נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן ס
ב"ה ט' אדר תר"ל לפ"ק קאליש.
אל כבוד הרב החריף מהו' שלום יוסף נ"י
מכתבו קבלתי. טל דבר שאלתו באשה שראתה שלשה פעמים אחר תשמיש תיכף דם. והאשה הזאת היא כעת מעוברת בחודש השלישי. ושני פעמים לא נראו הכתמים לפני חכם. רק בפעם השלישי. אך שהיא אמרה שגם בשני פעמים הראשונים היה כן. וגם בפעם השלישי לא היה אדום ממש. רק כמראה שריית בשר. ואפשר עוד דיהה ממנו עכ"ד השאלה
והנה אם מתחילה בתשמישים הראשונים לא הוכר עוברה נלפע"ד להתיר אם יסכים עוד רב מפורסם בהוראה שתהיה מותרת לאחר שהוכר עוברה עד אחר ימי עבור ימי העיבור ואז נתחכם לה מה לעשות כי כבר הורה זקן הגאון בעל נו"ב במהדו"ת בסימן צ"ג ובסימן צ"ה להתיר בזה אף שהחוות דעת חלק עליו בסי' קפ"ז מ"מ דבריו בזה מעודי אינם מובנים לי:
דהחוות דעת תירץ על שיטת הב"ח דדעתו כל שבא ממקור אין חילוק בין האצבעות ומש"ה מהני בדיקת שפופרת ולא קשה קושית הב"י דהא אין כל האצבעות שוות ומכ"ש דאין שפופרת שוה לאצבעו ומש"ה חידש דבר זה דכל שבא מהמקור אין חילוק בין האצבעות ודבריו תמוהים דא"כ אין חילוק בין בעל ראשון לשני דלבעל שני מותר משום דאין כל האצבעות שוות וקשה ממ"נ אם הוא מהצדדים אפילו לבעל ראשון מותרת ואם הוא מהמקור אפילו בבעל שני אסורה דאין חילוק בין האצבעות ותירץ הוא כך דבחשש ריאה מחמת תשמיש איכא שני חששות חשש דממלאה ונופצת ובכל עת שיכנס איזה דבר להמקור תראה דם ועוד איכא חשש דשמא מחמת חימוד התשמיש או שאר מקרי התשמיש תראה והחשש השני הוא כמו וסת ולהחשש הראשון דהיא ממלאה ונופצת אין חילוק בין האצבעות אבל כל שהוא מחמת חימוד תשמיש יש חילוק בין האצבעות ומש"ה לבעל ראשון אסורה משום ס"ס אפי' דבחשש שהוא ממלאה ונופצת יש ספק שמא מהצדדים מכל מקום הוי ס"ס להחמיר שמא וסת מחמת חימוד תשמיש הוא ואת"ל דהוי חולי הממלאה ונופצת שמא מהמקור הוא אמנם בבעל שני איכא ס"ס להקל דאם הוי וסת מחמת חימוד תשמיש או שאר מקרי התשמיש אין כל האצבעות שוות ואת"ל דהוי חולי הממלאה ונופצת דבזה לא אמרינן אין כל האצבעות שוות שוב הוי ספק שמא מהצדדים הוא:
אך אם בדקה א"ע בשפופרת ולא מצאה דם על ראש המכחול מותרת דהוא ראיה דאין הדם בא מהמקור או משום שמא אין כל האצבעות שוות ושמא ע"י תשמיש שפיר רואת מהמקור מ"מ זה לא שייך רק אם הוא וסת אבל אם היא חולי הממלאה ונופצת אין חילוק בין האצבעות וא"כ נדע בוודאי דאינו בא מהמקור ושוב אין כאן רק ספק אחד להחמיר שמא וסת היא ושמא חולי הממלאה ונופצת היא וליכא עוד ספק לומר דאפילו שהוא חולי הממלאה ונופצת שמא מהמקור הוא דהא אם חולי הממלאה ונופצת נתברר ע"י שפופרת שאינו מהמקור ומספק אחד אין אוסרין אותה לבעלה:
ומסיים אח"כ ולא קשה ג"כ מה שהקשיתי בקושיא א' די"ל דהכי קים להו לחז"ל דכל שהוא מחמת חולי אין חילוק בין ימי עיבור לשאר ימים דכל אימת שמכניסה למקור בחולי הנ"ל מחויב לצאת דם עכ"ד:
פירוש דבריו דבזה מיישב ג"כ מה שהקשה מתחילה דאם רואה דם מחמת תשמיש מטעם וסת נגע בו א"כ בימי עיבור והנקה לשתרי דבימים אלו אין חוששת לוסת ותירץ כנ"ל דכיון דהוא חולי הממלאה ונופצת אין חילוק בין ימי עיבור לשאר ימים:
אמנם דבריו הקדושים אינם מובנים כלל דזה ניחא אם הוא מחמת חולי הממלאה ונופצת אבל אם הוא וסת מחמת חימוד התשמיש שוב בימי עיבור אינה חוששת וא"כ שוב בימי עיבור והנקה מותרת מטעם ס"ס להקל שמא הוי וסת ואין חוששת בימי עיבור והנקה ואפי' אם היא חולי הממלאה ונופצת שמא מהצדדים הוא ואפילו מספק אחד אין אוסרין אותה לבעלה ומכ"ש היכא דהוי ספק ספיקא והוי ממש כמו לבעל שני ולכן דבריו הקדושי' אינם מובנים כלל ואדרבא לפי שיטתו לא זו שראתה מחמת תשמיש שלא בימי עיבור ואח"כ הוכר עוברה מותרת אך אפילו שראתה מחמת תשמיש בימי עיבור והנקה ג"כ לא נאסרה והנו"ב ג"כ לא התיר רק היכא שראתה מתחלה שלא בשעת עיבור ואח"כ הוכר עוברה והנו"ב שם פלפל בזה דאם כן תהיה מותרת אפילו בראתה מחמת תשמיש בימי עיבור:
ומה שנראה לפענ"ד כאשר בארתי בחידושי לנדה דהנה להרבות בספיקות וס"ס כדברי החוות דעת הוא דרך רחוקה:
אך לפענ"ד דזה נכון וברור דחשש דרואה מחמת תשמיש אינו משום וסת רק מטעם חולי הממלאה ונופצת כנראה בגמ'. וגם כיון דדעת הש"ך בסימן קפ"ז בס"ק ל"ה דוסת ע"י תשמיש חשיב כוסת שע"י קפיצה דאינה חוששת אלא כשקובעת ביום ידוע שתהיה חוששת לוסת ולימים ביחד ולא כל פעם שתקפוץ דתשמיש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה דאפילו בג' פעמים אינה חוששת לזה לבד בלא צירוף הימים ומש"ה כשראתה על ידי תשמיש פעם הראשון אינה צריכה לחוש רק לוסת החודש ולא כל פעם שתשמש כמו שצריכה לחוש בוסת שע"י פיהוק משום דתשמיש לא חשיב כפיהוק הבא מאליו רק כמו קפיצה שבא ע"י מעשה שאינה צריכה לחוש רק כשבא ביום ידוע:
אך לפי זה יוקשה אמאי בראתה ג' פעמים מחמת תשמיש אסורה כיון דהוי כוסת ע"י אונס ואפילו בג' פעמים אינה קובעת וסת ואי משום דכיון דראתה ג' פעמים ע"י אונס עכ"פ להחמיר צריכה לחוש פעם אחת כדאיתא בסימן פ"ט בס"ק י"ז והוא מהגהות מיימוני מכל מקום זה בודאי קשה לומ' משום חומרא זו נאסור אותה לבעלה וחומרא זו לא הוזכרה בגמ' רק בהגהות מיימוני:
והנה הנו"ב במהדו"ת בסימן צ"ה הביא שהגאון כרתי ופלתי בתפארת ישראל כתב ג"כ דע"כ רואה דם מחמת תשמיש לא הוי מטעם וסת דא"כ היוצא לדרך שמותר לשמש בשעת וסתה נימא גם בראתה ג' פעמים מחמת תשמיש תהי' מותר' לבעלה לבוא עליה כשיוצא לדרך וכתב ע"ז הנו"ב דביוצא לדרך ג"כ אין כל הפוסקים מסכימים להתיר התשמיש ואפילו המתירים היינו בעונה הסמוכה לוסת אבל אם הוסת קבוע לרגע מכוונת ממש לא שמענו שיהיה מותר ביוצא לדרך ברגע זו ממש והפרישה רוצה לחלק אפילו במעוברת וקטנה לאסור בשעת הוסת ממש ואפילו שדחו האחרונים דבריו ע' בסימן קפ"ד ובט"ז שם סק"ו ובש"ך סק"ך אבל ביוצא לדרך בודאי יש לחלק בזה וכל זה אני אומר לרוחא דמלתא אבל באמת א"צ שום תשובה דהעיקר הטעם כיון שהיא משתוקקת אז חייב למלאו' תשוקת' להגדיל האהבה ביניהם וכו' ובהוחזק' לראות מחמת תשמיש כיון שאסור לדור עמה למה לנו להגדיל האהבה עכ"ד:
ולפענ"ד אין זה תשובה דאדרבא מההוא טעמא לא נאסר כלל ברואה מחמת תשמיש אם לא יהי' רק מטעם וסת כיון דמחשש וסת מותר ביוצא לדרך כדי להגדיל האהבה בין איש לאשתו מכ"ש שלא נאסר אשה לבעלה ונפריד בין איש לאשתו מחשש וסת:
ופלפלתי בארוכה בזה בתשובה אחרת וכאשר בארתי בחידושי לנדה בארוכה דודאי האיסו' דרואה דם מחמת תשמיש לא הוי משום וסת דמשום זה לא היינו אוסרין אותה לבעלה כנ"ל אך האיסו' דהוי חולי הממלאה ונופצת כנ"ל אך להקל אנו אומרים שמא אין זה חולי הממלאה ונופצת רק וסת מחמת תשמיש כיון דוסת מחמת תשמיש הוי כמו וסת ע"י קפיצה דאף דבוסת ע"י קפיצה לא קבעה וסת אפילו אם ראתה ג' פעמים על ידי קפיצה כנ"ל מכל מקום להקל מצטרפים הקפיצה כגון היכא שקפצה בימים ידועים וראתה בהם דקובעת וסת לקפיצות וימים ביחד ואילו לא היה כאן הקפיצה כלל רק ראתה בשלשה זמנים שוים הית' קובעת וסת לימים אבל כיון שקפצה ג"כ אז אמרינן שאין הימים לבדם גרמו הראיה רק בצירוף הקפיצות ומשום הכי כל שלא תקפוץ באותן הימים לא קבעה וסת לימים לחודייהו דלהקל אמרינן שפיר הקפיצה גורמת ולא הימים אבל היכא שקפצה באותן הימים בודאי קובעת וסת ולא שייך לומר דלקפיצו' לא קובעת וסת כיון דהוי על ידי מעשה דהרי אם לא נצרף הקפיצה להוסת קובעת לימים לחודייהו ובהגיע אותו יום חוששת לוסת אך אדרבא אנו מקילין לומר שמא לא הימים לחודייהו גרמו הוסת אך עם הקפיצ' ומש"ה כל שלא קפצ' אין חוששת אבל כיון שקפצה גם כן בודאי קובעת וסת דכיון דהיה עתה קפיצה ג"כ אין שום מקום להקל עוד כיון שהיה עתה ממש כמו בתחלה:
וה"ה ברואה מחמת תשמיש שאנו אוסרין אותה משום חולי הממלאה ונופצו' לא משום וסת דוסת התלוי במעשה אינו וסת אך עכ"ז להקל מקילין עי"ז ואומרים שמא אין זה חולי הממלאה ונופצת רק וסת מחמת תשמיש כמו וסת שע"י מעשה שאין קובעת וסת בו להחמיר מ"מ להקל תולין בו וגם בזה להקל תולין שאין זה חולי הממלאה ונופצת רק וסת מחמת תשמיש ונפקא מינ' שמותרת לבעל שני דאף דמשום חולי הממלאה ונופצת אין חילוק בין בעל ראשון לשני כנ"ל מ"מ להקל אנו תולין ואומרים דוסת היא ובוסת שפיר אמרינן אין כל האצבעות שוות כנ"ל ובבעל שני לא תראה דאף שהוחזקה בביאת בעל ראשון לא מחזיקין בשביל זה לשני דאם היא משום וסת שוב אמרינן אין כל האצבעות שוות ולהקל תולין גם בוסת שע"י מעשה:
ומעתה יהיה ניחא ג"כ הדין דהיכא דראתה מתחלה ע"י תשמיש ולא הוי הוכר עוברה ואחר כך הוכר עוברה מותרת ג"כ דלהקל אנו אומרים דהך ראי' הוי כמו וסת ע"י מעשה והיינו מעשה התשמיש והוסת שהי' לה וקודם ימי העובר אינה חוששת לו בימי עיבורה.
ולא קשה קושית הנו"ב דא"כ אף ברואה מחמת תשמיש בימי העובר ג"כ לא תהיה אסורה משום דע"י תשמיש הוי כוסת שע"י מעשה דהוי כוסת שאינו קבוע ובוסת שאינו קבוע אינה חוששת בימי עיבור' והנקה:
ולפי הנ"ל ניחא דניהו דבוסת שאינו קבוע אינה חוששת בימי העובר וסת שע"י מעשה הוי כוסת שאינו קבוע מ"מ אם תראה בימי העובר לקפיצות ולימים ביחד בוודאי תחוש אף בימי העובר לוסת דקפיצות וימים ביחד דהא אם לא תחוש להקפיצות תצטרך לחוש לוסת דימים לחודי' והקפיצות באים רק להקל עלי' שלא תצטרך לחוש להימים בלא קפיצות וכן כאן ברואה מחמת תשמיש דאף שראתה בימי העובר חוששת דאף שע"י תשמיש הוי כמו ע"י מעשה מ"מ כאן המעשה באה רק להקל דאם לא יהי' וסת שוב אסורה משום ממלאה ונופצת אך להקל. אנו תולין שוסת היא והיכא שראתה מתחלה קודם שהוכר עוברה מותרת עי"ז דתלינן לקולא לומר שהיא וסת ואינה חוששת מקודם העובר לאחר העובר אבל בראתה בימי העובר שאין שום שינוי ממה שהיה בתחלה אסורה כיון דמשום וסת אין להתיר דאין כאן שינוי ממה שהיה בתחלה וממילא אי אפשר להתיר ולומר דכיון שהוי כמו וסת שאינו קבוע אינה חוששת לוסת כלל דהא אדרבא אם לא נחוש לוסת תהי' אסורה משום חולי הממלאה ונופצת אך אדרבא אנו צריכין לצרף הוסת ולהקל עי"ז ולומר שהוסת גרם ועתה יש שינוי ולא יבוא הוסת אבל היכא שאין שינוי ומצד הוסת אין להקל ממ"נ אסורה דאם אין כאן וסת אסורה משום חולי הממלאה ונופצת וכל זה נכון וברור והכל ניחא ואין אנו צריכין להרבות בספיקות וס"ס:
ועתה נשובה לענין דינא נוכל לסמוך על הנו"ב דהיכא דראתה מחמת תשמיש קודם שהוכר עובר' ואח"כ הוכר עוברה מותרת ובפרט דבנ"ד יש כמה סניפים להתיר:
א) שלא היה הדם מראה אדום רק כמראה שריית בשר ודיהה ממנו שע"פ הדין כמו בשר צלי כשר אך שאנו מחמירין כדאיתא בנדה בד' י"ט במשנה ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמו מי בשר צלי וב"ה מטהרין אך אנו מטמאים כל מראה הנוטה לאדום משום שאין אנו בקיאין כדאיתא בב"י בסי' קפ"ח וכדאיתא בפרק כל היד בד' כ' ע"ב דהיו כמה חכמים דלא חזו דמא ואפשר דלענין לאסור אשה על בעלה לא החמירו כ"כ:
והנה הת"ש בסי' ל"ח כתב וז"ל ואע"ג דבדם נדה החמירו לאסור כל מראה אדום וכל מראה שחור כמ"ש בסי' קפ"ח נ"ל דהתם משום חומרא דכרת גזרו טפי ותו לפעמים מסור הוא לנשים כמו שאמרו התקין רבי בשדות ולכן החמירו התם אף בכתם משום לא פלוג עכ"ד:
והנה לאסרה על בעלה משום רואה מחמת תשמיש דלהקל אמרינן דרק וסת היא וג"כ עכ"פ כרת אין בו והיה מהראוי להתיר כל מראה דם שאינו טמא מהדין ולא פלוג אפשר דג"כ לא שייך דלעולם נקיים תצטרך למנות אך לבעלה לא נאסור אותה עולמית ולא אתו לאחלופי אח"כ לענין ראי' שלא תצטרך נקיים דגם עתה אנו מצריכין אותה נקיים ולכן יש מקום לומר דלאסור אותה לבעלה מחמת רואה ע"י תשמיש כל שהדם מדין טהור לא נחמיר כ"כ:
אך בב"י לא משמע כן דכתב בסי' קפ"ח וז"ל ולענין מי תלתן ומי בשר צלי בעי בגמרא ב"ה מטהרין היינו ת"ק איכא בנייהו לתלות כלומר דלת"ק תולין מספק ולב"ה טהור לגמרי וכתב הר"ן בפ"ב דשבועות בשם הרמב"ן ז"ל דהלכה כת"ק אבל הרא"ש כתב דהלכה כב"ה וכו' מיהו האידנא לא נפקא להו מידי בהאי ספק דכל מראה אדום טמא כמו שיתבאר בסמוך בס"ד עכ"ד הב"י:
ואם נימא דלענין לאסור אשה לבעלה לא נחמיר לאסור כל מרא' אדום שפיר נ"מ אף לדידן וע"כ דשיטת הב"י דהחמירו לטמא כל מרא' אדום בכל גוונ' הוא אף לאסו' אשה לבעלה. ובלא"ה מי יוכל לשער המראה אם היא כמו בשר צלי דלמא הוא אדום ממנו קצת וגם בלא"ה איכא פלוגתא בין הפוסקים אם כמראה מי תלתן ובשר צלי היא טהור בוודאי או בספק:
אך ע"ז שפיר כתב כבודו דלו יהי' רק ספק אם הוא מראה אודם שוב אפשר לומר דהוי ס"ס כאשר כתבו הפוסקים דבכל רואה מחמת תשמיש איכא ספק אם הוא מהצדדים ושוב הוי ס"ס ספק אם הוי מראה אודם ואת"ל שהוא מראה אודם שמא הוא מהצדדים:
ולפי זה היה אפשר לומר דלעולם לאסור אשה לבעלה עולמית שפיר אינה נאסרת רק כשהוא דם טמא ממש ולא דם שהוא טהור מדינא אף שאנו מחמירין לטמא כל דם שנוטה לאודם ולא קשה על הב"י דכתב דהאידנא אין נ"מ אם מי תלתן וכמו בשר צלי טהור בוודאי או טהור מספק כיון שאנו מטמאין כל דם שנוטה לאודם וקשה דהא הוי נ"מ לענין לאסור אשה לבעלה:
ולפי הנ"ל ניחא דלענין לאסור אשה לבעלה ג"כ אין נפקא מינ' אם הוא טהור בוודאי ואם לא דיהי' תולין מספק דהא לענין לאסור אשה לבעלה אף שהוא ספק ותולין מספק ג"כ אין אנו אוסרין אותה לבעלה דלענין לאסור לבעלה מחמת רואה ע"י תשמיש שוב הוי ס"ס שמא הדם טהור ושמא הוא מהצדדים:
ואפשר לומר דגם לענין זה שאין אנו בקיאים באמת אם הוא כמראה מי בשר או אדום ממנו ג"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי ס"ס ואף דהוי ספק חסרון ידיעה מ"מ כיון דהוי ספק לכל העולם שפיר מקרי ספק כאשר כת' בחוו' דעת בסי' קצ"ו סק"ג דספק אם עומדת בימי זיבה או בימי נדה הוי ספק כיון דהוי ספק לכל העולם:
ושפיר הוי ס"ס גמור דהוי נ"מ בין הספיקות כאשר כתב הנו"ב לענין ספק אם הוא ממכה שבמקור או מהצדדים הוי נ"מ בין הספיקות דאם הוא ממכה שבמקור עכ"פ הדם טמא דמקור מקומו טמא ומטמא טומאת ערב וה"ה בנ"ד אם הוא דם טהור מהמקור עכ"פ מטמא טומאת ערב:
והנה לענין ספק זה שמא הוא מהצדדים לא הוי ספק השקול דרוב דמים מהמקור אך פלפלנו כמה פעמים אם די היכא שספק אחד שקול ואמרינן סמוך מיעוטא לפלגא ודברי התוס' בכתובות בסוגיא דפ"פ סותר בזה עם דברי התוס' בד' י"ח יעו"ש:
אך עדיין גם זה רוב דרוב דמים טמאים כדאמרינן בריש המפלת דרוב חתיכות מארבע מיני דמים הן וא"כ אין כאן אף ספק אחד שקול. אך בהגהה בסוף תשובת אבני מילואים הביא בשם הגאון מו"ה סענדר מרגליות רבו של הגאון מו"ה זלמן מרגליות דכי אמרינן רוב דמים מהמקור היא רק היכא דהדם אתי בלא סיבה כי אורחא אבל היכא דהדם בא מחמת סיבה המוציאו הוי ספק השקול לתלות בצדדין:
וא"כ ספק זה דשמא מהצדדים הוי ספק השקול ואף אם ספק השני שמא דם טהור הוא לא הוי ספק השקול שוב יש מקום להקל ולומר דדי בספק אחד השקול ואמרינן סמוך מיעוטא לפלגא:
וגם לענין רואה מחמת תשמיש דעיקרו הוי כמו וסת דאינו אסור רק מדרבנן יש בזה ג"כ סניף להקל:
עוד צידד כבודו לומר דאף דרוב דמים מהמקור מ"מ בימי עוברה לא אמרינן רוב דמים מהמקור כיון דמסולקת מדמים:
וגם זאת היה אפשר לצרף לסניף. אך לא משכחת לה האי צירוף דאם ראתה מחמת תשמיש בעת שהוכר עוברה אזדי עיקר ההיתר שלנו דרואה דם מחמת תשמיש והוכר עוברה אח"כ מותרת דזה היא רק אם בשעת הראי' לא הוי הוכר עוברה ואח"כ הוכר עוברה אבל אם בשעת הראי' ג"כ הוכר עוברה לא שייך היתר זה וא"כ אם בשעת הראי' הוי הוכר עוברה אזיל עיקר ההיתר שלנו אך עיקר ההיתר שלנו הוא אם בשעת ראי' לא הוי הוכר עוברה וא"כ שוב אז הוי רוב הדמים מהמקור:
עוד צידד כבודו לומר דהאשה אינה נאמנית כלל לומר שראתה שני פעמים מתחלה מראות טמאות כאלה כמו באומרת טמאה אני לך דאינה נאמנית כיון דע"י הראיות אלו תאסר לבעלה עולמית והביא שמצא כן בפתחי תשובה בשם שו"ת שובת ציון וכ"ת הביא שהמחבר הנ"ל תירץ דמש"ה נאמנית לומר שראתה מחמת תשמיש משום שיוכל לבדוק אותה בשפופרת וכבודו חלק עליו דהיא תוכל לומר שלא תחפוץ לבדוק א"ע בשפופרת כדי שלא תאסר לכל העולם:
אך באמת אי משום הא לא אירי' דגם שם בטמאה אני לך במאמינה אסורה עליו ואה"נ אף ברואה מחמת תשמיש אילו לא היה הבעל מאמינה וחשדה שרוצית בכונה לאסור עליו היה ג"כ מקום לומר שאינה נאמנת וגם בלא"ה אף באומרת טמאה אני לך היכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת כאשר בארנו בס' בארוכה ואין לך רגלים לדבר יותר מזה שבדקה שני פעמים הראשונים לדאבון נפשה ובפעם השלישית הביא העד בדוק וגם בכל עת שיתרמי שאלה כזה הוא מתמרמרת יותר מאתו ומבקשת היתר והבעל אינו חושדה בזה ומאמינה כנ"ל:
ולדינא נשובה להראשונות דהיכא דראתה מחמת תשמיש בשעה שלא הוכר עוברה ואח"כ הוכר עוברה לפענ"ד נוכל להתיר כל ימי עוברה ולסמוך על הנו"ב באופן שיסכים עמו עוד רב מפורסם. ואחר עבור ימי העובר או אם חלילה שתחזור ותראה אף בימי העובר נעיין אח"כ בדינה ויהיה בזה שלום כנפש הדוש"ת: