אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן עא

סימן ע

ב"ה י"א מנחם אב תרכ"ח לפ"ק קאליש.

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי אבד"ק יאנוב יע"א.

יקרת מכתבו קבלתי ואם כי מאוד חפצתי להשיב תיכף אך חליפות טרדות עוטרים אותי ונתעכבה עד היום והנה כבר השיבותי על זה להרב החריף ר' בנימין אליעזר.

והנה עתה השגתי מכתב גם מצד השני והנה יש הכחשה בגוף הדבר שהמה אומרים שנדרו השו"ב על דעתם להחמיר והמה עכבו שלא להתיר להם ולכן לא מהני כמבואר בסי' רכ"ח דאם הרבים מעכבים לא מהני אף לדבר מצוה וגם כתבו כי לא הוי דבר מצוה להתיר אדרבא יש מצוה שלא להתיר עוד יש בזה לאפרושי מאיסור' דלא מהני ההיתר וגם דהוי לתועלת חבירו שכל אחד מהשוחטים קיבל טובה מזה שלא ישחוט חבירו לבדו:

ומעכ"ת כתב שנודע לו בבירור שתלה השו"ב באלו האנשים להקל ולא להחמיר שהמה יוכלו להתיר בלא חכם ויש נ"מ בזה שאף שאח"כ נכתב בהכתב סתם על דעת רבים שהוא להחמיר מכל מקום הוי נ"מ אם מתחילה אמרו שנודרים על דעת האנשים אלו להקל שהמה יוכלו אח"כ לבטל אפשר לומר דמה שמבואר אח"כ בכתב עד"ר להחמיר אינו סותר הדברים שבע"פ אך שאם אלו האנשים לא יבטלו ישאר הנדר עד"ר כדאיתא בריב"ש בכה"ג במי שנדר על דעת חבירו ועל דעת המקום כאשר הבאתי במכתבי הראשון אך כבר בארתי במכתבי הראשון דנודר ע"ד חבירו להקל יש שני מינים או שהמה כשישמעו הנדר יכולים לבטלו וזה דוקא בשעת שמיעה והוא הדין המבואר בסי' רל"א ובסי' תרכ"ח בסעיף כ"א ובסעיף ל"ז והמין השני שנודר שלא לעשות דבר בלא רשות חבירו דכל זמן שחבירו נותן לו רשות יכול לעשות אף לאחר שמיעה שאינו מבטל הנדר בזה אך כן היה הנדר שלא לעשות בלא רשות חבירו והוא הדין המבואר בסי' רכ"ח בסעי' ל"ח ובסעי' כ"א בסופו ועי"ש:

והנה כבר כתבתי במכתבי הראשון דאם נימא דכאן היה הפירוש להקל שהמה יוכלו לבטל לא מהני כאן אף שעשו תיכף כתב לבטל הנדר מכל מקום כיון שבשעת שמיעת הנדר לא בטלו לא מהני אף שכ"ת כותב עתה שעוד קודם החתימה בטלו מכל מקום כיון שהי' אחר האמירה בע"פ כבר שמעו האמירה בע"פ והסכימו ואולי היה המעשה שאף קודם האמירה בע"פ הסכימו בדעתם שרק יצוו להשוחטים לידור והמה יבטלו תיכף גם בזה יש לפלפל אם הוי דברים שבלב ואינו דברים דכיון דמה שאמרו בפה שרצונם בנדר יסתור המחשבה וכדאיתא בחידושי רשב"א בקידושין בדף נ' וכאשר הארכתי בזה בתשובה אחרת אך אולי אמרו בפירוש כן מתחילה או אולי חתמו כתב הביטול קודם שאמרו בע"פ. כן כתבתי במכתבי הראשון:

ועתה נראה דאי אפשר לומר שהיה כוונתו לידור על אופן אם המה אלו הד' אנשים יסכימו יהי' נדר ואם לאו לא יהיה נדר שהרי עכ"פ לפי דעת אלו השוחטים היה בדעתם שכבר הסכימו אלו האנשים על הנדר. ואדרבא אלו הד' אנשים השתדלו וכפו אותם שידורו כן אף שבלבבם לא היה כן השוחטים לא ידעו מזה. ואיך יוכלו לומר על דעת שהמה יסכימו כיון שכבר הסכימו. וע"כ צריך לומר שהיה מהסוג השני להקל היינו בכל עת שהמה יתנו להם רשות לשחוט לבדם יוכלו לשחוט ואף שעתה המה חפצים בנדר מכל מקום יוכל להיות שאחר כך יסכימו ויתנו רשות שישחוט אחד בלא חבירו:

והנה אני מסופק בדין זה מה יהיה היכא שנשבע שלא לעשות דבר בלא רשות פלוני ונתן לו רשות אם יוכל אח"כ לחזור בו והנה זאת פשוט באם נשבע שלא לעשות דבר בלא רשות חבירו אם הוא מעשה שיוכל להיות פעם אחר פעם כגון כאן בשחיטה בכל עת שנותן לו רשות מותר ובכל עת שאינו נותן לו רשות אסור אבל אני מסופק שעל הדבר הזה בעצמו שנתן לו רשות אם יוכל אחר כך לחזור בו או שנתן לו פעם אחת רשות על כל המעשים כגון שנתן לו רשות שיוכל תמיד לשחוט לבדו אם יוכל אחר כך לחזור בו:

והנה מדברי הרמב"ן בסי' רנ"ד שהביא הש"ך בסימן רכ"ח בס"ק צ"ט במי שנשבע שלא יוציא בתו מהעיר הזאת בלא רשות חמיו וכתב לו חמיו רשות בכתב דמהני וא"צ שיאמר דוקא בפה רק כיון שכתב לו כתב פטור מהשבועה מלשון זה נראה כיון שכבר כתב לו נתינת רשות פטור מהשבועה לגמרי ואינו יכול לחזור בו עוד:

אך על כל זה בנ"ד עדיין יש ספק שמא היה הכוונה מהשבועה שבכל מעשה ומעשה צריך נטילת רשות מהם ואף אם נימא שנתינת רשות מהני פעם אחת על כל המעשים שאח"כ מכל מקום מלשון הכתב שעשו הביטול בצד השני שכתוב בו כזה הלשון לכן אנחנו הח"מ אשר הנדר הוא על דעתינו מבטלין את הכתב וכו' ולשון זה בודאי אינו מועיל כאשר נתבאר לעיל דהמה לא היה בכוחם לבטל הכתב רק ליתן רשות לשחוט באופן שהשבועה ראשונה קיימו שלא נשחוט בלא רשותם. אך המה יתנו לו רשות ומש"ה מה שנתבאר בהקוויטיל שמבטלין את הכתב זה לא היה בכחם אך יהיה איך שיהיה כיון שעכ"פ נראה מתוך הכתב הביטול שהכוונה היה מהנדר על דעת אלו הארבעה להקל אם כי טעו בהדין ולא היו יודעין על איזה אופן יוכלו הם לבטל הנדר. עכ"פ לא תלוי באלו הארבעה אנשים להחמיר שלא יוכלו להתיר אצל חכם בלא דעתם א"כ מה שמבואר בהכתב שנודרים על דעת רבים להחמיר גא היה הכוונה על אלו ד' אנשים:

והנה כבר כתבנו בתשובה הראשונה דבזה שאמרנו שהכוונה מה שנאמר בהכתב על דעת רבים הוי הפירוש על אלו הארבעה יש בזה להקל ולהחמיר דאם הנו הד' מהכימים להתיר איכא דעות בסי' רכ"ח ס"ק כ"א דמהני להתיר אף שלא לדבר מצוה וגם איכא להחמיר דאם אלו הד' מעכבים לא מהני להתיר אף לדבר מצוה:

והנה אני סומך על מעכ"ת שכתב שנודע לו בבירור שתלה בחלו האנשים להקל ולא להחמיר אף שצד השני כתבו שהי' להחמיר שהרי פעלם סותר דיבורם שבהקוויטל. כתבו בפירוש שהמה מבטלים האיסור הרי שהתנו עמם שהמה יוכלו לבטל. אך עכ"ז יוכל להיות שלא ידעו הדין וסברו שסתם ע"ד רבים יש בכחם לבעל:

אך עכ"ז כיון שפעלם סותר דיבורם והשו"ב מכחיש ואומר שנא אמר כלל על דעתם יש להקל ובפרט שיש בזה הרבה קילו' אחרו' שיהא מהני ההיתר לדבר מצוה עכ"פ ולא אמרינן כיון דאלו הד' מעכבים לא מהני התרה אף לדבר מצוה דהרי על אלו הארבעה היה כוונתו להקל ולא להחמיר כנ"ל:

והנה כבודו פתח בכוחא דהתירא וכתב דאין כאן נדר כלל אף מדרבנן רק כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כדאיתא ביור"ד בסי' רי"ג נדרים חלין על דבר שאין בו ממש וכו' שאינו מהלך ובע"ז שם סק"א וא"כ גם כאן שהיה כתוב בסתם שמקבל עליו בנדר ע"ד רבים שלא לשחוט הוי דבר שאין בו ממש וכדאיתא בט"ז לחלק דאע"ג דמודרני ממך שאני אוכל לך הוי דבר שיש בו ממש משום דהמאכל עצמו יש בו ממש אבל מודרני ממך שאני עושה בשעה שנודר אין כאן ממשוח לפנינו אבל במאכל אוסר עצמו ממאכל זה כדאיתא שם בט"ז וה"ה כאן בשחיטה אין כאן ממשות לפנינו והנה הוי ג"כ נדר בלשון שבועה שקבלו בנדר שנא לשחוט אך בזה איכא דיעות דעת הרמב"ן דנדר בלשון שבועה הוי יד כמבואר ביור"ד בסי' ס"ו ס"ק ה'. אך היכא דאין בו ממש ד"ה מודים כדאיתא בספר נודע ביהודא מהדו"ת בסי' קמ"ה דבזה אף הרמב"ן מודה שהוא מדרבנן ומקילין בו כל הקילות והביא שם דברי הרמב"ן בתשובה דהיכא דהוי ע"ד רבים ואיכא מצוה מאי דלר"ת נא מתירין בשביל זה אעפ"כ בזה מתירין דלא הוי רק דרבנן אך כפי אשר שלחו לי העתקה ואיסור שנאמר בו כך אנחנו הח"מ מקבלים על עצמינו בח"ח ובאיסור גמור ובנדר ע"ד רבים וכו' אשר באיסור שחיטה ובאיסור הנאה משכר שחיטה כקרבן אנחנו נודרים ומקבלים על עצמנו שמחוייבים אנחנו לקיים את כל האופנים המבוארים בכתב הזה היינו שאסור לנו הח"מ לשחוט שום בשה וכו' מבלי שנהי' שנינו וכו' ואם אחד מאתנו יעבור חלילה על אחד מכל הדברים המבוארים לעיל יהי' חל עליו הח"ח וכנדר ע"ד רבים והאיסור הנ"ל ושחיטתו תהי' אסורה על כל אנשי העיר כקרבן ושכר השחיטה מכל אנשי העיר תהי' אסורה עליו כקרבן:

והנה מה שאסר עליו הנאות שכר השחיטה זה בוודאי הוי דבר שיש בוממש דהמעות שלוקחבודאי הוי דבר שיש בו ממש אף שאין המעות לפנינו דכי אמר הט"ז דבעינן שיהי' לפנינו היינו כשאמר שאני אוכל לך שלא אסר המאכל רק האכילה והאכילה הוי דבר שאין בו ממש רק כשהוא לפנינו חשבינן כאילו אסר המאכל אבל כשאסר גוף הדבר בפירוש היינו שאסר שכר השחיטה בודאי אסור דשכר השחיטה יש בו ממש אף דהוי דבר שלא בא לעולם וכן אי' בכתובו' בדף נ"ט וכן מבואר ברשב"א בנדרים בדף ט"ו ע"ב דאדם יכול לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם כמו דאדם יכול לאסור נכסי חבירו עליו אע"ג דאינו שלו ה"ה דיכול לאסור דבר שלא בא לעולם עליו:

(ומה שאסר שחיטתו על כל אנשי העיר זה בודאי הוי דבר שאין בו ממש דגוף העופות והבהמות אינו יכול לאסור דהוי דבר שאינו שלו ומעשה שחיטתו הוי דבר שאין בו ממש):

ומה שנכתב תחילה בהכתב שבאיסור שחיטה ובאיסור הנאה משכר שחיטה אנחנו נודרים ומקבלים ע"ע שמחוייבים אנחנו לקיים את כל האופנים המבוארים בכתב היינו שאסור לנו לשחוט אף שאין פירוש והבנה לדברים אלו אך עכ"ז בודאי הוי הפירוש שאם יעבור וישחוט יהיה עליו אסור הנאת שחיטה והנאת שחיטה דבר שיש בו ממש הוא ושפיר יכול לאסור על עצמו דבר שיש בו ממש ולתלות התנאי בדבר שאין ממש:

אך עכ"ז יהי' נפקא מינה אם נימא דעל נדר זה שאסר על עצמו הנאת השחיטה יוכל להתיר דהוי לדבר מצוה דהוי לצורך פרנסתו ונימא דגוף איסור השחיטה שלא לשחוט בלא השני לא יהיה דבר מצוה והי' עדיין נשאר איסור זה כאשר כתבתי במכתבי הראשון:

אבל לפי הנ"ל לא יהיה חשש זה כיון דגוף איסור השחיטה אינו חל כלל דהוי דבר שאין בו ממש ורק שלא להקל ראש בנדרים וע"ז נוכל להקל כל הקילות עכ"פ ועיקר חלות הנדר הוא רק על איסור הנאות השחיטה וזה הוא לדבר מצוה:

אך באמת נראה דאם התנאי הזה אינו חל לאסור הנאות שחיטה מאחר שכתוב בהכתב ואם אחד מאתנו יעבור חלילה על אחד מכל הדברים המבוארים לעיל יהיה חל עליו הח"ח והנדר על דעת רבים והאיסור הנ"ל ושחיטתו תהי' אסורה על כל אנשי העיר ושכר השחיטה מכל אנשי העיר תהי' אסורה עליו. א"כ לא כתיב שתהי' אסור עליו הנאות השחיטה אך אם יעבור חלילה היינו שאם יעבור ויעשה איסור אבל כיון שהיה מותר לו מהדין לעשו' ולא עבר כלל לא נאסר בהנאות שחיטה דאם יעבור היינו רק אם יעשה איסור וכאן מדאורייתא אינו עושה איסור כלל א"כ מדאורייתא אף הנדר השני אינו חל. אך אפשר לומר דמ"מ כיון דמדרבנן חל הנדר הראשון ואסור לעבור עליו שפיר מקרי שעבר על הנדר ואסור בהשני מדאוריי':

והנה עוד יש כאן הכחשה בגוף הדבר שכ"ת כותב שלהתיר נדר חשיב הוא לדבר מצוה גדולה ועוד לאפרושי מאיסורא ולפרוץ גדר והצד השני כתבו להיפוך דשלא להתיר השבועה הוי מצוה גדולה ולאפרושי מאיסורא וע"ז אני סומך על כבודו דהוי מצוה להתיר הנדר ואין כאן חשש להיפך שישחוט רק שו"ב אחד לבדו שבאמת כמה תקנות קבועות ע"ז שישחטו רק שנים כי הלא כפי דברי כ"ת יש גם עתה שני שוחטים טובים:

ולכן נדבר עתה מענין היתר לדבר מצוה. הנה לדבר מצוה מבואר דמותר להתיר ע"ד רבים אך הב"י מביא דעת הריב"ש ומהר"ם לאדוי דאם הרבים מוחים לא מהני להתיר אף שהוא לדבר מצוה הובא בש"ע בסימן רכ"ח סעי' כ"א:

והנה אף אם נניח שנדר על דעת אלו הארבעה אנשים להחמיר מ"מ יש כאן מקום להתיר ולא עוד אלא אף שלא לדבר מצוה יש קולא לפי מכתב כ"ת שבתוך אלו הארבעה נמצא שני אנשים אשר שמם ר' בעריש פאבריקאנט ור' בעריש חתן ר' יעקילי דיין המה מתחרטים ע"ז מאוד א"כ בודאי דעתם להתיר ונשארו רק שני אנשי' אשר מוחים ואנן קי"ל דעל דעת רבים הוא שלשה ואפילו דדעת התוס' בסוף השולח דדי בשנים כבר פסק הב"י להלכה דבעינן שלשה והביא דדעת הרשב"א בתשובה כהרא"ש דבעינן שלשה וכאשר פסק בטור ובש"ע בסימן רכ"ח בסעיף כ"א:

וא"כ כיון דשנים מתחרטים ולא נשאר רק שנים לא הוי ע"ד רבים כמו דמתחילה אם נודר על דעת פחות משלשה לא הוי ע"ד רבים כן בסוף אם נשאר בפחות משלשה ולדעת האומרים היכא דרבים מסכימים מהני התרה אף לדבר הרשות והיה מהני בכה"ג אף לדבר הרשות היכא דמקצתם מסכימים ונשאר פחות מג' דאין מסכימים ולדעת הא מרים דלא מהני לדבר הרשות עכ"פ מהני לדבר מצוה אף דמקצתן מוחין ולדעת האומרים דהיכא דרבים מוחים לא מהני התרה לדבר מצוה מ"מ כיון שהמעכבים פחות מג' שוב לא הוי רבים:

וראיתי בהב"י בסי' רכ"ב שהביא בשם הר"ן על אחד שנשבע שלא יגרש את אשתו זולת בהסכמות ג' אנשים אשר נקבו בשמות ואחר כך גדלו הקטטות בינו ובין אשתו ואותם שתלה בהם נדרו נתנו לו רשות זולת אחד מהם שהוא במרחקים ונסתפקו אם יש התרה דהוי כנדר ע"ד רבים ועוד ספיקות ומסיק דלא הוי ע"ד רבים דלא תלה באלו אנשים רק להקל שהמה יוכלו להתיר וליתן רשות בלא היתר חכם (ועי"ש בדף רכ"ד ע"א דפוס ווין) וקשה מאי מספקא ליה הא כיון דשנים מסכימים ולא נשאר רק אחד שוב לא הוי על דעת רבים אך אולי דעת הר"ן דעל דעת רבים נא מהני מה שרבים מסכימים כדעת הרמב"ן והרשב"א:

עוד אפשר לומר דאין ראיה מהר"ן דהנה הב"י הביא אח"כ כאותו תירץ שהר"ן הקשה מדוע רבים דוקא ולא סגיא על דעת אחד או שתים ותירץ דעל דעת איכא ב' פירושים או שלא ימחה פלוני והוא להקל שאם פלוני ימחה אין הנדר חל כלל או לחומרא שלא יוכל להתיר בלא דעתו ובאחד או בשנים אמרינן דהוי הפירוש שלא ימחה אבל ברבים לא שכיח שרבים יתאספו למחות ובודאי היה הכוונה להחמיר ועי"ש וא"כ לשיטתו ניחא דכיון דרק מתחלה היה רבים ניהו דעתה לא נשאר רבים לא מהני התרה כיון דמתחלה היה רבים שוב היה דעתו להחמיר ולא מהני אף שעתה לא נשאר רבים:

אבל לסברת התוספות בפרק השולח בדף מ"ו בד"ה ר' נחמן בר יצחק דכתבו הטעם דבעינן רבים משום דלא מבטל דעתו בפני יחיד רק בפני רבים אם כן אפשר לומר דה"ה בסוף כשמקצתן מסכימים אין מבטל דעתו רק בפני רבים ולא בפני יחיד וכך היה דעתו כשרבים אלו יהיה כנגדו יהיה דעתו בטלה אבל כשמקצתן יסכימו רק יחיד יהיה כנגדו לא מבטל דעתו בשבילו:

והנה עיינתי בתשובת הר"ן וראיתי שמסתפק בעצמו בסברא זו בסימן ט"ז דכתב שם וז"ל וכן נמי אם תימצי לומר דהוי על דעת רבים אם נתנו לו רשות שנים מהם ונשאר אחד שלא נתן לו רשות אם יכול לשאול מאחר שלא נשארו רבים שיהי' צריכים להסכים בהתירו ונאמר בזה סוף דינא כתחילת דינא שאם נשבע על דעת אחד יכול לשאול כך כשלא נשאר אלא אחד מהג' שיכול לשאול ע"כ:

הרי דהר"ן גופא מסופק בזה ונראה שכן דעתו נוטה דכיון שלא נשאר אחר כך רבים יכול להתיר:

אף שלפי הטעם הר"ן בדעת רבים כאשר הבאנו לעיל והוא דבריו בסי' י"ז דמש"ה בעינן ג' שאז נדע שכוונתו היה להחמיר א"כ אף שלא נשאר רק אחד כיון שמעיקרא היה ג' לא מהני ההיתר:

אך באמת הר"ן גופי' אינו מסכים לטעם זה ולא כתב ההוא טעמא רק לשיטת ר"ת ועי"ש דבריו בסי' י"ז והר"ן בעצמו אפשר דעתו כשיטת התוס' דלא מבטל דעתו רק בשביל רבים ולא בשביל יחיד והוי בזה סוף דינא כתחלת דינא:

אמנם מדברי הש"ך בסימן רכ"ח בס"ק כ"א נרא' דלא ס"ל כן דהוא כתב הטעם דנדר על דעת רבים לא מהני להתיר אף כשהרבים מסכימים להתיר משום דאין פתחן וחרטתן שוה זה מתחרט מטעם זה וזה מטעם אחר א"כ לפי הנ"ל קשה היכא דנדר על דעת ג' דהוא רבים שפיר מהני להתיר היכא דכולם מסכימים אף דאין חרטתן שוה הא רק בחרטת אחד די להתיר אף שהשאר אין מתחרטין כלל דכיון דאחד מתחרט שוב לא נשאר רבים ומה לי שאין חרטתן שוה הא אינו צריך כלל חרטת כולם ובחרטת אחד סגיא:

אך אחר העיון גם מזה אין ראי' דלא מהני חרטת אחד משום דאין חרטתו שוה עם חרטת הבע"ד בעצמו דגם הוא צריך להתחרט בפתח או בחרטה דמעיקרא וא"כ ניהו דדי בחרטת אחד דשוב לא ישארו רבים מכל מקום חרטת האחד ג"כ אינו שוה עם חרטת הבע"ד ומצאתי כדברים האלה בחידושי הרשב"א בסוגיא דנודרת בגיטין בדף ל"ו, דכתב שם וז"ל ומשמע מדבריו (היינו מרש"י) דעל דעת רבים לא בעינן ג' אלא אפילו בשנים אע"ג דלקמן בפירקין גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים ג' חילוק יש בין נדר שהודר ברבים ועל דעת רבים דבהודר ברבים הוי טעמא משום דכל מלתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למשלפי אבל אי לא מתעבדא אלא באפי תרי לא אלימא אבל נדר שהודר על דעת רבים הוי טעמא משום שהוא מבטל דעתו לדעתם וחרטתם אינו שוה הלכך אפילו בשנים אבל באחד אף ע"פ שהוא תולה בו נדרו ופתחו וחרטתו אינו כפתחו וחרטתו של חבירו מכל מקום כיון דאינו אלא אחד אינו מבטל דעתו ודעת היחיד יעו"ש:

הרי דכתב בפירוש דלטעם דאין חרטתן שוה אף ביחיד לא היה מטעם דאין חרטתו שוה עם חרטת הבע"ד רק דאינו מבטל דעתו מפני דעת היחיד א"כ היכא דהוי ג' נוכל לומר כיון דכבר ביטל דעתו לדעתן שפיר לא מהני התרה משום שאין חרטתן שוה כדברי הש"ך הנ"ל ואף חרטת היחיד לא מהני משום דאין חרטתו שוה עם חרטת הבע"ד ולא מהני חרטת כולם ועדיין נשאר רבים:

אך לפי זה היכא דהוי דבר מצוה דאמרינן דחרטתו שוה לדבר מצוה אף שיש מיעוט המעכבים כמו בנ"ד כיון דהמיעוט אינם ג' לא הוי רבים שפיר נוכל לומר דמתירין דהשאר המסכימים שפיר הוי חרטתן שוה עם הבעל דין:

וה"ה להך דעה דסברי להו דהיכא דרבים מסכימים מהני אף שלא לדבר מצוה ולא אמרינן האי סברא דאין חרטתן שוה מהני כל שמסכימין מקצת ולא נשאר ג' המעכבין אך עכ"ז צ"ע לפי שלא ביארו דין זה בש"ע לדעת האומרים דהיכא דרבים מסכימים מהני אף שמקצתן מוחים כל שלא נשאר רבים מהני. ואדרבא מסתימת לשון הש"ע דכתב נדר שע"ד רבים אין לו התרה בלא דעתם נראה שצריך להיות דעת כולם:

וכן מדברי הש"ך דכתב דאף לדעת המחמירים דעל דעת רבים אפילו עם דעתם אין להתיר משוט דאין חרטתן שוה כתב דלפי זה אם מתחרטים בחרטה אחת יש להתיר והיה לו לבאר דדי היכא דאחד מתחרט עם הבע"ד בשוה באופן שלא ישאר ג' עכ"ד:

נראה משיטתם דלא מהני בסוף כשלא ישאר רבים. וראיתי אח"כ בספר משיבת נפש להרב הגאון מהו' ארי' ליב אבד"ק פלאצק שכתב שם בתשובה כ"ד בדף כ"א ע"ב בראש העמוד וז"ל ותדע דמדברי הריב"ש נראה דאפילו שנים מוחין או אחד אין מתירין עד שיסכימו כולם (היינו דשנים או אחד מוחים שלא להתיר) וא"כ ליכא למימר משום דהוי ע"ד רבים שהרי לא נשאר מהם רבים כלל ועי"ש

הרי דנראה לו פשוט דכל היכא שלא נשאר רבים שפיר מתירין לו וכבר הבאנו דהר"ן מסופק בזה ואני בעניותי מספקא לי טובא להלכה בזה:

אך עכ"ז איכא סניף להתיר גם משום זה והנה הגאון הנ"ל בספר משיבת נפש מסיק להלכה דלדבר מצוה אף שהרבים מוחים מהני ואיכא כאן הרבה צדדים להתיר א') דעת הגאון הנ"ל בספר משיבת נפש דלדבר מצוה מתירין אף אם הרבים מוחים והוא ג"כ סניף להתיר ב') דזאת ג"כ הוי קצת ספק אם הכוונה שנדר על דעת אלו הארבעה אנשים או על דעת רבים דעלמא דבודאי מהני התרה לדבר מצוה. ג') כיון דלבסוף לא נשאר רבים המעכבים:

והנה עוד יש לספק על הך התירא דדבר מצוה. דהנה כפי אשר כתבו הצד השני בשעה שחתם השו"ב על האיסור היה ידע מתחלה ג"כ מכל אלו דבר מצות וידע כי הרב אינו מסכים שר' שבח ישחוט ועכ"ז נדר. אמת שמעכ"ת כתב להיפך בשם השו"ב שהוא אומר בפירוש שלא נדר רק בשביל שהבטיחו לו שהרב יסכים אח"כ אך כפי דברי אנו האנשים שהשו"ב ידע מכל זה והיה נודע לו מתחילה כל אלו הדבר מצות יש עדיין לספק אם מהני להתיר בשביל זה וכן מה שאמרנו דלצורך פרנסתו הוי דבר מצוה יש ג"כ לספק דכי מהני לצורך פרנסתו היכא דמתחלה לא היה הדבר נוגע לפרנסתו אך אחר כך נעשה סיבה כשיקיים הנדר יקופח פרנסתו אבל כאן בעת שנדר נדר תיכף על פרנסתו. שנדר שאם יעבור ע"ז תהיה אסורה עליו הנאת השחיטה ונדר תיכף על פרנסתו ובכה"ג יש לספק אם יש להתיר בשביל זה אם תחילת נדרו היה ע"ז ואפשר לומר כיון דלא הוי רק על תנאי וסברי שלא יעברו על התנאי ומש"ה אין זה בכלל שידעו מתחל' שהוא דבר מצוה:

דהנה בסימן רכ"ח בס"ק כ"א איתא בהג"ה מי שנשבע שלא להנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה. ומתירין והוא בב"י בשם תשובת הרשב"א והביא הש"ך ט"ז וז"ל כתב בד"מ דמכאן משמע דאף בנשבע על המצוה עצמה מתירין לו דלא כתשובת ראב"ן סי' אלף ור"נ וכן משמעות הפוסקים וכן משמע בהשולח גבי ההוא מקרי דרדקי דאדרי ר' אחא עי"ש:

הרי מבואר כאן דאף שנדר על אותה המצוה עצמה ג"כ מתירין לדבר מצוה אכן ראיות הש"ך מההוא דמקרי דרדקי אינו מובן דהתם נא ידעו מתחלה שהוא מצוה וסברי שימצאו אחר שטוב ממנו ולא הוי לדבר מצוה. אבל אח"כ דלא אשכח דדייק כוותי' התירו דהוי לדבר מצוה אבל בשעת הנדר לא ידעו דהוי דבר מצוה. וראיתי אחר כך בשו"ת פני יהושע בסי' י"ב דנסתפק גם כן בזה דהיכא דמתחילה נדר על המצוה לא מהני התרה והביא ראיה להיפך מהאי מעשה גופא דמקרי דרדקי דדוקא משום דלא אשתכח דדייק כוותי' אבל בדבר שמתחילה ידעו ג"כ מזה לא מהני התרה:

והביא עוד ראיה מההוא דעירוכין בדף כ"ג דהמקדיש נכסיו וגירש את אשתו דידור הנאה וקאמר בגמרא דפליגי אי מועיל זה הנדר משום דיכול להתיר ופליגי אם ע"ד רבים מועיל התרה והקשה דהא אף למ"ד דאין מועיל התרה מכל מקום לדבר מצוה מתירין וכל הפוסקים כתבו דלעשות שלום בין איש לאשתו הוי לדבר מצוה וכדאיתא בב"י בשם הר"ן ובתשובת מיימוני וכאן כיון שהגט לא היה רק למראית עין ולבו שלם עמה הוי דבר מצוה ואף אם נימא דלא הוי דבר מצוה משום דגוזל ההקדש ועושה קנוניא על הקדש עדיין יוקשה מעובדא דמשה בר עצרי דהיה ערב לכלתו ובנו הוי צורבא מדרבנן ועני ואמר אביי דליכא דליתבי' לי' עצה דיגרש לאשתו ותקבל כתובתה ואח"כ יחזיר אותה ומקשה שם דהא ידורו אותו הנאה כדאיתא במתניתין והערב לאשה בכתובתה וקש' דהוי לדבר מצוה דשם לא הוי עבירה מה שתקח הכתובה בחנם כדאיתא שם כיון דהוי בנו והוי צורבא דרבנן אלא ע"כ מוכח מכאן דשם לא מהני לדבר מצוה כיון דהנדר הי' ע"ז וגם אז היה מצוה אעפ"כ נדר:

אך אח"כ דחה זה דיש ראיה דאע"ג דגם מתחילה היה מצוה זו אף ע"פ כן מהני התרה מדאיתא במכות בדף דמצינו באונס ביטל לעשה כגון שגרשה ואחר כך הדירה בהנא' דלא יוכל לבטלה ולא לשאול על נדרו שהדירה על דעת רבים. ומסיק בגמרא דאע"פ כן לא הוי זאת ביטול עדיין דלדבר מצוה מהני התרה אף ע"ד רבים וקשה דשם לא מהני משום דהוי מצוה דהא בשעת הנדר הי' ג"כ מצוה זאת ומוכח דאף בכה"ג מהני התרה ומשום זה הכריע הפני יהושע דמהני אף בכה"ג התרה:

ולפענ"ד נראה דהנה הך סברא לומר כיון דמעיקרא הי' ג"כ דבר מצוה לא מהני התרה היינו רק היכא שהרבים ידעו מהנדר וידעו שהוא דבר מצוה אף עפ"כ הסכימו להנדר בזה שפיר שייך לומר כיון דגם מתחלה ידעו מהנדר והסכימו גם עתה לא יתחרטו ונא ירצו בהיתר ומש"ה לא מהני היתר לדבר מצוה דהוי הטעם דלדבר מצוה בודאי הרבים מסכימים להתיר דהרי כאן אנו רואין דאף דהוי לדבר מצוה הסכימו שיחול הנדר

אבל אם הרבים לא ידעו כלל מהנדר בודאי לא שייך סברא זו לומר כיון דהיה מתחלה דבר מצוה ג"כ לא מהני התרה משום דבר מצוה כיון דגם מתחילה היה דבר מצוה ואע"פ כן נדר דהא מאי שנדר הוא לא מעלה ולא מוריד והוא יכול להתיר נדרו אף שלא לדבר מצוה אך מאי דצריך לדבר מצוה בשביל שהוא על דעת רבים ולא מהני רק לדבר מצוה דאז אמרינן דלדבר מצוה בודאי גם המה מסכימים ולענין הרבים לא מפסיד מה שהי' מתחלה ג"כ דבר מצוה כיון שהרבים לא ידעו מזה ואה"נ אילו הי' יודעין גם מתחילה לא היו מסכימים ולא שייך זאת רק היכא שהרבים ידעו שהי' דבר מצוה והסכימו בתחלה וזה ברור מאוד:

ומעתה ניחא הך דהרשב"א שהביא בש"ע במי שנשבע שלא להנות מאביו עד"ר דיוכל להתיר לדבר מצוה אף דגם מתחלה הי' לדבר מצוה דהתם לא ידעו הרבים מזה הנדר אבל בעובדא דהפני יהושע מיירי שנדר לחמיו וגיסיו שלא לגרשה והמה ידעו שהוא דבר מצוה אעפ"כ הסכימו לנדר שפיר שייך לומר סברא הנ"ל כיון דגם מתחילה הי' לדבר מצוה והסכימו לא מהני התרה ומעתה אפשר ליישב גם הקושיא מאונס במכות דשפיר מתרץ התם דלא הוי בטלו אף בנדר עד"ר משום דהוי לדבר מצוה אף דגם מעיקרא הוי מצוה דהרי הרבים לא ידעו מצוה זו אך עדיין משכחת לה שנדר על דעת רבים ידועים שידעו ממצוה זו והסכימו דאז לא מהני ההיתר לדבר מצוה אך לכאורה תמוה למה הוצרך הגמרא לתרץ ולומר דלא הוי עדיין ביטול משום דהוי לדבר מצוה הא בלא"ה אף דהוי על דעת רבים היכא דרבים מסכימי' מהני אף לדבר הרשות ואף לדעת החולקים דלדבר הרשות לא מהני אף שהרבים מסכימים כתב הרשב"א הטעם משום דאין חרטתן שוה כתב הש"ך דלפ"ז אם באמת חרטתן שוה מהני וא"כ עדיין לא הוי ביטל העשה דאפשר עדיין להתיר כשהרבים מסכימים ולדעת הרשב"א לשיטת הש"ך כשיהי' חרטתן שוה אך משכחת לה בחומר עד"ר סתם ולא פריש איזה רבים דלא שייך לומר דהרבים יסכימו דהרי לא נודע איזה רבים הם וכן הביא הב"י בסי' רכ"ח בשם הריב"ש בסי' שצ"ה (ושם נסמן בטעות סי' ל"ו) דלמ"ד כשהרבים מסכימים מתירין עד"ר לא משכחת לה שנדר עד"ר דלא יהי' מהני התרה לדבר הרשות רק בנדר עד"ר סתם ולא פרט אותם דאז אינו ידוע מי המה הרבים שיסכימו והנה יש פוסקים הרבה שפסקו להיפך דבסתם לא הוי כלל עד"ר ולדידהו קשה מהך דאונס דאף דלא הוי לדבר מצוה כיון דעכ"פ דפרט הרבים ושוב משכחת התרה כשיסכימו המה וצריך לומר לשיטתם דהמה סוברים דאף כשהרבים מסכימים לא מהני התרה בשום אופן) וא"כ הך דאונס ניחא ממ"נ דאם מיירי שנדר ע"ד פלוני ופלוני משכחת היתר כשיסכימו הם וע"כ דמיירי דנדר ע"ד רבים סתם ולא נודע מי הם שפיר מתרץ דלדבר מצוה מהני התרה אף דמעיקרא הי' ג"כ דבר מצוה הא הרבים לא ידעו כלל כיון דלא נודע איזה רבים הוא ושמא אף מתחילה באמת אילו הי' נודע להם לא הסכימו ודו"ק:

והנה לפי שבארנו דהא דנוכל לספק היכא דממחיר' גם כן הוי לדבר מצוה לא מהני היתר לדבר מצוה היינו רק היכא שרבים ידעו גם כן מהדבר מצו' וזה לא משכחת לה רק היכא שפרט איזה רבים ממיל' נשמע דלדעת האומר דהיכא דרבים מסכימים מתירין אף שלא לדבר מצוה אין נפקא מינה כלל בזה דממ"נ אם הרבים מסכימים בלא"ה מתירין ואם הרבים מוחים אף לדבר מצוה אין מתירין אך יהי' נ"מ היכא שהרבים אינם כאן לדבר מצוה מתירין והיכא שהי' מתחיל' לדבר מצוה וידעו מזה והסכימו אין מתירין בלא דעתם:

ולדעת האומר דלדבר הרשות אף אם הרבים מסכימי' אין מסירין משום דאין פתחו של זה לא כפתחו של זה אך לדבר מצוה מתירין משום דמסתמא כולם מתחרטים משום דהוי לדבר מצוה יהי' ג"כ נ"מ דאם הי' מתחילה ג"כ דבר מצוה שוב לא מהני התרה אף שמתחרטים עתה כיון דהותר בשביל שהוא דבר מצוה לא מהני כיון שידעו מתחילה ג"כ שהוא דבר מצוה ובחרטות אחרות שוב אין חרטתן שוה:

וכל זאת יהי' נ"מ בנ"ד לפי שנסתפקנו לעיל כיון דכאן מקצתם מסכימים להתיר ומקצתם מוחין אם נימא דכיון דהמעכבים לא נשאר רבים שלשה אזלינן בתר המסכימים ויהי' ספק למ"ד דמסכימים לא מהני לדבר הרשות וכאן הוי לדבר הרשות כיון שהי' מעיקרא מצוה ואם נימא דלבסוף אף שלא נשאר רבים המעכבים יכולין לעכב יהי' ג"כ ספק לפי מה שהבאנו לעיל דברי המשיבת נפש דדעתו להלכה דלדבר מצוה אף אם כרבים מוחים ג"כ מהני ההיתר יהי' ספק בנ"ד אם מהני כאן ההיתר לדבר מצוה כיון דגם מעיקרא הוי דבר מצוה אך לפי שהבאנו לעיל דנראה דכאן אלו הד' אנשים תיכף בשעה שהשתדלו לפעול אצל השוחטים שיחסמו על האיסור תיכף המה רצו לבטל אותו שתיכף עשו קויטיל לבטל הח' אף כי לפי האמת לא הי' מועיל יטול שלהם. אך עכ"פ ראינו שדעתם הי' תיכף שלא יחול האיסור ע"כ בכה"ג שפיר מהני ההיתר לדבר מצוה ולא שייך לומר דמעיקרא הוי ג"כ דבר מצוה אעפ"כ הסכימו על האיסור דהרי באמת הי' דעתם לבטל תיכף ומה שהשוחטים בעצמם קבלו עליהם האיסור אף שידעו שהי' לדבר מצוה כבר בארנו דזה לא מעלה ומוריד דמשום דעתם באפשרי להתיר אף שלא הוי דבר מצוה רק העיקר תלוי אם הרבים ידעו שהוא דבר מצוה אעפ"כ הסכימו והרי באמת הרבים לא הסכימו תיכף שהי' תיכף דעתם לבטל אך שהביטול לא הי' מהני אך לענין זה מהני שיוכל אח"כ להתיר אצל חכם כיון דהוי לדבר מצוה:

והנה על גוף הסברא הנ"ל שאמרנו דאם הרבים לא ידעו מהנדר לא שייך האי סברא דלא מהני היתר כיון שגם מתחילה הי' לדבר מצוה ואעפ"כ נדר דהרי באמת הרבים לא ידעו מזה ואולי ידעו יכול להיות שלא הסכימו ומה שהוא ידע לא איכפת לן דמנדו יוכל להתיר אף שלא לדבר מצוה עדיין יש לעיין בזה לפי אשר בארנו לעיל והבאנו שמצאנו כן בחידושי הרשב"א בסוגיא דנודרת דלשיטתו דלא מהני התרה על דעת רבים משום דאין חרטתן שוה וחרטתו של זה לא כחרטתו של זה מהראוי שלא יהני אף בנודר על דעת יחיד משוה דאין חרטת הבע"ד שוה עם זה שנדר על דעתו אך משום דאין אדם מבטל דעתו בשביל יחיד:

א"כ נוכל לומר אף בכה"ג דהוא ידע שהוא דבר מצוה אעפ"כ נדר שוב לא מהני התרה אף דהרבים לא ידעו ונוכל להתיר משום הדעת רבים דבשביל מצוה בוודאי הי' דעתם להתיר דהמה לא ידעו מהנדר בשביל מצוה מ"מ כיון שהוא ידע שהוא מצוה שוב אין להתיר לו מטעם המצוה דהרי הוא ידע מהמצוה וניהו דאם לא נדר על דעת רבים שפיר יוכל להתיר לו אף בלא טעם המצוה אבל כיון שנדר עד"ר וצריך להיו' חרטת כולם שוה ולו א"א להתיר משום המצוה שהרי ידע שהוא מצוה ואף על פי כן נדר וצריך להתיר לו בחרטה אחרת ולהרבים היינו על דעת הרבים אי אפשר להתיר רק משום המצוה דאלא"ה אין חרטתן שוה ושוב אין חרטת הנדר עם חרטת הרבים שוה ובזה שפיר יש מקום לומר כיון שרק הוא ידע שהוא מצוה ונדר שוב לא מהני התרה עד"ר אף שהרבים לא ידעו או שלא הסכימו על הנדר:

מ"מ נראה לפענ"ד דאין לחוש לזה דיש הרבה צדדים להתיר חדא דהש"ך פקפק בזה בסי' רכ"ח בס"ק כ"א ודעתו דאם כולם מתחרטים אף דאין חרטתן שוה ג"כ יוכלו להתיר. ובלאו הכי דעת הש"ך דאף שידע בתחילה שהוא מצוה יוכל להתיר. ובפני יהושע שם נראה להלכה דאף אם גם הרבים ידעו שהוא מצוה אעפ"כ הסכימו להנדר אפילו הכי מהני היתר לדבר מצוה וכאן בודאי אין חשש דיוכל להיות דמתחלה סברי שלא הוי דבר מצוה. ואח"כ כפי הסיבות אשר נעשה נודע שהוא דבר מצוה וכבר כתבנו בנ"ד בודאי אין חשש בזה אף לצרף לספק להחמיר כנ"ל:

ובנ"ד יש כאן כמה קילוח א') שהוי נדר בלשון שבועה ועל דבר שאין בו ממש שמדינא הכל מותר רק שלא להקל ראש בנדרים ועכ"פ בכל הספיקות נוכל להקל. ב) שאולי הי' כוונתם על אלו הד' אנשים להקל והמה בטלו הכתב אף שאמרתי לעיל שלא לסמוך ע"ז מכל מקום הוי סניף להקל. ג') אף דהוי ע"ד רבים מ"מ לדבר מצוה מתירין אף שהמה מוחין מ"מ יש ספק אם הי' כוונתו על אלו הד' או על אחרים ואף אם הי' כוונתו על אלו הד' דעת המשיבת נפש דלדבר מצוה לא מהני מחאה. וגם אם שנים יסכימו להתיר שוב לא ישארו רבים המעכבים. ואם שנים יסכימו להתיר יש קולא אף שלא לדבר מצוה לדעת האומרים דהיכא דרבים מסכימים מתירין אף שלא לדבר מצוה. ומה שהצד השני אומרים שאין זה לדבר מצוה אך להיפך אין להשגיח ע"ז כלל. מאחר שכ"ת נתקבל לאב"ד בק"ק יאנוב בהסכמות אנשי העיר הרי הם חייבים לשמוע בקולו לכל אשר יאמר עליהם ובפרט בענין שחיטה שבזה ניתן ההשגחה רק לחכמי העיר שיהי' כפי דעתם ורצונם והטבח שלא יחפוץ להראות סכינו לחכם העיר מעבירין אותו. והסכין מחויב להיות על אופן שיוטב לחכם העיר וכן שאר דברים והנהגת השו"ב מחויב להיות על אופן שיוטב בעיני חכם העיר ופשיטא שאסור לאכול משחיטת ר' שבח כל זמן שלא יסכים כבודו וגם אשר כתבו לו הצד השני כי כ"ת נוגע בדבר כי כל כוונתו להוסיף על השחיטה עבורו השבתי להם כי אין דבר מצוה גדולה מזו כי בטח כ"ת לא יחפוץ מותרות רק הנחוץ לו על פרנסתו ואין לך דבר מצוה גדולה מזו. ובכל אלה אני שואל ומבקש ממעכ"ת להטות לשלום ולגמור בטוב וליתן רשות גם לר' שבח שיוכל לשחוט וישתקע אש המחלוקת במקומו ויהיה שלום על ישראל זאת אני מבקש מאוד מאוד. מאתי דברי ידידו הדוש"ת כל הימים. חיים אלעזר וואקס

הנני דו"ש כבוד הרב החריף מהו' בנימין אליעזר נ"י גם מאתו אבקש כאשר התחיל במצוה כן יראה לגמור בטוב וכו':

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה