אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן סח

סימן סז

התשובה השלוחה מאתי בילדותי אל גדולי הדור

בדבר רב אשר קיבל על עצמו בעת שנתקבל לרב הרבה עניינים הנוגעים לעיר וגם להיות בעיר עשרה שנים ובסוף נאמר כל זאת אני מקבל עלי בת"כ ובפ"מ והכתב לא הי' כת"י הרב בעצמו רק כתב הסופר ובעבור איזה שנים נשכח מהרב הנ"ל אשר נעשה והתקשר עם עיר אחרת לשום משכנו בתוכם והי' עוד בתוך העשרה שנים ונתן להם כתב בכתיבת ידו ממש בח"ח ובשד"א ע"ז. ועתה נפשו בשאלתו מה יעשה. אם מחוייב לקיים כתב הראשון או כתב השני:

והנה דבר זה תלוי במה שנסתפקו הפוסקים אי שבועה בכתב חשיב שבועה ראשון לציין בשו"ת הרדב"ז חלק שלישי שאלה תרל"ה בשם גדול אחד דמחיוב לקיים משום שרוב העולם בשעה שכותבים מוציאין מפיהם ג"כ דברים האלה אבל אם ברי לו שלא הוציא בשפתיו אינו מחוייב לקיים דכתיבה לאו כדיבור דמי והביא ראיה ממאי דאיתא במגילה בדף י"ח הי' כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא וכתב הרי"ף היינו דוקא דקרי פסוקי וכתב אלמא בעינן דוקא לקרות בפה אבל כתיבה לאו כדיבור דמי ואם לא נתכוין לשבועה בודאי אין כאן שבועה ואם נתכוין לשבועה מסיק כיון שלא היה בפה ממש בדיני אדם אין כופין אותו אבל בדיני שמים חייב לקיים ואם מסופק אם הוציא בשפתיו ג"כ אף ב"ד כופין אותו דספיקא דאוריתא לחומרא עכ"ד ודבריו הקדושים צריכים לי עיון:

דאף במתכוין לשבועה בכתב מכל מקום מה שהוציא בפה בודאי הוי שלא בכוונה דאינו יודע כלל אם הוציא בפה אך כן טבע האדם להוציא בפיו מה שכותב ואפשר לומר כיון דבגוף הכתיבה כיון לשבועה אף מה שהוציא בפיו בשעת כתיבה שלא בכוונה הוי כמכווין ועדיין צ"ע:

ובשו"ת שב יעקב סי' מ"ט הביא שם בשם תשובת מהרשד"ם שהביא בשם הר"ר יוסף הלוי ג"כ דשבועה בכתב אין כופין בדיני אדם אבל מדיני שמים חייב לקיים שבועתו והביא שם דתוות יאיר מחמיר שיהי' דינו כשבועה ממש אם כתב בלשון הנני נשבע והוא חולק עליו והביא ג"כ ראיה ממגילה הנ"ל אשר כבר קדמוהו הרדב"ז:

ובשו"ת נו"ב ביור"ד בסי' מ"ו ובחו"מ בסי' ל' כתב דשבועה בכתב יש לצדד לכאן ולכאן וכתב שהדבר תלוי בפלוגתת הפוסקים אם עדות בכתב חשיב עדות וסיים דכל זה בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ונדר נלמד משבועה אבל חרם חל אף בכתב ופוק חזי מה עמא דבר בכל הסכמות שכותבים וגוזרים בחרם על המדפיסים שהוא רק בכתב ושאני חרם דתל בע"כ ומכ"ש כשהוא עצמו קיבל עליו:

ומעתה נשוב' לנ"ד הנה הכתב השני בודאי מחויב לקיים כאשר החמירו הפוסקים הנ"ל בשבועה בכתב עכ"פ לצאת ידי שמים וגם בכתב השני נזכר ח"ח ג"כ וזאת לשיטת הנו"ב בודאי חל בכתב אבל כתב הראשון שלא הי' כת"י ממש רק כת"י הסופר נראה דאין שום חשש וכן הוא בנו"ב ביור"ד בסי' ס"ח דהיכא דלא הוי כת"י הבע"ד רק כת"י הסופר אין לחוש לא בשבועה ולא בחרם דכת"י הסופר בודאי לא חשיב לביטוי שפתים של הבע"ד אך אולי אפשר לחוש לחומרת הרדב"ז שבשעה שכותב מדבר בפיו ג"כ וגם בכת"י הסופר אפשר לומר כן דדרך העולם שטרם שחותמים א"ע על איזה כתב קוראין מה שכתוב בו. אך באמת בזה הקריאה בודאי אינו מתכוין לשבועה ובשלמא בכתב בעצמו נוכל לומר כנ"ל כיון דבגוף הכתיבה מכוין אף מה שמדבר הוי כמכווין לשבועה אבל בקורא מה שכתוב בו בזה הקריאה בודאי אינו מכוין לשבועה תדע דאל"כ נימא אף אם אינו חותם את עצמו אח"כ כבר קיבל עליו השבועה כיון שקרא את הרשום ובאמת זה צ"ע גם על הרדב"ז דלא נוכל לומר דקבלת השבועה הוא משום שמדבר בשעת כתיבה שהרי אם לא יחתום א"ע אח"כ בודאי אין חשש:

והנה היה אפשר לומר דאף בכת"י הסופר איכא חשש לפי דברי הנו"ב בתשובה בסי' ס"ז בדף נ"ו שכתב שם וז"ל ולא מצאתי מפורש שאם יאמר אדם לחבירו צא והשבע עבורי שלא אוכל ככר זה אם חיילא השבועה אך אף שלא מצאתי מפורש לפענ"ד מוכח דחיילא דאל"כ קשה כי מצינו מקומות שבועה על תנאי וקשה הא אחד ממשפטי התנאים הות שיוכל לעשות המעשה ע"י השליח ואם אי אפשר לעשות ע"י שליח א"כ בטל התנאי והשבועה קיים יעו"ש דבריו:

א"כ לפי דעתו דשייך שליחות בשבועה צריך לחוש גם בכת"י הסופר דהסופר הוא שליח הבע"ד והוא מצוה אותו לכתוב וכותב בשליחותו:

אך קש' לומר דיהי' מהני שליחו' בשבוע' והקושיא שהקש' הנו"ב דא"כ לא יהי' מהני תנאי בשבועה כבר קדמוהו הרמב"ן ז"ל בחידושיו לבבא בתרא בדף קכ"ו להקשות זאת בנזיר דאיך מהני תנאי הא א"א להתקיים ע"י שליח [ובפ"י בגיטין בדף ע"ה בפרק מי שאחזו הקשה ג"כ קושיא זו] והרמב"ן הנ"ל תירץ בשני תירוצים מתחילה תירץ דמשפטי התנאים אינו צריך להיות רק בין אדם לחבירו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין מהני תנאו והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת לה על ידי שלית שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירוני בנזיר עכ"ד:

והנה בתירץ השני יש לספק בדבריו אם דעתו ששפיר יכול לחול ע"י שליחות הנזירות או בשביל שהוא אמר הריני נזיר על דעתך כל זמן שתרצה אהיה נזיר וכיון שחבירו רוצה הוי נזיר בשביל דיבור עצמו אך בשביל זה שוב לא הוי אפשר לקיים ע"י שליח כיון דלא הוי בתורת שליחות וגם מלשון דקאמר כל זמן שתרצה תדירוני בנזיר משמע שפיר דבתורת שליחות מהני ונראה שבזה מחולקים הרמב"ן עם האחרים אם מהני נזירות ע"י שליחות:

שוב ראיתי במהדו"ת בנו"ב ביו"ד בסי' קמ"ז בתשובה מבן המחבר הביא שאביו בעצמו בברכות בדף כ"א ע"ב מצא דבר זה בהרמב"ן וגם התוס' בדף י"א הקשו קושיא זו דנזיר לא יוכל להיות ע"י שליח ולא מהני תנאי וגם דעתם דנזיר לא יוכל להיות על ידי שליח ובפסקי מהרי"א בפסקיו בסי' יו"ד מביא דמהני שליחות בשבועה והרב הנ"ל בנו"ב מהדו"ת הכריע דמהני שליחות בשבועה מגמרא שבועות בדף ל"ד ע"ב דקאמר שם אדגמר ר' שמעון ממעילה נגמור מעדות ומשני ממעילה הוי לי' למילף שכן מעילה ממעיל' אדרבא מעדות הוי לי' למילף שכן חטא ומשני הנך נפישין ואם נימא דלא מהני שליחו' בשבועה לחייב עליו קרבן שבועה איכא עוד חדא דדמי שבועות הפקדון לשבועו' העדות ולא למעילה דבמעילה יליף חטא חטא מתרומה ומתחייב קרבן מעילה ע"י שליח ובשבועה ליתא בשליחות לחייב קרבן שבועה להמשלח ע"כ:

ומאוד תמוהים לי דבריו לדחות דברי רבותינו הקדמונים בראי' כזו דהא אף אם נימא דמשכחת לה שבועה על ידי שליחות כפסקי מהרי"א הנ"ל לא משכחת קרבן שבועה ע"י שליח היינו שיתחייב ע"י השליח שישבע עבורו לשקר דהא אין שליח לדבר עבירה אך במעילה גלי קרא וא"כ אף לפי שיטתו דשייך שליחות בשבועה מ"מ דמי בזה שבועות הפקדון לשבועות העדות דלא יוכל להתחייב ע"י שליח ובמעילה מתחייב על ידי שליח:

ולפענ"ד איפכא הוא דאם נימא דבשבועה לא שייכא שליחות לא שייך לומר דשבועות הפקדון דמי בזה לשבועות העדות ולא למעילה דשייך במעילה שליחות דאין בזה שינוי כלל משבועה למעילה אך בשבועה לא משכחת שליחות ואין זה בסוג זה כלל אבל אם נימא דאף בשבועה שייך שליחות שפיר אפשר לומר דדמי יותר לשבועות העדות דאמרי' ביה אין שליח לדבר עביר' ובמעילה גלי קרא דיש שליח לדבר עבירה ולא דמי לי':

וכזה תמוהים לי דברי הצל"ח על ברכות בדף כ"א ע"ב שכתב דמי שמסופק אם בירך דיוכל להרהר בלבו הברכה דאם לא בירך עדיין יצא בהרהור ואם בירך לא עשה איסור בברכה לבטלה דאזהרתו הוא מלא תשא והוא לאו דשבועה ובשבועה אינו עובר עד שיוציא בשפתיו ולא בהרהור אך מסופק שם אם יוכל להיות שומע כעונה דבזה שייך לומר דאם בירך יהי' ברכה לבטלה במה ששומע מאחר כדי לצאת דאף בשבועה מהני שליחות ומה שמברך אחר הוי כאילו בירך הוא וגם זה תמוה דאם לא יצא שפיר יוצא בברכת חבירו אבל אם כבר יצא אינו נעשה חבירו שלוחו דאין שליח לדבר עבירה ואף דבכל מקום אף דאין שליח לדבר עבירה וליכא חיובא מכל מקום איסורא איכא כדאיתא בט"ז ביו"ד בסימן ק"ס ס"ק י"א משום דעכ"פ נעשה כאן איסור זה לא שייך כאן דאם נימא דאין שליח לדבר עבירה לא נעשה כאן שום איסור שהרי חבירו היה מחויב לברך ברכה זו אך עדיין דבר זה תלוי בשני הלשונות בבבא מציעא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כיון דישראל לאו בר חיובא הוא ובתוס' שם בד"ה דאמר כפי מה שפירש הנו"ב באה"ע בסי' ה' ואין להאריך:

והנה בגוף הדין בשליחות בשבועה העלימו עיניהם הגדולים הנ"ל מדברי הב"י באו"ח בהלכות פסח בסי' תל"ד אות ג' דכתב וז"ל א"נ טעמא בהפקר דלא מהני שליחות דהפקר הוא בתורת נדר ובנדר לא מהני שליחות ואם אומר אדם לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהי' אסור בו אין זה כלום עכ"ד הרי דהב"י תפס זאת בפשיטות דלא שייך שליחות בנדר והוא חותם הלכה מכל תורה שבע"פ:

וגם הוא לא הביא שבהרמב"ן איכא פלוגתא בזה וכשאני לעצמי היה נראה לפענ"ד דבנדר יש לספק אם מהני שליחות אבל בשבועה בודאי לא מהני שליחות:

דהנה החילוק בין נדר לשבועה שבנדר אין האיסור בשביל שמשנה מוצא שפתיו לבד רק הדבר נאסר דהוי איסור חפצא והרי יוכל לאסור חפצו על חבירו וחבירו עובר עליו כמבואר בר"ן בנדרים בדף ט"ו בד"ה הלכה אסורה אף שחבירו לא דיבר כלל ולא יחל דברו אדבר קאי היינו שהדבר שנאסר בקונם אסור עליו ועי"ש בר"ן אך אין אדם יכול לאסור נכסי חבירו על חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ שפיר יכול לעשות שליח לאסור נכסיו על עצמו דכיון שהשליט השליח על נכסיו יכול לאסור אותם כמו דיכול להשליטו על נכסיו למכור אותם כן יכול להשליטו לאסור אותם וממילא הנכסים נאסרו עליו כאילו היו נכסי השליח דיוכל לאסור אותם עליו ומש"ה בזה דברי הב"י אינם מובנים דכתב דלא יוכל להפקיר ע"י שליח כיון דהפקר בתורת נדר והנדר אינו יכול להיות על ידי שליח דאפשר לומר דגם נדר לאסור הנכסים יוכל להיות ע"י שליח כמו היכא דהוא נאסר בקונם היכא דחבירו הדירו מנכסיו אף שהוא לא עשה הנדר:

וגם לפי מה שמבואר ברמב"ם בפרק ד' מהלכות מעילה הלכה ט' ובמשנה למלך שם דהא דיש מעילה בקונמת דקונמת היי כהקדש ויוכל להיות הקדש כללי והקדש פרטי ובהקדש בודאי מהני ע"י שליח דאל"כ לא היה יכול אדם להפריש פסח על חבירו ולהקדישו ואף שדעת המהרי"ט דאין אדם יכול להקדיש על ידי שליח תמהו עליו השער המלך והנו"ב ובפרט לדעת האומרים שנדר שוה להקדש וסגי במחשבה כמבואר בארוכה בט"ז בא"ח בסי' תקס"ב סק"ח יעו"ש:

אבל שבועה דהוא רק האיסור לקיים מוצא שפתיו והאיסור הוא בשביל ששפתיו דוברת שוא בין על העבר בין על להבא לקיים מוצא שפתיו לא שייך בזה שליחות וכל שלא היה כאן מוצא שפתיו אין כאן איסור ובודאי לא מסתבר לומר שדברי השליח יהיה כאילו דיבר הוא שגוף השליח לא יוכל להיות כגוף המשלח כאשר כתבו התוס' רי"ד בקידושין בדף י"ב לענין תפילין:

והנה העלימו עיניהם הגדולים הנ"ל מירושלמי הובא בר"ן בפרק שבועות העדות שם לענין אי מהני שליחות לדון וז"ל שם בירושלמי בפרק כהן גדול בדף נ"ה כהן גדול דנין אותו וממנה שליח הגע עצמך אם יתחייב שבועה וכי אנטליר נשבע פירוש דאם יוכל למנות שליח מאי נעשה אם יתחייב שבועה וכי יהיה השליח נשבע עבורו ובטור ח"מ בסי' קכ"ד הביא דברי הירושלמי הללו ולפי דברי הנו"ב הנ"ל יוכל לעשות שליח וכפי דברי מהרי"א הנ"ל שם מסופק אף שלא מינה אותו שליח בפירוש לשבועה אך שעשאו שליח לכל דבר שיהיה ידו כידו ועשיתו כעשיתו ונשבע עבורו שהשבועה חלה עליו והעלימו עיניהם מירושל' הנ"ל:

והנה לענין הדין דשבועה בכתב הנה הנו"ב כתב דשבועה בכתב תלוי בעדות בכתב דלמ"ד דעדות בכתב כשר אף שבועה בכתב חשיב שבועה ולפענ"ד ראיה לסתור דבריו דאף למ"ד עדות בכתב כשר מ"מ שבועה לא מהני בכתב:

דהנה הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות שכירות הלכה ב' פסק דהחוסם בקול לוקה והוא כרבי יוחנן בסנהדרין בדף ס"ה ע"ב דאמר החוסם בקול לוקה משום דבדיבורו קא עביד מעשה והקשה עליו הרב המגיד דזה סותר למאי דפוסק בפרק י"ח מהלכות סנהדרין דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר אלמא דנשבע ומימר הוי לאו שאין בו מעשה ודיבור לא חשיב מעשה ומסיק כיון דיוכל להיות מעשה גמור שיחסמה בידים מש"ה אף שחסמה בקול הוי ג"כ מעשה ותמה עליו הלחם משנה ממאי דפריך שם בסנהדרין וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא היינו קול מעדים זוממין והא מחייב בחסמה בקול ומאי קושיא הא שאני חסימה דמשכחת לה ע"י מעשה גמור ומסיק שם וז"ל והא דפריך בפרק ד' מיתות מעדים זוממים פריך לפי מה שפסק רבינו ז"ל בפרק ט' מהלכות עדות דיוכלו העדים להעיד בכתב כיון שראוי להגיד בע"פ א"כ עדים זוממין יוכל להיות ג"כ במעשה שיכתבו עדותן לב"ד והוי כחסימה יעו"ש:

ולפי זה ראיה ברורה מכאן דשבועה בכתב לא חשיב שבוע' אף דעדות בכתב חשיב עדות לשיטת הל"מ הנ"ל דאל"כ יהיו עדיין דברי הרמב"ם סותרים כקושית הרב המגיד ולא שייך לתרץ ולחלק בין חסימה לנשבע ומימר משום דחסימה משכחת מעשה גמור הווקש' מסנהד' דמקשה מחסימה על עדים זוממין וצריך לומר כדברי הלחם משנה דמשכחת בעדים זוממין ג"כ מעשה להעיד בכתב ושוב יוקשה דגם בשבועה משכחת בכתב ואמאי פסק חוץ מנשבע ומימר דהוי לאו שאין בו מעשה דהא כיון דמשכחת מעשה גמור לוקה על הדיבור וע"כ אף דעדות בכתב חשיב עדות שבועה בכתב לא חשיב שבוע' וטעם גדול יש לחלק ביניהם דעדות מצד הסברא מהראוי שיהני בכתב דהוא רק גילוי מלתא שכך היה המעשה למה לי אם הודיעו הדבר בדיבור בע"פ או בכתב אך דאמעיט מפיהם ולא מפי כתבם ואמרינן דזה דוקא באלם שאינו ראוי להגיד אבל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל בשבועה גוף השבועה לא מהני עד שידבר בפיו וזה הוא עיקר השבועה לבטא בשפתים:

והנה התומים הקשה בסי' כ"ח ס"ק ט"ו ממאי דאיתא בסנהדרין בדף ס"ה יצא עדים זוממין שאין בו מעשה והקשה דהא משכחת מעשה לשלוח עדותו לב"ד בכתב לשיטת האומרים דעדות בכתב כשר (וכבר הבאתי שקדמו בסברא זו הלחם משנה) ותירץ דבדיני נפשות אינו כשר עדות בכתב אך עדיין הקשה ממאי דקאמר הגמרא במכות דלר"י יליף דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מעדים זוממים דאין בהם מעשה ואיכא מלקות ובמלקות שפיר משכחת על ידי מעשה שישלחו עדותן בכתב יעו"ש (ואף דמפסוק אם בין הכות רשע נלמד דלקי על לאו שאין בו מעשה אך התוס' במכות בדף ד' ע"ב בד"ה ורבנן כתבו דבלא"ה איצטריך קרא דאל"ה לא הי' לקי דהוי לאו שניתן לאזהרת ב"ד יעו"ש:

ולפענ"ד היה אפשר לומר בכל זה דאף אם עדים זוממים שלחו עדותן בכתב לא חשיב לאו שיש בו מעשה משום דעיקר העדות הוא בדיבור אך לשיטת ר"ת כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והוי כאילו דיברו בפה וא"כ עכ"פ לא עדיף מגוף הדיבור:

ועוד אפשר לומר בטוב טעם דשפיר יליף ר' יהודה ממלקות דעדים זוממין דרש"י פירש במכות בדף ב' ע"ב ד"ה גמר מעדים זוממים דמלקות דעדים זוממין הוא בבן גרושה ובן חליצה דליכא לקיים הזמה בדבר אחר:

והנה התוס' בריש מכות בד"ה מעידין הקשו וז"ל ותימא כיון שאם הוזמו אינו נעשה בן גרושה א"כ גם כשלא הוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה או בן חליצה הא הוי עדות שאאי"ל וי"ל כיון שלוקין שפיר הוי כאשר אמם והוי שפיר עדות שי"ל וא"כ שפיר מוכח מעדים זוממים דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהיינו בבן גרושה או בן חליצה כנ"ל ולא נוכל לומר דבאמת אין לוקין רק כשהעידו בכתב דחשיב מעשה דהא כל עיקר דחשיב עדות בכתב עדות הוא משום כיון שאינו אלם וראוי להגיד בע"פ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ואם נימא דאין חייבין מלקות רק בכתב שוב אינו ראוי לבילה דאם יגידו בע"פ יפסל העדות דהוי עדות שאי"ל שהרי הם לא יהיו בן גרושה ובן חליצה וגם במלקות לא יתקיים הזמה דיהיה לאו שאין בו מעשה וממילא יהיה פסול אף בכתב כיון דאינו ראוי להגיד בע"פ וע"כ דלאו שאין בו מעשה לוקין אף בהגידו בע"פ ודו"ק:

והנה במשנה למלך בפרק ב' מהלכות עדות הקשה על מ"ש הרשב"א הובא בח"מ בסי' פ"ז ס"ק ט"ז דשנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יגידו ויטענו רק אמת מכל מקום אם נתחייב אחר כך שבועה לא יפטר בשבועה הראשונה וכתב הטעם ותדע ששבועה זו חמורה מהראשונה דאפילו עבר על שבועה הראשונה אינו פסול לעדות משום דהוי שבועה להבא והקשה עליו דהא מבואר בריב"ש דאף בנשבע להבא אם עבר בקום ועשה שפיר פסול לעדות והכא הוי קום ועשה מה שטוען שקר:

ובשער משפט בסי' ל"ג כתב דהא הטעם הריב"ש דקום ועשה נפסל משום שעשה מעשה וחייב מלקות אבל הכא אף שטען שקר לא עשה מעשה אך כתב דקשה לפי מה שכתב מהרי"ק בסי' קל"ד הטעם דעל שבועה דלשעבר לוקה אף דאין בו מעשה משום דבכאן גלי קרא דעקימת שפתיו הוי מעשה אבל בשבועה דלהבא היכא דעבר בשב ואל תעשה דלא היה שום מעשה אף לא דיבור ג"כ בזה לא גלי קרא וא"כ הכא שנשבע שלא יטעון שקר אם טען שקר אף שהוא להבא עבד ג"כ מעשה דעקימת שפתיו ושפיר חייב כמו לשעבר וקשה על הרשב"א דאין חילוק שבועה דלשעבר ובין שבועה הראשונה דהיתה להבא:

אך לפי דברי הרב המגיד שהבאנו לעיל דכל היכא דיוכל להיות מעשה גמור אף הקול חשיב מעשה ואמרנו לעיל דמש"ה גם בשבועה אם נימא דיוכל להיות בכתב אף הדיבור חשיב מעשה כאשר כתב הלחם משנה לענין עדים זוממים כיון דיכולין להעיד בכתב אף הדיבור חשיב מעשה:

והנה החוות יאיר בתשובה הנ"ל מסיק דשבועה בכתב חשיב שבועה כתב וז"ל אע"ג דאנן קי"ל דהנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו שאני התם בנדרים דהלך אחרי לשון בני אדם ודאי דדיבור אינו מענין כתיבה יעו"ש:

וא"כ שפיר יש מקום לחלק בין שבועה דלשעבר בין שבועה דלהבא שלא יגיד אלא האמת אף דבשניהם לא הוי מעשה רק דיבור מכל מקום בשבועה דלשעבר חשיב מעשה הדיבור כיון דיכול להיות המעשה בכתב למ"ד דבשבועה בכתב מהני אבל בשבועה דלהבא שנשבעו שלא יגידו אלא האמת בלשון בני אדם ההגדה הוא רק בע"פ ולא יוכל להיות במעשה וגם בלא"ה לא יוכל לשלוח טענתו בכתב לב"ד ומוכרח לטעון בעצמו לפני הב"ד שפיר הקול לא חשיב מעשה:

אך לדינא נראה ברור כנ"ל דשבועה לא יוכל להיות כלל בכתב ולא אמרינן בזה כתיבה כדיבור דמי כאשר הבאתי לעיל ראי' מהרמב"ם ומלחם משנה ראיה ברורה דאף לענין עדות מהני בכתב שבועה לא מהני בכתב:

ועוד נראה לי להביא ראיה דשבועה לא מהני בכתב מהרשב"א שהביא הב"י באה"ע בסי' צ"ו שפסק באשה שנשתתקה דאינה יכולה לגבות כתובתה מאחר דאינה יכולה לישבע ואם מהני שבועה בכתב הא יכולה לישבע בכתב:

הדרן לדינא דנראה לענ"ד דמצד הדין שבועה בכתב לא חשיבה שבועה וכן שליחות לא מהני בשבועה כאשר הבאתי מפורש מדברי הירושלמי:

וא"כ הכתב הראשון שנתן הרב הנ"ל לאנשי העיר שלא היה כת"י ממש אין לחוש וביותר שאף שבועה לא נזכר בכתב הראשון רק שנעשה בתקיעת כף ותקיעת כף לא היה ובודאי לא מהני הכתיבה ע"ז שיחשב כתקיעת כף דע"כ לא אמרינן רק דכתיבה כדיבור דמי למ"ד דשבועה בכתב מהני אבל התקיעת כף צריך להיות בפועל אבל בהכתב השני שכתב בכת"י ממש וגם נזכר בו חרם וחרם נראה דמהני בכתב כאשר הבאתי לעיל דברי הנו"ב שהביא ראיה מהמנהג ופוק חזי מה עמא דבר מכל הסכמות שהוא רק בכתב ולא בדיבור ולכן כפי ענ"ד מחויב לקיים הכתב השני:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה