אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן פד

סימן פג

ב"ה יום ח"י תמוז תרכ"ט לפ"ק קאליש.

לכבוד ידיד נפשי הרב הג' חריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מהו' אביגדור יהודא האבד"ק בלא שקע יע"א:

על דבר השאלה אשר קרה בעיר פראשקע אשר השו"ב משם קיבל על עצמו באיסור שלא לשחוט שום שחיטה בעיר פראשקע בנוסח זה:

ע"ד אשר ה"ה ר' ישראל בר"נ שו"ב סירב נגד הרב דפ"ק ונגד כל הקהל דפה ולפי שורת הדין אפשר יפול הדבר להעבירו מעבודתו עבודת הקודש. אך מחמת הנגידים והבעה"ב ויקירי העיר פה יצ"ו על כי טפלי תלוי בי' ואלה הצאן מה עשו. הפריזו על מדותם והושיבו אותו על כנו לשרת בקודש ולעסוק במלאכתו מלאכת השחיטה וליקח משכורתו חלק מהשחיטה כאשר הי' עד ר"ח מרחשון הבע"ל ור' ישראל מקבל את כל זאת על עצמו בלב ונפש חפיצה וממלא רצונם לאסור איסור על עצמו באיסור גמור ובת"כ בפני עשרה אנשים מישראל מלשחוט פה מבהמה עד עוף הקל עבור בני העיר פה מזמן הנזכר לעיל והלאה ובשר שחיטתו פה לצורך בני העיר אסור יהי' כבשר חזיר נבילה וטריפה פיגול הוא לא ירצה וליתר תוקף ועוז בא ר' ישראל בר"נ בעצמו עה"ח פה ק"ק פראשקע יום ו' עש"ק פרשת תזריע ומצורע ט"ו למב"י שנת ת"ר טו"ב לפ"ק. נאום ישראל בר"נ סג"ל שו"ב:

בפנינו עדים ח"מ נתן ר' ישראל בר"נ שו"ב ת"כ וכאמור לעיל. ולראי' באנו עה"ח פראשקע יום הנ"ל הק' חיים משה לוי אבד"ק הנ"ל. מאיר מאמלאק. שמשון היימאן. אברהם עהרליך. יעקב ברוך. דוד רוזענטאהל. לייזר ברח"ד פריינד. שמשון קליינר. חיים בר"ד שמש. צבי הירש בר"י קליגר:

ועתה באו שנים מהחתומים ה"ה ר' דוד רוזין טאהל ור' צבי הירש קליגער והעידו שר' ישראל מסר מודעה קודם שנתן האיסור עליו מסר מודעה בפניהם כי אנוס הוא ע"ז והמה חתמו על מסירת מודעה. אך ר' דוד רוזין טאהל טוען בפירוש שהי' מסירת מודעה קודם האיסור אבל ר' צבי הירש אומר שזוכר ממסירת מודעה אבל אינו יודע אם הי' קודם האיסור או אחריו ומעיד גם כן שהי' חתום על מסירת מודעה אך שאינו יודע באיזה זמן וגם ר' צבי הנ"ל אינו זוכר אם ישראל קרא הנוסח ממסירת מודעה רק שבא בבית ר' דוד והי' נכתב מסירת מודעה וקרא אחד המסירת מודעה או ר' דוד או ר' ישראל הנ"ל:

וקצת בעלי בתים אומרים כי נראה להם מרמה במסירת מודעה מאחר שבשנת תרכ"ג היה בפה ישיבת ב"ד צדק על ר' ישראל הנ"ל מפני ששחט בכפר הסמוך ונראה לעיר ואסרו הב"ד צדק את שחיטתו ור' דוד לא טען אז מסירת מודעה. וגם אומרים קצת בעלי בתים שזולת האיסור נשמע על ר' ישראל כמה וכמה ריעותו' ומצחק בקארטין עם נקבות ע"כ תורף השאלה:

והנה בראשונה נעיין בגוף האיסור אם חל איסור כזה מה שנאמר שר' ישראל מקבל על עצמו לאסור איסור על עצמו באיסור גמור ובת"כ בפני עשרה אנשים מלשחוט פה מבהמה עד עוף הקל שהוא דבר שאין בו ממש שמקבל על עצמו לאסור מלשחוט שהוא דבר שאין בו ממש ונדר אינו חל על דבר שאין בו ממש רק מדרבנן צריך התרה כדאיתא בגמרא וביו"ד בסימן רי"ג וכן מה שסיים אח"כ בהכתב ובשר שחיטתו לצורך בני העיר יהי' אסור כבשר חזיר נבילה וטריפה הוא מתפיס בדבר האסור שג"כ מדינא אינו חל רק מדרבנן צריך שאלה שלא יקל ראש בנדרים ויש אומרי' רק בעם הארץ כדאיתא בגמרא וביו"ד בסימן ר"ה:

וזה יהי' נ"מ אם הוי נדר שמדינא אסור או רק מדרבנן שצריך התרה שלא יקל ראש בנדרים כאשר יבואר לפנינו והש"ך כתב בסימן רי"ג בס"ק ב' וז"ל ונ"מ בין נדר דאורייתא או דרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שאסרו א"נ כדלעיל בסי' ר"ה בס"ק ב' ובסי' ר"ה ס"ק ב' על הך דינא דמתפיס בדבר האסור הביא וז"ל כתב ב"י בשם תשובות הרשב"ץ על מי שנאנס לאסור אשה אחת והתפיסה בדבר האסור י"ל דבמקום אנוס לא הצריכו רבנן שאלה:

נראה מדבריו דאף אם לא היה אונס גמור. ואילו היה נדר גמור הוי אסור מ"מ כיון דאינו נדר גמור רק שלא יקילו ראש בנדרים כיון שהיה אונס קצת מותר דכן כתב האי דינא על מי שנאנס לאסור אשה אח' והתפיסה בדבר האסור ואם הי' נאנס גמור אה בהתפיסה בדבר הנדור היה מותר וגם הש"ך הביא האי דינא על מתפיס בדבר האסור וגם בסימן רי"ג כתב דנפקא מינה לענין נדר דאורייתא או דרבנן לענין זה היינו שהיה אנוס ואם היה אנוס גמור אין נפקא מינה דאף בנדר דאוריי' לא מהני:

אך הנה בגוף התשב"ץ לא אדע מקומו שיאמר דבר זה דבדרבנן מהני אף אונס קצת וגם מאי אנוס קצת שייך אם היה אונס הוי אונס גמור:

וגם הב"י בסימן ר"ה הביא ז"ל כתב הר"ש בר צמח על מי שנאנס לאסור אשה אחת והתפיסה בדבר האסו' י"ל דבמקום אנוס לא הצריכו רבנן שאלה הרי דכ' בפירוש משום שהתפיסה בדבר אסור ולא הוי רק מדרבנן לא הצריכו רבנן שאלה אלמא דלא הוי אנוס גמור דאילו היה אונס גמור אף בנדר דאורייתא אינו צריך שאלה:

אמנם הגאון מהו' ליב חנליש ציין מראה מקום לזה בתשב"ץ בח"א בסימן קנ"ה ושם לא נמצא דבר מזה:

אך שם בסימן קנ"ה מתיר האיסו' והנדר משום שהיה באונס וכתב שם בסוף התשובה דהשואל כתב לו דראוי להחמיר להתיר את נדרו כמו בהך דאלו מותרים בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים דבעם הארץ צריך שאלה שלא יקל ראש בנדרים וה"ה בנדרי אונס שצריך שאלה והשיב התשב"ץ דלא דמי ונדרי אונס אינו צריך שאלה ועי"ש דמיירי באונס גמור ואינו צריך שאלה ואינו דומה לשאר דברים דצריך שאלה מדרבנן אבל זאת אינו מבואר בתשב"ץ דאף באונס שאינו גמור כיון דבלא"ה לא הוי נדר גמור מדאורייתא רק מדרבנן צריך שאלה כיון דהוי אונס קצת אינו צריך שאלה זה לא מבואר כלל בדבריו אך נאמנים דברי הב"י והש"ך דבודאי מבואר כן באיזה מקום בדבריו:

והיה נ"מ בנ"ד אף אם האונס לא הי' אונס גמור כאשר יבואר לקמן מ"מ כיון דהנדר הוי על דבר שאין בו ממש ומתפיס בדבר האסור לא הי' צריך שאלה:

עוד נ"ל נ"מ לענין נדר גמור ולענין נדר שאינו גמור שא"צ התרה רק מדרבנן שלא יקל ראש בנדרים לענין נדר על דעת רבים או על דעת חבירו דלא מהני שאלה בכה"ג בודאי מהני שאלה אף דהוי על דעת רבים ועל דעת חבירו כיון דבאמת אין הנדר חל כלל לא על דעתו ולא ע"ד רבים ולא על דעת חבירו ועכ"פ די בשאלה שלא יקל ראש בנדרים:

וכל זה הי' נ"מ בנ"ד דאף דהי' על דעת רבים ועל דעת חבירו הי' מהני שאלה עכ"פ:

אך הנה בנ"ד כיון שהיה בתקיעת כף ותקיעת כף מבואר ביו"ד דהוי כמו שבועה כדאיתא בסי' רל"ט ס"ב ושבועה חל אף על דבר שאין בו ממש:

והנה היכא שאמר שבועה בלשון נדר לכאורה תלוי בשני הלשונות ברא"ש אם חל על דבר שאין בו ממש אך אנו קי"ל דחל כאשר יבואר לקמן וגם בנ"ד נראה דשפיר הוי בלשון שבועה שאמר שממלא רצונם לאסור איסור על עצמו באיסור גמור ובת"כ בפני עשרה אנשים מישראל מלשחוט בהמה עד הקל שבעוף ושפיר הוי לשון שבועה:

אך מלשון הש"ע שם בסימן רל"ט בס"ב בהג"ה נראה דת"כ קיל טפי דאף במקום דלא מהני התרה בשבועה כגון דהוי ע"ד רבים וכדומה מ"מ בתקיע' כף מהני התרה דכן איתא שם תקיעת כף דינה כדין שאר שבועות ויש לה התרה וכתב רמ"א ולכתחילה לא יתירה רק במקום שמתירין שאר שבועה נראה דבדיעבד קיל ת"כ משאר שבועה והב"י הביא בשם תשובת הרשב"א שאין בת"כ שום חיוב אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה והיה מקום להקל קצת בת"כ יותר ובתשב"ץ בחלק שני בסימן קמ"א הקיל גם כן בת"כ לגמרי אף בלא טענות אונס:

אך גם משום נדר איכא כאן איסור ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון שהזכיר החפץ שאמר לאסור איסור על עצמו מלשחוט מבהמה ועד עוף הקל ומזכיר החפץ הבהמה והעוף ובכה"ג חל אף על דבר שאין בו ממש. כדאי' בש"ך בסימן רט"ו ס"ק ג' על מאי דאיתא שם דנדר חל על דבר מצוה כגון דאמר קונם סוכה שאני יושב כתב הש"ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר ר"ן בשם התוספות ומביאו הב"ח וע"ל סימן רי"ג ועיין לעיל בסימן רל"ט ס"ד עכ"ד:

וכן הוא בר"ן בנדרים בדף ט"ז ע"ב בשם התו' דהר"ן הביא מתחילה דמיירי דאומר קונם סוכה לישיבתה עלי דאל"ה הוי דבר שאין בו ממש והביא אח"כ אבל בתוס' אמרו שאף שאמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא באינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרינן בפרק אע"פ בדף נ"ח ובפרק בתרא דמכילתין בדף פ"ה גבי מקדיש מעשי ידי אשתו דמוקמינן באומר יקדשו ידי' לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים ע"כ דברי הר"ן:

והנה מה שהביא מדברי התוס' בתוספת שלנו ליתא ואפשר נלמד ממקום אחר כאשר יבואר לקמן:

אך הנה מה שכתב הש"ך בדעת הש"ע דמש"ה מהני באומר קונם סוכה שאני יושב הוא כדעת הר"ן דכיון שמזכיר החפץ ג"כ לא הוי דבר שאין בו ממש אינו מובן לענ"ד וציין עוד עיין לעיל בסימן רי"ג ושם מבואר להיפך דשם איתא במחבר קונם שאני מדבר שאני עושה שאני מהלך שאני ישן אינו נדר דהוי דבר שאין בו ממש אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושה לך קונם רגלי מהלכת לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מהתורה וכ"ש אם אמר יאסר עליך פי לדיבורי וידי לעשותם ורגלי להילוכו:

והנה מדברי הש"ך נראה דמש"ה מהני באומר קונם פי מדבר עמך או קונם ידי עושו' לך משום שמזכיר החפץ היינו הפה והידים הוי כאילו אמר קונם פי לדיבורי ומש"ה מהני באומר קונם סוכה שאני יושב כיון שמזכיר הסוכה.

אך באמת אי אפשר לומר כן דהנה איתא שם אח"כ ברמ"א האומר דיבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן אלמא דהרמ"א כתב כן רק בלשון י"א ולשיטת הש"ך מבואר גם במחבר דכיון שהזכיר החפץ לא הוי דבר שאין בו ממש ואמאי כתב זה בשם י"א:

אך באמת אין ראיה מהמחבר כלל דיסבור כיון שהוא מזכיר החפץ לא הוי דבר שאין בו ממש אך הטעם דמהני גבי קונם פי מדבר עמך או קונם סוכה שאני יושב הוא כדאיתא בר"ן סוף פרק א' דנדרים דמקשה שם בגמרא על מאי דאיתא במשנה קונם פי מדבר עמך דהוי דבר שאין בו ממש ומתרץ באומר יאסר פי לדיבורי. וכתב הר"ן כלומר נעשה כאומר דהא אמר קונם פי מדבר דמשמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ועי"ש:

וזה הוא שיטת המחבר כשיטת הר"ן דבאומר קונם פי מדבר עמך אסור כיון דאמרינן קונם קאי אפה ולא אדיבור וה"ה באומר קונם סוכה שאני יושב אמרינן גם כן דקונם קאי אסוכה ולא אישיבה דזה הכל חדא האומ' קונם פי מדבר או קונם סוכה שאני יושב אבל באומר דיבור פי עליך או ישיבת סוכה עלי שפיר נוכל לומר דלא מהני דכאן לא אסר על עצמו הפה והסוכה רק הדיבור והישיבה ומש"ה בקונם ישיבת סוכה עלי הביא הר"ן שני דיעו' דעה הראשונה דבכה"ג הוי דבר שאין בו ממש ואינו דומה לקונם פי מדבר עמך דהתם לא הביא הר"ן שום דיעות משום דקונם קאי אפה אבל בישיבת סוכה עלי וה"ה בדיבור פי עלי שפיר הוי דבר שאין בו ממש:

אך דיעה השני' דאף בכה"ג חל הנדר כיון דרק הזכיר הפה והסוכה והזכיר החפץ אף דהוא לא הזכיר לאסור על עצמו החפץ רק המעשה מ"מ כיון שהזכיר החפץ אמרינן דכוונתו היה לאסור החפץ ובזה איכא שני דיעות:

ומש"ה בקונם פי מדבר עמך ובקונם סוכה שאני יושב הביא המחבר דמהני אבל בדיבור פי עליך או בישיבת סוכה עלי איכא שני דיעות ולדעת הי"א דמהני בדיבור פי עליך או בנטילת אבן עלי ה"ה בישיבת סוכה עלי אבל בקונם סוכה שאני יושב לד"ה מהני דקונם קאי על הסוכה:

והש"ך הביא דהטעם דקונם סוכה שאני יושב מהני משום דהזכיר החפץ וא"כ היה מהני אף בקונם ישיבת סוכה עלי ובזה איכא שני דיעות אך הטעם דאמרי' דקונם קאי על הסוכה:

והש"ך הביא עוד מראה מקום לזה דמהני הואיל והזכיר החפץ והוא בסימן רל"ט ס"ד והנה שם מבואר וז"ל שבועה אינה חל על דבר מצוה בין שהוציאה בלשון שבועה דהאומ' שבועה שלא אשב בסוכה בין שהוציאה בלשון נדר שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה ע"כ:

והנראה שהביא הש"ך מזה ראיה דישיבת סוכה עלי ג"כ חייל ולא הוי דבר שאין בו ממש דאל"ה בלא"ה לא היה חל אף בלא הטעם דשבועה אינה חל על דבר מצוה משום דהוי דבר שאין בו ממש והנה לכאורה משם שפיר ראיה דשם מיירי בישיבת סוכה עלי והוי כמו דיבור פי עלי דלא נוכל לומר דאסר הפה והסוכה דהרי אסר הדיבור והישיבה ואף ע"פ כן אסור משום שהזכיר החפץ:

אך באמת גם משם אין ראיה דשבועה חלה אף ע"ד שאין בו ממש אך היכא שאסר על עצמו בלשון נדר הדבר תלוי בשני תירוצי התוס' בשבועות בדף כ"ה ובתוס' בנדרים דהקשו על מה דאמר חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות והטעם דנדרים מתסר חפצא עליו חייל אף ע"ד מצוה והקשה דשבועות מצינו ג"כ שאסר החפץ עליו כדאי' גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אבל נדר אין חל בלשון שבועה וא"כ כיון דבשבועה משכחת ג"כ שאסר החפץ עליו חייל ג"כ על דבר מצוה ותירצו בתירוץ ראשון דהיינו חומר דבנדרים בכל ענין דחל על רשות חייל על מצוה אבל בשבועה משכחת לה דחייל על דבר רשות ולא על דבר מצוה כגון שאוסר עצמו על החפץ ורבינו אלחנן תירץ בשם ר"י דבשבועה אפילו כשיאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסר נפשו מן חפצא דל' שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ שאוסר על עצמו כקרבן יעו"ש:

והנ"מ בין שני התירוצים דלתירוץ ראשון בשבועה היכא דאסר החפץ עליו דינו כנדר וחייל ע"ד מצוה וממילא אינו חייל ע"ד שאין בו ממש דהאיסור הוא על המעשה ואין בו ממש ולתירוץ הב' בשבועה אף דאסר החפץ עליו בלשונו מ"מ כיון שהזכיר שבועה הוי אוסר נפשו מן חפצא וממילא אינו יכול לחול על דבר מצוה וחייל אף על דבר שאין בו ממש שהרי עצמו אוסר על החפץ וכן איתא בב"ח בסימן רל"ט דלתירוץ הראשון אם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה כמו בנדר דחל על דבר מצוה אבל אם אמר שינה עלי שבועה אינו חל דהוי דבר שאין בו ממש ולתירץ השני נהפך הוא דאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה אינו חל על דבר מצוה וחל על שינה אם אמר שינה עלי בשבועה וכתב הב"ח דהטור פסק כתירץ בתרא דבשבועה הוי תמיד אוסר עצמו על חפצא אך לדינא כתב הב"ח דראוי להחמיר בשבועה שאמר בלשון נדר ולחוש לתירץ הראשון דשבועה בלשון נדר דינו כנדר והסמ"ג בהל' נדרים לא הביא רק התירוץ הראשון וכן הביא הש"ך בסימן רל"ט ס"ק י"ח על המחב' שהביא דשבועה אינה חל על דבר מצוה אף אם אמר בלשון נדר ישיבת סוכה עלי והביא הש"ך גם כן בשם הב"ח דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי כפי' הראשון שבאשר"י (ובתוס'):

ועתה נשובה להנ"ל דלפי זה ניחא דברי המחבר דשפיר נוכל לומר להחמיר דבישיבת סוכה עלי הוי דבר שאין בו ממש רק בקונם סוכה שאני יושב לא הוי דבר שאין בו ממש ואפ"ה בישיבת סוכה עלי שבועה אמר הטעם משום דאין השבועה חלה על דבר מצוה ולא משום דהוי על דבר שאין בו ממש דבשבועה יש לספק דחיילה אף בדבר שאין בו ממש אף שאמר ישיבת סוכה עלי:

אך עכ"ז מותר ממ"נ לשני התירוצים דלתירץ הראשון דבשבועה שאמר בלשון נדר שפיר הוי אוסר חפצא עליו וחייל על דבר מצוה שוב הוי דבר שאין בו ממש דכיון דהוי כמו נדרים שיחול על דבר מצוה שוב הוי כמו נדר ואינו חל על דבר שאין בו ממש ואם נימא כתירץ השני דשבועה הוי תמיד אוסר נפשו אחפצא אף שאמר בלשון נדר חייל אף על דבר שאין בו ממש כנ"ל שוב אינו חל על דבר מצוה ושפיר ניחא מאי דהמחבר הביא הטעם בזה משום דאין שבועה חיילא על דבר מצוה דאי לא תימא הכי היתה חיילא השבועה בכהאי גוונא והט"ז בסעיף קטן ד' שם בסימן רל"ט הקשה על ישיבת סוכה עלי הא הוי דבר שאין בו ממש ותירץ כיון דהזכיר החפץ דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה לעיל בסימן רל"ד ס' ע"א באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת קאמרינן כיון שהזכיר הידים ע"כ והוא דוחק לפרש בש"ע לומר לאו דוקא דאמורא צריך לפרש דבריו ומכל שכן בש"ע שממנו תצא הלכה לכל ישראל:

אך לפי הנ"ל באמ' דעתו דדווקא צריך שיאמר יקדשו ידי לעושיהן אבל באמרה מעשה ידי לא מהני אף שהזכיר החפץ ושאני כאן בשבועה דשבועה חלה אף על דבר שאין בו ממש אך על דבר מצוה אינו חל ממ"נ כנ"ל ואף דבסי' רי"ג מביא רמ"א דהאומר דיבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן הביא רק בלשון י"א דעה יחידית אבל להלכה שפיר פוסק דהוי דבר סאין בו ממש ובסי' רט"ו פסק דוקא שיאמר קונם סוכה שאני יושב ולא קונם ישיבת סוכה וכן בסי' רל"ד ס' ע"א דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהם:

והנה גוף הי"א אלו המה מה שהביא הר"ן בשם התוס' גבי ישיבת סוכה עלי דלא הוי דבר שאין בו ממש הואיל והזכיר החפץ בהתוס' שלנו לא נמצא זה וגם צריך עיון פירוש הדברים האלו אם הפירוש כיון שמזכיר החפץ דעתו לאסור החפץ או כיון שמזכיר רק חפץ שיש בו ממש בתוך הנדר חל אף שהנדר על דבר שאין בו ממש אך מלשון הר"ן שסיים דלפי זה מאי דאמרינן בכתובות בדף נ"ח ובסוף נדרים גבי מקדיש מעשה ידי אשתו באומר יקדשו ידי' לעושיהן לאו דוקא באומר אלא כיון שהקדיש הידים נעשה כאומר היינו כיון שהזכיר החפץ הוי כאוסר החפץ:

והנה נשובה נחקורה אחרי מקור דברי התוס' במקומו' אחרים איך שיטתם ונמצא אותם במקומו' מפוזרים אולי מזה הוציא הר"ן סברא זו מהתוס':

הנה בריש נדרים כתבו התוס' וז"ל שאני אוכל לך יש דגורסין ביוד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש (פירוש דשאני בלא יוד היינו דעושה קונם מה שיאכל אבל שאיני ביוד דעשה קונם שלא יאכל הוי דבר שאין בו ממש) וכו' אומר ר"י דבגמרא משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביוד לא קרי ביה דבר שאין בו ממש ולא דמי לשאיני ישן דקאמר לקמן דהוי דבר שאין בו ממש דהתם אין בו ממש לא בדיבור ולא בשינה אבל הכא מ"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל ע"כ:

והנה הי' אפשר לומר בכוונתם כיון דגוף האכילה הוי ממש אף באוסר על עצמו האכילה הוי כאוסר על עצמו דבר שיש בו ממש אך לא מסתבר כן דאם אוסר האכילה בוודאי הוי דבר שאין בו ממש כאשר יבואר אח"כ דברי הרשב"א אך ע"כ פירוש דבריהם דאוסר על עצמו המאכל כאשר כתב הרשב"א בסוף פרק קמא לענין קונם ידי עושות ממך דבעשי' אין בו ממש אך אם אוסר מה שנעשה זה הוי יש בו ממש וגם כאן פירוש דבריהם דמה שאמר שאיני אוכל לך אמרינן דכוונתו הי' לאסור המאכל וכאן עוד רבותא יותר דבאמת לא הזכיר גוף המאכל אך כיון שאמר שאיני אוכל ודיבר מאכילה הוי כאילו הזכיר המאכל ג"כ כאילו אמר שאיני אוכל המאכל הזה דכיון שאמר שאיני אוכל ע"כ כוונתו על המאכל והוי כהזכיר המאכל וכוונתו על המאכל ומכ"ש בהזכיר המאכל כמו שם בסוכה דהזכיר הסוכה ואומר שקונם עלי אכילת המאכל הזה בוודאי אמרינן דכוונתו הי' לאסור גוף המאכל:

ואפשר לחלק איפכא דשאני התם דהנה המחבר פסק בסי' ר"ו דגוף הא דמודרני ממך שאיני אוכל לך אסור ואיתא שם ברמ"א וי"א דאפילו אם אמר שאני אוכל לך ועשה שם הש"ך בס"ק ב' ט"ס וכתב דצ"ל שאמר שאני אוכל לך דשאיני ביוד ה"א דהוי דבר שאין בו ממש ומש"ה יש גורסין שאני כמבואר בתוס' נדרים:

ולפי מה שהבאנו דדעת המחבר גבי ישיבת סוכה עלי ונטילת אבן ודיבור פי עלי הוי דבר שאין בו ממש אע"פ שהזכיר החפץ אעפ"כ פסק בשאיני אוכל לך דאסור צ"ל דכאן חמור טפי דכיון שאסר על עצמו שלא יאכל הוי כאילו אסר על עצמו המאכל או דאמרינן שאיני אוכל לך ביוד הוי כמו שאני אוכל לך כאשר כתבו התוס' שם בהי' מסרבין בו לאכול הוי שאיני כמו שאני והוי דבר שיש בו ממש היינו הדבר שאני אוכל אני אוסר על עצמי והוא המאכל:

והנה הט"ז כתב בסי' רי"ג על מאי דאיתא שם במחבר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך הוי דבר שאין בו ממש וכתב הט"ז בס"ק א' ח"ל הא דאמרינן לעיל סי' ר"ו מודרני ממך שאיני אוכל לך אסור לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה אבל התם מ"מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאני אוכל לך עכ"ל התוס' בריש נדרים ולא קשה נמי ממה שכתב כאן שאני עושה לך אע"פ דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעשה שנודר אין כאן ממשות לפני שיחול הנדר משא"כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר עכ"ד:

הנה לכאורה קושיתו חזקה דהתם במאכל אהני אף באומר שאיני ביוד ועכ"ז לא הוי דבר שאין בו ממש וכאן בשאני עושה לא מהני אף בשאני בלא יוד דנראה מדברי התוס' דבוודאי לא שייך לומר דהוי דבר שאין בו ממש דכיון דאמר שאני אוכל היינו מה שאני אוכל יהי' קונם והוא המאכל ויש בו ממש ואמאי כתב כאן המחבר שאני עושה הוי דבר שאין בו ממש:

ומה שיצא לדון בדבר חדש דשאני התם דהמאכל הוא לפנינו קשה לומר כן והי' להפוסקים ולהגמרא לבאר דדוקא כשהמאכל הוא לפנינו אבל כשהמאכל אינו לפנינו ואפשר שאין עוד ברשותו המאכל הזה או שלא תקנו עוד כלל יהי' מותר ולא מצינו חילוק זה:

וכשאנחנו לעצמינו נראה לפענ"ד דלא קשה דהנה מודרני ממך שאני אוכל לך היינו שאוסר על עצמו המאכל של חבירו אבל מה שאמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך היינו שאוסר על חבירו דיבורו ועשיתו וכאשר סיים אח"כ המחבר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך היינו שהאיסור הוא שאוסר על חבירו וכן הוא מפורש בהרשב"א קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך בנדרים בדף י"ג ע"ב שכתב בחידושיו דהכא באיסור דיבור ומעשה ידיו על חבירו הוא ועי"ש וע"כ הכי הוא דמה שאומר שאני עושה עמך או ידי עושה עמך היינו שאוסר על חבירו דלדידי' לא יגיע מזה שום דבר:

וא"כ מעתה אין מקום לקושית הט"ז דבשלמא במודרני ממך שאני אוכל לך דאוסר על עצמו שלא יאכל שפיר אמרינן דלא הוי דבר שאין בו ממש כיון שאסר על עצמו האכילה ובפרט כשאמר שאני אוכל היינו מה שיאכל יהי' קונם וגוף האכילה יש בה ממש אבל באמר שאני עושה לך שאוסר על חבירו שפיר אמרינן דהוי דבר שאין בו ממש ולא נוכל לומר דאסר המעשה על חבירו דהרי המעשה אינו שלו ואין אדם אוסר על חבירו נכסי חבירו כדאיתא בכתובות בדף נ"ט שאין אדם יכול לאסור רק פירותיו על חבירו או פירות חבירו על עצמו אבל לא פירות חבירו על חבירו וא"כ הכי נמי מה שאמר שאיני עושה לך או ידי עושה אי אפשר לומר שאסר גוף המעשה שיעשה על חבירו שהרי גוף המעשה אינו שלו רק של חבירו והוא יעשה בשל חבירו לעשות מעשיהו וזה אינו יכול לאסור גוף המעשה אך שיוכל לאסור שחבירו לא יהנה ממעשה ידיו מה שהוא יעשה וגוף העשי' וזה אין בו ממש אבל גוף המעשה שנתהוה מעשיתו זאת אינו יכול לאסור וכאשר כתב בזה רבינו הרא"ש בתשובה כלל י"ב ס"ו ז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בו צורין ואסרה על בעליהם אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסרה תשובה כיון דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום אלא שכר הוא דחייב לו בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי יעו"ש:

ואף אם נאמר דשאני עושה לך היינו שיעשה בשלו ליתן לחבירו ויעשה בשלו עבור חבירו וזה יוכל לאסור או שנימא דאף שיעשה בשל חבירו אז קונה השבח כלי ויוכל לאסור השבח שלו אף אחר שנעשה מ"מ לא יוכל לאסור על חבירו דהוי דבר שלא בא לעולם כאשר קאמר הגמרא בכתובות בדף נ"ח ונ"ט במקדיש מעשה ידי אשתו או הוא שאמרה קונם שאני עושה לפיך דהוי דבר שלא בא לעולם אם לא באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים אתניהו בעולם א"כ אי אפשר לומר דאסר על חבירו גוף המעשה שנתהוה מעשיתו ויהי' בה ממש שהרי המעשה הוא דבר שלא בא לעולם אך ע"כ שאוסר עצמו מלעשות זאת לחבירו:

וכן הוא ברשב"א בסוף פרק קמא דנדרים הנ"ל דאיתא שם במשנה קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור ומקשה בגמרא דהוי דבר שאין בו ממש ומתרץ באומר פי לדיבורי ידי למעשיהם וכתב הרשב"א ויש מי שפירש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך קא קשיא לי' ואיהו ניהו דאצטרך לשנויי אבל ידי עושת עמך יש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושפיר שייך למסרי' אנפשי' וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך פעמים שיש בו ממש כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו או ע"ג ענבים לדרוך ואז יהי' אסור אף באומר קונם רגלי מהלכת לך שיהי' אסור באותו מלאכה שיעשה בהליכת רגליו וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר רק הדיבור והעשי' וההילוך ודאי כל אלו אין בהם ממש דוודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשי' אין בהם ממש וכן כתב הרב רבי ברוך בר שמואל הספרדי בפירושיו ויפה אמר והיינו נמי דאמרינן בשלהי בתרא ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום לפי שמעשה הדירה אין בו ממש ועוד קשיא לי אפילו לפי דבריה' אף באיסור המעשה שעשה בידיו והמלאכה שמתקן ברגליו מ"מ מעשה ידיו ומלאכת רגליו דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם אוסר על חבירו דכל שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהם דידים אתנייהו בעולם וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות והכי קיי"ל וכדאפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנה כר' מאיר דאית לי' אדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכיון דלא אתמר הכא במתניתן למה לן לאפוקי למתני' לבר מהלכתא וכו' ועי"ש דבריו:

והנה שיטת הרשב"א נראה דקושיא זו דהוי דבר שלא שלא בא לעולם יוקשה בכל גוונא בין אם נימא דאסר עליו ההילוך והעשי' בין אם נימא דאסר עליו המעשה שיתהוה ע"י העשי' אך דהרשב"א אמר דבלא"ה צריך למוקי באסר ידיו לעשיתו דאל"ה יוקשה דהוי דבר שלא בא לעולם.

אך הנה השער המלך בפ"ג מהלכות נדרים הלכה יוד הביא בשם הבני יעקב דכתב על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דבר שלא בא לעולם ושלא כדעת מהר"א אלפנדרי שיצא לדון כן וכתב דלא דמי משום דלא חשיב דבר שלא בא לעולם אלא באומר פירות דקל יהי' אסורים עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מעשה ידי אשתו כיון דמעשה ידי' עצמן הוא אוסר שהוא הוי' אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאתן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטה עצמו הוא אוסר והוא בא לעולם ע"כ:

וא"כ לפי זה ניחא יותר דהגמרא לא מקשה על קונם פי מדבר עמך וידי עושה עמך ורגלי מהלכת עמך דהוי דבר שלא בא לעולם דכיון דהכונה על העשי' גופא שלא יעשה וזה לא הוי דבר שלא בא לעולם שהוא בא לעולם אך הגמרא שפיר מקשה דהוי דבר שאין בו ממש אף על ידי עושה עמך דלא נוכל לומר דהכוונה על המעשה שיתהוה מאותה עשי' דזה הוי דבר שיש בו ממש דזה שוב הוי דבר שלא בא לעולם כנ"ל דברי הבני יעקב דהרי המעשה שיתהוה מאותה עשי' זה אינו בעולם עוד כנ"ל:

נשובה להנ"ל דשפיר יש ליישב קושית הט"ז דשפיר יש לחלק בין הך שאיני אוכל לך דאסור משום שכוונתו הי' על גוף המאכל אבל בשאני עושה לך דכוונתו לאסור על אחרים דלא יוכל לאסור גוף המעשה דאינה שלו וגם דהוי דבר שלא בא לעולם אבל שאיני אוכל לך דאסר על עצמו שפיר יכול לאסור דבר של אחרים וגם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כדאיתא בכתובות בדף נ"ט דכמו דיכול לאסור פירות חבירו עליו כן יכול לאסור דבר שלא בא לעולם עליו ואף אם המאכל עדיין אינו בעולם יוכל לאסור עליו ודו"ק:

והנה כבר בארנו לעיל דיש לספק בדברי התוס' דשאיני אוכל לא הוי דבר שאין בו ממש אף דלא אסר המאכל רק האכילה כיון דהאכילה גופה יש בה מעשה ולא דמי לשינה דאין בו מעשה:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מתוס' בסוף פרק קמא דנדרים על המשנה הנ"ל דקונם פי מדבר עמך ידי עושית עמך וכו' ומקשה בגמרא דהוי דבר שאין בו ממש ומתרץ פה לדיבורי ידי לעושיהם וכתבו בתוס' וז"ל ידי לעושיהם וא"ת ותיפוק לי' דמעשה ידיו גופה יש בו ממש כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מעשה ידי' דחייל לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אידך נקיט שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידיים שאין שאין בהם ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן עכ"ד:

והנה לכאורה נראה מדברי התוס' הללו דכיון דמעשה ידי' הוי דבר שיש בו ממש אם נדרה מהעשי' לא הוי דבר שאין בו ממש אך כד דייקינן משם מבואר איפכא דקשה לפי דבריהם מאי חילוק יש בין ידי עושה עמך בין שלא אתן תבן לפני בקרך דגם נתינת תבן לפני בקרו הוי מעשה ואינו דומה לשינה דגוף הדבר לא הוי מעשה ומאי חילוק בין קונם ידי עושות עמך בין שלא אתן תבן לפני בקרך וכן תמה הרב הספרדי בעל נתיבות המשפט בנתיב כ"ג חלק ח' בדף ר"ז:

אך לפי הנ"ל אשר אמרנו ניחא דבידי עושו' עמך לא הוי דבר שאין בו ממש דהכוונה על המעש' שנתהוה מעשיתו זה יהי' נאסר וזה הוי דבר שיש בו ממש אך כבר בארנו לעיל דהמעשה שיתהוה מעשיתו לא יוכל לאסור דזה אינו שלו שהרי עושה בשל אחרים אך למאן דאמר אומן קונה בשבח כלים שפיר יכול לאסור המעשה שיתהוה ע"י עשיתו וזה ניחא היכא שהוא עושה בגוף הדבר אבל נתינת תבן לפני בקרו לא הוי שום שבח בגוף הדבר והתבן בודאי לא תוכל לאסור אך ע"כ שהמעשה שתעשה היא אוסרת וגוף העשוי אין בו ממש וכוונתי בדברים אלה להקצות בסי' ש"ו ועי"ש:

וא"כ אדרבא ראי' מדברי התוס' דהעשי' שעושה בדבר שיש בו ממש מ"מ גוף העשי' מקרי דבר שאין בו ממש אך המעשה שנתהוה מעשי' זו אם יכול לאסרו אז הוי דבר שיש בו ממש ומש"ה בנתינת תבן לפני בקרו כיון דגוף התבן לא תוכל לאסור שוב הוי דבר שאין בו ממש אך דברי התוס' הללו סותרים עם דברי התוס' בכתובות בדף נ"ט דכתבו בד"ה קונם שאני עושה לפיך דכתבו אפי' גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שאני אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר ע"כ הרי דכאן כתבו דגם קונם נתינת תבן לבקרו הוי גם כן דבר שיש בו ממש ודבריהם סותרים לדבריהם דנדרים וכן הקשה בספר נתיבות המשפט בדף הנ"ל:

והנה בשלא אתן תבן לפני בקרך בודאי אי אפשר לומר דאסר גוף התבן שהרי אינו שלו ואין לו בו שבח כלל ע"כ דגוף הנתינה אסר ואעפ"כ לא הוי דבר שאין בו ממש וע"כ כנ"ל כיון דהנדר הוי על מעשה שיש בו ממש לא הוי דבר שאין בו ממש ואינו דומה לשינה ודיבור דהוי הכל דבר שאין בו ממש:

אמנם ראיתי לשער המלך בפרק ג' מהלכו' נדרים הל' י' שכתב על דברי תוס' הללו וז"ל באמצע דבריו וא"כ היינו מה שכתבו הכא דאפילו גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דמיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשי' שאני עושה לפיך ומתרצינן דיבורו הכי ואהא הביא ראיה מההוא דקונם שלא אתן חבן לבהמתך אע"ג דבנתינה גופה אין בו ממש אפילו הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדיבורו דהכי קאמר קונם תבן לנתינתו וכמו שאמרו בההוא דישיבת סוכה עלי עכ"ד.

נראה פירוש דבריו דגם בקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך מפרשינן ג"כ דאסרו התבן והתבן יש בו ממש אף דהתבן לא יוכל לאסור על בעלים דאינו שלו ולא נעשה בו שום שבח ע"י עשי' שלו ע"כ אמר דהוי כאומר קונם תבן בנתינתו עלי היינו דעל עצמו יוכל לאסור התבן של בעלים שלא לתת אותו לפני בקר בעליו ולא יתעסק בהם כאשר כתב הר"ן גבי ישיבת סוכה עלי דאם אמר קונם זריקת צרור לים עלי אסור לזרוק הצרור דלאו דוקא במידי דהנאה חל קונם אך על כל עשי' חל קונם כגון זריקת צרור ונטילת אבן כדאיתא ביו"ד בסימן רי"ג בהג"ה דנטילת אבן עלי אסור וא"כ ה"ה בשלא אתן תבן לפני בקרך אסר על עצמו התבן לנתינתו והוי דבר שיש בו ממש ודו"ק:

ושוב הדרן לכללא דידן דאף לשיטת התוס' דאף דדבר שיש בגוף הדבר מעשה מ"מ מה שאסרה על עצמה שלא לעשותו הוי דבר שאין בו ממש אם לא באסרה גוף הדבר שמתהוה ע"י המעשה וזאת תלוי אם הדבר יהי' שלה ואם תוכל לאסרה וגם אם לא הוי דבר שלא בא לעולם אך על עצמה יכולה לאסור אף פירות חבירו וגם דבר שלא בא לעולם וכל זה יהי' נפקא מינה כאשר יתבאר:

ועתה נשוב לנ"ד בהשוחט שאסר על עצמו בלשון זה שקיבל על עצמו לאסור איסור על עצמו באיסור גמור מלשחוט פה מבהמה עד עוף הקל עבור בני העיר דהוי נדר על דבר שאין בו ממש שאסר על עצמו מלשחוט פה והוא דבר שאין בו ממש ואף שהזכיר החפץ מבהמה ועד עוף הקל ולדעת הרבה פוסקים כיון דהזכיר החפץ כוונתו הי' לאסור החפץ והוא דבר שיש בו ממש אך כאן הבהמ' והעוף שישחוט עבור בני העיר אינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי ויוכל לאסור השבח שלו לא שייך ג"כ כאן שהרי הוא מקבל שכר שחיטה מכל מה שישחוט ואינה קונה בשבח כלי וגם דהוי דבר שלא בא לעולם לאסור העופות שישחוט כמו באשה דאסרה מעשה ידיה שתעשה לבעלה הוי דבר שלא בא לעולם כדאיתא בכתובות בדף נ"ט ובשלמא היכא דאוסר גוף השחיטה שלא לשחוט זה לא הוי דבר שלא בא לעולם דהוא איתא בעולם ויוכל לשחוט כסברת הבני יעקב אבל אם יאסור גוף העופות שישחוט אח"כ הוי דבר שלא בא לעולם אך נוכל לומר דאסר על עצמו כל העופות לשחיטתו שלא ישחוט אותם וכמו דיכול לאסור זריקת צרור לים ונטילת צרור כנ"ל לענין אוסר נתינת תבן לבקרך דאסר על עצמו נתינת התבן כן כאן השוחט הי' יכול לאסור על עצמו העופות והבהמה לשחיטתן ועל עצמו שפיר יכול לאסור דבר שאינו שלו דאדם אוסר פירות חבירו עליו וגם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כדאיתא בכתובות בדף נ"ט:

אך לענין דינא יש להתיר בזה מטעם ס"ס דשמא הלכה כדעת הפוסקים דאף שמזכיר החפץ אין כוונתו לאסור החפץ רק המעשה והוי דבר שאין בו ממש ואף אם נימא דכוונתו הי' לאסור החפץ שמא הי' כוונתו החפץ על אחר ובנ"ד לאסור העופות השחוטים על בני העיר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וגם דהוי דבר שלא בא לעולם אך בנ"ד שנכתב שקיבל על עצמו לאסור איסור על עצמו באיסור גמור מלשחוט פה מבהמה ועד עוף מבואר בהדברים שעל עצמו אסר לא על אחרים:

אך שוב יש מקום להקל מצד אחר אם נימא דהאיסור הוא רק עליו ולא על בני העיר דהרי על בני העיר לא יכול לאסור כנ"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וגוף העשי' אין בו ממש ואף דמדרבנן אסור שוב יש להקל בדבר דרבנן מטעמים שהתחלנו לדבר בראשית אמרינו ויבואר אח"כ אך על עצמו שפיר יכול לאסור מדאוריי' ושוב יש להקל מטעם אחר.

דהנה בנ"ד השוחט טען שאנוס הי' כמבואר בראשית התשובה ומבואר בסימן רל"ב בסעי' י"ב בהגה"ה דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס והוא מהתשב"ץ בסימן קנ"ה בחלק ראשון דכתב דנאמן בעצמו לומר אנוס הייתי בשבועה דאדם נאמן על עצמו באיסורין והביא ראי' לזה דאם כן לא נתיר לשום אדם בפתח ולא נאמין לו שיש לו פתח לנדרו אלא בפתחים שיש בהם עדים ואנו מכירין שהוא כן כמו שהוא אומר:

אך הנה בש"ע בסימן רל"ב איתא דאף דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס מ"מ היינו דוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות ולפי דברי התשב"ץ הנ"ל דנאמן לומר אנוס הי' דאל"כ לא נאמין לו על החרטה ג"כ. וא"כ לאחר שעבר דאינו נאמן לומר אנוס הי' שוב אינו נאמן על החרטה ג"כ אלא בפתח שיש להם עדים כדברי התשב"ץ הנ"ל והי' מקום בזה ליישב דברי התוס' בפרק השולח מהך דנזיר דאמרו לו אל תשת אל תשת חייב על כל אחת ואת' והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו ותירצו דאוקמי על חזקה שלא ישאל והקשה המהרש"א דאינו ספק שישאל רק בודאי ישאל שלא יתחייב מלקות ותירץ המהרש"א דכשהב"ד ידעו שעבר לא יתירו לו עד שילקו אותו אך התראת ספק הוא שמא לא ידעו הב"ד שעבר ולפי הנ"ל ניחא יותר בטוב טעם דאחר שעבר אינו נאמן בפתח רק בפתחים שיש בהם עדים ואנו מכירין שהוא כן כמו שהוא אומר ושפיר הוי התראת ספק אם יהיה לו פתחים כאלו:

ונשובה לדין הנ"ל המבואר בתשב"ץ ובש"ע דאדם נאמן ע"ע שאנוס הוי והנה היכא דאתחזיק אין אדם נאמן לגבי אחרי' אך לגבי עצמו נאמן והכ' הוי כעין חזקה שאתחזיק שנשבע והוא רוצה לבטל החזקה ולומר דאנוס הי' דהנה התשב"ץ בסימן קמ"א חידש דבאיסור שאין בו מלקות נאמן אדם על עצמו אף להכחיש עדים דבדיני שמים יוכל הוא לומר הוא יודע בעצמו אך בדיני אדם אינו נאמן דהב"ד שלמטה יענשו אותו ע"פ שנים עדים ומש"ה כתב דבשבועו' ביטוי דאין בו מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה או התראות ספק נאמן לגבי עצמו אף נגד עדים יעו"ש:

וא"כ ה"ה היכא דהוי ספק שבועה כגון בנ"ד דהוי ספק בהזכיר החפץ אם הוי על דבר שיש בו ממש דגם כן אינו חייב מלקות נאמן גם כן לגבי עצמו אף נגד החזקה אך זה הוא אם הנדר הוא על עצמו לגבי עצמו נאמן אבל אם הנדר הוא לגבי אחרים בודאי אסור היכא דאיכא חזקת איסור:

וא"כ בנ"ד כפי שבארנו לעיל דעל אחרים אינו יכול לאסור דהוי דבר שאין בו ממש וגוף הדבר הבהמה או העוף לא יוכל לאסור דהוי דבר שאינו שלו או דהוי דבר שלא בא לעולם אך על עצמו יכול לאסור ולעצמו שוב נאמן לומר דאנוס היה:

אך כפי הדין המבואר בש"ע ביו"ד בסי' א' בסעי' י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש ואמר שהוא טרפה ואח"כ נתן אמתלא לדבריו נאמן אף לגבי אחרים וע"כ דזה לא מקרי איתחזיק כיון שנתן אמתלא לדבריו לומר למה עשה כן מתחילה ועוקר החזקה למפרע כדברי הגהות מיימוני דשליח שקידש אשה עבור המשלח וטעה ואמר הרי את מקודשת לי דנאמן ולא הוי נגד החזקה דאתחזקה מקודשת לו מאחר שנתחזקה בטעות כפי דבריו וא"כ ה"ה היכא שהוא אומר שהי' אנוס בשבועה ואתחזק בטעות גם כן נאמן אף במה שנוגע האיסור לאחרים:

אך הנה בש"ע שם בסימן רל"ב בסעי' י"ב איתא דאם כבר עבר על שבועתו אינו נאמן לפטרו ממלקות כנ"ל וכתב הש"ך ע"ז בס"ק כ"ז וז"ל כתב בתשו' הרשב"א דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש אם אמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ והנה האי לשון וה"ה אינו מובן דאם מיירי שאינו נאמן לפטרו ממלקות בלא"ה אינו נאמן אף בלא הטעם שלא חשש לומר בשע' התרא' אך דלפטור ממלקות אינו נאמן בשום פעם ובב"י הביא בסימן רכ"ח בדף רכח דפוס ווין בשם הרשב"א דדוקא בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה שאנוס הי' מש"ה אינו נאמן אח"כ לומר שאנוס הי' ונראה מדבריו דהיכא דבשעת התראה אמר שאנוס הוי שפיר נאמן לפטרו ממלקו'. אך מל' הש"ך דכתב וה"ה נראה דשני דברים המה דלפטרו ממלקו' אינו נאמן לומר שאנוס הי' וה"ה היכא שלא אמר בשטת התראה שאנוס הי' ג"כ אינו נאמן עוד לומר כלל שאנוס הי' ואף לאחר שלקה אינו נאמן עוד ואנכי לא אדע מקום הרשב"א ובתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' רע"ג מבואר הך דינא דנאמן לומר אנוס ולא סיים הך דין כלל דכשעבר אינו נאמן

ולפי דברי הש"ך נראה דה"ה בנ"ד כמו שכתבו אנשי פראשקע שבשנת תרכ"ג הי' בפראשקע ישיבת ב"ד על ר' ישראל לשחוט אז בכפר הסמוך לפראשקע והובא הבשר לעיר ואסרו הבד"צ את שחיטתו ולא טען אז שהי' באונס נראה דדמי להתרו בו ולא אמר שאנוס הי' דשוב אינו נאמן:

אך עכ"ז לפי הנ"ל לגבי עצמו נאמן כיון דדעת התשב"ץ דנאמן אף נגד עדים דהנוגע לשמים לבד יוכל הוא לומר דהוא יודע בעצמו וא"כ כיון שנאמן אף נגד עדים בודאי נאמן אף שהעדים אומרים שאז לא טען שהי' אנוס שהרי יוכל להכחישם ואף אם לא יכחישם יוכל לתרץ דבריו באיזה אופן שיהי' וגם שתיקתו לא עדיף מהודאה והודאת פיו הוי כעדים והרי נאמן אף להכחיש עדים:

אך דברי התשב"ץ דבר חדש הוא דהנוגע לשמים נאמן אף נגד עדים ולא ראותי מי שהביא דברי התשב"ץ בזה:

וגם יוקשה עליו ממשנה דסוף האשה שנתארמלה דאמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה משעה שנכנסו נכרים לירושלים עד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן על עצמו והא בשבוי' ובעיר שכבשוה כרכום לא הוי רק מדרבנן ואין כאן חיוב מלקות בדיני אדם ואמאי לא יהיה נאמן על עצמו ואפשר לומר דשאני התם דהוי לענין יוחסין החמירו טפי ועוד דהוי כאילו מעיד על אחרים על הבנים שיולדו אחר כך ובב"ש באה"ע בסימן ז' בסק"ד כתב דאין הבעל נאמן להעיד לאשתו השבוי' אפילו במסל"ת משום מעלה עשו ביוחסין ובמקום אחר נסתפקנו לענין היכא דהוי תרי ותרי ובאשת אומרת ברי לי דתוכל להנשא לאחד מעדים שאומר גם כן ברי לי מה יהי' על הבנים שיולדו דלהם יהי' ספק דתרי ותרי וכאן אין מקום להאריך:

ועתה נשובה לנ"ד כיון שאין החשש ששחיטתו יהיה אסור על בני העיר אך שהוא בעצמו ייעשה איסור ואין הספק רק להפריש אותו מאיסור נוכל לסמוך לומר דהוא מהימן לגבי עצמו שהיה אנוס לשיטת התשב"ץ דנאמן אף נגד שני עדים:

וגם בנ"ד הי' מסירת מודעה מעדים שחתמו לפניהם המודעה ואף דאותן עדים בעצמם שחתמו על שטר האיסור חתמו על המודעה ובסימן מ"ו בח"מ בסעיף ל"ז איכא דיעות בכתב ידו יוצא ממקום אחר אם נאמנים לומר מודעה הי' דברינו וכדאי' שם בש"ך מ"מ כיון דאיכא שטר מודעה מזמן ראשון בודאי מהני דמאי חזית לציית להשטר שנעשה מעדים הללו כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר נציית להשטר מודעה שנעשה עוד קודם השטר וגם כן כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן אי' בשיטה מקובצת שם בכתובו' מודעה ניתן לכתוב היינו משום הכי נאמנים במודע' משום שהיה בידם לכתוב שטר מודעה תיכף מזמן ראשון קודם זמן השטר ואז הי' שטר מודעה טוב ואף שלא נכתב הוי כאילו נכתב ועי"ש ומכ"ש היכא שנכתב ממש שטר מודעה מאותן עדים קודם כתיבת השטר בודאי מהני:

אך על המודעה יש לספק אולי כאן לא היו העדים מכירים באונסו כדאית' בש"ע ח"מ בסימן ר"ה דרק במכר מחויבים העדים להכיר באונסו ולא במתנה ומחילה וכדאיתא בתשב"ץ בחלק ראשון בסי' קנ"ה דבשבוע' ג"כ אינם צריכים להכיר באונסו וא"כ אף שמסר מודעה אולי לא ידעו העדים מהאונס כלל רק על פיו והוא כיון ששתק מתחילה בשעה שאסרו הב"ד הבשר הוי כאילו הודה שלא הי' כאן אונס ואף אם העדים יאמרו עתה שידעו באונסו שוב יש לפלפל אם המה נאמנים כיון שהמה בעצמם חתומים על השטר מהשבועה ולא מהני בשביל שנכתב המודעה קודם זמן השטר דהרי מגוף המודעה אין ראיה כלל אם המה ידעו מהאונס:

וגם יש לפלפל כאן מהות האונס מאי הוי דהנה העיקר האונס שלו בודאי הוי שאם לא היה מקבל ע"ע לאסור השחיטה מזמן אשר קבעו בהכתב הי' מעבירין אותו מאומנתו וגם נתנו לו איזה סך מעות ואולי לא קיבל על עצמו האיסור לא הי' נותנים לו המעות וכל זה לא הוי אונס דכל זה לא הוי אונס מפחד שיעשו לו רעה אך אונס הסרת הטובה דהרי הבעלי בתים והרב מדינא יוכלו להסיר השו"ב מאומנתו ומסתמא הרב והבעלי בתים עשו כדינא וביותר שנאמר בהכתב שהוגד עליו דברים מכוערים ששחק בקארטין עם נקבות וכיון שע"פ הדין היו יכולין להעבירו מאומנתו ועשו לו טובה להרחיב לו הזמן ועי"ז הי' מוכרח לישבע אין זה אונס ובפרט המעות שנתנו לו בודאי הוי טובה ומבואר שם ברמ"א בסימן רל"ב בסעי' י"ב דלא מקרי אונס בשבועה אלא אם כן הי' מגיע לו איזה רעה אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהי' לו טובה לא מקרי אונס בשבועה והוא מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז. והאריך שם בזה בפלפול נחמד:

אך עדיין לא שאלנו את פי ר' ישראל הנ"ל לומר איזה אונס הי' לו ואולי יאמר הוא שאונס גמור הי' לו וכאשר בארנו לעיל דכיון דהדבר אינו נוגע להכשיל לאחרים רק נגד עצמו בודאי נאמן:

ועוד הי' אפשר לומר כיון שמסר מודעה קודם השבועה הוי כאומר כל נדר שאדור יהי' בטל ונדר אח"כ דהוא בטל ויש בזה שיטות כדאית' בסימן רי"א אך ע"ז תירץ מהרי"ק בס"י הנ"ל דמבואר בראשונים דאין זה מועיל רק בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו ועל מה שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל וכדאיתא ג"כ ביו"ד בסי' רי"א בס"ד. וה"ה בנ"ד כיון שנאמר בכתב האיסור ור' ישראל מקבל זאת על עצמו בלב ונפש חפיצה וממלא רצונם לאסור איסור על עצמו וא"כ כיון שנאמר שממלא רצונם ובני העיר הכריחוהו בעד טובה שעשו לו כנ"ל לשבע הוי הדין כמבואר לקמן בסי' רכ"ז בסעי' כ' דהיכא שנדר בשביל טובה שעשה לו הוי לדעת חבירו:

והנה עוד יש להעיר בזה דהנה אף בנדרי אונסין צריך שיבטל בלב בשעת הנדר כדאיתא בנדרים בדף כ"ז דנודרין להורגין ולמוכסין ומפרש שם הגמרא בדף כ"ח באומר בלבו היום הא לאו הכי הי' אסור אף שהוא אנוס וכן איתא ביו"ד בסימן רל"ב בסעי' י"ד דצריך שיהי' בלבו היום וכתב הרמ"א ובלבד שלא יוציא מפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו ובסימן ט"ו איתא דמי שאנס את חבירו וייסרו במיני יסורין עד שנשבע לתת לו סך מעות אין באותו שבועה ממש וכתב בט"ז אע"ג דבנודרין להורגין צריך שיהי' בלבו היום שאני התם דההורג והמוכס אין מיסרין ומכין את האדם אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל היכא דאיכא יסורין והכאה שאין לו קצבה בטל השבועה לגמרי ודעתו לחלק דבאונס ממון צריך דוקא שיחשב בלבו ושלא יסתור בפירוש מה שהוציא בשפתיו. אך יש סתירה לזה מת' מהרי"ק בסי' קס"ו דפלפל הרבה דמניעת טובה לא מקרי רעה ופלפל על מה שתירץ ר"י דמש"ה לא אמר על המודעה רבה לאורייתא דהדר קבלוהו בערבות מואב דהתם נמי הי' יראים מהקב"ה שלא יכניסם לארץ ומתוך כך הוכיח רבינו מאיר דשבועה באונס לאו כלום הוא והקשה דהתם הוי האונס מחמת הטובה שלא יכניסם לארץ ותירץ המהרי"ק אח"כ דשאני התם דהיו יראים שלא יכניסם לארץ ישראל שכבר ניתן להם במתנה ופשיטא דמי שעושה דבר מפני יראתו שלא יטול את שלו דחשיב אונס כדמוכח ההוא מעשה דפרדיסא בפרק חזקת הבתים ועי"ש דברי המהרי"ק:

וקשה דאעפ"כ לא הוי רק אונס ממון וכן קשה עוד משאר מקומות ואולי אפשר לחלק דהתם בנודרי' לאונסין המאנס אינו רוצה שישבע ואינו כופה אותו על השבועה רק הוא רוצה ליקח הפירות מאתו והוא נשבע מדעת עצמו כדי להציל הפירות אז אמרינן דצריך שיחשב בלבו דברים שאינם סותרים דיבור פיו אבל היכא דהאונס הוי על גוף השבועה כגון התם במודעה רבה לאורייתא שפיר הוי אונס אף דלא הוי רק פחד ממון וכן בנ"ד האונס הוי על גוף השבועה אך בנ"ד אם הוי רק מניעת טובה לא הוי אונס כנ"ל:

עוד יש להעיר בהאיסור הנ"ל שנכתב שמקבל על עצמו באיסור גמור ובת"כ בפני עשרה אנשים מישראל מלשחוט פה בהמה עד עוף הקל עבור בני העיר פה ובשר שחיטתו לצורך בני העיר יהיה אסור כבשר חזיר נבלה וטריפה פיגול הוא לא ירצה:

והנה מה שאמר אח"כ דבשר שחיטתו לצרכי בני העיר יהיה כבשר חזיר בודאי מדינא אין בו ממש דהוי כמתפיס בדבר האסור רק בעם הארץ צריך שאלה רק י"א דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כעמי הארץ ועכ"פ מדינא אין בו איסור וא"כ נוכל לומר דגם ראשית דבריו שמקבל על עצמו באיסור גמור נמשך על סוף דבריו דהתפיס בדבר האסור:

וראיתי אח"כ במחנה אפרים בהלכות נדרים בסי' י"א מסופק בראובן שנתכעס עם אשתו ומתוך כעסו אמר לה הרי את אסורה עלי כאימא אם חל הנדר או אינו חל דהוי מתפיס בדבר האסור כאימא ומסופק דלמא דוקא היכא דאמר הרי את עלי כאימא ולא הזכיר איסור מתחלה אינו חל דהוי מתפיס בדבר האסור אבל כיון שאמר מתחלה הרי את אסורה עלי שאם לא היה מסיים האי תיבת כאימא היתה אסורה לא מגרע גרע מה שסיים אח"כ כאימא וכן הוא בת' מהר"ל בן חביב בסימן כ"ז. אך המחנה אפרים הביא דבהר"ן בריש פרק קמא דנדרים מבואר להיפך דכתב שם וז"ל עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו ובין שלא התפיסו נדר הוא אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור כלומר אע"פ שהנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפסנו בדבר הנדור מבואר בדבריו דאף אם אמר ככר זה אסור עלי הרי זה אסור מדין נדר מ"מ אם אסיק דיבורו ואמר כבשר חזיר אינו אסור ועי"ש במחנה אפרים שהאריך:

וא"כ אפשר לומר לשיטת הר"ן דאף בנ"ד דאף שנכתב בתחלה בסתם איסור כיון שסיים אח"כ שיהי' אסור כבשר חזיר אינו חל דהוי מתפיס בדבר האסור ואפשר לומר דתלוי ג"כ בהנ"ל דאם נימא דמה שאמר מתחילה שמקבל על עצמו באיסור גמור מלשחוט בהמה ועד עוף הקל הוי כונתו על מעשה השחיטה א"כ אינו נדר אחד עם זה שסיים אח"כ ובשר שחיטתו יהיה אסור כבשר חזיר שמתחילה אסר על עצמו המעשה מהשחיטה ואח"כ אמר שהבשר השחוט יהי' אסור וכיון שהוי שני דברים לא נוכל לומר דהתחלת דיבורו הוי מתפיס בדבר האסור בשביל הסוף כיון דהמה שני דברים אך כפי שאמרנו לעיל דמעשה השחיטה הוי דבר שאין בו ממש ואינו חל אך החשש כיון שהזכיר החפץ אסור אף שאין בו ממש דכיון שהזכיר החפץ הוי כונתו לאסור החפץ והחפץ יש בו ממש א"כ גם בתחלת דבריו היה כונתו לאסור הבשר השחוט וכיון שסיים אח"כ ובשר שחיטתו יהיה אסור על בני העיר כבשר חזיר הוי מתפיס בדבר האסור אף שכבר הזכיר פעם אחת האיסור מ"מ כיון שסיים אח"כ שיהיה כבשר חזיר הוי כמתפיס בדבר האסור לשיטת הר"ן כנ"ל:

אך אפשר לחלק כיון שהזכיר שני פעמים האיסור דמתחילה נכתב שאסר השחיטה ואח"כ הזכיר עוד הפעם איסור ואמר ובשר שחיטתו יהיה אסור על בני העיר כבשר חזיר הוי זאת שני איסורים אף אם נימא דגם מתחלה היה ג"כ כונתו לאסור הבשר ואינו דומה לדברי הר"ן דהתם הזכיר רק פעם אחת איסור אף שהזכיר מתחילה האיסור כיון שסיים אח"כ להתפיס בדבר האסור מותר שהכל נדר אחד הוא אבל כאן שהזכיר שני פעמים איסור הוי זאת שני נדרים:

ובלא"ה כבר כתבתי לעיל דעל בני העיר לא יוכל לאסור הבשר השחוט דאינו שלו וגם דהוי דבר שלא בא לעולם:

אך החשש הוא דאסר על עצמו בהמות ועופות לשוחטם כמו זריקת צרור ונטילת צרור לידו וא"כ בודאי לא הוי מסוג אחד דהנדר הראשון הוי על עצמו לאסור בהמה לשחיטתה והאיסור השני הוא לאסור הבשר על בני העיר:

אך עכ"ז כל הנ"ל מידי ספיקא לא נפקא שאין זה ודאי לומר שהכונה הי' באיסור הראשון לאסור בהמות ועופות לשחיטתן עליו וגם יש דעות בזה לומר כיון שהזכיר החפץ כונתו לאסור החפץ כנ"ל כל זה וכיון שכבר בארנו שאין הדבר נוגע שיכשלו בני העיר בהאיסור שעל בני העיר בודאי אינו חל האיסור רק על השוחט עצמו והוא יכול לתרץ דיבורו שלא היה כונתו כן דעל עצמו נאמן כנ"ל:

ועוד יש להעיר שלא אמר השבועה בפיו רק בכתב ובשבועה בכתב פלפלנו לעיל בתשו' סי' ס"ח דדעת הרבה פוסקים דלא חשיב שבועה כלל וגם הכתב לא הוי כתב שלו שנאמר בהכתב וליתר תוקף ועוז בא ר' ישראל בעצמו על החתום ולא היה כתב ידו ממש כלל ולא היה כאן שבועה לא בפה ולא בכתב אך יוכל להיות שהיה תקיעת כף בפועל וכבר כתבתי מה שיש להקל בת"ה:

ולדינא לא נוכל לדון עד אשר נשמע גם טענות השו"ב ר' ישראל ומה בפיו גם כן ואז נדון בדבר וכבר הבאנו כל צדדי היתר מה שיש בזה:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה