נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן פה
הנה הב"ח ביו"ד סימן ש"ך כתב לענין קניות בכור דהיכא דלא עביד אלא חדא או מעות או משיכה הוי ספק בכור. ואפילו עביד תרוייהו מעות ומשיכה אלא דלא נתן המעות מיד ליד וכו' אם הישראל היה חייב לו וא"ל פרתך קנוי' לי במעות כך כך שאתה חייב לי והקנה לו הישראל דפשיטא דאין זה קנין מעות וכ"כ בש"ך ביו"ד שם:
ואמרתי מעצמי וכן מצאתי בקצות החושן בסימן ר"ד ס"י ס"ק ד' חלק על זה לפי מה שכתבו התוס' בע"ז בדף ע"א דאפילו למ"ד מעות קונות במציאה ובמתנה דליכא מעות לכולי עלמא משיכה קונה וא"כ הכי נמי במוכר בעד חובו סגי במשיכה דלא גרע ממציאה ומתנה כיון דאינו מחוסר כסף וה"ה בזה אינו מחוסר כסף שאינו חייב לו תשלומין עוד דרצה למכור בעד חובו ושפיר משיכה קונה עכ"ד.
ולשיטת הב"ח והש"ך צריך לומר דטעם התוס' לחלק בין מציאה למכר דבמכר דאיכא קנין כסף אינו קונה משיכה אבל במתנה דליכא קנין כסף משיכה קונה וכאשר הביאו התוס' בקידושין בדף כ"ה ע"ב בשם הרשב"ם דבסימטא כיון דאפשר במשיכה אינו קונה במסירה ובר"ה דליכא משיכה מסירה קונה ומש"ה אפשר לומר דרק במתנה קונה משיכה כיון דלא אפשר בכסף דאין כאן כסף כלל אבל הכא שמוכר בעד כסף דאפשר בכסף רק שמקנה לו בעד המלוה והיה אפשר להיות קנין כסף שיקנה לו בעד כסף בעין או שהוא יחזיר לו קצת מהמלוה ויחזור ויקנה לו בזה מש"ה אין משיכה קונה:
ובחידושי אמרתי בזה בסוגיא דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו דההפלאה בכתובו' הקש' על מאי דאיתא שם פלוגתא בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אם ישראל מנכרי קונה משכון והקשה דלמ"ד דלישראל במשיכה ולנכרי בכסף לא יוכל הישראל לקנות המשכון מנכרי דבמאי יקנה הכסף הוי מלוה ומשיכה אינו קונה ורק ישראל מישראל קונה משכון דמשיכה קונה יעו"ש ולפי זה יוקשה ג"כ למ"ד דבישראל קונה בכסף מן התורה איך קונה משכון:
אך לפי שיטת התוספות הנ"ל דהיכא דליכא כסף משיכה קונה וה"ה במשכון שנתן לו בעד הלואה כיון דליכא כסף משיכה קונה ולשיטת הקצות החושן בודאי ניחא דכיון דאינו מחוסר כסף משיכה קונה. אך אף לשיטת הב"ח והש"ך הנ"ל דאף דהיכא דמכר לו בעד מלוה ג"כ משיכה אינו קונה וכסף ליכא מכל מקום ניחא כאן כאשר הבאנו לשיטתם משום כיון דעכ"פ מכר בכסף ומשכחת לה קנין כסף היכא דיתן הכסף במזומן שוב משיכה אינו קונה:
וא"כ זה ניחא במכירה בעד כסף אבל משכון בעד הלואה כיון דמשכון אינו קונה רק שלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו אינו קונה משכון וא"כ לא משכחת לה כלל במשכון קנין כסף דהיכא דיתן לו הכסף בעין על המשכון שוב יהיה בשעת הלואתו ולא יקנה המשכון ולא משכחת במשכון כסף כלל שפיר משיכה קונה:
ובחידושי אמרתי בזה ליישב שיטת הרמב"ם דהצריך שיגיע זמנו קודם פסח וגם יאמר מעכשיו והקשו כולם כיון דהגיע זמנו קודם פסח למה לו מעכשיו ולפי הנ"ל ניחא דמשיכה אינו קונה והכסף הוי מלוה אך למשכון קונה כיון דלא משכחת לה כסף אבל לענין היכא שהגיע זמנו שיוחלט בידו לחלוטין דיהיה מכר ושפיר משכחת לה כסף שוב משיכה אינו קונה ומש"ה צריך להיו' מעכשיו דלא יהיה מלוה כיון דיקנה למפרע ודעת הרבה פוסקים כשיטת הרמב"ם דעכו"ם אינו קונה רק בכסף ומשיכה ביחד והכסף הוי מלוה ודו"ק:
וכשאני לעצמי היה נראה לפענ"ד טעמא דבמציאה ומתנה משיכה קונה דע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ לא היה משכחת שום קנין במציאה ומתנה:
אך הטעם נראה לי דהנה השיטה מקובצת הביא בשם הרמב"ן וז"ל והרמב"ן אומר דאף במתנה אינו נקנה אלא בחליפין או בחצירו או באגב:
והנה התוס' הקשו על מציאה ומתנה והרמב"ן תירץ במתנה לבד ואם נימא שיטתו דגם במציאה כן ובמציאה לא משכחת חליפין ואגב לפי פשטות הגמרא בבבא מציעא בדף י"א דכיון דטובת הנאה אינו ממון אינו קונה באגב ומכ"ש במציאה (אך דעת הקצות בסימן ער"ה דאף במציאה קונה באגב) ומצינו כמה פעמים דמציאה נקנה בהגבה' וכדאיתא במשנה בדף ט' הי' רוכב על גבי בהמה נטלה ואמר אני זכיתי בה וכן המגבי' מציאה לחבירו:
ועוד דאם נימא דבמציאה באמת מדאורייתא אינו קונה רק בחצר איך נפרנס הגמרא בדף י"ב דמפלפל שם הגמרא אם מציאת קטן מדאורייתא ואם אית ליה זכיה מדאורייתא וקשה דבלא"ה לא משכחת זכי' לקטן מדאוריי' דמציאה אינו קונה מדאורייתא רק בחצר לשיטת הרמב"ן וקטן לית לי' חצר ודוחק לומר דהתם כל הסוגיא אזלי אליבא דר"ל ועוד יוקשה לשיטת הרמב"ן דא"כ איך אדם יכול ליתן מתנה אתרוג לחבירו שיצא בו כיון דמדאורייתא הגבהה אינו קונה ואם נימא דבאמת לא מהני רק בחצר איך נפרנס האי מעשה דר' גמליאל בסוכה בדף מ"א שנתן האתרוג במתנה לר' יהושע כו' ושם לא היה להם חצר ונתקשיתי מאוד בזה עד שמצאתי למחנה אפרים בהל' קנין ומשיכה ס"ב שכתב שם דכיון דלא מהני קנין דרבנן לענין דאורייתא צריך אדם ליתן מעות בעד האתרוג שקונה קודם החג דאל"ה משיכה אינו קונה מדאורייתא. ובנו ז"ל בהג"ה הקשה כנ"ל דא"כ לשיטת הרמב"ן אף מתנה לא מהני באתרוג ואיך יפרנס המעשה דר"ג ותירץ בדוחק דהקנה לו בחצר ויותר היה אפשר לומר דהקנה בק"ס והוא חליפין וגם זה דוחק:
וגם יוקשה מהך דאמר רבא בדף מ"ג לא לקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא דינוקי מקני קני ואקנויי לא מקני ופרש"י דקני מדאוריי' ולא יוכל להקנות מדאוריי' וקשה לשיטת הרמב"ן לא משכחת כלל זכי' בקטן דבמתנה ג"כ משיכה אינו קונה לר' יוחנן וכן סובר רבא לשיטת התוס' ולקנות בכסף ג"כ לא שייך בקטן כדאיתא בהרב המגיד בהלכות מכירה בפרק דהרי הוא לא יכול להקנות הכסף למוכר וגם חצר אינו קונה בקטן וגם קנין סודר לא מהני בקטן כדאיתא בפרק כ"ט מהל' מכירה הל' י':
והיה נראה לומר לשיטת הרמב"ן דדוקא משיכה אינו קונה במתנה או במציאה אבל הגבהה שפיר קונה דכיון שבא החפץ לידו לא גרע מחצר וכדאיתא בפירוש בתוס' בבבא בתרא בדף נ"ד בד"ה אדעת' דכתבו על הדין דכל היכא דלא נתכוין לא קנה כמו בעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הוא וכן בבבא קמא בדף מ"ט דמחזיק בשטרותיו של גר אדעת' לקנות השדה לא קנה אף השטר דלאו דעתי' אשטרא וכתבו בתוס' וז"ל ואי להקשות דאף דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו דחצר מתורת יד אתרבאי עכ"ד והמהרי"ט בסימן ק"נ חידש סברא זאת מדעתו דהיכא שבא לידו לא גרע מחצר:
וא"כ לשיטת הרמב"ן דחצר קונה ה"ה היכא דבא לידו ממש והגביה אותו דזה הוי כ"ש מחצר ורק משיכ' אינו קונה ויסתלקו הרבה קושיות הנ"ל:
וכן נראה סברא זו ברש"י בריש פרק דבכורות דכתבו שם על מאי דקאמר בגמרא שם דמקשה דלעמיתך בכסף ולנכרי כלל כלל לא היינו דאינו קונה לא בכסף ולא במשיכה לא הוא מישראל ולא ישראל מאתו ופירש"י עד דאתא לרשותו דישראל משמע אף דמשיכה אינו קונה מ"מ באתא לרשותו קונה ואתא לרשותו הוא קנין טוב יותר ממשיכה:
אך לפי זה יוקשה לשיטת הרמב"ן אם נימא אף דמשיכה אינו קונה מ"מ בבא לרשותו ממש קונה בתורת חצר דידו עכ"פ לא גרע מחצר יהיה לנגדו גמרא ערוכה בע"ז בדף ע"א ע"ב דמקשה למ"ד משיכה בנכרי אינו קונה מהך דב"נ שגזל פחות משוה פרוטה נהרג ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה בנכרי אינו קונה אמאי נהרג וקשה מאי קושיא דהא בגזל שלקח לידו שפיר הוי כמו חצר וחצר קונה והוגד לי שהרי"ט אלגזי הקשה ג"כ כן אך אין ספרו כעת ת"י אך ע"ז אפשר לומר דבעכו"ם אף שבא לידו ממש אינו קונה דלא שייך לומר דלא גרע מחצר דבעכו"ם אף חצר אינו קונה ולקמן יבואר בארוכה:
אך יוקשה לשיטת הרמב"ן דאם חצר קונה ה"ה משיכה יקנה דמשיכה הוי ג"כ בתורת חצר כדאיתא בתוס' בקידושין בדף כ"ה דמשיכה לא הוי רק כשמושך לרשותו ואף דבסימטא הרשות אינו שלו מ"מ יש לו רשות להניח חפצים שלו שמה ולענין זה הוי כרשותו:
ולשיטת התוס' נראה דאם משיכה אינו קונה ה"ה חצר והגבהה אינו קונה דלשיטתם אם נימא דבמציאה ומתנה לא יקנה משיכה לא משכחת לה שום קנין במציאה ומתנה:
אך באמת טעמא בעי אמאי חצר אינו קונה הא ע"ז איכא לימוד בפני עצמו דחצר קונה מפסוק דהמצא תמצא או מפסוק ונתן בידה אך מפסוקים אלו נלמד ג"כ דידו קונה כל היכא שבא לידו ומריבויא נלמד דאף חצר קונה אבל היכא שבא לידו. כתוב מפורש דכתיב ואם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא ריבויא וכן מפסוק דונתן בידו ויוקשה לר"י דאמר דרק כסף קונה ואף היכא שלקח החפץ לידו אינו קונה והא כתיב בפירוש דבידו קונה וגם יוקשה לר"ל דיליף משיכה קונה מפסוק דכי תמכרו ממכר לעמיתיך דבר הנקנה מיד ליד והא היכא דבא לידו בלא"ה קונה מפסוק דהמצא תמצא בידו ומפסוק ונתן בידה:
ולכן נראה לי דבודאי כל מה שבא לרשות כל אחד זוכה בו מפסוק דהמצא תמצא בידו או מפסוק ונתן בידה:
אך הפלוגתא הוא אם משיכה קונה או כסף קונה הוא רק במכר דמכר לו מטלטלין בעד כסף שאחד קונה את חבירו ובזה איכא פלוגתא אם המטלטלין קונה את הכסף או הכסף קונה את המטלטלין כדאיתא במשנה הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב משום דזהב הוי מטלטלין וכספא הוי טבעא ולרבי יוחנן כסף קונה את המטלטלין והמטלטלין אינו קונה את הכסף והיכא דמשך הלוקח המטלטלין עדיין לא קנה המוכר את הכסף דהמטלטלין אינו קונה את הכסף או מחייב את הכסף כדאיתא בגמרא ומש"ה לא קנה הלוקח אף המטלטלין כיון דלא קנה המוכר את הכסף לא הקנה לו המטלטלין שהרי אינו רוצה להקנות לו המטלטלין רק בעד הכסף וכל זמן שלא נתחייב הלוקח בכסף לא קנה המטלטלין. ועיקר הפלוגתא רק מי שקונה זה את זה אם הכסף קונה המטלטלין או המטלטלין קונים הכסף אבל כל אחד בפני עצמו כשבא לרשות חבירו בודאי הרשות קונה מפסוק דהמצא תמצא בידו או ונתן בידה.
וא"כ שפיר ניחא דבמציאה ומתנה דאינו קונה דבר אחר כנגדו רק זה שבא לרשותו בודאי כשבא לרשותו קונה אותו בחצר וכן במשיכה דהוי ג"כ כמו בא לרשותו כנ"ל:
ולפי זה ג"כ היכא שקנה חפץ בעד מלוה שיש לו אצל המוכר וגם קנה במשיכה ג"כ קונה אף דמלוה אינו קונה מ"מ שוב קנה במשיכה החפץ שמשך לרשותו ואי משום דלא קנה חבירו הדמים ומטלטלין לא קנו הכסף הא חבירו מוחזק בהכסף ובמלוה מהני מחילה וכיון שהוא זכה בהחפץ ממילא זכה חבירו בהמלוה שנתן לו בעד החפץ שהרי הכסף ג"כ ברשות המוכר והוא שוב זוכה בהכסף:
אך כל זה ניחא בישראל דכל שבא ברשותו קנה מפסוק דהמצא תמצא בידו ומפסוק ונתן בידה אבל בעכו"ם דלא שייכא הנהו לימודים הנ"ל וכדאיתא גם בחתם סופר בסי' ש"י דכתב דחצר בעכו"ם אינו קונה משום דאין שליחו' לעכו"ם וגם יד לית לי' דבעכו"ם לא אתרבי מאם המצא תמצא בידו ובסי' שי"ו כתב לחלוק על מחצית השקל דכתב דעכו"ם אינו קונה בחצר מטעם שליחות אך אשה ועכו"ם קונה מטעם יד דחצר דאתתא מטעם יד והוא חלק עליו דגם מתורת יד לא שייך בעכו"ם כיון דהוא מפסוק ונתן בידה והוא ליתא בגיטין ואין לעכו"ם חצר לא מטעם יד ולא מטעם שליחות (וכן בקצו' בסי' קצ"ד בס"ק ג' אך הוא פלפל שם אח"כ לסתור):
וא"כ בעכו"ם דליכא ריבוי' דיד שפיר בעכו"ם למ"ד דכסף קונה ולא משיכה אף במתנה אינו קונה ולא שייך לומר דמתנה קונה בתורת יד כל שבא לרשותו וגוף הדבר הבא ברשות נקנה לו בתורת ידו דבעכו"ם אין ידו קונה:
ומיושב בזה קושית התוס' שהקשו שם בע"ז על מאי דמקשה בגמרא על מאי דב"נ נהרג בפחות משוה פרוטה כיון דמשיכה בנכרי אינו קונה והקשו בתוס' דהא כל היכא דליכא כסף שפיר משיכה קונה כגון במציאה ומתנה ולפי הנ"ל ניחא דבעכו"ם אף היכא דליכא כסף משיכה אינו קונה דבישראל קנה משום שבא לידו ובעכו"ם ליכא ריבויא דידו:
וא"כ מעתה שפיר יכונו דברי הב"ח והש"ך דבעכו"ם שקנה מישראל במלוה ומשך העכו"ם אינו קונה כיון דיש ספק שמא כסף קונה ולא משיכה וכסף אין כאן שהרי מלוה הוא אף דהיכא דליכא כסף משיכ' קונה וכאן הוי כליכא כסף כנ"ל. מכל מקום בעכו"ם אף היכא דליכא כסף אינו קונה במשיכה כיון דליכא אצלו ריבויא דידו ובמאי יקנה ואנכי מזרעי' דהב"ח קאתינא ומהפכנא בזכותי' תמיד:
ובחידושי אמרתי בזה ליישב קושית המשנה למלך בפ"ד מהלכות מכירה על מה דפסק הטור בח"מ בסי' ר' גבי הכונס הלוקח את החמורים לביתו הביא וז"ל והראב"ד כתב דאפילו מדד הלוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוין וכתב עליו הטור ולא מסתברא והיינו דדעתו דאף דלא נתכוין ג"כ קונה והקשה עליו המשנה למלך דהרי הטור בעצמו ביור"ד בסי' קל"ב כ' וז"ל הי' עכו"ם מודד הגביהו תחילה לקנות קנאו וכתב עליו הב"י וז"ל פירוש שהגבי' בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא הי' לקנין אלא למדידה ע"כ הרי שבפירוש ס"ל להטור בעצמו כהראב"ד:
אך הנה המהרי"ט כתב בסי' ק"נ דהא דאינו מכוין לקנות לא קנה הוא רק בקנה בקנין אבל מה שהגבי' בידו הוי כחצירו וחצירו קונה שלא מדעתו וכן איתא בתוס' בבא בתרא בדף נ"ד שהבאנו לעיל דידו הוי כ"ש מחצירו אך המה חלקו שם בחצר גופ' ג"כ:
וא"כ שפיר ניחא דישראל היכא שהגבי' שפיר קונה אף שלא נתכוין דכיון שהגבי' ובא לרשותו הוי כ"ש מחצירו וקונה שלא מדעתו אבל בעכו"ם דידו וחצירו אינו קונה ואינו קונה רק בתורת קנין בעינן שיכוין לקנות. שבתי וראיתי בנתיבות בסי' ר' בביאורים בס"ק ט"ו דתירץ כעין זה אך אין דבריו דברינו דדעתו דבעכו"ם מתורת יד שפיר מהני אך בתורת שליחות לא מהני יעו"ש:
ובדברים הנ"ל שאמרנו דהא דפליגי אי משיכה קונה או כסף היינו רק אם קונה דבר אחר כמו אם הזהב קונה את הכסף או הכסף קונה את הזהב אבל הדבר בעצמו כשבא לרשותו בוודאי קונה:
אמרתי בחידושי ליישב בזה בקידושין בדף כ"ט דאי' שם דבהקדש דמשכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש והקשו בתוס' וא"ת ותיפוק לי' מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו וכדאיתא בפרק יש נוחלין גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא אמרה ליה דביתהו זיל מכרה לגזבר דהקדש ולא תשומי את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותירץ הר"ן דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק היכא שיהי' להקדש ריוח אבל במכר שאין לההקדש ריוח לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. והקשה דהא במשכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה יש להקדש ריוח ותירץ דבשע' משיכה לא הי' להקדש ריוח דאז לא עמד יותר וקשה דעכ"ז הוי ריוח להקדש דאם יוזל יצטרך לשלם מאתים ואם יתיקר יצטרך להוסיף להקדש ואין ריוח גדול מזה דיוכל להיו' שכר ולא הפסד:
אמנם לפי הנ"ל אם נימא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויצטרך הוא לשלם להקדש בכמה שמשכו מטעם אמירה לגבוה שוב יקנה גם הוא ההקדש לגמרי כאשר בארנו לעיל דכל דבר שבא ברשותו קונה אותו אך דחינו מחייב את הכסף ומש"ה לא קנס הישראל ג"כ החפץ וא"כ בהקדש אם יתחייב הוא בהכסף מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאילו נתן הוא הכסף להקדש שוב הוא קונה את החפץ מה שהוא ברשותו ולא יהי' רוחא להקדש דיהי' ברשותו לגמרי לענין יוקרא וזולא וכיון דליכא רווחא להקדש לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ודו"ק: