץ ע"י דדוקא נגד מציאה דלאו אדעתי' דהכי אגרי' נקרא החצר חצירו של המשכיר כיון שלא שכרו השוכר לזה משא"כ לשאר חפצים ששכרו השוכר לאלו החפצים ואדעתי' דהכי אגרי' נקרא נגד אלו החפצים שהניח השוכר שהוא המוכר לתוכו חצירו של המוכר עכ"ד הנתיבות:
ופירוש דבריו דהוא כתב שם מתחלה לתרץ הסתירה דבסי' שי"ג מבואר דהזבל הוא של המשכיר ובסי' ר"ס איתא דמציאה הוא של השוכר ותירץ לחלק דכל מציאה שבאה לחצירו הוי לאו אדעתי' דהכי אגרי' וממילא המציאה של המשכיר דגוף החצר של המשכיר והוי כידו של המשכיר אך היכא דהשוכר אומר שיקנה לו חצירו קונה לו דלא גרע מידו של המשכיר גופא היכא דשכר פועל למלאכתו והראה לו מציאה ללקט קנה הבעה"ב המציאה אבל בזבל שלא אמר שיזכה לו חצירו זכה החצר למשכיר ע"ז כתב דדוקא התם דלא אגרי' אדעתי' דהכי אבל בכלי של שוכר שמונח בחצר דאדעתי' דהכי אגרי' שיניחו בו כליו לענין זה הוי חצר של השוכר והביא שם שהמרי"ט בסי' ס"ה כתב דהמשכיר קונה כליו של שוכר ע"י חצר המושכר והוא חלק עליו מטעם הנ"ל:
והנה יש לדון בדבריו ולקיים דברי מהרי"ט דניהו דאדעתא דהכי אגרי' השוכר להניח שם כליו והוי לענין זה חצר של השוכר מ"מ אם השוכר אומר שיקנה המשכיר שפיר יוכל לזכות דכיון דשכירות לא קניא ושכירות ליומא לאו ממכר הוא לשיטת הש"ך ואחריו החזיק הנתיבות וכל מה שהחצר קונה לשוכר הוא רק כידו של משכיר דקונה עבור השוכר וכמו פועל דקונה לבעה"ב כאשר דימה אותו הנתיבות לפועל א"כ אף מה דאגרי' השוכר על זה מ"מ כיון שהשוכר אומר שיקנה עתה לבעל השדה שפיר קונה לו כמו בפועל אף דישכיר אותו ללקט מציאות והוי כל המציאו' של בעל הבית מ"מ אם הבעה"ב יאמר שאינו חפץ לקנות המציאה ושהפועל יקנה לעצמו בודאי יקנה הפועל וכן החצר שהוא כידו של המשכיר אף דהוא מושכר להשוכר לתשמישו מ"מ כיון שהשוכר אינו רוצה עתה לשמש [בהחצר ושתהי' הכלי מונח בחצר עבורו רק שהכלי תהי' של בעל החצר שפיר קונה לו החצר דהרי הוא כידו של המשכיר וכל שהשוכר אינו רוצה שיעשה עבורו רק שיקנה עבור עצמו שפיר קונה.
אך דעת הנתיבות נראה דכיון דהחצר מושכר שיונחו שם כליו של שוכר א"כ לענין כלי זה של השוכר מקרי החצר חצר של שוכר לענין כלי זה כיון דהשוכר יש לו רשות להניח שם כליו:
והנתיבות מביא שם דברי המחנה אפרים וכן הוא שם בהלכות מכירה בקנין חצר סימן ג' דחלק ג"כ על מהרי"ט דאין המשכיר קונה כלי השוכר בחצר המושכר משום דכל הקנאה בעינן הוצאה מרשות לרשות והכא כיון ששכירה ללוקח עדיין לא יצאו מרשותו:
ומעכ"ת רצה לדחות דברי המחנה אפרים מרש"י בפרק הזהב בדף מ"ט ע"ב בד"ה מושכרת ביד המוכר דכתב רש"י ולא שתקנה לו חצירו דכיון דקיבל השכר יקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא הרי דכתב רש"י הטעם רק מפני שחצירו של מוכר הוא אינו קונה הלוקח אבל אם לא אמרינן חצירו של מוכר הוא ונימא שכירות ליומא לאו ממכר הוא שפיר קונה המשכיר ולא אמרינן סברת המחנה אפרים דלא יצא מרשות הלוקח וכפי דברי מעכ"ת הי' אפשר לדחות בזה גם סברת הנתיבות אך עכ"ז אפשר להעמיס בדברי רש"י גם סברת המחנה אפרים והנתיבות ואין זה ראי' ברורה בלא"ה דאפשר דלשיטתו נקיט טעם היותר טוב דחצירו של מוכר הוא לגמרי כיון דהוא סובר שכירות ליומא ממכר הוא:
והנה לדינא קשה לעשות מזה ספק ולומר דהוי ס"ס ספק שמא כסף קונה ושמא החצר קונה לעכו"ם דאם נימא שכירות ליומא ממכר הוא בודאי אין המשכיר קונה בחצר ואף אם השוכר רוצה שיקנה לו חצירו לא מהני כיון דאין החצר של המשכיר כלל ומה שכתב כ"ת בשולי המכתב דכיון שהשוכר רוצה קונה המשכיר אף אם נימא דהחצר קנוי להשוכר לא אדע פירושו ולא יוכל השוכר לומר שחצירו יקנה לו להמשכיר כנ"ל דבשלו לא יוכל להקנות לאחרים דלא יוכל להיו' הזוכ' והמזכ'. וכמו שאין מקנ' בשלו לאחרי' כן ע"י חצירו אינו יכול להקנו' לאחרי' כמסקנו' כל הפוסקי' זולת שיט' הרשב"ם בב"ב בד' פ"ה דיוכל להקנו' בחצרו חפץ שלו לחבירו ע"י שמיחד לו מקום בחצירו וכבר חלקו עליו כל הפוסקים
ואנחנו בארנו לעיל דבש"ע מוכח דפסק שכירו' ליומא ממכר הוא ובודאי אינו קונה המשכיר וגם אף אם נימא שכירות ליומא לאו ממכר הוא מ"מ איכא לנגדינו דברי המחנה אפרים והנתיבות דאעפ"כ המשכיר אינו זוכה:
וגם איכא דעות דעכו"ם אינו קונה בחצר כלל כיון דחצר דגברא הוא רק מטעם שליחו' ואין שליחות לעכו"ם. ולפי אשר בארנו לעיל ממ"נ אינו קונה כאן אם נימא דחצר הוא בתורת שליחות עכו"ם אינו קונה דאינו בתורת שליחו' ואם חצר הוא בתורת יד שוב ע"כ מוכח דשכירות קניא והוא של המוכר דאם שכירות לא קניא שוב יוקשה איך יוכל המשכיר להקנות להשוכר בשלו ע"י חצר דהרי אין אדם מזכה בשלו לאחרים כנ"ל וע"כ דשכירות קניא והחצר הוא של השוכר כנ"ל. וכיון דשכירות קניא והוא של השוכר שוב הוא אינו יכול לזכות להמשכיר ע"י החצר ומה שהביא מעכ"ת בשם המ"ב הובא במג"א בסי' תמ"ח דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח וחצירו הוי כעכו"ם הנה המג"א שם בסי' תמ"ח חלק עליו והביאו דברי הירושלמי ריש פרק ו' דדמאי דעכו"ם לעכו"ם ג"כ אינו עושה שליח:
ומעכ"ת הביא ראי' מדברי הטור והמחבר ביור"ד בסי' ש"ך שכתב והמחוור שבכולן שיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ונראה דהוא מטעם חצר ולא מטעם אגב דאם הוא מטעם אגב לא הי' צריך שהבהמה תהי' עומדת שמה דבאגב לא בעינן צבורין:
והנה בלא"ה דעת המחצית השקל בסי' תמ"ח להוכיח מדברי עבודת הגרשוני בסי' ק"ב דעכו"ם אינו קונה בתורת אגב רק בתורת חצר משום דאין דעתו לקנות באגב יעו"ש וכן התומים בסי' קכ"ג הביא בפשיטו' דבעכו"ם אינו קונה אגב כלל והובאו דבריו ג"כ במחצית השקל שם וא"כ ע"כ צריכין אנחנו לומר דהקנין שם בעכו"ם לא הוי רק בתורת חצר ומוכח דמהני חצר בעכו"ם:
אך מדברי התוס' בע"ז בדף ע"א בד"ה ר' אשי אמר דכתבו שם וז"ל והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת המקנה בהמה לנכרי לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן הנכרי כסף וגם משיכת הנכרי בסמטא או לרשותו של נכרי שהיא שלו ואם אין לו רשות לנכרי מקנה לו הישראל הדר בביתו והנכרי ינעול ויפתח דבהכי קני לו לרשות כדאמרינן בגיטין בפרק הזורק ותיחוד ותפתח ואח"כ ימשוך הנכרי הבהמה לאותו חדר עכ"ד:
וקשה כיון דהמקום קנוי לנכרי למה הצריכו שימשוך הנכרי הבהמה לאותו חדר הא בלא"ה קונה משום חצר וע"כ דבנכרי אינו קונה חצר וצריך להיות משיכה:
שבתי וראיתי אח"כ בקצות בסי' קצ"ד ס"ק ג' דהביא דבשו"ת נחלת שבעה סי' ל' נמצא כתוב תשובת הגאון מוהר"ש קאיידנביר (והוא בעל ברכת הזבח) דכתב וז"ל דהא דהתוס' והרא"ש והטור וש"ע שכתבו דהמחוור שבכולם דמקבל פרוטה מן העכו"ם ויקנה לו מקום שהבהמה עומד' שם והמקום יקנה לו באגב וכו' ותמוה לי מלחא דהא דחצר קונה הבהמה הוא מדין שליחות דאי משום יד הי' צריך הכותי להיות עומד בסמוכין לו ואין שליחות לכותי וכו' וכתב ע"ז הקצות וז"ל והנה מאי דקשיא לי' להרב מוהרש"ק בדבר התוס' והרא"ש שכתב והמקום יקנה לו חלק באגב והא חצר משום שליחות ואין שליחות לעכו"ם המעיין בדבריהם יראה דלא כתבו כלל משום תורת חצר וז"ל תוס' בפרק השוכר בדף ע"א והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת צריך שיתן כסף וגם משיכה ואם אין לו רשות מקנה לו הישראל חדר בביתו והנכרי ינעול ויפתח ואח"כ ימשוך הנכרי הבהמה לאותו חדר עכ"ל וכ"כ הרא"ש והטור שימשוך הנכרי הבהמה לחדר ומשיכה לחצירו ודאי מהני וכו' יעו"ש דברי הקצות:
ודבריו תמוהים דבתוס' באמת מבואר להיפך דאף דהיכא שמקנה לו המקום צריך ג"כ משיכה אבל בהרא"ש ריש בכורות ובטור מבואר בפירוש דדי בכסף ובהקנאת מקום בלא משיכה ולשיטתם ע"כ דחצר קונה לעכו"ם אך לשיטת התוס' מבואר דחצר איני קונה בעכו"ם מדהצרכו להקנות מקום וגם שימשוך העכו"ם הבהמה לאותו המקום:
אך המקור חיים בסי' תמ"ח הביא ראי' ברורה דבעכו"ם ג"כ קונה חצר מדפריך בע"ז בדף פ"א ותקני לו כליו וכלים מטעם חצר הוא כמו שכתב השיטה מקובצת בדף י"א אלא דיש קנין חצר לעכו"ם יעו"ש:
אך בדברי התוס' בע"ז הנ"ל מה שהצרכו להקנות מקום וגם משיכה אפשר לומר כאשר אמרנו לעיל דאף דחצר בעכו"ם קונה כדמוכח בע"ז מ"מ היכא דהמוכר השכיר לו החצר לא מהני כיון דשכירות ליומא לאו ממכר הוא ושכירות לא קניא וגוף החצר של המשכיר הוא. אך מאי דהשוכר קונה מציאה הוא כאילו ידו של המשכיר זוכה לו והוא לא יכול לזכות לו רק בשל אחרים ולא בשלו כנ"ל דלא יוכל להיות הזוכה והמזכה כאחד כנ"ל ומה שר' גמליאל השכיר לר' יהושע ולר' עקיבא למאי דקאמר דהוא מתורת חצר הוא לפי מאי דסבר דטובת הנאה אינו ממון והוי רק הפקר כנ"ל:
ועוד אפשר לומר בטוב טעם לפי מה שאמרנו לעיל דאם נימא דחצר הוא בתורת שליחות שפיר יכול חצר המושכר לזכות להשוכר כיון דחצר הוי שלוחו של המשכיר ושלוחו של המשכיר שפיר יכול לזכות להשוכר כנ"ל אך עכ"ז בעכו"ם לא מהני כה"ג דבעכו"ם אין שליחות לעכו"ם ומהראוי שלא יהי' מהני שום חצר לעכו"ם אך צריך לומר כדברי המ"ב דרק ישראל לעכו"ם ועכו"ם לישראל אינו נעשה שליח אבל עכו"ם לעכו"ם נעשה שלוחו ומש"ה כתב הגאון מוהרש"ק שם בתשובה בנחלת שבעה הובא בקצו' הנ"ל דחצירו של כותי הוי ג"כ ככותי ויוכל לזכות לו וא"כ זה ניחא היכא דהוי חצירו של עכו"ם לגמרי אבל חצירו של ישראל שהשכירו לכותי דכיון דשכירות לא קניא כדברי הש"ך ולאו ממכר הוא עדיין של המשכיר אך דצריך לומר דהוי כידו של משכיר וידו של משכיר זוכה לו שוב הוי שלוחו של ישראל ואינו יכול לזכות לכותי ועוד דחצר לא עדיף מהמשכיר גופא דהרי המשכיר גופא לא יכול לזכות לעכו"ם דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם ומכ"ש דאין חצירו זוכה לו כיון דעדיין חצר המשכיר הוא ושפיר ניחא מאי דכתבו התוס' דיקנה לו מקום לחצירו ואח"כ ימשוך העכו"ם הבהמה לאותו מקום אבל המקום לחודי' בתורת חצר אינו קונה אף אם חצר של עכו"ם קונה לעכו"ם כדמוכח בע"ז הנ"ל דקאמר ותקני לי כליי:
הדרן לדינא בלא"ה קשה לעשות מזה ספק דהעכו"ם יקנה מטעם חצר כיון דדעת הנתיבות והמחנה אפרים דהמשכיר אינו קונה כליו של השוכר:
אך אפשר לומר דכיון שכתב כ"ת במכתבו דמכר הישראל לעכו"ם בכסף שקיבל העכו"ם א' זהב האנדשלאק והנה האנדשלאק נראה שתקע כפו שזה נקרא האנדשלאק וזה הוא קנין הסוחרים כמבואר בח"מ בסי' ר"א דקנין סטימתא מהני ואף אם לא הי' שם רק כסף לחוד מ"מ כיון שנתן הכסף לערבון שקורין זדאטיק גם זה בכלל קנין סטימתא כמבואר בסי' ר"א וקנין סטימתא קונה מצד המנהג כמבואר בכנסת יחזקאל בחלק א"ח בסי' י"ד דקנין צושלאק מהני היינו תקיעת כף שתקע לו כפו מהני לענין בכור:
אך הנתיבו' בסי' ר"א ס"ק א' בביאורים דדין כ' סטימתא הוא רק קנין דרבנן וכן הביא בחתם סופר בסי' שי"ד בתחילתו בשם השואל לענין סטימתא דהוא קנין דרבנן ופלפל שם בארוכה אם מהני קנין דרבנן לענין דאורייתא ואם קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא לא מהני קנין סטימתא יעו"ש:
והנה אנכי אמרתי בבכור שפיר מהני קנין דרבנן דהנה אם מהני קנין דרבנן לענין דאורייתא כבר פלפלו הפוסקים ובמחנה אפרים בהלכות מכירה וקנין בסימן ב' כתב על דברי הר"ן בפרק האומר דהקשה דאף דקטן זוכה לאחרים רק מדרבנן מ"מ מהני אף מדאורייתא משום דהפקר ב"ד הפקר ולמה הוצרך הגמרא לומר דמש"ה זוכה הקטן בעירוב משום דשתופי מבואות דרבנן אף אם היה שתופי מבואות דאורייתא ג"כ מהני ותירץ המחנה אפרים וז"ל דטעם זה דהפקר ב"ד הפקר לא מהני אלא להפקיע ממונא מרשו' בעלים אבל לעשות שאינו זוכה כזוכה כאילו הגיע לידו ממש לא אמרינן יעו"ש:
ובמקור חיים בסי' תמ"ח בס"ק ט' כתב סברא זו מדעתו וכתב דצווחו עליו בבי מדרשא ושמצא אח"כ דברים בספר גט פשוט וכן הוא בדבריו בסי' ק"ך ס"ק ה' וכבר קדם אותם בסברא זו בעל מחנה אפרים:
ומעתה אמרתי דכי לא מהני קנין דרבנן לענין דאורייתא היכא שצריך שיבוא לרשות הקונה אך היכא דסגי שהוא הפקר שפיר מהני קנין דרבנן דלענין זה שפיר הפקר ב"ד הפקר:
והנה בבכור נסתפקתי אם הוי הפקר אם חייב בבכורה וראיתי אח"כ בת' עבודת הגרשוני בסי' כ"ה פשיטא לי' דמן התורה מהני רק רבנן לא רצו לסמוך על היתר דהפקר משום שאין כל הדיעות שוות להפקיר שפיר ובטורי אבן בר"ה בדף י"ג כתב דהפקר חייב בבכורה ומצד הסברא מסתבר דפטור מבכורה ועתה ראיתי בחתם סופר יור"ד בסי' שע"ז הביא דתוספתא מפורשת בפ"ב דבכורות דבהמת מדבר פטור מבכורה:
ומאז אמרתי דכיון דהפקר ג"כ פטור מבכורה שפיר מהני קנין דרבנן דניהו דלא מהני הקנין שיהי' של הקונה כמו בדאורייתא מ"מ עכ"פ אינה של ישראל דהפקר ב"ד הפקר ומאז אמרתי בזה לפרש מה שנשאלתי מאחד:
לפרש דברי התוס' בריש פרק שני דבכורות דאיתא שם ישראל שנתן מעות לנכרי בבהמתו בדיניהם אע"פ שנא משך קנה וחייבת בבכורה ועכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטור מבכורה וכתבו בתוס' בד"ה הלוקח קנה וחייבת בבכורה וז"ל אע"ג דשמעינן קנה אצטרך לאשמועינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק או מדרבנן קמ"ל דקנה קנין גמור ע"כ והנה דבריהם הללו הי' להם לומר בסיפא דנכרי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם פטור מבכורה דמזה הוי ראי' דקנה קנין גמור דאל"ה הי' עדיין חייב בבכורה אבל מרישא עדיין אינו ראי' דלמא חייב בבכורה להחמיר:
ופירשתי בזה דאדרבא מסיפא אין ראי' דלמא לא קנה קנין גמור רק מדרבנן אעפ"כ פטור מבכור' דעכ"פ הפקר הוא והפקר פטור מבכורה אבל מרישא דחייב בבכורה והיינו דיש לו כל דין בכור אף להקריבו שפיר ראי' דקנה קנין גמור דאם לא הי' רק הפקר הי' פטור מבכורה ודו"ק:
אך לדעת הטורי אבן דבהמת הפקר חייב בבכורה לא יתיישב עדיין בדברינו הנ"ל ושפיר לא מהני קנין דרבנן לענין בכור דניהו דהוי הפקר מ"מ כיון שהעכו"ם לא קנה אינו פטור מבכורה וגם ראיתי עתה בחתם סופר בסי' שי"ד דכתב דאף דקנין דרבנן עושה הפקר עכ"פ מ"מ אינו פוטר מבכורה דאין הכונה בהפקר ב"ד דהכא שהוא מופקר לכל וכל הקודם זכה זה לא יעלה על הדעת אלא לכשיבוא זה לזכות בו יהי' כזוכה מן ההפקר ולדעתי דהאי גברא אפקרינהו ולאו אדעתי' דכולי עלמא ולכן כל זמן שלא בא זה וזוכה בו הרי הוא באחריותו של זה המחזיק עתה וכו' ולענין בכור אע"פ שבהמה מופקרת פטורה מבכורה אבל בהמת ישראל שמכרה לעכו"ם בקנין דרבנן לשיטה הנ"ל לא הוי כבהמה מופקרת והרי היא של ישראל עד שיטלה הנכרי עכ"ד:
וא"כ לא מהני קנין דרבנן לענין בכור וגם החתם סופר שם מיירי לענין קנין סיטומתא אך עדיין הי' מקום להתיר בנ"ד משום קנין דרבנן
דהנה נשאלתי מאז לבאר דברי הש"ך ז"ל בסימן ר' בס"ק ה' דהביא וז"ל וכתב הב"י שכתב הר"ן ותלמידי הרשב"א וא"ת א"כ למה הצריכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות י"ל דלא אמרו ד"א אם קדם הכלי ותירץ הש"ך דהא דהצריכו לקנין משיכ' היינו חוץ לד' אמות כגון שמשכו בחבל א"נ דע"י משיכה הוי קנין דאורייתא עכ"ד הש"ך:
ודבריו בתירץ השני תמו' דהא קושית הקדמונים למ"ד דמדאורייתא כסף קונה ומשיכה לא הוי רק דרבנן דכן הקשו למה הצריכו חכמים לתקן משיכ' בסימטא דלמ"ד משיכה קונה מדאורייתא אין כאן קושיא
ופרשתי עם דברי המחנה אפרים הנ"ל דהטעם דקנין דרבנן אינו עושה קנין דאורייתא דאף דהפקר ב"ד הפקר לא מהני רק להפקיע ממונא אבל לעשות שאינו זוכה כזוכה כאילו הגיע לידו ממש זה לא אמרינן. וא"כ היכא דהוא זכה אח"כ בקנין שיכול לזכות בו בודאי זוכה וכן ראיתי עתה בחתם סופר סי' שי"ד שכתב כן בפשיטות והביא ראיה מדברי הר"ן בפרק התקבל בדף ס"ז ע"ב שכתב לדעת התוס' דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא כתב וז"ל כיון דאכתי ממונא לא אתי לרשות זוכה לא זכי ביה אלא מדרבנן לא אלימא זכי' דידיה כדאורייתא עכ"ל הר"ן הרי מבואר דאי אתי ליד זוכה אז לכ"ע הוי דאוריי' ולא פליגי אלא טרם דאתי לידו עכ"ד החתם סופר:
והנה התוס' בע"ז בדף ע"א בד"ה פרדשני דאפילו למ"ד משיכה אינו קונה ה"מ כגון דאיכא כספא אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודים דקני במשיכ' או בהגבהה ע"כ ואנחנו בתשובה הקודמת בארנו דבריהם בטוב טעם וא"כ שפיר ניחא דמשיכה קונה מדאוריי' אף דלא הוי רק קנין דרבנן דכיון דהוי עכ"פ קנין דרבנן הוי הפקר ויוכל לזכות בה ומהפקר שפיר משיכה זוכה ובקנין דרבנן מהני זכי' כזוכה מן ההפקר (והרב החריף מהו' יעקב אויערבאך השיב דאימת נעשה הפקר אחר המשיכה וא"כ צריך משיכה אחרת לקנין זה יתבאר אח"כ) וניחא דברי הש"ך דבמשיכה קונה מדאורייתא ודו"ק:
וא"כ ניחא גם בנ"ד היכא דהקנה להעכו"ם בכסף בקנין סיטומתא דהוי עכ"פ קנין דרבנן אף דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא מ"מ שפיר העכו"ם קונה בחצר כיון דהחצר הוא של עכו"ם שהשכירו לישראל וחצר המשכיר קונה לו הזבל ושאר דברים דאתו בהחצר אך הבאנו לעיל דברי הנתיבות ודברי המחנה אפרים דדוקא דברים דאתו מעלמ' זכי לי' חצירו אבל כלים של השוכר לא יוכל לזכות וסברת הנתיבות הוא דלענין כלים של השוכר מקרי חצר השוכר והמחנה אפרים אתי עלה מטעם אחר:
מ"מ כאן כיון דהוי גם כן קנין סיטומתא דהוא קנין דרבנן דניהו דלא הוי קנין מדאורייתא הפקר הוי מדאורייתא ויוכל אחר כך לזכות בה כזוכה מן ההפקר מדאוריית' ולענין הפקר שפיר יוכל לזכות בה חצר המשכיר דהפקר שפיר זוכה חצר המשכיר רק כלים של השוכר אינו יכול החצר לזכות כנ"ל:
ואף לדברי החתם סופר דבקנין דרבנן לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה דלכולי עלמא לא אפקרינהו חכמים שיוכלו לזכות בה כל הקודם לזכות רק אדעתא דהאי גברא אפקירוהו וכל זמן שהוא לא זכה בה עדיין הוי ברשות הראשון כנ"ל רק בעת שזוכה בה השני הוי כזוכה מן ההפקר כנ"ל וא"כ אפשר לומר דאף בכה"ג לא קנה חצר המשכיר דקודם שהוא קונה עדיין הוי הבהמה ברשות השוכר והוי כחצר של שוכר לענין זה כנ"ל דברי הנתיבות דלענין כלים של השוכר הוי כחצר של השוכר:
מ"מ ניח' כאשר כתב המהרי"ט בסימן ס"ה שנשאל שם על אשה שנתנה מתנה לאבי' נכסים שהיו מונחים ברשות אבי' ורצה גדול אחד לומר דלא זכה אביה באותן הנכסים אף שמונחים ברשותו מטעם שכתב הרשב"ם בפרק הספינה בדף פ"ה שרשות הנפקד שחפץ מונח בתוכו הוי רשו' המפקיד וחלק עליו המהרי"ט דאינו נקנ' להמפקיד רק כ"ז שהכלים מונחים בתוכו וכשיקח הכלים מכאן שוב שייך הרשות להנפקד דהרי לא השאיל לו מקומו רק כל זמן שהכלים שלו יהיו מונחים שמה וכיון שהמפקיד מקנה הפקדון לנפקד שוב יקנה בחזרה החצר לנפקד ואמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד דהא לא הוי חצירו של המפקיד רק כל זמן שהחפץ שלו מונח שמה וחצירו ומתנתו באים כאחד מהני כמו שאמרו ריש פרק הזורק דגיטה וחצירה באים כאחת עכ"ד:
וא"כ ה"ה בנ"ד אף שבנ"ד השכיר העכו"ם החצר לישראל ואף לאחר שיקנה העכו"ם הכלים עדיין הוי חצירו של ישראל מ"מ כיון דחצר המושכר גם כן קונה להמשכיר דברים דאתו מעלמא דהגוף החצר הוי שלו. רק לענין כלים של השוכר הוי חצר של השוכר ואם כן כיון דהוי שם קנין דרבנן דהוי הפקר בית דין הפקר לענין שיוכל לזכות בהם הקונה ובעת שיזכה בהם הוי כזוכה מן ההפקר ולא מהמוכר שפיר הוי קניינו וחצירו באים כאחת דבעת שהחצר יזכה יהיו אלו הכלים הפקר ואם הכלים האלו נעשו הפקר שוב הוי החצר של המשכיר דלענין מציאה והפקר הוי החצר של משכיר והוי קניינו וחצירו באים כאחד ודו"ק היטב:
ובזה ניחא גם דברינו הנ"ל דמשיכה קונה מדאוריית' דמהפקר משיכה קונה מדאוריית' וכיון דמשיכה הוי קנין דרבנן הוי כזוכה מן ההפקר:
והקשה לי הרב החריף הנ"ל דא"כ לאחר המשיכ' דנעשה הפקר היה צריך לעשות משיכה חדשה לקנות
אך עדיין יש לשדות נרגא בזה לפי מה שהעיר מעכ"ת בעצמו דאין העכו"ם קונה בחצר כיון שלא היה מהפקר אך הכל יוכל להיות כאחד:
בדעתו לקנות בחצר רק בכסף אך תירץ מעכ"ת דבדעת אחרת מקנה קונה אף בלא כונה כדברי הרשב"א בגיטין בדף ך' גבי זקן:
והנה המשנה למלך נסתפק בפרק כ"ט מהלכות מכירה הל' י"א וז"ל נסתפקתי בהא דכתבו הראשונים ז"ל דקטן זוכה מהתורה כשדעת אחרת מקנה אותו אבל במציאה אין זכותו רק מדרבנן ונסתפקתי בהפקר היכא לידיינא דייני אי חשיב כמציאה או חשיב כמתנה דהא איכא דעת אחרת מקנה שהוא המפקיר ומן הסברא נראה דדמי למציאה דהא מעידנא דאפקר' נפיק מרשותו ובשעת זכיה ליכא דעת אחרת מקנה ונראה שדין זה הוא שנויה במחלוקת דגרסינן בפרק קמא דמציעא בד' י"ב בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר אם בעינן במתנה רץ אחריו ומגיעו וגרס רש"י בהאיבעי' ואפקרי' וכתבו בתו' דלא גרסי' ואפקרי' דאל"ה אין דינו כמתנה דלא הוי דעת אחרת מקנה. ולשיטת רש"י דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה וא"כ ה"ה בקטן לשיטת רש"י קנה ולשיטת התוספות דהפקר לא הוי דעת אחרת מקנה יעו"ש דבריו
וא"כ אם נימא דבהפקר לא הוי דעת אחרת מקנה לא מהני קנין דרבנן כאן מטעם שאמרו לעיל דקנין דרבנן עושה הפקר וחצירו של משכיר זוכה לו מההפקר דשוב לא מהני משום דלא נתכוין לקנות ואי משום דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לקנות הא כיון דע"כ אנו באין לומר דיזכה מהפקר שוב לא הוי דעת אחרת מקנה:
אך לדעת החתם סופר הנ"ל דלא הוי הפקר לכל רק לגבי הזוכה וכל זמן שלא זכה בו הקונה עדיין הוא של המוכר שפיר אפשר לומר לפי דברי המשנה למלך דהוי דעת אחרת מקנה אך מ"מ מסתבר יותר כיון דהוי כזוכה מן ההפקר לא הוי דעת אחרת מקנה:
ובחידושי אמרתי בזה על דברי הרמב"ם בפרק כ"ט מהל' מכירה הל' א' דקטן אין מקחו מקח וממכרו ממכר מן התורה והקשה עליו הרב המגיד ממאי דפסק בפ"ח מהל' לולב הל' ו' דאין נותנין לולב לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה מהתורה אלמא דאית ליה קנין מהתורה בדעת אחרת מקנה ותירץ וז"ל שדעת רבינו דבמתנה קונה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה שהוא לא יכול להקנו' אף כן אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קונה דבר תורה כיון שיש דעת אחרת מקנה יעו"ש וכן פירש דבריו הקצות בסימן רל"ה ובנודע ביהודא מהדו"ת בסימן נ"ד באה"ע:
וקשה דהא עדיין יכול להקנות במשיכה. אך למאי דקי"ל כר' יוחנן דמעות קונות דבר תורה ומשיכה לא הוי רק מדרבנן א"כ לא משכחת בקטן קנין מהתורה דהוא רק בכסף ומשיכה לא הוי קנין מהתורה. אך לדעת הפוסקים דמשיכה אף דהוא רק תקנות חכמים קונה מהתורה וכדברי הש"ך הנ"ל עדיין משכחת לה בקטן קנין מהתורה (אבל מאי דהקטן אינו יכול לקנות מהתורה מצד שאינו בר זכי' אף מצד תקנות חכמים יוכל לקנות לא מהני לענין דאוריי' כיון דגברא לאו בר זכיה כדאית' בתוס' בגיטין בדף ס"ה ע"א בד"ה כעין דאורייתא):
אך לפי הנ"ל כאשר בארנו הטעם דמשיכה אף שהוא תקנות חכמים קונה מדאורייתא משום דקנין דרבנן הוי הפקר ובהפקר משיכה קונה וכפי אשר בארנו בקטן דזוכה במשיכה לא הוי קנין מדאורייתא דמדאורייתא אין משיכה קונה ואי משום דהוי הפקר שוב הוי אין דעת אחרת מקנה ואינו קונה בקטן ודו"ק:
נשובה להנ"ל דאף בקנין דרבנן יוכל לזכות בה אח"כ ויהיה שלו מדאורייתא מ"מ שוב בעינן כוונה לקנות דשוב לא הוי דעת אחרת מקנה רק כזוכה מהפקר:
ובלא"ה דעת הקצות בסי' ער"ה ס"ק ד' דבעכו"ם אף בדעת אחרת מקנה בעינן כוונה לזכות דדעת אחרת מקנה לא מהני רק מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם ובחתם סופר בסי' מביאו וקלסו:
והנה לכאורה אין מקום לומר כלל דאינו קונה שלא בכוונה דהא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ורק מה שאדם קונה בקנין צריך להיות מדעת אבל חצר קונה שלא מדעתו אך התוס' בבבא בתרא בדף נ"ד בד"ה אדעתי' דציבי כתבו להקשות על מחי דאמר בהפרה בדף מ"ט דמחזיק בשטרותיו של גר כיון דאדעתא דארעא הוא מחזיק ולאו אדעתי' דשטרי לא קנה השטר ג"כ כתבו וז"ל ואין להקשות דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו דחצר מתורת יד איתרבאי ותירצו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו ואם היה ידע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות אינו קונה יעו"ש הרי מבואר בדבריהם דאף דחצר קונה שנא מדעתו היינו רק היכא שאינו יודע אם הוא בחצר אבל אם יודע הוא שהדבר בחצר צריך כונה לקנותו:
ודברי התוס' הללו לא היה למראה עיני של המהרי"ט בסי' ק"ן דכתב דאף דקנין שאינו מכוין לקנות אינו קונה אבל אם הוא בידו קונה דכיון דחצר קונה שלא מדעתו כ"ש ידו דחצר משום ידה איתרבאי. ולפי דברי התוס' הנ"ל אף בחצר כל שיודע שהוא בחצירו אינו קונה שלא מדעתו:
והנה העבודת הגרשוני בסוף סימן ק"ב כתב על מה שכתב הטור והמחבר בסימן ש"ך דהמחוור שבכולן שיתן לו העכו"ם כסף ויקנה לו המקום ואמאי לא כתב שיתן לו הכסף ויקנה לו במשיכה ופירוש משום דיוכל להיו' דהלכה דעיקר הקנין הוא משיכה והעכו"ם יתכוין לקנות בכסף דקשה לסמוך על מחשבתו של עכו"ם כי עכו"ם אדעת דנפשי' קא עביד ומש"ה כתב דטוב הוא להקנות המקום דהוא מטעם חצר וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו עכ"ד העבודת הגרשוני:
ולפי דברי התוס' הנ"ל בבבא בתרא עדיין לא מהני דכיון דידע העכו"ם שהוא בחצירו אינו קונה שלא מדעתו כנ"ל דברי התוס':
ונראה לפענ"ד לומר דבכל קניינים שקונה בקנין צריך דוקא לכוין לקנות ושיקנה באותו קנין לא בקנין אחר כדאמרי' בגמ' כיון דנפל בנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דליקני אבל במה דחצר קונ' הוא אפי' שלא במתכוין לקנו' כיון דחצר קונה שלא מדעתו. אך התוס' מחלקים דכי אמרינן דחצר קונה שלא מדעתו היכא שאינו יודע אם הוא בחצירו ואמרינן דאם היה יודע היה רוצה לקנות אבל היכא שיודע שהוא בחצירו ואינו רוצה לקנות אינו קונה וזה הוא היכא שאינו רוצה לקנות כלל אבל היכא שרוצה לקנות בקנין אחר אף שאין כוונתו על החצר מ"מ כיון שעכ"פ חפץ לקנות הדבר שוב החצר קונה לו כיון דדעתו לקנות אך שהוא סובר שקנין אחר יקנה לו ואינו צריך לקנין זה ואם היה ידע שקנין אחר אינו קונה היה רצה לקנות בחצר ולא גרע היכא דחפץ לקנות הדבר בקנין אחר מהיכא דאינו יודע כלל אם הוא בחצר שאינו קונה בקנין אחר ואין בדעתו לקנות כלל דאמרי' אם היה יודע שהוא בחצר היה רוצה לקנות וג"כ כאן אם היה יודע שקנין אחר אינו קונה היה רצה לקנו' בחצר:
אך היכא שהוא יודע שהוא בחצר ואינו רוצה לקנות כלל הדבר אז אינו קונה החצר ואם נימא כן יהיה ניחא דברי העבודת הגרשוני:
ולפי זה גם בנ"ד כיון שחפץ העכו"ם לקנות בכסף אף שאינו חפץ לקנות בחצר החצר קונה כנ"ל:
ואם נימא דלענין זה שפיר חצר קונה אף שאין בדעתו לקנות בהחצר רק בכסף אף שאין דעת אחרת מקנה שוב נוכל לומר כנ"ל דאף דחצר המשכיר אינו קונה כליו של שוכר מ"מ כיון דע"י כסף הוי קנין דרבנן והוי הפקר שוב זוכה בהחצר כנ"ל:
והנה בלא"ה דעת החתם סופר בסימן שי"ד דסיטומתא הוי קנין דאורייתא ולא קנין דרבנן לחוד דכיון שהתנו הסוחרים בכך כל תנאי שבממון קיים ולא דמי לקנין דרבנן דהתם לא מחלו הסוחרים מרצונם אלא אנוסים בתקנות חכמים ומטעם הפקר ב"ד ואין כח ביד בית דין להפקיע ולא להקנות עכ"ד. והנה באמת דבריו הקדושים אינם מובנים ני ומאי ענין זה לתנאי שבממון קיים דמ"מ אינו יכול לעשות קנין מה שאינו קנין דא"כ אינו צריך כלל סטימתא ומנהג הסוחרים רק כל שהתנו ביניהם שיקנה בזה יחול הקנין ודעת קצת פוסקים הוא כן אבל אנן לא קיי"ל כן וכן ראיתי אח"כ בנתיבות בסי' קצ"ח בחידושים בס"ק י"ז דלא מהני תנאי לעשות קנין מה שאינו קנין:
וגם כתב שם החתם סופר דאף קנין דרבנן מהני כמו דאורייתא יעו"ש דבריו באריכות גדול וגם אנחנו בענינו הארכנו במקום אחר בפסק זה ומסיק שם החתם סופר דהיכא דקנה בכסף וגם בהאנדשלאק דהוא קנין סיטומתא מותר בבכור ויותר טוב להטיל בו מום על ידי עכו"ם באופן שלא יהיה צער בעלי חיים וגם הנו"ב בסי' קצ"ב במהדו"ת צירף קולא זו לעשות מום על ידי עכו"ם דלדעת רש"י עשיות מום בזמן הזה נא הוי דאורייתא:
אמנם החתם סופר סותר דברי עצמו דבסי' שט"ז כתב דבתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסימן רכ"ה מבואר בפירוש דקנין סיטומתא מהני להפקיע קדושת בכור ובתשובת מהר"ם מינטץ כתב בפירוש בסי' ה' דלא מהני סיטומתא להפקיע קדושת בכור והצ"צ כתב דאין לחלוק עליו וחילק שם החתם סופר דהיכא דמקנה הפרה לחלוטין לעכו"ם מהני קנין סיטומתא אבל היכא שאינו מקנה הפרה רק להפקיע קדושת בכור ע"ז לא מהני קנין סיטומתא שע"ז לא היה המנהג להפקיע קדושת בכור וצריך לומר דמאי דמתיר בסי' שי"ד משום קנין סיטומתא דשם היה המעשה שמכר הישראל בקנין גמור הפרה לעכו"ם שתהיה באמת הפרה לעכו"ם:
וא"כ היכא שמכר רק להפקיע קדושת בכור לא מהני קנין סיטומתא והנה סברת החתם סופר אינו מובן מה שאמר דע"ז לא היה המנהג להקנות בסיטומתא להפקיע מבכורה דמ"מ כיון שהוי המנהג לקנין מהני אף לענין איסור:
ולפע"ד נראה חילוק אחר כפי שבארנו בתשו' לאורח חיים על מה שכתב במחנה אפרים בהלכות קנין משיכה בס"ב דכיון דלא מהני קנין דרבנן לענין דאוריי' צריך אדם ליתן מעות בעד האתרוג שקונה קודם החג דאל"ה יש חשש דמשיכה אינו קונה במקח וממכר ואנחנו כתבנו שם דאף אם נימא דבאתרוג שקונה קודם החג אינו צריך ליתן מעות מקודם אבל בנשתתף עם אתרוג לצאת בו ידי המצוה צריך ליתן המעות מקודם וטעמא דידי כעין שכתב גם הנו"ב במהדו"ת באה"ע בסימן נ"ד דכיון דקנה החפץ לכל דבר והוי כשלו ממש בודאי יכול לקדש בו אשה ג"כ והא דדעת רבינו ירוחם בקידש במעמד שלשתן לא הוי רק קידושי דרבנן היינו שקדשה ע"י מעמד שלשתן דהוי גוף הקדושין ע"י דבר דרבנן אבל אם ראובן היה לו פקדון אצל לאה והקנה הפקדון לנחשון במעמד שלשתן יוכל אח"כ נחשון לקדש בו לאה מדאוריית' כיון דכבר נעשה החפץ שלו לכל דבר יעו"ש וא"כ ה"ה באתרוג היכא שהקנ' לו האתרוג קודם יו"ט במשיכה ונעשה שלו לכל דבר בודאי יכול אח"כ לצאת בו ג"כ אבל היכא שלא הקנה לו האתרוג רק להשתתף בו לקיים המצוה שפיר נראה כיון דהקנין באמת הוא רק למצוה שפיר לא מהני קנין דרבנן ואם לקח האתרוג לצאת בו שפיר לא מהני קנין דרבנן ובנתן לו מתנה משיכה קונה מדאוריית' אבל בנתן לו לצאת בעד דמים לא מהני משיכה כיון דהאתרוג לא יהיה שלו לכל דבר רק לצאת בו ולהחזירו או מטעם תנאי או מטעם דהוי מתנה לזמן עד שיצא בו ושם בארתי בתשובה בארוכה:
וכן נוכל לומר כאן דהיכא דמקנה הישראל לעכו"ם באמת הפרה מהני קנין סיטומתא וקנין דרבנן דכיון דהפרה שלו לכל דבר ממילא העובר הנולד נפטר מבכורה אבל אם לא הקנה הפרה רק להפקיע מאיסור בכור צריך קנין דאורייתא:
ועתה נשובה לדינא לצרף הספק דחצר קשה להתיר מטעמים הנ"ל דאין החצר קונה כלי המשכיר וגם הרבה דעות דבעכו"ם אין חצר קונה וגם חידש החתם סופר דהיכא דנתן הדבר לחצירו מדעתו א"צ לטעם שליחות דזאת הי' מהני אף קודם שנתנה תורה היכא שלקח דבר לרשותו והא דצריך לימוד על חצר והוא מריבוי דקרא מטעם יד או מטעם שליחות הוא היכא דנכנס לחצר שלא מדעתו ובזה באמת אין שליחות לעכו"ם יעו"ש דבריו בסימן ש"י. ובסימן שט"ז בסופו הוסיף עוד בסברא הנ"ל דמש"ה קונה בעכו"ם חצר אף דבעכו"ם לא מהני שליחות מ"מ כיון שהכניס בעצמו הדבר לרשותו ע"ז אינו צריך כלל לימוד דקונה וכתב דזה הוא היכא דהוי רשות שלו ויש לו רשות להניח שם חפציו אבל היכא דהשכיר החצר לישראל אף דגוף החצר שלו מ"מ כיון דאין נו רשות להניח שם חפציו אינו קונה מטעם שהביא הדבר לרשותו דזה קונה מסברא אך קונה מטעם חצר וזה הוא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם יעו"ש דמסיק להלכה דאין חצר המושכר מעכו"ם קונה לעכו"ם המשכיר:
וא"כ מטעם חצר אין להתיר ועיקר ההיתר לא הוי רק מכח סיטומתא שבזה התיר החתם סופר בתשובה אחת אך עדיין לא אדע גופא דעובדא היכא הוי אם הוי הקנין בכסף וגם בהאנדשלאק היינו שתקע לו כפו דאז הוי סיטומתא אף שכבר הבאנו דבתשובה אחרת אינו מתיר החתם סופר בקנין סיטומתא רק כשהקנ' לעכו"ם בקנין גמור עכ"ז בזה כאשר מעלתו רוצה להתיר שיעשה שמום ע"י עכו"ם אני מצטרף עמו:
אבל אם לא היה הקנין רק בכסף לחוד ומה שכתב כ"ת שקיבל מהעכו"ם א' זהב האנד שלאק היינו שזה שנתן הכסף לקנין הפרה זה קורא האנדשלאק לא אדע אם זה הוי קנין סיטומתא אף דבסי' ר"א מבואר דגם כשנתן פרוטה מקרי קנין סיטומתא מ"מ אפשר דלא נתן המעות בתורת סיטומתא רק בתורת קנין כסף וגם עוד יש ספק בדבר שלא נאמר במכתב כ"ת אם קצץ דמים להעכו"ם כמה יתן בעד הפרה שאם לא קצץ נו דמים בודאי לא מהני הקנין ואינו יכול לקנות דבר שלא קצץ דמים בעדו ואם מכר כל הפרה בעד הא' זהב בודאי לא מהני דבוודאי לא ימכור פרה בעד א' זהב וכאשר איתא בחתם סופר בסי' שי"א דכתב שם וז"ל אבל בנידון שלפנינו שלא נתנה הנכריות רק חצי זהב בעד עז ששוה הרבה וכו' אינו אלא אסמכתא ואין דעת שניהם לא לקנות ולא להקנות וראיה ממה שכתב התוספות בע"ז בדף ע"א ע"א בסוף ד"ה רב אשי וז"ל אמנם אינו צריך שיתן המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה ואע"פ ששוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח שאנן סהדי שהישראל גמר ומקני לנכרי כדי להפטר מבכורה עכ"ל כו':
וא"כ תינח במוכר רק אבר אחד בזול שאפילו אם יפסיד את האבר והעכו"ם יקחנו לעצמו בדבר מיעוט מרויח הישראל הרבה בהולד שנפטר מבכורה מה שאין כן כשמכרה כל העז כולו בדבר מועט וכו' יהיה ההפסד רב מכפלים מדמי הולד בודאי לא סמיך דעתו להקנות:
וא"כ גם בנ"ד היכא שלא קצץ מעות בעד הפרה בין שנתן לו זאדאטיק ולא קצץ דמי הפרה אינו קונה דכל שלא קצץ המעות מחיר המקח אינו קולה ובין שמכר כל הפרה בעד הא' זהב אינו קונה:
אך היכא שקצץ המעות בעד הפרה ונתן הא' זהב בתורת קנין סיטומתא כמנהג הסוחרים אשר ע"ז מורה לשון כ"ת שכתב א' זהב האנדשלאק היינו כמנהג הסוחרים אז הנני מצטרף להתיר ע"י עשיות מים ע"י עכו"ם וטוב יותר שישאל עוד לגדול להסכים ובחתם סופר בסי' שי"ז בסופו כתב דאם יסכים עמו גדול אחד יסכים להתיר בקנין כסף לחוד באופן שיצוה לעכו"ם קטן לעשות בו מום:
והנה בחתם סופר בסי' שי"ד התיר לגרום על ידי גוי להטיל בו מום והתנה תנאי שלא יהיה צער בעלי חיים ובסי' שי"ז כתב דיתן פרוטה לעכו"ם קטן שיטיל בו מום ולא התנה שלא יהיה צער בעלי חיים והטעם דעכו"ם קטן כתב בסי' שי"ח בספרו הוא משום דלא ילפי בישראל גדול יעו"ש שבת קנ"ט
והנה התנאי שהתנה שלא יהיה צער בע"ח לא אדע איך אפשר להטיל מום שלא יהיה צער בעלי חיים:
והנה בפסקי התוספות בע"ז בדף י' איתא דצער בעלי חיים אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח וכן הביא האו"ה כלל נ"ט בסי' ל"ו:
והמרי"א והמרא"י בפסקים ובכתבים בסימן ק"ה האריך בזה דכל דבר שיש בו צורך אדם לית ביה משום צער בעלי חיים וכבר האריך בדברים אלו בנו"ב מהדו"ת ביו"ד בסי' י' והביא כל הנ"ל וכן הביא שם דלא שייך צער בעלי חיים אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער בעלי חיים וכן מוכח מחולין בדף ז' ע"ב דקאמר עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכ' בל תשחית נראה דבקטלא ליכא צער בעלי חיים:
וא"כ לעשות מום בבכור ליכא משום צער בעלי חיים חדא דיהיה ריוח ע"ז דיוכל לשחטה וגם כיון דכוונתו עי"ז לשחטה ולא להניחה בחיים ליכא משום צער בעלי חיים.
ובזה אפשר ליישב דברי החתם סופר דכתב בסי' שי"ד דכתב אמנם לגרום על ידי גוי להטיל בו מום באופן שקרוב לודאי שאין בו קדושת בכור ורק ליתר שאת ומהיות טוב אפשר להתיר ובאופן שלא יהיה בו צער ב"ח:
והנה לאשר הוא כתב שם דאין בו קדושת בכור רק ליתר שאת יגרום שיהיה בו מום ע"ז כתב באופן שלא יהיה בו צער בעל חיים דכיון דאינו צריך להטיל בו מום אסור לגרום בחנם צער בעלי חיים והיינו שם הוי קנין סיטומתא דפוסק דמדינא פוטר מבכורה אבל בסימן שי"ז מיירי דנמכר ע"י קנין סיטומתא לגוי קטן דנסתפק אם מהני המכירה לקטן ולא התיר רק ע"י עשיות מום ע"י גוי קטן לא הזכיר שלא יהיה צער בעלי חיים מאחר דאסור שם לשחטו בלא מום אין להשגיח על צער בע"ח דבמקום דאיכא ריוח מותר וגם בנ"ד אם יצטרך לצרף עשיות המום על ידי גוי אין להשגיח בצער דבעלי חיים. הנני ידידו הדוש"ת באהבה: