אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן ע

סימן סט

ב"ה יום כ"ד סיון תרכ"ח לפ"ק קאליש.

לכבוד ידידי הרב החריף הותיק וחסיד מו"ה בנימין אליעזר נ"י.

מכתבו היקר בא אלי לפני ימים אחדים שהייתי טרוד מאוד מאוד ולא יכולתי לעיין בהמכתב ולא ידעתי כי הוא מכבודו והנחתי מן הצד לעת מופנה ועתה ראיתי שהוא מכבודו והנני לתשובתו

על דבר האיסור שנתן השו"ב על עצמו שלא לשחוט בלא השני ואח"כ התירו לו הרב וב"ד וכבודו נסתפק מחמת שהי' ע"ד רבים אם מהני התרה והשוחט אסר עצמו באיסור שאם יעבור ע"ז וישחט בלא דעת השני תהי' אסורה שחיטתו לעולם בק"ק יאנוב ונסתפק ג"כ אם באמת השחיטה אסורה לעולם:

והנה כבודו לא ביאר לי היטב הענין השאלה שמתחלה כתב כבודו שהראו לכבודו הכתב ונתן כבודו עצה שלא לחתום רק שיהי' ע"ד אנשים ידועים כדי שיהי' ביכולתם לבטל הכתב לעת הצורך ואח"כ כתב וז"ל והכתב נעשה ע"ד ארבעה אנשים היינו ר' ישראל מאיר ור' מענדיל ליב וכו' ואח"כ כתב היתר מחמת שאלו הארבעה אנשים הסירו תיכף את האיסור אחר חתימת השוחטים בצנעה כי הי' יראים שלא יעברו השוחטים ע"ז רק כתב שאלו הארבעה אנשים אמרו שלא הי' בכחם להתיר כי בהכתב לא הי' נכתב שהוא על דעתם רק על דעת רבים וכהנראה מפירוש דברים אלו שבע"פ אמרו על דעת ארבעה אנשים אלו ובהכתב נכתב סתמא על דעת רבים:

והנה אם כן היה המעשה הוי כאילו נכתב בפירוש בהכתב שהוא על דעת ארבעה אנשים הללו אף שבהכתב נכתב סתם על דעת רבים וכמבואר ביור"ד בסי' רכ"ח בסעי' כ"א לדעת האומר דעל דעת רבים צריך דוקא לפרש מי המה אבל בסתם על דעת רבים יוכל להתיר (אך בש"ך בס"ק ס"ו הביא דעת החולקין) אי' שם די"א שאם נדר בפני ג' אף אם לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר ועי"ש ואם דעת אלו הפוסקים כיון שרק עומדים שם אלו האנשים והוא אומר ע"ד רבים אמרינן שכוונתו היתה לאלו מכ"ש היכא שמתחלה אמר בע"פ בפירוש על דעת אלו ואח"כ כתב בהכתב סתם ע"ד רבים דאמרינן דבוודאי הי' כוונתו לאלו וגם כפי הנראה עמדו אלו האנשים עליו בשעת כתיבת האיסור:

אך כבודו לא ביאר הלשון שאמר השו"ב בע"פ דאם אומר סתם שנודר על דעת אלו הארבעה אנשים כפי הדין לא היה כוונתו להקל שיוכלו אלו הארבעה אנשים להתיר כשירצו אך אדרבא להחמיר שהוא נודר על דעתם כמו כל נדר על דעת רבים שלא יוכל להתיר לעצמו אף על פי חכם בלא דעתם כדאיתא בתשובת הריב"ש בסי' ת"ז ובסי' קפ"ה בארוכה:

ובש"ע בסי' רכ"ח בסעי' כ"א כתב לחלק דסתם על דעת רבים או על דעת פלוני ופלוני הוא להחמיר רק מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם דאז הוי להקל שאם אלו נותנים לו רשות יוכל לעשות בלא היתר חכם וכמבואר עוד בסי' רכ"ח בסעי' ל"ח או היכא שאומר שנשבע על דעת חבירו או על דעת אלו ומתנה בפירוש שהמה יוכלו להתיר שבועתו שלא על פי חכם כמבואר בסי' רכ"ח בסעי' ל"ז ובש"ך שם ובסי' רל"א בהג"ה ואז יוכלו אלו להתיר רק תיכף בעת ששמעו ואמרו שאינם מסכימים בנדר ושלש חילוקים יש בדבר. א) היכא שאומר סתם ע"ד רבים או ע"ד אלו שלשה הוי להחמיר שלא יוכל להתיר אף ע"פ חכם. ב) אם אמר ע"ד אלו אם המה יסכימו להתיר יוכלו להתיר תיכף כששמעו הנדר ואמרו שאינם מסכימים אבל אם כבר שמעו והסכימו פעם אחת אינם יכולים להתיר אח"כ כיון שכבר הסכימו אף שהתנ' בפירוש שיוכלו להתיר בכל עת לא מהני כיון שכבר חל פעם אח' אין יכול להתיר רק חכם כמבואר בתירץ הריב"ש הנ"ל ובש"ע הנ"ל ובש"ך ובט"ז. ג) אם נדר שלא לעשות אותו דבר בלתי רשות אלו הרבים בכל עת שנותנים לו רשות יוכל לעשות המעשה ההוא שאין זה היתר הנדר כלל רק שכן הי' הנדר שלא לעשות בלא רשותם אבל כשהמה נותנים לו רשות ע"ז לא נדר כלל דו"ק ותשכח:

וא"כ בנ"ד אם אמר בע"פ סתם שנודר על דעת אלו הארבעה אנשים הוא סתם נדר ע"ד רבים להחמיר ולא להקל שלא יוכל להתיר ע"פ חכם ועדיף יותר מסתם ע"ד רבים ולא פרט האנשים דאיכא דעות דלא הוי דינו כע"ד רבים כלל וכאשר פסק בש"ע אך בש"ך מביא דעת המחמירים אבל בפרט שלשה אנשים ואמר על דעתם זה הוא הנדר ע"ד רבים שאין לו התרה:

ואם אמר בע"פ מפורש שנודר ע"ד אלו הארבעה אנשים שהמה יוכלו להתיר כשישמעו בלא חכם או שאומר שלא יוכל לשחוט לבדו בלא רשות אלו הארבעה אנשים באופן מה שתלה בדעת אלו הארבעה הי' להקל ולא להחמיר ובכתב נכתב סתם ע"ד רבים שהוא להחמיר א"כ אין כוונתו על אלו הארבעה שהרי באלו הארבעה תלה להקל ובכתב כתב ע"ד רבים להחמיר וע"כ כוונתו על רבים אחרים וזה קשה לומר כיון שאמר בע"פ על דעת אלו הארבעה להקל שהמה יוכלו להתיר או שרק בלא רשותם לא יוכל לעשות כנ"ל שני האופנים גם מה שכתב בהכתב ע"ד רבים הי' ג"כ כוונתו כן. דזה בוודאי קשה לומר כן דכיון דכתב בסתמא ע"ד רבים הוא להחמיר ובוודאי הי' כוונתו על רבים אחרים להחמיר ואנן קיי"ל כהש"ך דאף בסתם ע"ד רבים הוי נדר ע"ד רבים שאינו יכול להפר:

ואין זה סתירה מה שכתוב בהכתב למה שנאמר בע"פ דבע"פ אמרו ע"ד אלו הארבעה להקל שאם המה ירצו יכולו להתיר בלא חכם ובכתב נאמר ע"ד רבים להחמיר שאף התרת חכם לא מהני דשפיר נוכל לומר דכן הי' כוונתו שאם אלו הארבעה יסכימו יוכלו להתיר בלא חכם ואם אלו הארבעה לא יסכימו שוב הוי ע"ד רבים שאף חכם לא יכול להתיר:

וכדאיתא בת' הריב"ש בסי' ת"ז וסי' קפ"ה היכא שאמר ע"ד אותו פלוני ועל דעת המקום שיוכל לומר שאמר על דעת פלוני להקל שהוא יוכל להתיר לבדו ואם הוא לא יתיר שוב יהי' על דעת המקום שאינו יכול להתיר כלל:

ולפי זה בנ"ד אם הי' כן הי' יכולים אלו הארבעה אנשים להתיר בלא חכם כלל אבל אם אלו ארבעה אנשים לא יסכימו לא יוכל אף חכם להתיר דהוי על דעת רבים:

אך הנה אם הנדר הי' על אופן שאלו ארבעה יוכלו להתיר הנדר ולא שלא לעשות רק ברשות אלו הארבעה אנשים נראה דבנ"ד לא יוכלו אלו הארבעה להתיר כיון שנראה ממכתבו שאלו הארבעה אנשים הסכימו ביניהם שיהי' בסוד ולא יגלו נראה שהיו בשעת הנדר וכיון שהיו בשעת הנדר והסכימו לנדר וחל כבר פעם אחת לא יוכלו המה להתיר אף שהוא אמר בפירוש בע"פ כי תולה הנדר בהסכמתם שיוכלו המה להתיר בכל עת שירצו כיון שחל פעם אחת לא יוכלו המה להתיר רק ע"פ חכם ובחרטה או בפתח כמו שאלת נדרים כנ"ל בש"ע ובריב"ש וכיון ששתקו מתחלה בעת הנדר לא יוכלו אח"כ להתיר שכבר קיימו אותו כמבואר בט"ז בסי' רל"א ס"ק ג' ואם יאמרו המה שתיכף בשעת עשיית הנדר הי' בדעתם לבטלו בלב רק שלא רצו לגלות לפני השו"ב אפשר לספק בזה אם הוי דברים שבלב דאינו דברים ואפשר לומר כאשר בארתי במקום אחר בארוכה דהא דדברים שבלב אינו דברים הוא רק באם המחשבה סותר המעשה או הדיבור כמבואר ברשב"א וכאן אין המחשבה סותר אך כפי הנראה מהכתב אלו הארבעה האנשים אחר הנדר הוא שהסכימו יחד להתיר ולא בשעת הנדר וא"כ כיון שחל הנדר פעם אחת לא יוכלו להתיר:

וא"כ מעתה נהפך הוא אם אמר השו"ב בפירוש מתחלה בע"פ שבדעתו לידור על דעת אלו ד' אנשים להקל שאם המה יסכימו להתיר יותר הנדר בלא התרת חכם ופתח וחרטה מגרע גרע עוד בנידן דידן דלא די שאלו האנשים לא יוכלו להתיר לבדן בלא פתח וחרטה כדין התרת חכמים דכיון דכבר שמעו והסכימו:

אך אף ע"י התרת החכם בפתח ובחרטה לא יוכל אח"כ השו"ב להתיר כיון דהי' ע"ד רבים ובוודאי לא הי' הכוונה על אלו הארבעה דהרי באלו הארבעה תלה להקל ולא להחמיר וע"ד רבים סתם הוי להחמיר וא"כ ע"כ לא הי' כוונתו על אלו ארבעה וא"כ לא מהני הסכמתם אף לענין היתר חכם ע"י פתח וחרטה משום דהוי הנדר ע"ד רבים אחרים:

אבל אם השו"ב בע"פ גם כן לא אמר בפירוש שנודר ע"ד אלו הארבע' להקל רק סתם על דעת אלו הארבעה דהוי ג"כ הכוונה להחמיר ולא להקל שוב אמרינן דמה שנכתב על דעת רבים הכוונה ג"כ על אלו הארבעה כנ"ל ושוב עכ"פ כשאלו הארבעה מסכימים יכולים להתיר ע"פ חכם דבנדר ע"ד רבים כשהרבים שתלה בהם יסכימים יכול החכם להתיר:

והנה מה שאמרנו לעיל דהיכא דתלה נדרו על דעת אלו הארבעה להקל והתנה בפירוש שאלו הארבעה יכולים להפירו כיון ששמעו מתחלה פעם אחת ושתקו שוב אינם יכולים להתיר כמבואר בסי' רל"א ובסי' רכ"ח כנ"ל עדיין יש להסתפק מאי יהי' הדין היכא שהנדר הי' לזמן ולא הגיע הזמן עדיין או שתלה הנדר בתנאי אם יהיה התנאי הזה יחול הנדר ועדיין אינו חל וזה שתלה בו הנדר שמע הנדר ולא ביטלו בשעת שמיעה אך קודם שחל בטלו אם מהני ביטול הנדר ולכאור' הי' מקום לדון דמהני הביטול אף אחר השמיעה קודם שחל עדיין הנדר:

ובזה הי' אפשר לפרש לשון הרמ"א בסי' רל"א בהג"ה דכתב וכ"ש אם התנה בפירוש שחבירו יוכל לבטלו דיוכל חבירו לבטל כל זמן שלא חל הנדר ומהאי לשון כל זמן שלא חל הנדר פירשו הש"ך והט"ז הלשון כל זמן שלא חל הנדר היינו שתיכף בשעת שמיעה ביטלו אותו. ואינו מובן אמאי מקרי זה כל זמן שלא חל דהא תיכף חל וצריך לדחוק דהפירוש לשיטתם היינו כל זמן שלא חל עדיין בודאי היינו כל זמן שלא שמע שלא חל עדיין בוודאי הנדר שמא יבטל אותו והנדר מתלי תלוי וקאי עד שישמע הוא ויסכים:

אך עכ"ז מלשון הש"ע בהגה"ה דכתב כל זמן שלא חל הנדר וכן מה שכתב המחבר דמיד כשחל הנדר אין לו התרה לא משמע כן ונראה דבריהם דכל זמן שלא חל עדיין יוכל להתיר אף לאחר שמיעה ששמע מתחלה ולא ביטל:

והנה כשנעיין אנחנו לעצמינו נראה לפענ"ד דאף לאחר השמיעה קודם שחל הנדר יוכל לבטל זה שתלה בו שבדעתו יהי' לבטלו:

דהנה הריב"ש בסי' ת"ז ובסי' קפ"ה השיב להשואל שרצה לומר דהיכא שתלה נדרו בדעת חבירו יכול חבירו לבטלו דהוי דינו כמו בעל דיוכל הבעל להפר ואמר ר' פנחס משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וה"ה בנודר על דעת חבירו דיוכל חבירו לבטל בכל עת שירצה וכתב הריב"ש דסברא זו דומה הוא להרמב"ן במשפטי החרם ויעו"ש בט"ז בסי' רכ"ח ס"ק מ"ה והריב"ש חלק עליו דגם בעל אינו יכול להפר רק תיכף ביום שמעו ואח"כ לא יוכל עוד להפר ומהדין הי' אשר גם הבעל לא יוכל להפר רק תיכף בשעת שמעו אך דזאת הוא גזירת הכתוב בבעל שיוכל להפר כל היום משום שלום בית אבל בשאר בני אדם אם לא ביטל תיכף בשעת שמיעה אינו יכול לבטל (והנה באמת נראה שם מדברי הריב"ש בסוף התשובה דנוטה דיכול להתיר תמיד כשנודר חבירו על אופן זה דהוא יוכל להתיר אך הרא"ש לא פסק כן וכן הטור וש"ע):

והנה לפי דברים אלו נראה דהיכא דהדין דהבעל יכול להפר אף לאחר יום שמעו יהי' הדין גם בזה שתלה בדעתו דיוכל ג"כ לבטל אח"כ דזה דינו כמו הבעל אך בהבעל איכא גזירת הכתוב דיוכל להתיר כל היום אך אחר היום הבעל והאחר שוים:

והנה ביור"ד בסי' רל"ד בסי' כ"ח איתא בהג"ה בשם רבינו ירוחם על הא דהבעל אינו מיפר קודם שתדור אבל לאחר שתדור מיפר אף שעדיין אינו חל הנדר היינו דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול ועי"ש ולשיטה זו בוודאי דאינו יכול להקם ג"כ עד שיחול דכל עיקר הטעם דאין הבעל מיפר הנדר קודם שתדור דר' אליעזר סובר דיכול להפר קודם שתדור אך חכמים פליגי משום דכתיב אישה יקימנה ואישה יפירנה כל שישנו בכלל הקמה ישנו בכלל הפרה וכל שאינו בכלל הקמה אינו בכלל הפרה פירוש דהפר' הי' ראוי לחול אף קודם שתדור. דקודם שתדור עדיין אין הנדר בתקפו ומסתבר יותר שבאפשרי להתירו אבל להקימו אינו מסתבר שיוכל להיות קודם הנדר כיון שעדיין אינו בעולם לא אלים להקימו וגם מה יכול להקים כיון איננו בעולם ומש"ה ילפינן הפרה מהקמה כל שישנו בכלל הקמה ישנו בכלל הפרה וקודם שתדור כיון שאינו בכלל הקמה אינו בכלל הפרה:

וא"כ לשיטת הרבינו ירוחם דאף לאחר שנדרה שאם תלתה אותו במעשה דאינו יכול להפר קודם שחל בוודאי מכ"ש דאינו יכול להקם דאם הי' יכול להקם היה יכול להפר וכל עיקר הטעם דאינו יכול להפר הוא רק מהיקש דהקמה הא לאו הכי הי' יכול להפר אף נדרים שלא נדרה כלל וכל זה פשוט:

וא"כ כיון שהבעל לא יוכל להפר ולא להקם נדרים שתלתה במעשה רק לאחר שעשתה המעשה ואז יכול להפר אף שהוי אחר יום השמיעה דמה ששמע מתחלה קודם שנעשה המעשה אינו מעלה דאינו יכול אז עדיין להפר והיום שמיעה מתחיל אחר שנעשה המעשה דאז חל הנדר:

וא"כ ה"ה במי שתלה נדרו באחר שהוא יכול לבטלו אם הוא נדר שתלה במעשה לא יוכל ג"כ האחר לבטלו רק לאחר שנעשה המעשה ואף אם שמע מתחלה קודם שנעשה המעשה ולא ביטלו יוכל לבטלו אחר שנעשה המעשה המקיים הנדר דהשמיעה מתחלה לא מעלה ומוריד כיון דזה האחר דינו כבעל כיון שתלה נדרו בו אך בבעל גזירת הכתוב הוא דיוכל להפר כל היום אחר השמיעה אבל בגוף השמיעה שווים הבעל וזה האחר שתלה נדרו בו וכל זה הי' נראה ברור לפענ"ד:

ובזה יתפרש היטב לשון הש"ע והג"ה מה שכתבו דיוכל לבטל כל זמן שלא חל הנדר היינו אף לאחר ששמעו כל זמן שלא חל הנדר יוכלו לבטל כנ"ל אך אפשר דהש"ך לשיטתו לא רצה לפרש כן דהש"ך כתב שם לחלוק בסי' ל"ד על הג"ה בשם רבינו ירוחם מה שכתב דנדר שתלוי במעשה אינו יכול להפר עד שחייל וחלק הש"ך ע"ז דדעת הרבינו ירוחם היינו דוקא באם תלתה הדבר במעשה שאינו עינוי נפש דאז לא יוכל הבעל להפר דכל זמן שלא עשתה המעשה הזאת אינו אסורה עדיין בדבר שיש בו עינוי נפש ואף שלא תוכל לעשות המעשה ההוא דאם תעשה תאסר בהנדר הא על המעשה ההוא אינו יכול הבעל להפר דלא הוי עינוי נפש אבל אם גוף הנדר וגם המעשה שתלתה הנדר בו שניהם הוי עינוי נפש שפיר יכול להפר אף קודם שעשתה המעשה ועי"ש:

וא"כ במי שתלה נדרו באחר לא שייך האי דינא לומר דבנדר שתלה במעשה לא יוכל לבטלו ולא לקיימו בשעת שמיעה רק לאחר שנעשה המעשה דלגבי האי אחר הנדר והמעשה שוים כמו בבעל היכא דהוי שניהם נדרי עינוי נפש דיכול תיכף להפר כיון דתיכף עכ"פ אסור באחד מהם או בהמעשה או בהתנאי וה"ה זה שתלה נדרו בו אף שהנדר תלוי במעשה אם יעשה כך וכך מ"מ תיכף אסור או בהתנאי או בהמעשה ולזה האחר שוים התנאי והמעשה ושפיר יכול לבטל ולקיים תיכף ועש"ה לא הי' יכול הש"ך לפרש כך דאי שתלה באחר נדרו תיכף כיון ששמע ולא ביטל נתקיים אף שתלה אותו במעשה כיון שתיכף נאסר באחד או בהתנאי או בהמעשה:

ועתה נבוא לנידן דידן הנה בנ"ד השו"ב לא קיבל על עצמו תיכף האיסור רק מחוה"מ פסח והי' מקום לומר דמה שקיימו אלו הארבעה אנשים תיכף הנדר ולא בטלו אותו תיכף בשעת שמיעה רק אחר עשיית הנדר בטלו אותו דאמרתי לעיל דלא מהני שוב הביטול כיון שקיימו אותו בשעת שמיעה הי' מקום לספק כנ"ל כיון שהנדר לא הי' חל תיכף רק שאמר שיחול מזמן חוה"מ א"כ בשעת שמיעה לא הי' חל עדיין הנדר ולא היו יכולין לבטלו אם כן לא קיימו ובשעת חלות הנדר היו יכולים לבטלו אך ז"א דמה שתלוי בזמן הוי כאילו חל תיכף כנזכר לעיל דברי הש"ע בסי' רל"ד אך כל זה לענין נדר הראשון חל שנדר שלא לשחוט בלא השני דזה הי' תלוי בזמן אבל הנדר השני שנדר באם יעבור וישחוט בלא השני תהי' השחיטה אסורה עולמית נדר השני הוי נדר שתלוי במעשה באם יעבור וישחוט תלוי בהפלפול הנ"ל בנדר שתלוי במעשה על דעת שחבירו יוכל לבטלו אם מהני ביטול והיקם קודם שנעשה המעשה או לאחר שנעשה המעשה ואם נימא כנ"ל דקודם שנעשה המעשה לא מהני הביטול והקיום גם כאן לא מהני מה שנתרצו מתחלה ויוכלו לבטל אח"כ אך אף לשיטת הש"ך שהבאנו לעיל דעתו דחל הקיום אף קודם שנעשה המעשה כיון דתיכף עכ"פ אסור או בהתנאי או בהמעשה:

עכ"ז בנידן דידן יש לדון דבנידן דידן בהתנאי ממילא חסור משום השבועה ראשונה שנשבע שנא ישחט בלא דעת חבירו ואם יעבור וישחוט תהי' עליו השחיט' אסורה עולמית הנה התנאי הלז אם ישחט בלא דעת חבירו בלא"ה אסור לעשות משום השבועה הראשונה ושוב השבועה השני' אם יעבור שתהי' השחיטה אסורה עליו עולמית שפיר מקרי עדיין לא חל ואינו יכול לא להתיר ולא להקים מפני שעדיין לא חלה ולא שייך לומר דעכ"פ אחת אסור או התנאי או המעשה והוי חל כבר דהא התנאי בל"ה אסור משום השבועה הראשונה וכבר קיים השבועה הראשונה:

ושפיר השבועה השני' מקרי עדיין לא חלה ואינם יכולים לא להתיר ולא להקים עד אחר שיעבור וכיון שהמה הסכימו תיכף להתיר ניהו דהפרה שלהם לא היה מועיל עדיין כיון שעדיין לא הי' חל הנדר מ"מ בוודאי גם אחר שעבר הסכימו המה להתיר ובטלו המה הנדר ושפיר אז מהני התרה וביטול שלהם כיון דהשמיעה ראשונה והשתיקה לא הי' מועיל לקיימו וצ"ע:

עוד יש לספק בנ"ד שאם הי' המעשה שאמר בתחלה בע"פ שנודר ע"ד אלו הארבעה אנשים שהמה יוכלו להתיר אם צריך דווקא אלו הארבעה להתיר או כיון שרק אחד אינו מסכים להנדר בטל הנדר וכעין שהביא הב"י בסי' רכ"ח בדף רכ"ו בע"א בתחילת העמוד בדפוס ווין בשם הרשב"א בראובן שצוה לחנוך בנו שלא ילוה לשום אדם סך ידוע כי אם ברשות שמעון ולוי דתלוי בפלוגתא דר' יאשי' ור' נתן בב"מ דף צ"ד דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני אם משמע שניהם כאחד או אפילו כל אחד בפני עצמו ולהלכה דאפילו כל אחד בפני עצמו ואם נימא דגם בנ"ד הוי כן שהי' הכוונה על כל אחד בפני עצמו ואפשר דבשעת הנדר והשבועה לא עמדו כל הארבעה וא"כ היה מהני שפיר ביטול זה מי שלא הי' בשעת הנדר ותיכף בשעת שמיעה ביטל אך כל זאת תלוי באיזה לשון אמר ואם יש לספק בהלשון שכיון על אחד:

אך כל הנ"ל אם מה שאמר שנודר על דעתם היה להקל שהמה יוכלו להתיר בלא חכם אבל אם המעשה הי' שאמר סתם על דעת פלוני ופלוני שאז היא הכוונה רק להחמיר שלא יוכל להתיר אצל חכם שלא מדעתם ובנ"ד נפיק מזה קולא כנ"ל דאמרינן דגם מה שנכתב על דעת רבים הי' ג"כ הכוונה על אלו כנ"ל וכיון שהמה מסכימים יוכל להתיר ע"פ חכם עכ"פ בפתח או בחרטה ואף שגם בזה איכא שני דעות בסי' רכ"ח בסעי' כ"א די"א דאף היכא שהרבים מסכימים להתיר אין להתיר בדבר הרשות וכתב הרמ"א וכן נכון להחמיר לכתחילה:

מ"מ בנ"ד נראה דכ"ע מודים דהיכא דאלו הרבים שנדר על דעתם המה מסכימים בוודאי דיוכל להתיר דהטעם הי"א דאין להתיר אף עם דעתם הוא כאשר כתב הב"י דהרשב"א כתב דהטעם דעל דעת רבים אין להתיר משום דנדר אינו ניתר רק בפתח ועל דעת רבים אין להם פתחים משום דפתחו של זה אינו כפתחו של זה ולפי הטעם זה נראה דאף כשהרבים מסכימים להתיר לא מהני והש"ך בס"ק נ"ט הביא משום דאין חרטתן שוה והיינו חרטה דמעיקרא שהוא כעין פתח אבל בנ"ד נראה לפענ"ד לפי מה שחידש לנו הרמב"ן דמי שלא נדר מרצונו רק ע"י סיבה מכרחת יוכל להתיר אף בלא פתח ובלא חרטה דמעיקרא רק בחרטה דהשתא:

בזה בוודאי אף דנדר ע"ד רבים היכא דהרבים ג"כ מסכימים יכול בוודאי להתיר דלא שייך לומר דאין פתחו של זה כפתחו של זה דהא אין צריך כלל פתח רק חרטה דהשתא והשתא כולם מתחרטים וזה ברור:

וא"כ בנ"ד שנראה שלא רצה לידור מרצונו רק שהכריחוהו קצת לזה נראה דמהני חרטה דהשתא ולד"ה מותר כשהרבים מתחרטים ודו"ק ואפשר ליישב בזה קושית התוס' בסוגיא דנודרת דהי' אפשר להדיר האשה ע"ד רבים אך לפי שנראה מדברי הב"י בשם הרשב"א דהא דלא מהני התרה ע"ד רבים הוא רק משום שאין פתחן שוה נראה פירוש דעתי דאל"ה היינו אומרים דבוודאי גם הרבים מתחרטים כשהוא מתחרט ועי"ש בחידושי הרשב"א בסוגיא דנודרת בסופו דכתב בפירוש דהטעם דעד"ר לא מהני התרה הוא רק משום שאין פתחן שוה פתחו של זה לא כפתחו של זה וא"כ באשה שכופין אותה לידור דלא שייך חרטה דמעיקרא שהיתה מוכרחת אך ע"ז תירץ הרמב"ן דכיון דהי' ע"י סיבה מוכרחת סגיא בחרטה דהשתא וא"כ יש מקום לומר דמהני התרה אף על דעת רבים:

ובלא"ה כאן מותר להתיר הנדר דהוי לדבר מצוה וכפי דברי מכתב כ"ת שנראה שהי' מצוה גדולה בזה שהי' נצרך לשחוט על יו"ט שני ולא הי' אפשר להשיג שום שו"ב שישחט ובוודאי הי' לדבר מצוה גדולה והיה באפשר להתיר אף נדר שע"ד רבים וממילא כבר הותר כל הנדר דנדר שהותר מקצתו היתר כולו אך יש עוד היתר בנ"ד שהי' מותר לו לגמרי לשחוט על יו"ט מחמת שהרב אסר את השוחט ובהכתב נכתב שבאם יהי' איזה סיבה שלא יהי' איזה שוחט בביתו או סיבת חולי ר"ל וכדומה אז יהי' מותר לשחוט ובזה נראה נכונים דברי כבודו דכיון שהרב אסר את השו"ב ר' שבח אין לך סיבה גדולה מזו ולא הי' חלה השבועה כלל ע"ז דהי' תנאי כשתהי' סיבה כזו יהי' מותר לשחוט:

ולפי אשר אמרנו לעיל יהי' בזה חומרא עוד דהנה לא יהי' שייך לומר בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שהותר לשחוט לצורך יו"ט דאז דלא הי' יכול השוחט השני לשחוט ע"ז לא הי' השבועה כלל והי' מותר השוחט לשחוט אף בלא היתר א"כ לא שייך בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דלזה לא הי' נאסר בעולם וא"כ עדיין נשאר שאר הנדר בתקפו בעת שיהי' באפשרי שישחטו שני השוחטים ביחד:

והנה עוד איכא כאן דבר מצוה מה שיהי' באפשרי להתיר לפי המבואר בסי' רכ"ח סי' כ"א בהגה"ה דלצורך פרנסתו מקרי ג"כ דבר מצוה והוא מהתשב"ץ ואף דהשבועה הי' תיכף שלא ישחוט לעולם ויקופח פרנסתו מ"מ מקרי דבר מצוה לענין זה שיוכל להתיר כמבואר בש"ך בסי' רכ"ח ס"ק ס"ה ובתשב"ץ איתא דבכה"ג דגוף השבועה הי' תיכף על דבר מצוה מסתבר יותר דאפשר להתיר אף ע"ד רבים ועי"ש בת' בס' וא"כ שבועה השני שנשבע שאם יעבור וישחוט בלא השו"ב השני תאסר עליו השחיטה בקהילתכם עולמות זו בוודאי דבר הנוגע לפרנסתו והוי דבר מצוה ויכול להתיר ונוכל ג"כ לומר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו אך זאת יש לספק אם חשיב זאת נדר אחד שנימא בו הותר מקצתו הותר כולו והנה במבי"ט בסי' ס"ח נסתפק במי שנשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על השבועה זו ונשאל על השבועה השני' שישאל על השבועה ונסתפק אם צריך להתיר השבועה הראשונה או דנימא דממילא מותרת השבועה הראשונה כיון שנדר שהותר מקצתו הותר כולו ופשיט לעצמו דלא שייך בזה הותר מקצתו הותר כולו ששני הנדרים אינן מסוג אחד הנדר הראשון הוא שלא לעשות אותו דבר והשני שלא ישאל ולא שייך בזה הותר מקצתו הותר כולו:

ובנ"ד אפשר דהוי הכל מסוג אחד דשני השבועו' המה לאסור השבוע' הראשונה לאסור השחיטה בלא חבירו והשני' לאסור כל השחיטות אם ישחוט בלא דעתי חבירו שפיר נוכל לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

אך עכ"ז נראה שלא שייך בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דהנדר השני לא הי' חל כלל ביחד עם הראשון ובשעה שהי' חל הנדר הראשון עדיין לא הי' חל השני כלל דהשני אינו חל רק אחר שעובר על הראשון וכפי שיטת הרבינו ירוחם שהבאנו לעיל שהובא בש"ע בסי' רל"ד דנדר שתלוי במעשה אין הבעל מיפר כל זמן שלא נעשה המעשה דעדיין לא חל הנדר:

וכיוצא בזה איתא בנדרים בדף צ"א היכא דאמר קונם שאני נהנה לפלוני הריני נזיר אם אשאל עלי' שצריך שתי התרות על אלו שני השבועות ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואפשר שם דנדר ונזיר המה שני דברים.

אך בטור ובש"ע בסי' רכ"ט בסופו איתא האי דינא היכא דנשבע שלא ידבר עם פלוני ואם ידבר עמו שיאסר בבשר שצריך ג"כ שני התרות ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ושם ג"כ אפשר לומר דהוי שני דברים דיבור ואיסור בבשר אבל בנ"ד הוי הכל ענין אחד איסור שחיטה מ"מ נראה דלא שייך בזה הותר כולו כיון דהנדר השני אינו חל בשעת הנדר הראשון והנה בהפרת הבעל ג"כ לא אמרינן הותר כולו משום שאינו עוקר הנדר מעיקרו ולא אמרינן הותר כולו רק אם בשעה שהוציא הנדר לא יוכל לחול כולו ולא הוי ככל היוצא מפיו וה"ה כאן הנדר השני לא הי' כלל בשעה שהי' חל הראשון ודו"ק:

כלל היוצא מדברינו אלה דלענין זה שיוכל השוחט לשחוט על להבא כל זמן שלא יוכל השוחט השני לשחוט עמו בוודאי לפענ"ד מותר להתיר לעצמו ע"פ פתח או חרטה אצל חכם אך לענין זה שיהי' הנדר מותר כולו אף בעת שיהי' באפשרי שהשוחט השני ישחוט עמו זאת לא אוכל לדון עד אשר אדע כל פרטות הענין ולשון הנדר בע"פ ובכתב הכל באר היטב:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה