אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן סט

סימן סח

בהגיע דברי בתשובה הנ"ל לפני הגאונים מפרשי הים דחו דברי זאת אשר חשבתי להם.

ב"ה יום ג' כ"ז שבט תר"ח לפ"ק טארניגראד

לכבוד הגאונים הגדולים המובהקים חריפים ובקיאים עמודי העולם וכו' בעלי המחברים מפרשי הים:

אחד"ש לכבודם ולכבוד תורתם אשר כתבו לדחות בשתי ידים דברי אשר כתבתי בתשובה דכיון דלא הי' רק כתב הסופר אין כאן מיחוש לשבועה בכתב וע"ז כתבו מעכת"ה דעכ"פ הוי מושבע מפי אחרים ואין לך ענות אמן וקבלת דברים יותר מהחתימה. ובזה העלה התומים דמועיל לכ"ע וכו' לפענ"ד אדרבא מהתומים נראה להיפך דכתב שם בסי' צ"ו דאלם שמחויב לשבע שאינו יכול לשבע כיון דבשבועות הפקדון קיי"ל דהמושבע מפי אחרים אינו צריך לענות אמן א"כ יכול אחר להשביע והוא יכפור בכתב דשפיר הוי כפירה בכתב ויתחייב שבועה ע"י זה ועי"ש ומבואר בפירוש להיפך דהוצרך דווקא לומר משום דשבועות הפקדון אינו צריך לענות אמן אבל בשבועות ביטוי דבעי לענות אמן לא מהני אם ישביעו אחר והוא יקבל השבועה בכתב ועי"ש:

אך באמת יותר אפשר לומר לשיטת הראב"ד המובא בבית יוסף דכל היכא דהמשביע משביע לדעתו אינו צריך כלל ענית אמן ואף בשאר שבועות ויעו"ש בנו"ב ביור"ד סי' ס"ז:

אך באמת אין זה ענין כלל למושבע מפי אחרים דמושבע מפי אחרים היינו שחבירו משביע אותו ואומר שהשבועה יהי' עליו אבל כאן הסופר אין משביע הבע"ד אך הוא כותב הלשון על עצמו כל זה אני מקבל עלי ואח"כ הבע"ד חותם אבל הסופר לא השביעו ואחר שזה אמת בלי פקפוקי' אין מהצורך לפלפל בזה במושבע מפי אחרים:

ומה שהביאו מעכ"ת מהתומים סימן צ"ו דכתב דאף דשבועה בכתב לא חשיב שבועה באמת משום דצריך ביטוי שפתים מכל מקום לפי מאי דכתב מהרי"ק בשרש קי"ב והביאו הרמ"א לעיל סימן ע"ג ס"ח דהא דאמרינן בשבועה לבטא בשפתים ודברים שבלב אינם דברים ה"מ באדם האוסר על עצמו אבל אדם המתנה על חבירו ונשבע לו לקיימו אזלינן בתר דברים שבלב ואינו צריך ביטוי שפתים וכל מה שיחול עליו התנאי יחול עליו השבועה ולפי"ז אם נשבע בכתב לחבירו שיעשה לו איזה דבר שפיר חייל דבזה לא צריך ביטוי שפתים וזאת אשר ראיתי עתה הערה חדשה:

ויען כי דבר חידוש הוא אצלי לא אניחנו בלא חידוש ובזה יתורץ אצלי מה דקשה לפי מאי שבארתי בתשובה הראשונה דשליחות לא שייך בשבועה וכאשר מבואר בפירוש בבית יוסף א"כ קשה הראי' שהביא בפסקי מהרא"י ממאי דאיתא בפרק השולח דמייתי ר' יהודא ראי' מהא דנשבעו להם נשיאי העדה דאינהו נמי אפטרופין ושלוחי העיר והרב בעל קצה"ח בסי' קכ"ג נדחק בזה כיון דטובי העיר חרמיהן חרם ה"ה שבועתן שבועה אפילו בע"כ של בני העיר אבל שליחות באמת לא מהני ועי"ש אבל באמת אין זה ענין לזה דחרם יכול אחד להטיל על חבירו אבל לא שבועה:

אך אנכי בארתי בדברי הראשונים מלתא בטעמא דשליחות לא מהני בשבועה דשליחות לא הוי רק דהכח שיש לו לעשות באיזה ענין יוכל למסור להשליח ויהי' ידו כידו ועשיתי כעשיתו אבל בשבועה שצריך ביטוי שפתים ודיבור פיו הוא איך מהני בזה שליח כיון שלא דיבר הוא בפיו ולומר שדיבור וביטוי שפתי השליח יחשב כביטוי שפתי המשלח זה לא אמרינן דשיהי' גוף השליח כגוף המשלח כמו שכתבו בתוס' רי"ד לענין מצות שבגוף דלא מהני שליח וכאשר הבאתי שם באריכות ומעכת"ה כתבו שבספר כ"ד האריך ג"כ ככל פלפולי ואם הוא ספר כסא דהרסנא לא נמצא בעירנו:

וא"כ שפיר יתיישב מהך דנשיאי העדה דבנשבע לעשות לחבירו והתנאת דברים בינו לבין חבירו שכבר הבאתי דברי התומים לשיטת המהרי"ק דבזה אינו צריך ביטוי שפתים כלל אך בכל מה שחל התנאי לחבירו חל השבועה ובכל ענין שנתחייב בקבלת התנאי וגוף הדבר לחבירו כן נגמר גם קבלת חיוב השבועה נגד חבירו א"כ בכה"ג בודאי מהני שליח שאינו צריך כלל ביטוי שפתים וקבלת השבועה נגמר כמו קבלת התחייבות ותנאי נגד חבירו ולהתחייב נגד חבירו ולהתנות עמו בוודאי יכול להיות ע"י שליח ובוודאי אדם יוכל להתחייב ע"י שליח ומש"ה התם שהשבועה היתה להגבעונים שפיר לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה והעדה נתחייבו לקיים ע"י שלוחם ואפטרופסים שלהם והוא ברור ואמת:

ובזה אומר אני ליישב בטוב טעם מה שהקשו הנו"ב והפ"י וכעין זה הקשה ברמב"ן דא"כ איך מהני תנאי בכל שבועות ונדרים כיון דאי אפשר להתקיים ע"י שליח דהנה הרמב"ן כתב בפרק יש נוחלין בדף קכ"ו בחידושיו שם וז"ל שם וי"א כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי בין אדם לחבירו. אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו ומש"ה לא בעינן בי' משפטי התנאים ועי"ש:

ולפי זה שפיר ניחא דבשבועות בין אדם לחבירו דמצינו תנאים כמה פעמים בפוסקים שפיר ניחא דמהני תנאי דשפיר אפשר להתקיים ע"י שליח שאינו צריך ביטוי שפתים רק קבלת החיוב נגד חבירו שיתחייב נגדו כנ"ל ולא קשה רק משבועה שהיא על עצמו לבד שאז צריך ביטוי שפתים וזה לא מהני ע"י שליח ובזה שוב אינו צריך משפטי התנאים כל שאינו בין אדם לחבירו כדברי הרמב"ן הנ"ל ודו"ק:

אך עכ"ז לענין גוף הדין נלע"ד בזה שלא כדברי התומים דאף בין אדם לחבירו לא מהני שבועה בלב ודווקא התם בדין דמהרי"ק דגוף השבועה הי' בדיבור רק על איזה ענין יחול השבועה ועל איזה תנאי אז שפיר אמרינן אף שלא נשבע בפירוש על אופן זה מ"מ חל אבל כל שלא הי' כלל שום ביטוי שפתים וכל השבועה לא הי' רק בכתב למ"ד דשבועה בכתב לא חשיב שבועה גם בין אדם לחבירו לא מהני ודין הנו"ב שם הוי ג"כ בין אדם לחבירו שם לענין תנאים בין החתן והכלה ומסיק דאין כאן שום חשש:

ואף אם נימא דבשבועה מהני בכה"ג אף דברים שבלב בתקיעת כף בוודאי לא שייך זה כל זמן שלא נתקע הכף בפועל ומה שכתבו אח"כ להחמיר בשביל שנכתב שקיבל עליו בפ"מ וכתב הסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח שאם כתב בכתב שנשבע בפועל א"י לומר שלא נשבע ואף להט"ז דמהני אמתלא מ"מ בכאן לא הוי אמתלא עכ"ד בזה לא עיינו היטב במכתבי שאילו נכתב בלשון עבר כל זה קבלתי עלי בת"כ בפ"מ הי' שפיר מקום לומר דהחיוב עליו מטעם הודאה ושוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ובחידושי הוספתי עוד יותר דבזה אף אתמלא לא מהני ובתרומות הדשן שהביא מאשה שאמרה טמאה אני דמהני אמתלא משם ראי' לסתור דשם מבואר דדוקא על דיבור מהני אמתלא ולא על מעשה שלבשה בגדי נדה וכאן אין לך מעשה גדולה מזו לחתום על השטר אך יש לדון בזה לפי דברי הש"ך סי' קפ"ה ס"ק ה' ולפי דברי הט"ז ביור"ד סק"ב לענין טבח שעשה סימן בראש כבש:

אך כל זה אינו ענין לנידן דידן שאינו נכתב בלשון הודאה שקיבל עליו כבר בת"כ רק נכתב בלש הווה כל זה אני מקבל עלי בת"כ ובפ"מ היינו שעתה בהכתב הוא מקבל עליו ועתה בהכתב לא נתקבל ענין תקיעת כף ואין בשביל הכתב איסור תקיעת כף וכאשר מבואר בחוות יאיר סי' קצ"ד החילוק בין אם כתב קבלתי עלי דענינו הודאה ובין אם כתב אני מקבל שהענין הוא שעתה מקבל עליו ועי"ש אך לדידי' חמור כשכותב אני מקבל פלי ולדידן יהי' להיפך:

וגם בנו"ב ביור"ד סי' ס"ח חילק בין לשון הווה ללשון עבר שזה הודאה וזה קבלה עתה. עוד אני תמה על דברי מעכת"ה דבחיבוריהם מגן גבורים ראיתי עתה שמסקים להלכה דשבועה בכתב לא חשיב שבועה ועתה החמירו כל כך וראיתי שם בדבריהם שהביאו ראי' ממאי דאמרינן בשבועות דף ל"ב כפרו שניהם כאחת חייבים והא א"א לצמצם ומאי קושי' אם נימא דשבועה דכתב חשיב שבועה הא יש למוקמי כגון שכתבו שניהם שבועה שאין אנו יודעין עדות והביאו הכתב לב"ד והוי כאחת דכפירה חוץ לב"ד לא מהני רק צריכין לכפור בב"ד שנית. והנה הוא הערה חדשה אך זאת אפשר לדחות דעכ"פ הב"ד צריכים לקרות הכתב ואי אפשר לקרות שני כתבים כאחד אך יוקשה יותר לפי דברי הנו"ב במהדו"ת דשליחות מהני גבי שבועות עדות שם ביור"ד סי' קמ"ז וז"ל גם שבועות העדות איתא ע"י שליח דאם אמרו העדים לאחד שישבע עבורם ג"כ חייבים ועי"ש וכדאיתא במהרי"א דמהני שליחות בשבועה וא"כ שפיר משכחת לה שיכפרו כאחת שעושים שליח אחד עבורם לשבע והשליח נשבע עבור שניהם או שמשביעים הב"ד את שניהם והשליח משיב שאינם יודעים או שגם אחד עשה שליח לחבירו והוא נשבע גם עבורו וכולל שניהם בשבועה אחת אלא ע"כ דשליחות לא מהני בשבועה וצריך כל אחד לשבע ואי אפשר לצמצם:

אך כבר בארתי במכתבי הראשון דלדבר עבירה בוודאי לא מהני שליחות ושבועות העדות שכבר נשבעו שקר בוודאי לא מהני דאין שליח לדבר עבירה אך לשיטת הנו"ב דמהני שליחות על שבועות העדות קשה דמשכחת לה בב"א כנ"ל:

והנה בהאי ענינא דשליחות בשבועה מה שהביאו בפסקי מהרא"י ראי' דשליחות מהני בשבועה מהך דגבעונים דלא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה אף דהעדה לא נשבעו אלא ע"כ דהנשיאים היו שלוחים שלהם וכבר הבאתי דהקצות החושן תירץ דהתם לאו מתורת שליחות רק דטובי העיר חרמיהם חרם ושבועתן שבועה בע"כ:

ומצאתי עתה מפורש הדבר במרדכי בפרק ראשון דבבא בתרא דף ח' ע"ב גבי האי דאיתא שם רשאין בני העיר להסיע על מקצתן לתקן תקנות ועי"ש ומוכיח שם המרדכי בסוף מזה דכל גזירה שגוזרין רוב הציבור חל על המיעוט אף בע"כ וטובי העיר יכולין לגזור מה שירצו בשבועה וכתב שם ע"ז וז"ל ובמעשה דגבעונים כתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וגומר וילונו כל העדה על הנשיאים ומשמע מוילונו דלא ניחא להו ולא ידעו כלל בדבר ואפילו הכי חיילא עליהו מטעם גזירת טובי העיר ועי"ש דבריו הרי דכתב בפירוש דהתם לאו מטעם שליחות הי' דהוי שלא מדעתיהו כלל אך ע"י גזירת טובי העיר ואשתמיטתי' לי' להרב מהרא"י דברי המרדכי הנ"ל ונסתר ראיתו אשר עליו בנה כל יסודו:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה