אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן נז

סימן נו

ב"ה ה' תמוז תרל"ג לפ"ק קאליש:

לכבוד ידידי הרב הגאון הצדיק בוצ"ק חו"פ נ"י ע"ה פ"ה מופת הדור המאיר לארץ ולדרים נשר הגדול בעל כנפים ברוחו פי שנים שושן סודות בנגלה ובנסתר לו עשר ידות כבור קדושת שמו תפארתו מהור"ר אברהם ג"י אבד"ק קראשנעוויץ יע"א.

ענותו תרביני לשאול חוות דעתי בדבר המעשה שאירע בקהילתו שהי' בית תפלה לעכו"ם ואח"כ סתרוהו ובנה גוי אחד מהעצים שקנה מבית התפלה בתים ונודע שבעת העמדת בית התפלה הלזו הי' שם מומרים ואם כן מעורב בתוכו ע"ז של ישראל דלא מהני ביטול והנה בענין זה רבו השיטות ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים אשר מימיהם אנו שותים קשה מאד לבוא עד תכונתם וגאו מאד המים לעבור בהם דרך סלולה ולכן צריך אני להאריך ולברר דברי כ"ג העמוקים אשר כלל הרבה ענינים עמוקי' בסקירה אחת ופלפול כ"ג בעומק עיונו אשר יפרד לשני ראשים א' אם במשמשי ע"ז מהני ביטול והשני אם נתבטל חלק הישראל בהרבה של עכו"ם ולברר הדברים נפרד לשני ראשים בראשונה לבאר שיטת הפוסקים וסוגית הש"ס ואח"כ לפלפל בנ"ד כפי ענ"ד:

א) נעתיק שם סוגית הגמרא איתא שם במשנה יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנותן טעם זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ובגמרא כי אתי ר' דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחביות לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל תנן יין נסך אסור ואוסר בכ"ש מאי לאו דקא נפיל, איסורא לגו התירא לא דקא נפיל התירא לגו איסורא ת"ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא לא דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא וכו' כי אתי ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודי' אבל חביות דנפיש עמודי' לא:

ונעתיק שיטת הראשונים דעת רש"י להל' דאין הלכתא כר' דימי רק יין נסך אוסר במשהו בכל גונא בין שנפל איסורא לגו התירא או התירא לגו איסורא אך בשיטת ר' דימי מפרש רש"י דבאיסורא לגו התירא דאמרינן קמא קמא בטל אף שאח"כ לבסוף אין ששים בהיתר נגד האיסור וגם רוב ליכא ולא עוד אלא אף שבסוף נתרבה כ"כ עד שהאיסור רובא ג"כ מותר כיון דקמא קמא בטל ודעת התוס' והרא"ש אינו כן אך עכ"פ בעי שיהי' ששים בהיתר נגד האיסור בסוף אך לפי זה אינו מובן מאי דקאמר קמא קמא בטל דאין זה ענין לקמא קמא בטל אם נפל איסו' מיעוט להיתר מרובה עד שיהיה ששים נגד האיסו' מותר אפילו נפל בב"א ואם ליכא ששים בהיתר נגד האיסו' באמת אינו בטל כבר הקשה זאת הרא"ש אך שלשונו אינו מובן ומבואר היטב ותירץ וז"ל י"ל דנקיט האי לישנא דמערה מחביות לאשמועינן דוקא חביות דלא נפיש עמודי' כולי האי שפי החביות צר ואע"ג דנפיש מצרצור אבל מגיגית דנפיש עמודי' טפי לא אמר קמא קמא בטיל אפילו יש בהיתר ששים לבטל הקלוח והיינו חומרא דיין נסך יותר משאר איסורים דבשאר איסורים לעולם מותר עד שיהיה באיסו' כדי ליתן טעם בהיתר אבל ביין נסך המערה מגיגית אוסר בכל שהוא עכ"ד:

כוונות דבריו דלשיטתו ולשיטת התו' דאף דאמרינן דהיכא דנפל איסורא לגן התירא אינו אוסר במשהו מ"מ הוא דוקא בקלוח קטן אבל בקלוח גדול בב"א אוסר אף בפחות מששים וזה הוא חומרא דיין נסך דאוסר במשהו וכמו דלרבי יצחק איכא חילוק בין צרצור לחביות דבחביות אינו בטל בששים כיון דהוי קלוח גדול כן לר' דימי יש חילוק מחביות לגיגית דבגיגית הקלוח יותר גדול אינו בטל בששים כדאיתא בתו' וא"כ ניחא מה דאמרו תרווייהו בלשון קמא קמא בטיל ולא קשה כיון דאיכא ששים מותר אפילו בנפל בב"א דהא אם היה נפל בב"א היה אסו' דהיה קלוח גדול לכל מר כדאית ליה או כקילוח מחביות או כקילוח מגיגית ושפיר אמרינן דקמא קמא בטיל ואינם מצטרפים לקלוח גדול ובטל בששים:

והנה מה שקלוח גדול אוסר אף בדאיכא ששים נראה הטעם משום דהוי דבר חשוב אף דבשאר איסורי' אין דבר חשוב אוסר במשהו רק היכא דהדבר חשוב עומד בפני עצמו ולא היכא שנתערב בהיתר וכמבואר ביבמות בד' פ"א ע"ב מ"מ משום חומר י"נ אף שנתערב האיסו' בתוך ההיתר כיון שהיה מתחילה חשוב אינו בטל וראי' מצאתי לדברי מירושלמי דאיתא התם על הך משנה דיין נסך אוס' בכל שהוא ויין במים בנותן טעם חזקיה אמר הדא דתאמר במקום שאין היין נמכרים במדה אבל במקום שהמים נמכרים במדה כיין ביין הם וכאשר פירשו המפרשים דהחילוק בין יין למים שהוא חשוב וניכר במדה ומש"ה אוסר בכ"ש ולשיטת הירושלמי צריך לומר דתרווייהו צריכים להיות חשיב המבטל והמתבטל ובזה הירושלמי לא יסבור כש"ס דידן מ"מ זאת נוכל לומר אף לשיטת הש"ס דילן דכיון דהאיסו' הוי דבר חשוב אינו בטל:

וכן ראיתי בריטב"א דכתב וז"ל ודוקא צרצור קטן פירוש דצרצור דלא חשוב אמרינן ביה ראשון ראשון בטל אבל חביות דנפיש עמודי וחשוב אינו מתבטל וכן הוא בר"ן בשם הראב"ד דכל שהקלוח גדול כקלוח חביות אע"פ שאין בו כדי נתינת טעם כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל וחילוק ע"ז משאר איסורים דבשאר איסורים כל שהאיסו' אינו עומד בפני עצמו בתערובו' לא הוי דבר חשוב כנ"ל ובע"ז אף בזה אינו בטל וכעין זה כתבו התו' בזבחים בדף ע"ב בד"ה אלא את שדרכו למנו' דכתבו לחד תירוצא ושמא החמירו ביין נסך לאסור אף בחביו' פתוחו' משום דחמיר ע"ז משאר איסורין יעו"ש הרי גם דעתם דבע"ז הוי דבר חשוב מה דבכל איסורים לא מקרי דבר חשוב:

ובפירוש שאמרנו קמא קמא בטיל היינו דאינו מצטרף לקלוח גדול דאז אוס' במשהו כן הוא ג"כ בתו' בכורו' בדף כ"ב בד"ה יתיב ר' דימי דהקשו גם כן קושיא זו מאי דקאמר קמא קמא בטיל דמאי ענין זה לקמא קמא בטיל כיון שגם לבסוף יש ס' ותירצו כיון דאם נפיש עמודי' לא בטיל אף היכא שיש ששים בהיתר והכי קאמר ראשון ראשון בטיל שאם נפל בבת אח' אינו בטל אע"פ שיש ששים:

ודברי הר"ן בסוגיא צריכין עיון גדול דז"ל הר"ן גרסינן תו בגמ' כי אתי ר' יצחק ב"ר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצרצור קטן לבור כלומ' פך קטן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודי' אבל חביות דנפיש עמודי' לא וטעמא דמלתא דחביות כיון דנפיש עמודי' הרי הוא כאילו כל היין שבחביות מחובר לבור כיון דנפיש עמודי חיבורו חשיב כנפל בב"א דמי אבל צרצור קטן דלא נפיש עמודי אין כל היין שבצרצור כנופל בב"א לבור הלכך ראשון ראשון בטל ואע"ג דקיי"ל ניצוק חיבור כמו שכתבתי למעלה ויין שבצרצור הרי הוא חיבור לבור על ידי קילוח של ניצוק אפ"ה לא מתסר שאין הניצוק חיבור אלא לומר שהיין שלמעלה דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמותו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר איך יאסר היין שלמעלה ולא ידעתי באיזה דבר נשער החילוק שבין צרצו' קטן לחבי' דאיך נתן דבריו לשיעורין ונראה לי דהכא תירוצא דההוא מלתא שמפני שנהגו לערות יין לבור ע"י חביו' גדולה כיון שסוף היין שבחביות לירד על ידי כלי זה ודרכו בכך אי אפשר לומ' בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד לפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר משא"כ בצרצו' קטן מפני שאין דרך לערות בכלי כיוצא בו לבור אין אנו רואין בנפל ומעורב אלא מה שיורד כבר מש"ה אמרינן בכל כלי כיוצא בו ראשון ראשון בטל אבל הראב"ד ז"ל אומר דכי אמרינן ראשון ראשון בטל ה"מ דמקטף קטופי הא במערה ואינו מפסיק כיון דקיימא לן ניצוק חיבור הרי הוא כאילו נפל בב"א וכ"ת א"כ חביות דנפיש עמודי כיון דמקטף קטופי ואין היין שבחביות חיבור ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם דאי הכי פשיטא תירץ הרב ז"ל דכל שהקלוח גדול כקלוח חביות אע"פ שאין בו כדי נתינת טעם כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברובא יין שבבור ולא נתבררו אצלי דברים הללו עכ"ד הר"ן:

והנה מראשית לשונו דקאמר דחביות כיון דנפיש עמודי חיבורו חשיב כנופל בב"א נראה דרק הפי' דבחביו' לא אמרינן קמא קמא בטיל ומצטרפים כל הנפילות כאילו נפלו בב"א וכל היכא דליכא ששים אסו' אבל בצרצור אמרינן קמא קמא בטיל אף אם ליכא ששים מותר כשיטת רש"י וכן מה דסיים אח"כ שמפני שנהגו לערות יין לבור ע"י חביות גדולה כיון שסוף היין שבחביות לירד ע"י כלי זה ודרכו בכך אי אפשר לומר בו ראשון ראשון בטל כולו משא"כ בצרצור קטן מפני שאין דרך בכלי כיוצא בו וכו' ראשון ראשון בטל מכ"ז נראה דבחביות רק קמא קמא בטל לא אמרינן בו אבל עכ"פ בכל הנפילות יחד שפיר איכא כדי לאסו' בנתינת טעם.

אך בסוף לשונו אינו נראה כן במה שכתב אבל הראב"ד ז"ל אומר כו' וכ"ת א"כ חביות דנפיש עמודי כיון דמקטף קטופי ואין היין שבחביות חיבור ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם דאי הכי פשיטא הרי מבואר מדבריו דקלוח מחביות אוסר אף דבזה שנפל ליכא נתינת טעם משום דנצטרף כל היין שבחביות ואף דהר"ן ס"ל בזה דלא אמרינן ניצוק חיבור מ"מ הא הר"ן כ' הטעם דלא אמרינן ניצוק חיבור משום דאין הניצוק חיבור אלא לומ' שהיין שלמעלה דינו כאותו שנתערב למטה והרי הוא כמותו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר איך יאסו' היין שלמעלה וא"כ בקלוח מחביו' דלא אמרינן קמא קמא בטל וזה שנפל למטה עדיין לא יתבטל מפני שעתיד ליפול עוד והיין שנפל עדיין באיסורו עומד שוב אמרינן ניצוק חיבו' ואף היין שלמעלה הוי כמחובר להצטרף לאסו' כאשר כתב כב"ג או דסברת הר"ן ז"ל דביין נסך אמרינן כל שסופו ליפול הוי כנופל כבר וזה סברא אחרת מניצוק חיבו' אף דניצוק חיבו' לא אמרינן מ"מ מה שסופו ליפול כגון בחביות הוי כנופל כבר ונראה משיטתו דמצטרף כל היין שבחביו' ומה שאמר הר"ן דבחביו' לא אמרינן ראשון ראשון בטל ומשמע דהאיסו' רק דמצטרפין הנפילו' אהדדי ולא יותר היינו כנ"ל דאם היינו אומרים ראשון ראשון בטל לא היה מצטרף שאר החביו' משום ניצוק חיבו' כנזכר לעיל וגם לא משום שסופו ליפול כנפול דמי דאף אם יפול אח"כ לא יאסר דקמא קמא בטל:

ואפשר עוד לפרש לשיטת הר"ן דלעולם אין השאר שבחביו' מצטרף רק מה שנפל ומה שהקשה לשיטת הראב"ד דכיון דמקטף קטופי ואין היין שבחביו' חיבו' ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם היינו דבקלוח ראשון לבדו לא היה בו כדי ליתן טעם ושוב אינו מצטרף הקלוח שאח"כ ויש ראיה לפירוש זה דמסיים דאי הכי פשיטא דהיינו היכא דבקלוח ראשון איכא כדי נתינת טעם זה בודאי פשיטא אבל אם בקלוח ראשון ליכא כדי נתינת טעם רק בהצטרפו' הנפילו' זה אינו פשיטא כ"כ דהרי בצרצו' אמרינן קמא קמא בטל ואין מצטרפין הנפילו' יחד.

ושוב יש ראיה לאידך גיסא דלשיטת הר"ן מצטרף אף השאר היין שבחביו' שלא נפל ממאי דכ' הר"ן אח"כ שהביא דברי רש"י דאין הלכה כר' דימי דהמערה מחביו' לבור ראשון ראשון בטל שהרי בא ר' יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר ואמר דבעינן דוקא קיתון מים הא לאו הכי הוי במשהו וכ' ע"ז הר"ן וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' ט"ז מהלכו' מאכלו' אסורו' כר' יצחק ב"ר יוסף אמר ר' יוחנן דצרצור קטן ראשון ראשון בטל משמע דס"ל דכי בעי רבין א"ר יוחנן קיתון של מים דוקא בחביו' דנפיש עמודי עכ"ד:

ואם נימא דחביו' גם כן אינו אוס' רק אם בזה שנפל לבדו איכא כדי נתינת טעם א"כ אין חילוק בין יין למים דבמים ג"כ אוס' כדי נתינ' טעם כאשר הקשה כבוד גאונו ואין לומ' דהחילוק הוא לענין קמא קמא בטל דבמים אמרינן קמא קמא בטל אף שבהצטרפו' יחד ליכא כדי לבטל דהא בגמ' בעי אי מהני הקיתון של מים בתחילה דוקא שנפל היין או אף לבסוף לאחר שנפל היין והיכא שנפל לבסוף לא שייך לגבי המים קמא קמא בטל דהרי כבר נפל כל היין האיסו':

ואפשר לומ' דהר"ן כתב זאת רק לשיטת הרמב"ם דהרמב"ם נראה דסוב' דקלוח גדול אוס' במשהו דהוא אמר דבקלוח גדול אין חילוק בין אם האיסו' למטה או שההיתר למטה וכמו היכא שהאיסו' למטה אוס' במשהו ה"ה היכא שהיתר למטה בקלוח גדול:

והנה בשיטת הר"ן אין הכרע איך כוונתו מ"מ נוטה יותר לומ' לשיטת הר"ן דמצטרף אף היין שבחביו' שלא נפל וכן נראה מדברי הש"ך בסי' קל"ד סעי' קטן ו' יעו"ש:

אך עכ"פ הר"ן חולק על הראב"ד דדעתו דקלוח גדול גופא אוס' במשהו ובזה בודאי דעת הר"ן אינו כן והיכא דאיכא ששים נגד כל היין שבחביות בודאי מותר וכן מבוא' בנו"ב בסימן ל"ט לשיטת הר"ן אבל לשיטת הראב"ד שהביא הר"ן גם זה אסו' ועל דעתי גם שיטת הרמב"ם כן כנ"ל:

והנה גם לשיטת הרא"ש יש לספק אם שיטתו כשיטת הראב"ד דהקלוח גופ' אוס' במשהו או ג"כ רק משום דמצטרף שאר היין שבחביו' אף שלא נפל דהנה מסוף דברי הרא"ש דכתב דמערה מגיגית אסו' בכל שהוא נראה דכל שהוא לבד אוס' ובראשית דבריו אמר דבגיגית דנפיש עמודי לא אמרינן קמא קמא בטל משמע דרק קמא קמא לא בטל ובזה אפשר לכלול גם שאר היין שבחביו' כאשר כבר בארנו לעיל אבל מ"מ משהו אינו אוס' ואפש' להביא ראיה לפי' זה ממאי דכ' הרא"ש אח"כ דגם בהתירא לגו איסורא חמיר יין נסך משאר איסורים דביין נסך קמא קמא בטל ואפילו נתרבה דהיתר ויש בו ששים לבטל האיסו' ואילו בשאר איסורים אם נתרבה ההיתר ויש בו ששים נוער מאיסורו ומבטל האיסו' ע"כ:

וקשה למה לי הטעם בהיתר לתוך איסו' משום דקמא קמא בטל ההית' באיסו' הא אף אם נפל בב"א ההית' לאיסו' ג"כ אוס' במשהו דהוי כמו שנפל קלוח גדול של איסו' בב"א דהכא נמי האיסו' שלמטה שההיתר נפל בו הוי בב"א כמו קלוח גדול ודוחק לומר דמיירי דלא היה כאן רק איסו' מעט בכל האיסו' דכל כי האי גוונא הוה לי' לבאר ועוד דנראה דלא היה דבר מועט כ"כ דכיון שההיתר שנפל בטל בתוכו קמא קמא והי' בו כדי לבטל ההית':

והנה ראיתי בכנסת יחזקאל בסימן ל"א שהקשה על הט"ז בסימן קל"ד בס"ק א' דכ' לשיטת המחבר לענין מין בשאינו מינו דבהתירא לגו איסורא אינו אוס' רק בנותן טעם ובאיסורא לגו התירא היכא דהוי קלוח גדול אוס' במשהו והקשה דא"כ יהיה חמור יות' איסורא לגו התירא מהתירא לגו איסורא דבהתירא לגו איסורא אינו אוס' רק בנותן טעם וכוונתו ג"כ כנ"ל דבהתירא לגו איסורא הוי כמו קלוח גדול כיון דכל האיסו' מונח ביחד ובר"ן מבואר בפירוש דבהתירא לגו איסורא גרע טפי יעו"ש והנה מה שהביא מהר"ן לא אדע דהא גמ' מפורשת הוא דהתירא לגו איסורא גרע טפי וגם מה שהקשה על הט"ז קשה ג"כ על הרא"ש ואם נימא לפרש דברי הרא"ש דבהתירא לגו איסורא מיירי דהאיסור מועט גם בדברי הש"ע אפשר לפרש כן דו"ק ותשכח:

ואם נפרש דברי הרא"ש דקלוח גדול אינו אוס' רק משום דמצטרף שאר היין של גיגית יהיה ניחא דברי הרא"ש גם דברי הש"ע היה אפשר לפרש כן ולקמן יתבאר דדברי הרא"ש אי אפש' לפרש כן ובדברי הש"ע ע"כ צריכין אנו לפרש כן:

ובאמת ברא"ש בלתי אפש' לפרש דקלות גדול אינו אוס' רק משום דמצטרף שאר היין שבגיגית משום דכ' אח"כ דאיכא למימ' דרבין לא פליג על רב דימי דהא דמצריך קיתון של מים היינו במערה מגיגית או שנפל לתוך כלי גדול מלא יין בלא עירוי והתירו דרואין את ההית' כאילו אינו והנה חסר כאן איזה דברים ובמפרש כ' שצריך להיו' שנפל לתוך כלי גדול קיתון מלא מים והביא שכן הוא בב"י הגי' ואף בב"י שלפנינו לא נמצא כן נאמן הוא בעדותו שכך הי' כ' בב"י וא"כ מבוא' בפירוש בדברי הרא"ש דאפי' בנפל כלי קטן בב"א בלא עירוי ג"כ אסו' כמו קלוח מכלי גדול משום דבכלי קטן הוי כמו קלוח מכלי גדול עכ"ד. הרי דקלוח גופו אוס' במשהו בלא הצטרפו' שאר יין:

ולשיטת הרמב"ם הבאנו לעיל דדעתו דקלוח גדול גופא אוס' במשהו:

והנה בש"ע כ' גם כן כלשון הרמב"ם דהיכא דעירה מהחביו' אין חילוק בין שעירה מההיתר לאיסו' או מאיסו' להית' אוס' במשהו נראה ג"כ דעתו דגוף הקלוח אוס' במשהו באיסורא לגו התירא דהוי כמו התירא לגו איסורא אך בש"ך בס"ק ה' השיא דעת הש"ע לדעת הר"ן וכבר נסתפקנו בשיטת הר"ן אם די בששים נגד מה שנפל בקלוח גדול או דצריך ששים נגד כל היין שבחביו' אך גוף הקלוח גדול בודאי אינו אוס' במשהו והנה אם כי כפי פי' הפשוט נראה דעת הש"ע דלא כהר"ן אך גוף הקלוח גדול אוס' במשהו אך לקמן נביא ראיה ברורה דדעת הש"ע דקלוח גדול גופא אינו אוס' במשהו רק משום דמצטרף שאר היין שבחביו':

והנה ע"כ כתבנו מנפל איסו' לגו התירא והיכא דנפל התירא לגו איסורא דעת הר"ן דאוס' במשהו משום דזה שהוא עומד במקומו חשוב טפי ואף טפה של יין נסך שנפל עליה הרבה יין הכל אסו' וכן נפסק בש"ע אך דעת הרא"ש דאף בהתירא לגו איסורא אינו אסור רק היכא שההית' נפל להאיסו' מעט מעט באופן שקמא קמא בטל אבל אם נפל בב"א אינו אוס' במשהו וברש"י יש להסתפק בדעתו איך סובר לר' דימי היכא שנפל ההית' לגו האיסו' דרש"י פירוש בד"ה התירא לגו איסורא דקמא קמא בטל ואח"כ פירשו בד"ה לא חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא ואשמועינן כמה דיהיב מיא טעמא בחמרא אסו' עד שיבטל טעם היין את טעם המים וכגון דנפל כולו כחדא דלא אפש' למיא דאיסו' לבטל ע"כ מדבריו אלו נראה דאף בשאר איסורים וכן ביין נסך מין בשאינו מינו דהוי כשאר איסורים ג"כ היכא דנפל הית' לאיסו' מעט מעט קמא קמא בטל הית' באיסו' אף שנתרבה אח"כ שיש בהית' ששים לבטל האיסו' ג"כ לא מהני דקמא קמא בטל וא"כ אם נימא דאף יין ביין ג"כ אינו אוס' במשהו רק משום דקמא קמא בטל אין חילוק בין יין לשאר איסורים ודברי רש"י סותרים זה את זה וכל הדברים יגעים:

והנה לשיטת הר"ן דאמר הטעם דהתירא לגו איסורא אוס' במשהו משום דכל שהוא במקומו חשוב טפי ונסתפק כ"ת מאי יהיה היכא דבאו שניהם כאחת כיון דהדיוקים סותרים זה את זה והיה אפש' לתרץ הדיוקים דכל היכא שהאיסו' הוא במקומו הוא חשוב אף שנפל הרבה הית' בב"א נאס' במשהו והיכא שההית' הוא במקומו חשוב לענין זה דהיכא דנפל לתוכו מעט מעט קמא קמא בטל אף שניתוסף אח"כ עד שאין ששים יות' כשיטת הר"ן ורש"י והיכא ששניהם במקומם אין האיסו' אוס' במשהו ולא אמרינן קמא קמא בטל ואם נפל אח"כ חוזר וניעו'.

ולדינא נראה לפענ"ד דהיכא ששניהם עומדים במקומם אינו אוס' במשהו דכל שהוא הרוב נקרא עומד במקומו והמיעוט נפל בו דבכל מקום אמרינן דהמיעוט נתערב ברוב. והרשב"א בתורת הבית בדף ס"ט בשער התערובו' כתב וז"ל ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאס' כל תערובתו במשהו ואפילו ביבש שכל שאין לו שיעו' אינו בטל לעולם שהוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו' ואם כן היכא שנתערב מיעוט ברוב הרוב בודאי הוי קבוע במקומו והמיעוט שהוא בטל לא הוי קבוע במקומו:

והנה בהך דהתירא לגו איסורא לשיטת האומרים דאסו' במשהו רק משום דקמא קמא בטל היה נראה לכאורה דאינו צריך דוקא שיהיה האיסו' יותר אך כל שנפל בתחלה כ"כ היתר שאין בו כדי לבטל האיסו' ונאסר ההיתר אף שאח"כ נתערב היתר יותר שיש בו כדי לבטל האיסו' לא מהני כיון שמתחלה נאסר וכן איתא בתו' בכורות בד' כ"ב בד"ה יתיב ר' דימי דכתבו באמצע דבריהם וז"ל או בהתירא לגו איסורא פריש שבתחילת התערובות איסו' והיתר אין ששים דהיתר לגבי איסו' וביין נסך אם יוסיף היתר לתוכו עד עולם אסו' ובשאר איסורים מותר כשירבה כ"כ שיהיה ששים בהיתר יעו"ש ודעתם כדעת הרא"ש דהתירא לגו איסורא אינו אוסר במשהו רק משום דקמא קמא בטל אעפ"כ כתבו דהיכא דנפל מתחלה היתר שאין בו לבטל איסו' ונעשה איסו' שוב אינו מועיל ההיתר שאח"כ ולשיטת הרא"ש נראה דצריך דוקא רוב איסו':

והנה בהא דע"ז דאסו' במשהו יש מחלוקת אם הוא דוקא בלח בלח או אף ביבש ביבש:

והנה שם בע"ז אחר המשנה הנ"ל דיין נסך אוסר במשהו איתא שם משנה שני בדף ע"ד אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וכו' וקאמר בגמ' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב לתני נמי חתיכת נבילה וכתב הר"ן וז"ל ומיהו דוקא שאר איסורי הנאה דקתני הכי שאין איסורם משום לתא דע"ז הוא דבעינן שיהיה דבר שבמנין ועלייהו לחוד הוא דאמרינן בגמ' האי תנא תרתי אית ליה אבל באותן שהן אסורין משום לתא דע"ז דהיינו יין נסך וע"ז ועורו' לבובין אע"פ שאינו דבר שבמנין אוסרין תערובתן וכו' והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם יין נסך וכו' משום שנא' לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפי' יין נסך חביות באלף חביות וע"ז צורה שעבדה ונתערבה באלף צורות משמע דסבירא ליה ז"ל דכולה מתניתין בדבר שבמנין מתוקמי ואפילו באיסורי ע"ז וכו':

וכדברים האלה כתב גם כן הריטב"א וסיים והיינו טעמא דלא קתני במתניתין חביות של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז ובאינך קתני שם חשיבותן שור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע וזה שלא כדברי רש"י ז"ל:

ובתוס' בזבחים בד' ע"ב אלא למ"ד את שדרכו למנות נסתפקו בזה וז"ל וא"ח כיון דהנהו דע"ז כששה דברים חשיבי א"כ יין נסך דקתני התם היינו חביות סתומות והא תני ליה גבי ששה דברים ושמא החמירו בע"ז לאסרו אף בחביות פתוחות משום דחמירי ע"ז משאר איסורין ועוד נראה דאיצטריך חביות סתומות משום דיין נסך נפקא ליה מדברי קבלה וס"ד דבטל והשתא אפרש כל הנהו דע"ז היכא חשיבי יין נסך בחביות סתומות וע"ז בטבעת וכוסות דחשובי ועורות לבובין שעשה ממנה כלי נאה אי נמי ע"ז משום דחשיבי לעובדי' ואי נמי כדמפרשי בירושלמי יין נסך וע"ז ועורות לבובין על שם לא ידבק בידך מאומה מן החרס ואיירי אפילו בחביות פתוחו' ושמא לא הביאו פסוק זה בירושלמי אלא דמיניה ילפינן איסור הנאה עכ"ד:

והנה בדברי החו' נראה דאף לצד שנסתפקו שיין נסך חמור ואוסר אף באינו חשוב היינו שאינו חשוב כ"כ כמו שאר איסורים אבל עכ"פ צריך להיות חשוב קצת כמו חביות פתוחות:

והנה לשיטת רש"י צריכין אנחנו ליישב דהרי הוא בעצמו פוסק דלא כר' דימי ויין נסך אוס' בכל שהוא בכל גוונא וא"כ א"צ להיות בע"ז דבר חשוב ואמאי כתב רש"י דהוי דבר חשוב צורה בין הצורות וחביות בין החביות אך רש"י לשיטתו כאשר הביא הטור בא"ח דלשיטת רש"י אף דחמץ בפסח אוסר במשהו הוא רק בלח ולא ביבש:

ונוראות נפלאתי בזה על הגאון בעל כנסת יחזקאל בסי' ל"א שכ' וראיה גדולה לדברי שפירשתי בדברי הרשב"א דביין נסך מודה דיבש ביבש בטל מתנא דמתניתין בע"ז בד' ע"ד אלו אוסרין בכ"ש י"נ ועורות לבובין ושור הנסקל ושער נזיר וכו' וקאמר בגמ' האי תנא תרתי אית ליה וכו' ואם לדעת הרשב"א י"נ אף זולת דבר שבמנין אי חשוב לא בטיל הוא גופא קשה על התנא למה אמר י"נ מטעם דבר שבמנין הא אף חביות בחביות קטנות אינם בטלים ולמה ליה מטעם חשיבות אלא ודאי כמו שאמרנו אלו דבריו ז"ל:

ומאוד תמוה איך לא היה למראה עיניו דברי הר"ן והריטב"א במקומו דדבר שבמנין לא קאי רק על השאר אבל ע"ז שפיר אוסר במשהו ובריטב"א הביא עוד ראיה להיפך מזה דאוס' במשהו מדלא קתני במתני' חביות של י"נ וצורה חשובה של ע"ז ובאינך קתני שם חשיבתן שור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ובתו' בזבחים נסתפקו בזה ואיך לא היה למראה עיניו כל הנ"ל:

והנה אנכי אמרתי מעצמי לחלק ומצאתי שכתבו כן הכו"פ והכנסת יחזקאל דבע"ז בודאי אינו אוסר במשהו ביבש כמו במין במינו לר' יהודה כיון דאינו אסו' במשהו רק במינו אינו אוסר ביבש ובע"ז ג"כ אינו אוסר רק במינו והארכתי בזה ותירצתי בזה דברי הירושלמי דקאמר דע"ז אסו' משום לא ידבק בידך מאומה ואף ביבש אסו' במשהו דדעת הירושלמי לחלק בין יין ביין דאוס' במשהו ובין יין במים דאינו אוס' במשהו משום דיין הוי חשוב ומים אינו חשוב ובמקום שגם המים חשוב אף יין במים אוס' במשהו ואין חילוק בין מינו ובין שלא במינו ומש"ה אף ביבש אוס' במשהו ובאמת לא אדע איך יפרוס הירושלמי לשון המשנה זה הכלל כל שבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם וצריך לדחוק:

והנה ברשב"א היה נראה דמחלק חילוק זה דהרי בחולין בד' צ"ח בד"ה אמר אביי לא צריכא לרבי יהודה כתב דאפילו לר' יהודה מין במינו במשהו הוא דוקא בלח אבל ביבש שכל אחד עומד בפני עצמו בודאי לא הוי במשהו והוא גופי' כתב בשער התערובות בפרק א' בתורת הבית שכל דבר שאוס' במשהו בלח אף ביבש אוס' במשהו דכיון שלח אסור ביותר מששים אפילו שאינו נותן טעם ה"ה ביבש דכל שליכא נתינת טעם אין חילוק בין לח ליבש ודבריו סותרים זה את זה וע"כ דרק לרבי יהודה דאינו אוס' רק במינו הא דיש חילוק בין לח ליבש:

וא"כ ה"ה בי"נ דאינו אוס' רק במינו כן היה נראה אבל מאי נעשה שהרי הרשב"א בתשובותיו בסימן י"ג כתב בפירוש אבל תרומה וע"ז וערלה וכלאים וחמץ בפסק אין חילוק בין יבש ללח ואלו אינם אוסרים רק במינו:

וכ"ת כתב לחלק דבע"ז אוס' אף ביבש במשהו ורק בתקרובות ע"ז מקילין כפי מאי דאיתא בירושלמי הטעם דע"ז אוס' במשהו משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם (והיינו כפי שפירוש הר"ן אבל פירוש הפשוט הוא רק ראיה על איסו' הנאה כדאיתא בתו' בזבחים בדף ע"ב הנ"ל):

ודעת הרמב"ן בספר המצות דלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא רק בע"ז עצמה ולא במשמשים ותקרובות ומש"ה בע"ז עצמה בכל גוונא אסור במשהו:

והיה אפשר להביא ראיה לזה ממאי דאיתא פלוגתא בע"ז בד' ס"ו דחמרא עתיקא בענבא דברי הכל בנותן טעם דהוי מין באינו מינו וחמרא חדתא בענבא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנו"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא הוי לי' מין במינו במשהו ורבא אומר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד:

וקשה לאביי דאזלינן בתר טעמא מהך משנה דאילו אסורין ואוסרין בכל שהן ולפי מה שפירשו הר"ן והריטב"א והתוס' דיין נסך וע"ז ועורות לבובין אוסרין בכ"ש אף בלא דבר שבמנין וקשה מאי מין במינו שייך בע"ז שנתערבו הצורות כיון דליכא בהו טעמא ואפשר לומר כיון דליכא בהו טעם אוסר בכל גונא אך מנ"ל הא דלמא להיפך דלמא דוקא כל שהוא מין אחד בטעמא אוסר במשהו ואם היינו אומרים דבע"ז אסור במשהו בכל גונא היה ניחא רק ביין שהוא תקרובות ע"ז יש חילוק בין מינו והיה אפשר לפרש דברי הרשב"א ג"כ כן דבע"ז עצמו אוסר במשהו בכל גונא ואין חילוק בין מינו ובין שלא במינו ומש"ה אף ביבש אוסר במשהו אך מלשון הרשב"א שם בתשובה דכתב דבאיסורי ע"ז אוסר במשהו אף ביבש משמע דבכל איסורים הדין כן אף בתקרובות ע"ז וגם מה שרציתי לומר דבע"ז בכל גונא אוסר במשהו למ"ד דתלוי בטעמא ובזה ליכא טעם עדיין יוקשה מעורות לבובין דהוי תקרובות ע"ז וע"כ כיון דלא שייך טעם בכל גוונא אוסר במשהו:

והנה מה שכתב האבני מלואים לחלק דביבש אינו אוס' במשהו דלא שייך בו התירא לגו איסורא משום דכל אחד עומד בפני עצמו ואפילו אחד בעלי' ואחד בשמי קורה מצטרפין לבטל חד בתרי לא שייך בו התירא לגו איסורא כיון שאין ההיתר נופל לתוך האיסו' עצמו על מקומו לומר דמקומו מחשיבו:

ואנכי אמרתי מעצמי כדברי האבני מלואים ולא מטעמי' אך דביבש לא שייך התירא לגו איסורא דבשעה שנפל ההיתר בתוך איסור ניכר הוא שהרי כל אחד עומד בפני עצמו ואנו יודעין מי ההיתר ומי האיסור ואימתי נעשה התערובות בשעה שמעורבים יחד ואז שניהם במקומם ועל מה שהקשה כ"ת דדלמא אינו מותר רק היכא שהאיסור נפל לתוך ההיתר וההיתר במקומו ע"ז כבר אמרנו לעיל דהרוב הוי תמיד עומד במקומו והמיעוט מתערב בו והבאתי ראיה מדברי הרשב"א:

והאבני מילואים תירץ בזה סתירת הש"ע דבחמץ פסק כיון דבלח אוסר במשהו ה"ה ביבש ובסי' קל"ד פסק ברמ"א דדוקא בחביו' גדולו' אינם בטלי' דהוי דבר חשוב אבל חביו' קטנו' בטל שפיר ולפי הנ"ל ניחא דביין נסך בטל יבש ביבש דלא הוי התירא לגו איסורא ולדידי הוי איסורא לגו התירא:

אך בכל זה יגעתי ולא הונח לי לפי מה שפסק בש"ע דבקלוח גדול כמו מחביו' אף איסורא לגו התירא אינו בטל ואוסר במשהו וא"כ עדיין יוקשה דאף בחביו' קטן כיון שכל החביו' נפל בב"א הוי עכ"פ כמו קלוח מחביות גדול ואוסר במשהו אף באיסורא לגו התירא וכאשר כתב הרא"ש שהבאתי לעיל בפירוש דתירץ דרבין לא פליג על רב דימי אך מאי דהצריך קיתון של מים היא במערה מגיגית או שנפל לתוך כלי גדול כלי קטן מלא מים דזה הוי כמו קלוח גדול הרי דאף לדעת הרא"ש אליבא דרב דימי דאף קלוח מחביו' גדול אינו אוהר רק מגיגית הוי כלי קטן כמו קלוח מגיגית ומכ"ש להש"ע דקלוח מחביו' גדול אוסר במשהו בודאי כלי קטן מלא יין הוי עכ"פ כמו קלוח מחביו' ואוסר במשהו אף באיסורא לגו התירא:

והנה אף אם היינו אומרים דמאי דאוסר בלח במשהו ביבש אינו אוסר במשהו מ"מ היה קשה בכאן דאסור משום קלוח גדול כפי אשר בארנו לעיל דהא דקלוח גדול אוסר במשהו הוא משום דהוי דבר חשוב אף דבכל איסורים לא הוי זה דבר חשוב וגם דבר חשוב אינו אסור במשהו רק היכא שהאיסור עומד בפני עצמו בתוך התערובו' ולא היכא שנתערב בתוך ההיתר מ"מ בע"ז החמירו אף בכה"ג לאסור משום דבר חשוב וא"כ קשה דאם החמירו בלח לאסו' בזה משום דבר חשוב מכ"ש ביבש ביבש דלענין דבר חשוב ביבש ביבש גרע טפי דבכל איסורים אין דבר חשוב אוסר במשהו רק בדבר יבש שעומד בפני עצמו וכאן בקלוח גדול שהחמירו שאף בלח אינו בטל משום דבר חשוב מכ"ש ביבש אך ע"ז היה אפשר לדחוק דבלח משום שהוא חשוב קצת שוב מצד עצמו אוסר במשהו והוא רק בלח ולא ביבש אבל לפי מה שפסק בש"ע בחמץ דכיון שבלח אוסר במשהו ה"ה ביבש רק דנימא דכאן מותר משום דהוי איסורא לגו התירא שוב יוקשה דהוי קלוח גדול ואוסר אף באיסורא לגו התירא ובין לח ליבש אין חילוק:

וע"כ יש להביא מכאן ראיה ברורה דהא דאוסר בש"ע בקלוח גדול היינו רק בקלוח מחביו' כיון שמצטרף גם שאר היין שבחביו' אבל בקלוח גדול שהוא בפני עצמו כל שיש ס' כנגדו שפיר בטל כאשר פירוש כן הש"ך דברי הש"ע והשיא דעתו לדעת הר"ן והוא שלא כדעת הרא"ש דמבואר בפירוש בדבריו דאף בנפל כלי קטן מלא יין אוסר משום קלוח גדול ואף דכבר בארנו דמלשון הש"ע נראה דבקלוח גדול אוסר בכל גוונא במשהו כמו בהתירא לגו איסורא מ"מ יש ראיה להיפך כנ"ל והוא הדבר אשר דברנו לעיל דיש ראיה ברורה לדעת הש"ע דאינו אוסר בקלוח גדול רק כשיש הרבה יין למעלה ודו"ק:

ומדברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות עכו"ם הלכה ט' אין להכריע לדינא דהביא דבעכו"ם אינו בטל צורה וכוס וחתיכה וצורה וכוס הוי דבר חשוב מצד עצמם כדאיתא בר"ן ובתו' בזבחים אך חתיכה יוכל להיות שאינה ראוי' להתכבד ואפשר כוונתו כאשר אמרנו לעיל דבע"ז אינו צריך להיות דבר חשוב לגמרי אך חשוב קצת ומש"ה מנה דברים החשובים לגמרי וגם דבר חשוב קצת היינו חתיכה אף שאינה ראוי' להתכבד ודברי הטור אינם מובנים כלל דהתחיל לומר ע"ז ומשמשי' אסור בכ"ש ומסיים כגון כוס וטבעת וצורה והנה הם דברים חשובים מצד עצמם. ובש"ע ביו"ד בסי' ק"מ הנ"ל איתא סתם דמשמשי ע"ז ותקרובותי' אסור בכ"ש ובסי' קל"ד פסק הרמ"א דחביו' קטן בטל ובסי' ק"מ פסק דאף תקרובו' אינו בטל דלא כדברי כ"ת:

ב) והנה עד כה הארכנו לבאר השיטות בש"ס. עתה נבוא לענין הדין בנדון דידן דהנה נסתפקנו בנ"ד היכא שלא הי' האיסור מעולם בפני עצמו אך נולד בתערובו' דבנ"ד שהי' לישראל ולעכו"ם שותפות ומעולם לא הי' חלק ישראל בפני עצמו אף שחלק ישראל הוא הרבה כמו שם קלוח גדול מה יהי' בזה אם נימא כיון דהוי כמו קלוח גדול אינו בטל או דלמא דשפיר בטל כיון דלא הי' מעולם בפני עצמו כמו שם ביין אף דנפל מעט מעט אף שאח"כ בהצטרפו' יש בתערובו' קלוח גדול מ"מ בטל שפיר כיון שלא הי' קלוח גדול בפני עצמו:

אך אפשר דשם מטעמא אחרינא בטל כיון דלא נפל רק מעט מעט אמרינן קמא קמא בטל וכבר נעשה היתר ונתבטל כל אחד בפני עצמו שלא הוי קלוח גדול ולא הי' חשוב אף שאח"כ בתוך התערובו' נמצא קלוח גדול אינו חוזר ונאסר וכדאיתא בש"ע בסי' ק"א בס"ק ג' בתרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה שהרי אינה ראוי' להתכבד לפני האורחים כמו שהוא אע"פ שלאחר שנתערבה הסירו הנוצה וכ' הש"ך וז"ל אעפ"כ שלאחר שנתערבה הסירו הנוצה מ"מ כיון דבתחלת התערובו' נתבטל אינו חוזר וניעור עכ"ד וא"כ כמו התם בשאר איסורים דלא הוי דבר חשוב רק שהאיסור עומד בפני עצמו כיון דבשעת התערובו' נתבטל פעם אחת אינו חוזר ונאסר ה"ה בע"ז דאוסר בקלוח גדול אף שאינו עומד בפני עצמו כאשר בארנו לעיל דהוי ג"כ מטעם דבר חשוב רק דבע"ז אוסר אף דהדבר חשוב אינו עומד בפני עצמו מ"מ כיון דבשעת התערובו' לא הי' רק קלוח קטן ולא הי' אז דבר חשוב ונתבטל שוב אינו חוזר וניער:

אך הנה על דברי הש"ך שם קשה דהא אנן קיי"ל דאמרינן חוזר וניער אך הש"ך אזדו לשיטתו בסימן צ"ט בס"ק כ"א דלא אמרינן חוזר וניעור רק בדבר שתלוי בטעמא וא"כ לענין תערובות דבר חשוב דאוסר במשהו דאינו תלוי בטעמא שפיר אינו חוזר וניער אך לשיטת הרא"ש בפרק גיד הנשה שהביא שם הש"ך דדעתו דאף בדבר שאינו תלוי בטעמא ג"כ אמרינן חוזר וניער קשה והפרי מגדים כתב באמת דהש"ך לשיטתו יעו"ש:

וא"כ אם נימא דלשיטת הרא"ש באמת בדבר חשוב אף היכא דבשעת [התערובו' לא הוי דבר חשוב ונעשה אח"כ דבר חשוב ג"כ אינו בטל שוב יוקשה אמאי ביין נסך היכא דלא נפל קלוח גדול בבת אחת רק מעט מעט בטל שפיר הא מ"מ אח"כ נמצא בתוך התערובו' קלוח גדול האוסר במשהו ולשיטתו אמרינן חוזר וניער בכל גוונא וע"כ צריכין אנחנו לומר בשיטת הרא"ש דהא דקלוח גדול אוסר במשהו היינו רק היכא דהקלוח גדול עמד בתחלה בפני עצמו דבכל איסורים הא דדבר חשוב אינו בטל היינו כשהי' מתחלה דבר חשוב עומד בפני עצמו וגם בתערובו' יהי' אח"כ עומד בפני עצמו ולא נתמעך בתוך האיסור ובע"ז אינו בטל אף שנתערב עם ההיתר בלח בלח אך מ"מ צריך שיהי' מתחלה דבר חשוב ושיפול דבר חשוב בפעם אחת לתוך התערובו' כמו קלוח גדול אבל אם לא הי' דבר חשוב בפני עצמו בשעה שנפל לתוך התערובו' כגון שנפל מעט מעט בטל שפיר אף שעתה נמצא בתוך התערובו' דבר חשוב וא"כ ה"ה היכא שמעולם לא הי' האיסור עומד בפני עצמו כגון בנ"ד שמתחלת ביאתו הי' בתערובו' ולא הי' מעולם דבר חשוב בפני עצמו בטל שפיר:

אך אף אם נימא דהרא"ש ג"כ מודה בתרנגולת שנתערב בנוצתה אף שהסירו הנוצה בתוך התערובו' דבטל שפיר כאשר כתב בפרי תואר בסימן ק"א דהיכא דלא נודע עד אחר שהסירו הנוצה אסור כדברי הרא"ש בפרק גיד הנשה דהכל תלוי בידיעה דהיכא דנודע כבר נתבטל ונעשה היתר גמור ומותר לאכול כולם ביחד ואף לבשלן ביחד ולא אמרינן דשוב הוי לח בלח דצריך ששים שכבר נעשה היתר גמור אבל אם נתבשלו קודם שנודע אסור דעדיין לא נעשה היתר דהידיעה גורמת ההיתר וה"ה כאן בהסירו הנוצה קודם שנודע התערובו' אסור יעו"ש וא"כ דעת הפרי תואר דאף הרא"ש מודה היכא דלא הוי דבר חשוב בשעה שנתבטל אף שאח"כ בהתערובו' נעשה דבר חשוב אינו חוזר ונאסר:

מ"מ אף לשיטה זו ביין נסך לשיטת הרא"ש מהראוי לומר חוזר וניעור דאף דנפל מתחלה קלוח גדול היכא שחזר ונפל עד שהוי בצירוף קלוח גדול מהראוי לחזור ולאסור גבי יין נסך דשם בתרנגולת בנוצתה אפשר לומר דדברי הפרי תואר נכונים כאשר כתבנו בתשובה בס' לשיטת הב"ח דדעתו בדעת הרא"ש דאף ביבש ביבש במין באינו מינו שנתבשל אח"כ ג"כ מדאורייתא כיון שנתבטל ברוב אינו חוזר ונאסר וקשה דהא דעת הרא"ש היכא שניתוסיף עוד איסור חוזר ונאסר אף שנעשה מתחלה היתר גמור דהוי כהוכר האיסור וא"כ הוא הדין באינו מינו היכא דבשלם ונותן טעם דהוי כהוכר האיסור ותירצתי לנפשי דדוקא היכא דניתוסיף איסור חוזר ונאסר אבל כשלא ניתוסיף. עתה שום איסור אינו חוזר ונאסר כדאיתא בבכורות בדף כ"ג דרק טומאה עוררת טומאה אבל אין טהרה עוררת טומאה יעו"ש ואמרתי דה"ה באיסור והיתר איסור יכול לעורר איסור הראשון אבל היתר אינו יכול לגרום שיתעורר האיסור ואמרתי דה"ה כל שלא ניתוסיף כאן לא איסור ולא היתר אף שנולד כאן דבר חדש שעי"ז יתעורר האיסור אמרינן ג"כ דאין היתר מעורר איסור שכל מה שיש בכאן נתבטל ונעשה היתר גמור והוא אינו יכול לעורר איסור ומש"ה אף באינו מינו שבישלן והוי כהוכר האיסור שנותן טעם ג"כ אינו מעורר איסור:

ומצאתי כדברים האלה לחד מקמאי בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' קפ"ב דכתב שם מתחלה דהיכא דניתוסיף איסור אמרינן חוזר וניעור אבל כל זמן שלא ניתוסיף איסור מותר לאכלן כאחת וכן מותר לבשלן כאחת וכתב וז"ל וה"ה לבשלן ביחד מותר ואע"ג שאמרו איסור מעורר איסור אין היתר מעורר איסור וכן אמר אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה יעו"ש הרי ממש כדברינו הנ"ל:

וא"כ שפיר ניחא הדין דתרנגולת שנתערבה בנוצתה אף שהסירו אח"כ הנוצה בטלה שפיר ולא אמרינן כיון דהסירו הנוצה ונעשית דבר חשוב הוי כהוכר האיסור מ"מ כיון דלא בא לכאן איסור חדש אך התערובות הראשון שנעשה כולו היתר כבר לא יוכל להעשות מזה איסור דאין היתר מעורר איסור:

אבל ביין נסך דקלוח מועט לא הוי חשוב ובטל שפיר וקלוח מרובה אינו בטל שפיר קשה ניהו דהוי מתחלה דבר מועט ונתבטל כשניתוסיף אח"כ עוד איסור עד שנצטרף לקלוח גדול שפיר אמרינן איסור מעורר איסור וחוזר וניעור לשיטת הרא"ש דאמרינן בכל גוונא חוזר וניעור כשניתוסיף עוד איסור:

וע"כ צ"ל כנ"ל דאינו אסור ביין נסך בקלוח גדול רק כשהי' קלוח גדול בפני עצמו בשעה שנפל לתוך ההיתר אבל מה שנמצא בתוך התערובות קלוח גדול אינו אוסר וא"כ כל מקום שלא הי' קלוח גדול בפני עצמו בטל שפיר וה"ה בנ"ד שהי' תמיד בתערובות בשותפות ישראל ועכו"ם כנ"ל:

אך עוד אפשר לומר דלענין דבר חשוב שאני דכל היכא שנתבטל מתחלה אינו חוזר ונאסר לפי מאי דאיתא ברא"ש שם בחולין דכל היכא דנתערב חד בתרי הוי היתר גמור ומותר לאכלן כולן ביחד ולבשלן ביחד ואעפ"כ אם נתערב אח"כ עוד איסור מצטרף עם הראשון ואוסר מכאן ולהבא אף דעד עתה הי' היתר גמור מכאן ולהבא אוסר וכן כתב שם הרא"ש בפי' דחוזר לאסור מכאן ולהבא וידוע דברי המרדכי והאו"ה גבי גיגית היכא דנסחט היין בשבת דבטל ברוב אף דהוי דבר שיש לו מתירין משום שבא לעולם ע"י תערובות ודעת או"ה דה"ה בכל דבר חשוב הדין כן דכל שבא לעולם ע"י תערובות בטל וא"כ היכא שנתבטל מעיקרא ונעשה היתר גמור ואינו אוסר כלל רק מכאן ולהבא שוב הוי האיסור בא לעולם ע"י תערובות ושוב אין דבר חשוב אוסר:

וא"כ שפיר נוכל לומר דאף שלא היה הקלוח גדול בפני עצמו רק בתוך התערובות ג"כ אינו בטל ושאני התם היכא שנתערב מעט מעט כיון שכבר בטל מתחל' ונעשה היתר אף לשיטת הרא"ש אינו חוזר ואוסר וא"כ בנ"ד אף שחלק הישראל לא היה מעולם בפני עצמו כל שהוא חלק גדול אינו בטל דכאן לא הי' מתחלה כולו היתר כאש' יבוא' אח"כ:

ומעכ"ת הגאון נ"י היטב אשר דיבר דהדבר תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' דלשיטת רש"י בישראל ועכו"ם שיש להם שותפות בשדה דאמרינן דבכל חטה וחטה מעורב של ישראל ושל עכו"ם כיון דאין ברירה א"כ לא הוי כמו קלוח גדול אף דבהצטרפות איכא קלוח גדול מ"מ אין כאן קלוח גדול בפני עצמו אבל לשיטת התוס' דכל חלק עומד בפני עצמו אך שאינו ידוע באיזה מקום הוא שפיר הוי כמו קלוח גדול שהרי החלק גדול עומד בפני עצמו אך שאינו ידוע באיזה מקום הוא ודברי כבוד מעלת הגאון נ"י המה בטוב טעם אך עכ"ז יש להשיב דהתוס' לא כתבו שם בגיטין רק דהוי ספק שמא חלק הישראל בפני עצמו ושמא מעורב ביחד כיון דאין ברירה וא"כ כאן הוי ספק אם הוי דבר חשוב דאם מעורב הכל ביחד לא הוי דבר חשוב ובספק אם הוי דבר חשוב מותר כמבואר בש"ע ביו"ד:

והנה מעכ"ת כתב עוד דלשיטת האומרים דרק לח בלח הוי במשהו אבל יבש ביבש בטל ברוב יהיה תלוי ג"כ כאן בשיטת רש"י ותוס' הנ"ל דלשיטת התוס' דכל חלק עומד בפני עצמו אך שאינו ידוע מי הוא חלק הישראל הוי יבש ביבש ולשיטת רש"י דבכל חלק מעורב של עכו"ם ושל ישראל ביחד הוי לח בלח וגם בזה דברי מעכ"ת נכוחים מאוד אך לפי הנ"ל אף לשיטת התוס' הוי ספק שמא מעורב בכולו והוי לח בלח:

והנה לכאורה אף לשיטת רש"י דמעורב בכולו ג"כ הוי יבש ביבש ולא לח בלח דלח בלח שאוסר בס' הוא משום שנ"ט וזה הוא החילוק בין לח ליבש אך בס' בסי' י"ח הארכנו דלח בלח שאוסר בס' עוד טעמא אחרינא איכא דביטול ברוב הוא מטעם אחרי רבים להטות כדאי' ברש"י בחולין וזה שייך ביבש ביבש דאמרינן על כל חתיכה דמרובא הוא אבל בלח בלח מאחר שמעורב הכל ביחד והוי כמו טומאת משא מאחר שיש בילה ולא שייך ביטול ברוב ותירצתי בזה שיטת התוס' בב"מ בד' נ"ג ע"א דנראה מדבריהם דמין במינו בלח בלח מדאוריי' צריך ס' ומאי דבטומאת משא אף ס' לא מהני הוא רק ביבש ביבש אבל בלח בלח הוי כאילו נאבד מהעולם כשיטת הר"י קורקס דלח בלח אינו מטמא במשא מההוא טעמא ואנחנו הארכנו בזה בסי' הנ"ל דרק היכא דאיכא ששים אז הוי כאילו נאבד מהעולם משום דאז אף באינו מינו לא יתן עוד טעם וכיון דהוי שיעור מועט כזה שיאבד בטעמו ויתבטל הטעם לגמרי באינו מינו אז הוי כאילו נאבד מהעולם ומש"ה אף במין במינו אסור עד ששים כיון שכנגדו באינו מינו נותן טעם אף במין במינו אוסר דאז לא הוי עדיין כאילו נאבד מהעולם ושוב אסור כיון דבכל חלק מעורב איסור בהיתר יחד ולא שייך בזה אחרי רבים להטות ולא שייך לומר דהוי כנאבד מהעולם והוי עדיין כאילו ישנו בעולם ושוב אינו בטל ברוב דלא שייך בי' אחרי רבים להטות דבכל חלק וחלק מעורב איסור והיתר ביחד והבאתי בסי' הנ"ל שמצאתי כדברים האלה ברשב"א דלח בלח אינו בטל ברוב רק ביבש ביבש דאמרינן על כל חדא שאוכל שהיא היתר:

שבתי וראיתי בפרי מגדים בפתיחה לתערובות בחלק א' פ"ג הערה בענינים אלו כיון דבלח יש בילה אוכל בוודאי איסור ולפי מה שבארנו ניחא והארכנו בדברי הפ"מ וכאן אין להאריך:

ומעתה כפי שבארנו דהטעם דבלח בלח צריך ששים הוא משום דלא נוכל לומר על כל חתיכה דהיא דהתירא ובכל משהו ומשהו מעורב איסור בהיתר שפיר נוכל לומר דאף בדבר שאינו של מאכל ואינו נותן טעם מ"מ יש חילוק בין לח ליבש דביבש בטל ברוב ובלח צריך ששים מטעם הנ"ל דביבש אמרינן על כל חתיכה דהתירא היא אבל בלח כיון דבכל חלק מעורב איסור בהיתר אינו בטל ברוב וכל דליכא ששים לא הוי כנאבד מהעולם ומש"ה אף באפר באפר אינו בטל ברוב כיון דהוי לח בלח כדברי המ"א בסי' תצ"ח אות כ"ח דכתב דאפר באפר לענין מוקצה חשיב לח בלח יעו"ש ובדבר דבטל בששים כל היכא שנתערב יחד בעינן ששים ובדבר דאוסר במשהו אוסר ג"כ במשהו כל היכא שכל אחד אינו עומד בפני עצמו ונתערב הכל ביחד וניחא ג"כ בנ"ד דשפיר קאמר כ"ת דלשיטת רש"י דבכל חלק וחלק מעורב איסור בהיתר הוי כמו לח בלח ואוסר במשהו דלענין דבר שאוסר במשהו בוודאי אין חילוק בין אם נותן טעם או לא דבלא"ה ליכא טעמא רק בוודאי תלוי בזה דאם נוכל לומר על כל חתיכה דהתירא נינהו ואין בו תערובות איסור כלל מותר דאף דאיסור זה אוסר במשהו מ"מ בזה ליכא משהו כלל אבל היכא שמעורב האיסור בכל ההיתר ובכל חלק יש עכ"פ משהו איסור אינו בטל וכאשר כתבו התוס' ביבמות בד' פ"ב דדווקא בדבר לח המתערב אית לי' לר' יהודה דאינו בטל וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאינו ניכר היכן הוא וא"כ לשיטת רש"י דמעורב האיסור בכל ההיתר הוי כמו לח בלח ואוס' במשהו אך לשיטת התו' דכל חלק הוא לבדו אך שאינו ניכר היכן הוא שפיר בטל ברוב כמו יבש ביבש

ואף שבארנו לעיל דלשיטת התוס' ג"כ לא הוי ודאי שכל חלק עומד בפני עצמו רק דהוי ספק שמא כל חלק עומד בפני עצמו ושמא מעורב בכולו מ"מ כיון שאינו ודאי שמעורב בכולו שוב בטל כאשר בארנו לעיל דעיקר האיסו' בלח בלח משום שבוודאי מעורב בכל חלק איסור וכל שאינו ודאי מעורב בכל חלק איסור מותר אף דליכא ג"כ רוב לומר על כל חתיכה שהיא דהתירא לגמרי והוי ספק דשמא מעורב בכל חלק וחלק של ישראל מ"מ כיון דעכ"פ ליכא ודאי שבכל חלק יש איסור ובכל התערובות יש רוב היתר מותר ויש ראי' לזה מדברי הרשב"א בת"ה שהבאתי בסי' הנ"ל שאחר שהביא החילוק דבלח בלח אינו בטל ברוב רק ביבש ביבש משום דבשעה שאוכל כל אחת אמרינן לא זהו של איסור כתב אח"כ ודווקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חזר האיסו' להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר איסורים הנבללים ומיהו אפשר שאם בישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר שהכל מותר ומן הטעם שכתבתי שבשעה שאוכל אלו שנתבשל יחד אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסו' שהאיסו' שמא בתוך האחרים הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האחר כבר נאכל ואלו כולן היתר הוא אבל לערב את הכל ולאכול אסור עכ"ד:

הרי מבואר בדברי הרשב"א דכל דעל כל פנים ליכא ודאי שאוכל איסור אף דליכא רובא לומר שאוכל היתר ולומר על כל חדא וחדא דהתירא הוא רק דהוי ספק שמא אוכל איסור דשמא באלו שאוכל עתה הוי איסור וממילא בכל חלק וחלק מעורב איסור מ"מ כיון דאינו ודאי שאוכל איסור מותר והטעם נ"ל דכבר בארנו דנוכל לומר דמדאוריית' בטל ברוב בכל גוונא אף דלא נוכל לומר על כל חדא דהיא מרובא דהתירא רק מדרבנן אסור דומיא דטומאת משא וזאת להרבה פוסקים הוא רק מדרבנן דמדרבנן צריך דווקא שלא יהיה כאן מעורב בוודאי איסור כמו בטומאת משא וא"כ כל שאינו מעורב כאן בוודאי איסו' ובכל התערובות איכא רוב שפיר בטל:

ומיושב בזה קושית הש"ך בסי' ק"ט בס"ק י"ב על הב"ח דכתב דאף ביבש ביבש שלא נודע התערובות עד אחר שבשלן בב' קדירות מותר ובטל ברוב והביא ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל והש"ך חלק עליו כיון דאיכא ספק על קדירה שמא האיסור בה ולפי הנ"ל ניחא והארכתי עוד בזה וכאן אין מקום להאריך:

וא"כ גם בנ"ד לשיטת התו' דהוי ספק עכ"פ שמא כל חלק לבדו הוא ושמא מעורב יחד כיון דאין כאן ודאי שמעורב יחד שפיר בטל. ובלא"ה נוכל להתיר כיון דהוי ספק אם הוי כמו יבש ביבש או לח בלח. כיון דרוב הפוסקים ס"ל דהא דע"ז הוא במשהו הוי רק מדרבנן. והוי ספק דרבנן:

ועתה נבוא לנ"ד דיש כאן הרבה התירים א) דהוי יבש ביבש שנית אף אם הוי לח בלח מ"מ הוי איסורא לגו התירא כיון דבאו בבת אחת ושוב הוי הרוב במקומו וכאילו המיעוט נפל בו ואף דקלוח גדול אינו בטל מ"מ היינו דווקא כשהיה מתחלה בפני עצמו וכאן לא היה בפני עצמו וגם בלא"ה בארנו לעיל דהרבה פוסקים סוברים דקלוח גדול אינו אוסר רק במערה מהחביות או מהגיגית דנצטרף היין שלמעלה כנ"ל:

אך כ"ת הגאון נ' שדא נרגא בכל הנ"ל דכאן נוכל לומר דהוי התירא לגו איסורא דמתחלה היה הכל אסור אך אחר שנתבטל ניתר חלק הישראל והיה כאן מתחלה כולו איסור ועתה בא לתוכו היתר והוי התירא לגו איסורא ובזה נסתר שני התירים דלא הוי איסורא לגו התירא וגם היתר הב' נסתר כאשר בארנו לעיל דהא דיבש ביבש כל שאינו חשוב בטל בע"ז ובחמץ אוסר הוא ג"כ משום דביבש ביבש הוי איסורא לגו התירא וכאן הוי התירא לגו איסורא עכ"ד כ"ת ודפח"ח ובזה יש לדחות ג"כ ההתרים הנ"ל מה שכתבנו דאינו אוסר משום קלוח גדול כיון שלא היה בתחלה בפני עצמו כאשר הארכנו לעיל בזה ולא היה בפני עצמו דבר חשוב אבל כאן הרי מתחלה היה כולו איסור ושפיר הוי דבר חשוב אך כמת"ר הגאון נ"י תירץ דבטל חלק הישראל בחלק העכו"ם אף קודם ביטול ע"ז של עכו"ם לענין זה שלא יהיה צריך לשרוף רק שיהיה די בביטול בעלמא מגמרא בע"ז בד' נ"ג דקאמר אי משום אשרה דמעיקרא בביטול בעלמא סגי':

אך לפי דברי הר"ן דאיסור באיסור לא בטל כיון דשניהם אסורים אף דאחד אסור יותר מחבירו והוי איסורים משונים וא"כ ג"כ ע"ז של ישראל אינו בטל בע"ז של עכו"ם כיון דשניהם אסורים ואיסור באיסור לא בטל אך בזה צ"ע דברי הר"ן בנדרים בד' נ"ט ע"ב שם גבי לטרא מעשר טבל שהיא טבל לתרומ' מעשר שזרע' בקרקע דכתב שם הר"ן דאינו בטיל רק היתר באיסו' שאינם שוים אבל איסור באיסור כלטרא מעשר טבל בגדולי' דהוי איסורא או בשביעית משום איסור שביעית או בשאר שני שבוע משום טבל אינו בדין שתהיה לה ביטול אע"פ שאין האיסורין שוין מ"מ איסור באיסור הוא ודברים שהם שוים זה לזה לגמרי אין אחד מהם מבטל את חבירו וכמו שכתבתי בפרק הנודר מן המבושל אלו דבריו ז"ל:

והמה צריכין עיון דבשלמא בשביעית שפיר ניחא דטבל אינו בטל בשביעית דזה הוי טבל וזה הוי שביעית אף דהמה איסורים שונים דטבל אסור עד שיפריש ושביעית מותר באכילה עד שעת הביעור ובסחורה אסור אבל בשאר שני שבוע דהגדולין חייבין במעשר ראשון והוי טבל למעשר ראשון והעיקר חייב במעשר ראשון וגם בתרומות מעשר כאשר כתב הרא"ש דעל העיקר נותנים שני החומרות חייב במעשר כמו שאר טבל וגם חייב בתרומות מעשר כמו שהי' מעיקרא שהיה מעשר והיה טבל לתרומות מעשר והגדולין אינם חייבים בתרומת מעשר ובטל העיקר בגדולין לענין שלא יצטרך תרומת מעשר וקשה מה שאמר הר"ן דהוי איסור באיסו' ניהו דעתה הוי איסור באיסו' דשניהם טבל אבל לאחר שיפריש מעשר ראשון ויותרו הגדולין והעיקר ישאר טבל משום תרומת מעשר שוב יהי' היתר באיסו' ושפיר בטל:

וכיוצא בזה קשה וכן ראיתי שהקשה הפרי מגדים בסי' צ"ט ביו"ד בסי' ו' כזית חלב שנפל לתוך מים ונתבטל בששים ואח"כ נפל מהמים לקדירה של בשר מותר אע"פ שאין ששים בבשר נגד החלב והקשה הש"ך דפשיטא ותירץ דקמ"ל דאף דנתבאר בסי' רצ"ט בס"ק א' דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי רק בהיתר בהיתר שבהצטרפות נעשה איסור בטיל וקשה דמ"מ פשיטא דלאחר שנתבשל עם הבשר שוב החלב נעשה איסו' ושפיר בטל במים דהוי איסור בהיתר והארכתי בזה וכאן אין מקום להאריך:

וה"ה בנ"ד לענין איסו' באיסו' ג"כ הוי כן אף דאיסור באיסו' אינו בטל מ"מ היכא שהותר איסו' הראשון שוב הוי איסו' בהיתר ובטל שפיר אך בלא"ה דברי הר"ן קשה להולמם דהוא פריש מתחילה דהנ"מ מאי דגדולין מבטלין את העיקר הוא רק לענין טבל עם שביעית והארכתי בזה וכאן לקצר אני צריך:

ועתה נשובה לנ"ד דלפי דברי הר"ן ע"ז של ישראל בע"ז של עכו"ם אינו בטל כלל דהוי איסו' באיסו' אף דחלוקים באיסורם דשל ישראל טעון שרפה ושל עכו"ם סגי בביטול מ"מ הוי איסו' באיסו' ואינו בטל אך אחר שנתבטל הע"ז של עכו"ם והחלק של עכו"ם נעשה היתר שפיר בטל דהוי היתר באיסו' וכיון שהביטול הוא רק אחר שנתבטל הע"ז של עכו"ם ומעיקרא לא היה מהני ביטול שוב הוי התירא לגו איסורא:

אך גוף דברי הר"ן דאיסו' באיסו' לא בטל איכא מחלוקת הפוסקים ובתשובת ר' עקיבא איגר בסי' ל"ח הביא שהר"ן בתשובה בסי' ס"ד חולק בעצמו על שיטת הרי"ף דסובר דדבר שהוא עתה מותר אינו בטל דהוי הית' בהית' ומביא ראיה מהך דכלאים בפרק ט' דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דמותר לערב בו פשתן אף דהוי הית' בהית' ולפי זה איסו' באיסו' בטל:

ושפיר בטל ע"ז של ישראל בע"ז של עכו"ם אף קודם שנתבטלה הע"ז של עכו"ם לענין זה שלא יצטרך לשרוף וגם לפי מה שכתב שם הגאון הנ"ל דחלב שחוטה עם חלב חי הוי הית' באיסו' משום דשם איסו' עליו לערבו עם בשר גם באיסו' באיסו' בנ"ד שייך לומר כן בע"ז של ישראל בע"ז של עכו"ם דשם הית' עליו כשיבטלנו:

ולפענ"ד יש סתירה בזה בתוס' בתמורה בד' ל' בד"ה ואידך לשתרי דשם כתבו בהך דג' שלקחו קיניהן בשותפות ומתה אחת מהם דהוי האיסו' בא לעולם ע"י תערובות דקודם שמתה אחת מהם היה הכל היתר ובסוטה בד' י"ח בד"ה חזר וחלקן כתבו דהך ג' קיניהן בעירוב לא הוי בא לעולם ע"י תערובות והוי הוכר האיסו' דשם איסו' עליו כשתמות:

עוד כתב מעכ"ת דאף דנימא דכאן הוי התירא לגו איסורא מ"מ הש"ך פסק בהפסד מרובה כהרא"ש והטור דבהתירא לגו איסורא ג"כ אינו אוס' רק היכא דההיתר בטל קמא קמא באיסו' אך דחה זאת דלשיטת הרא"ש והטור ע"כ צריך לומר דבקלוח גדול אוסר הנה ע"ז כבר בארנו דמהש"ע מוכח דקלוח גדול אינו אוסר רק היכא שיש עוד יין בהחביות ומצטרף המותר יין שבחביות כנ"ל בארוכה ונוכל לפסוק בהא כהרא"ש דהתירא לגו איסורא אינו אוסר במשהו רק משום דקמא קמא בטל ובהא כהש"ע דקלוח גדול אינו אוסר רק בהצטרף המותר יין שבחביות כיון דאינו תלוי זה בזה כדאיתא בריש ערובין דכל שאינו תלוי זה בזה נוכל לפסוק כשני קולות אף דמי שמיקל בזה מחמיר בזה מ"מ נוכל לפסוק כשני הקולות וכאשר בארתי לעיל אינו תלוי זה בזה:

והנה עוד היה מקום כאן להחמיר בשביל שידור בכל הבית ויהנה מכל הבית ביחד ודמי לאוכל שלשתן יחד דאסור לדעת הרשב"א אך במקום הפסד מרובה סמכינן על הרא"ש דמותר אף לאכול שלשתן ביחד וכדאיתא במשנה למלך בפ"ק מהלכות משכב ומושב הלכה י"ד דמש"ה חוט של צמר אינו בטל בפשתן משום שנהנה מכולם יחד ודמי לטומאות משא וגם כאן דמי למשא כיון שנהנה מכולם יחד דמי לטומאת משא וכן נראה ממהרי"ט בסי' ה' בסופו דבהנאה לא שייך ביטול ודבריו שם לא נתבררו היטב ואפשר כוונתו ג"כ דדמי למשא כדברי המשנה למלך הנ"ל:

אך הנה כבר הקשה הרא"ש בפרק גיד הנשה על שיטתו שם דכיון דנתבטל ברוב מותר לאכול כולן ביחד מ"ש מטומאת משא כיון דנושא כולן ביחד טמא ותירץ וז"ל ויש לומר משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותו טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אע"פ שלענין טומאת מגע נתבטל אבל לענין איסור אם נשאר בו צד איסו' לא היה מותר באכילה אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסו' ומותר באכילה לאכלם כאחד ולבשל בקדירה עכ"ד:

והנה אם כי דברי הראש אינם מובנים דגם במשא אפשר לומר כן כיון דכל חתיכה בפני עצמה מותרת במשא אף בנושא כולם כאחד מותר ואפש' לומר דבמשא אף שנושא כולם כאחד הוי רק מעשה אחד ונשאר טומאת משא עדיין אבל אכילה לא שייך לומר דנשאר עדיין טומאת אכילה שאסור לאכול כולם כאחת דאכילת כל אחת נחשבת בפני עצמה:

וביותר יש לתרץ בסברת הר"י קורקס שהביא הכסף משנה בסוף פרק א' מהלכות אבות הטומאה שכתב וז"ל ומדברי רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזתים ביחד טהור ויש לתמוה מ"ש ממשא וכתב הר"י קורקס ז"ל שהטעם כיון שהטומאה ע"י נגיעת בשרו בטומאה וכל זית בפני עצמו הוא חשובה כל נגיעה באפי' נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו נוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל בנשאו ביחד אין מקום לחלק הזתים ולעשותם כנושא כל זית בפני עצמו אלו דבריו הנחמדים ז"ל:

וא"כ ה"ה באכילה נחשבת כל אכילה ואכילה בפני עצמה כמו בנגיעה ומש"ה אף באכל שלשתן יחד מותר כמו בנגע בכולם יחד דאיסו' אכילה הוא הנאות גרונו וכל כזית הוא הנאה בפני עצמה שנהנה גרונו או מעיו ואף שאוכל בבת אחת הוי כאכל וחזר ואוכל כמו שם בנוגע בבת אחת ואינו דומה לטומאת משא דהוי הכל משא אחת:

והשתא דאתינא להכא ניחא דברי התוס' דבכורות בד' כ"ג דחלקו בין משא לאכילה דבאכילה כל משהו ומשהו שנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר והקשיתי מאי נעשה בלח בלח דיש בילה והוי ג"כ מעורב בכל משהו איסו' והיתר ולפי הנ"ל ניחא דאף בלח בלח דיש בילה מ"מ כל דבר הוי אכילה בפני עצמה וכל חלק וחלק הוי אכילה בפני עצמה אף שאוכל כולם ביחד ולא גרע לח בלח מאכל שלשתן יחד ואינו דומה למשא דהוי הכל משא אחת כנ"ל:

ונ"ל ברור דאף בהנאה הוי ג"כ כן והנאה דמי לאכילה ולא למשא דג"כ כל הנאה הוי בפני עצמה אף שנהנה מכולם יחד מ"מ כל אחת הוי הנאה בפני עצמה ומה שנהנה מזה אינו נהנה מזה ובזה אפשר ליישב קושית המשנה למלך בפ"א מהלכות משכב ומושב הלכה י"ד דהקשה על מה שהקשו התוס' בפ"ט דנדה דבגד שאבד בו כלאים לבטל ברובא ותירצו דהיתר בהיתר לא בטל כיון דבהצטרפות נעשה כולו איסו' והקשה המשנה למלך מאי קשיא להו דבלא"ה לא שייך ביטול בכלאים כיון דסוף סוף נהנה מהכלאים ודמי לטומאת משא יעו"ש ולפי הנ"ל ניחא דבהנא' שפיר מותר אף שנהנה מכולם בבת אחת כמו בנגע בכולם ביחד ולפי תירץ התוס' ניחא דלא שייך ביטול דהוי הכל איסו' בהצטרפות אבל אם היינו אומרים דכל הפשתן מהבגד מותר אך החוט של צמר אסור שפיר היה שייך ביטול ברוב ועל כל חוט אמרינן שהוא פשחן ומותר להנות מכל חוט וחוט ומש"ה אף בנהנה מכולם יחד ג"כ מותר ודו"ק:

ובזה יש ליישב מה שהקשה הגאון הקדוש מגור זצלה"ה על הך דביצה בד' י"ח בהאשה ששאלה מים ומלח מחברתה דהרי הוא כרגלי שניהם ומקשה ולבטלו מים ומלח לגבי עיסה והקשה דאיך יוכל להבטל מים ומלח לגבי עיסה כיון שנושא הכל ביחד והוי כטומאת משא והנה יותר תמוה דהתוס' שם בכורות בד' כ"ג הנ"ל הביאו הך סוגיא דמים ומלח ותירצו אח"כ לחלק בין אכילה למשא ואיך לא הרגישו דעדיין יוקשה מהך דמים ומלח ולפי הנ"ל ניחא ג"כ דהתם במים ומלח שנתערב בעיסה דאין האיסור מה שנושא הוא המים והמלח רק שמוציאן מחוץ לתחום דהבהמה וכלים כרגלי הבעלים וכמו דאסור לצאת חוץ לתחום כן אסור להוציא החפץ שקנה שבית' פה חוץ לתחום וכיון שהאיסור הוצאות החפץ חוץ לתחום וכיון שכל חפץ בפני עצמו מותר להוציא מחוץ לתחום אף להוציא כולם ביחד מותר שכל הוצאה בפני עצמה הוא והוי כאילו הוציא וחזר והוציא אבל התם טומאת משא רק משא אחת הוא מה שמסיט הטומאה ואין נפקא מינה אם מסיט עוד שאר דברים וזה החילוק בין נגיעה שנוגע כל דבר בפני עצמו וה"ה הכא האיסור הוא הוצאות החפץ והוי כל הוצאת כל חפץ בפני עצמו וכיון שכל הוצאה בפני עצמה מותרת אף להוציא כולם ביחד מותר ודו"ק:

עוד כתב מעכ"ת הגאון נ"י על הסברא הנ"ל דהוי כנפל התירא לגו איסור' דמתחלה היה הכל אסור אך אחר הביטול חלק העכו"ם הותר אך דחה זאת דאף קודם שנתבטל הע"ז של עכו"ם שייך ביטול לענין שלא יצטרך לשרפה וחזר ודחה דקודם שנתבטל הע"ז של עכ"ם לא מהני ביטול דהוי ממון בממון לא בטל ואף דבאיסור תחומין בטל דשם לא הוי האיסור בשביל שהוא עתה ממונו אך שבין השמשות קנה שביתה ומה שהיה אז ממונו אבל אם האיסור תלוי במה שהוא עתה ממון של חבירו לא בטל וכיון דע"ז שקנה רק הישראל לא מהני ביטול א"כ לא שייך ביטול שיתבטל חלק הישראל דעכ"פ עתה הוא ממונו ולא מהני ביטול אבל לאחר שנתבטלה הע"ז של גוי דאז אף אם יקנה אותו הישראל לא תאסר שפיר בטל חלק הישראל כיון דאין האיסור תלוי במה שהוא עתה ממונו ודפח"ח:

ולפענ"ד אפשר לומר דלא מקרי שם בעלים עליו דניהו דבשעה שנבנה הבית תפלה היה שם מומר אבל יוצאי חלציהם אינם ישראלים דנשאו נכריות והולד כמותם ואין דינם עוד כישראל ולא הוי ע"ז של ישראל אך משום שמתחלה הוי של ישראל ואי משום שיש להמומרים קרובים ישראלים המה בודאי איסורא לא ניחא להו דלקני ואפילו אם נמצא עתה שם גם כן מומר מכל מקום קשה לומר דמומר שנמצא עתה יהיה לו חלק בבית התפלה שלהם ואם יוכל לכנוס שמה בודאי הרשות נתונה לכל אדם לכנוס:

עוד האריך מעכ"ת שיחי' לשיטת הר"א ממיטץ דמשמשי ע"ז של עכו"ם שזכה בהם ישראל יש להם ביטול ונסתפק מעכ"ת מהו נקרא משמשי ע"ז של ישראל אם שהמשמשי' הם של ישראל או שהגוף ע"ז של ישראל הוא והאריך בזה להוכיח מלשון הרשב"א ולפענ"ד אינו צריך לכל זה דבפירוש מבואר בגמ' שם בד' נ"ב בבעי' דרב המנונא אליבא דר' ישמעאל דאמר דע"ז של ישראל אסורה מיד משמשי ע"ז של ישראל מאי אם דינה כע"ז של ישראל דאסורה מיד או כמשמשים ע"ז של עכו"ם דאינם אסורים עד שיעבדו ושם מבוא' בפירוש דמשמשי ע"ז של ישראל היינו דע"ז הוא של ישראל ומשמשי ע"ז של עכו"ם היינו דע"ז של עכו"ם יעו"ש:

אך החולדה שהוליד מעלת כ"ת הגאון נ"י מזה דאם משמש לע"ז של ישראל ולע"ז של עכו"ם ביחד לא מקרי משמש ע"ז של ישראל דכל משמש בשותפות לא מקרי משמש דאל"כ כל בית עכו"ם יאסר בהנאה כיון שמכניס בו ע"ז ולפענ"ד אפשר לחלק דבית עכו"ם שמכניס בו ע"ז לא הוי הביא משמש כלל לע"ז בשביל שעומד בו ע"ז ואין הבית נתיחד לתשמישו כלל ומה שמבוא' ברש"י בד' מ"ז ע"ב במשנה גבי שלשה בתים הן וז"ל הכניס לתוכו ע"ז ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא לפי שעה הכניס לתוכו ע"ז עכ"ד משמע מדבריו דאילו העמידה להיות שמה בתמידו' הוי שפיר תשמישי ע"ז שם אפשר דמיירי היכא שהעמיד בבית ע"ד שיהיה הבית מיוחד לע"ז רק לא בתמידות אך לפי שעה ומה שהביא מעכ"ת ראי' מתירץ החו' רי"ד דכ' דנ"מ מאי דאיתא בגמ' דישראל ועכו"ם שיש להם שותפות דחלק העכו"ם מהני ביטול אפילו דאסו' משום שמעורב בו חלק ישראל מ"מ נ"מ לענין משמשי עכו"ם וקשה דהא גם המשמשים שמשו לשניהם וע"כ דמשמש לשניהם אינו נאסר:

על זה אפשר לומ' כיון דבענין במשמשי ע"ז בעינן אזימני' וצר בי' וכיון שהעכו"ם הזמינה רק לחלקו לא הוי משמשי ע"ז של ישראל לא הזמינה לחלק של ישראל וגוף התשמיש אינו אסרה רק בהזמנה וההזמנה שלו היה רק לחלקו:

והנה עוד כבר כתבתי דאפשר לצרף עוד להיתר דמומר אין דינו כישראל ודינו כעכו"ם לכל דבר אפי' לענין שע"ז שלו שפיר נתבטלה והוא לשיטת הגהות מרדכי דמומר שקידש ג"כ אין קידושיו קדושין רק מדרבנן ובטור באה"ע בסימן קמ"ד הביא שני דעות במומר שקידש אם קידושיו קידושין:

ולענין דינא אני מסכים עם מעכ"ת להתיר עכ"פ בהפסד מרובה:

הנני ידידו אוהבו הדוש"ת באהבה עזה ובאהבת עולם. חיים אלעזר וואקס אבד"ק קאליש

טרם אכלה לדבר אעתיק קצת פלפולים בעניינים הנ"ל והרבה דברים בנוים גם על סברת מעכ"ת.

והנה בסברא הנ"ל שנתבאר בתשובה שחידש מעכ"ת דכיון דמתחלה היה כולו אסו' ואח"כ נתבטל חלקו של עכו"ם הוי נפל התירא לגו איסורא יתבאר לנו סוגית הש"ס בע"ה בע"ז בד' נ"ג ע"ב:

אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מנלן דאסרה אמר ר' אלעזר כתחילתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפו באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתי נכרים שליחותייהו דהנהו עבדי ה"נ ישראל שזקף לבנה גלי דעתי' דניחא ליה בע"ז וכי אתי נכרי ופלח לה שליחותי' דידי' קעביד וכו' אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי מאן מוכח:

וקשה לפי מאי דאיתא לעיל בדף מ"ה ע"ב דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר דכיון דהוי מחובר אינו נאסר וא"כ מאי קאמר בגמ' דמדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו ונכרים שליחותייהו דידהו עבדי הא מ"מ לאחר שנטעו האילן אינו נאסר וא"כ לא יהיה נאס' רק האילן שנטעו באותו יום שעבדו העגל וזה הוי מיעוטא דמיעוטא ובטל ברובא דרובא ועוד דקאמר בגמ' אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נשתרי משמע דרק הנטעים מכאן ואילך אחר העגל לשתרי אבל אלו הנטעים קודם העגל כולם אסורי וקשה דהא אלו שנטעו קודם העגל ג"כ מותר דהוי אילן שנטעו ולבסוף עבדו וגם רש"י פי' בד"ה כל דבהדי עגל אותן אשירות שהיו באותו הזמן יאסרו דשליחותייהו קא עבדו הרי בפירוש מבואר ברש"י דכל אשירו' שהיו באותו הזמן נאסרו וקשה דהוי אילן שנטעו ולבסוף עבדו:

וראיתי אח"כ בברוך טעם שהקשה כן בפ' התערובו' ומה שנראה לי דהנה איתא בע"ז בד' מ"ח ע"א אמר שמואל תוספות אסו' דאע"ג דאילן גופא לא נאסר משום שהוא מחובר אבל מה שגדל אח"כ נאסר דמה שגדל אח"כ הוי כמו אילן שנטעו לכך וכן נפסק בש"ע בסימן קמ"ה ס"ק ס"א וקשה דאמאי האילן מותר לפי מאי דאיתא בשביעית בפ' ו' בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין אסורין (היינו בצלים של ששית שגדלו בשביעית והיה העלין שלהם שחורים משום כשהבצלי' גדלים עלים שלהם משחירין) וכנגדן למוצאי שביעית מותרין ופירוש הרא"ש בנדרים בד' נ"ח דהאי כנגדן לאו בשוה להם ממש דאילו גדולי איסו' אוסרין בכל שהן וגדולי היתר אינן מתירין אלא ברוב כו' יעו"ש והיינו מטעם דשביעית אוסרת כל שהוא במינה מש"ה גידולי איסו' אוסרים העיקר בכל שהוא דבעיקר יש מתערובות כל שהוא:

וא"כ קשה גם באילן הנעבד כיון דהגידולין אסורין יאסר אף העיקר דע"ז אוסרת גם כן בכל שהוא וכיון דאיכא כאן גידולי איסו' אוס' אפילו העיקר ועכ"פ קשה מאי יהיה היכא דגדל אח"כ כל כך שאין בעיקר כדי לבטל כלל ובזה ג"כ הדין דגוף האילן לא נאסר:

ומכאן ראיה דהלכה כרב דימי בע"ז בד' ע"ג דהיכא דנפל איסורא לגו התירא שפיר בטל בע"ז ולא עוד אלא דקמא קמא בטל ואפילו אם נתרבה אח"כ שאין בו לבטל מותר ואיתא בתו' בבכורו' בד' כ"ב ע"ב דלענין זה הקילו בי"נ יותר משאר איסורים שיהיה קמא קמא בטל וא"כ שפיר הגדולי איסו' בטלים בעיקר ההיתר קמא קמא (אך על זה עדיין יהיה תלוי בשיטת התו' שם בשם ר"ת דכיון דגדל בלי הפסק אי אמרינן ביה קמא קמא בטל אך עכ"פ במשהו אינו נאסר) וכל היכא דנפל איסור' לגו התירא כמו בזה דהעיקר הוא היתר והגידולין המה איסו' הוי איסורא לגו התירא ואינו אוס' במשהו דרק כשנפל התירא לגו איסורא דמתחלה היה כאן איסו' והאיסו' שהוא במקומו חשוב ואח"כ נפל בתוכו היתר אז אסו' במשהו כנ"ל:

ומעתה מיושב הסוגיא הנ"ל דשפיר קאמר כיון דפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז ונאסרו כל האילנות שהיה באותו העת:

דהנה הגמ' שם קאמר אי משום הנך דמעיקרא דהאילנו' שהיו קודם שנתנה הארץ לאברהם אסורים אך דמהני בהו ביטול דהוי ע"ז של עכו"ם:

והרמב"ן הקשה על מאי דקאמר בגמ' כיון דהארץ ירושה להם מאבותיהם לא יוכלו העכו"ם לאסו' בהשתחואה דאין אדם אוס' דבר שאינו שלו והקשה דהא במעשה יוכלו לאסו' ותירץ דשוב סגי בביטול דאע"ג דע"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל לא מהני ביטול הכא יש לה ביטול כיון שע"ז זו שלא מדעת בעלי' נאסרת מפני מעשה שנעשה בה כי היכא דמהני האי מעשה שתהיה נאסרת כאילו היתה של עכו"ם הכי נמי הוי כשלו לענין ביטול יעויין שם וכן בלא"ה מבואר לקמן דהאילנות שנטע העכו"ם שפיר הוי שלו ויוכל לאסרן אך דמהני ביטול כאשר יבואר לקמן באריכות:

ושפיר מתרץ בגמ' דכיון דפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו וכי אתו נכרי' שליחותייהו עבדו ונאסרו כל האילנות שהיו באותו שעה אף דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אינו נאסר הא מכל מקום התוספות אסור וממילא נאסר אף האילן משום התוס' כיון דע"ז אוס' במשהו דזה שוב הוי התירא לגו איסורא דמתחלה היה הכל אסו' משום ע"ז דהעכו"ם גם כן יוכלו לאסור כנ"ל אך מאי דנאסר משום הנכרים מהני ביטול אח"כ ומה שנאסר משום ישראל לא מהני ביטול וא"כ קודם ביטול היה כולו אסו' אך אחרי שנתבטל הותר חלקו של עכו"ם ושוב הוי כמו נפל התירא לגו איסורא דמתחלה היה כולו אסו' ועכשיו קצתו נעשה היתר והוי כנפל התירא לגו איסורא ואוס' במשהו וממילא העיקר נאסר משום הגידולי' ושפיר כל האילנות שהיה עד שעבדו ישראל העגל כולם אסורים ודו"ק:

והנה בלא"ה היה אפשר ליישב קושיא הנ"ל דאפילו אם נימא שלא נאסרו רק האילנות שנטעו העכו"ם בשעה שעבדו ישראל העגל וקשה דהוי מיעוטא ולבטלו כאשר הקשה גם הגאון ברוך טעם הנ"ל:

דהנה הבאנו בתשובה להגאון הנ"ל דדעת הפוסקים דכל היכא דבלח אוס' במשהו ה"ה ביבש וכן נפסק לענין חמץ אך בע"ז פסק בש"ע בסימן קל"ד דביבש ביבש אינו אסו' במשהו וסותר אהדדי וכתבנו שם לתרץ וכאשר תירץ גם באבני מילואים דשאני בע"ז דהוי ביבש ביבש איסורא לגו התירא:

וא"כ בנידן דידן כיון דכל האילנות נאסרו אך שמהני להו ביטול ואותם שנטעו בשעה שעבדו ישראל העגל לא מהני ביטול כנ"ל ושוב הוי כנפל התירא לגו איסורא ואוס' במשהו ואינו בטל אף יבש ביבש כנ"ל:

אך תירוץ הראשון מסתבר יותר דלשון הגמ' משמע דכל האילנות שהיו קודם העגל כולם נאסרו כנ"ל:

עוד אני מסופק דאף דע"ז שנטעו ולבסוף עבדו אינו אסו' משום דהוי מחובר מ"מ היכא שהעכו"ם נטעו לאשירה דאז אסורה ואח"כ באה ליד ישראל ועבדה שפיר הוי אשירה של ישראל שלא מהני ביטול אף דעבודה זו היתה לאחר הנטיעה ואז לא נאסרה מ"מ זה דוקא היכא שהיתה מתחלה מותרת דאז אינם יכולין לאסרם בשביל שהוא מחובר אבל כיון שכבר נאסר שפיר הוי ע"ז של ישראל לענין זה דלא מהני אח"כ ביטול ולא מיבעיא לשיטת רבינו תם בדף מ"ה בדיבור המתחיל אלהיהם על ההרים דאף מחובר הוי גם כן ע"ז אך שגזירת הכתוב שאינו נאסר המחובר אבל מכל מקום ע"ז הוי ותקרובתו אסורה א"כ נראה בודאי היכא שהיתה ע"ז של עכו"ם שנטעה ע"מ לעבדה ועבדה אח"כ ישראל שלא מהני ביטול דהוי ע"ז של ישראל דאף מחובר נעשה ג"כ ע"ז וניהו דמחובר אינו יכול לאסור הא היא כבר נאסרה על ידי העכו"ם ולענין שיהני ביטול שוב לא מהני דהוי ע"ז של ישראל דמה שנעבדת במחובר הוי ג"כ ע"ז:

אך אפי' לדעת רש"י דמחובר לא נעשית כלל ע"ז ג"כ נראה כן דכיון דכבר הוי ע"ז וכבר נאסרה עבדות הישראל מועיל שתהיה ע"ז של ישראל וכאשר יבואר לקמן דאפי' דמחובר אינו נאסר מ"מ בעשה בה מעשה אסרה וע"כ הטעם דמחובר אינו נאסר משום דאין בכחו לאסור מחובר אבל זו שכבר נאסרה ואינו עושה כאן איסו' חדש שפיר הוי ע"ז של ישראל וניחא גם כן כנ"ל דכיון דפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו ועכו"ם שליחותייהו עבדו ושפיר נאסרו כל האילנות שהיו אז שלא מהני עוד ביטול:

עוד אפשר לומר לפי מאי שכתבו התו' בע"ז בד' מ"ז ע"ב בד"ה גדעו ופסלו לע"ז דאע"פ שאין אילן נאסר משום שהוא מחובר מכל מקום כל שעשה בו מעשה אסרו כמו הרים וגבעות דאינם נאסרים במחובר אעפ"כ כשעשה בהן מעש' אסרן כדאי' בגמ' בע"ז ובש"ע:

וא"כ שפיר קאמר בגמ' דכיון דפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו וכי אתי עכו"ם שליחותיהו דידהו עבדו ונאסרו כל האילנות שהיו עד אותו העת אף דאילן אינו נאסר במחובר כל שנטעו ולבסוף עבדו מכל מקום שוב נאסר כקושית הרמב"ן דכיון דעש' מעשה אסרו ובוודאי כוונות הרמב"ן דמסתמא עושים מעשה באילנות לתקנן כאשר הקשה הרמב"ן לענין אין אדם אוס' דבר שאינו שלו אך בשם תירץ הרמב"ן דכיון דאינו נאסר רק ע"י מעשה ושלא מדעת בעלי' נאסרה כיון דאנו חושבין האי מעשה כאילו היתה של עכו"ם שיוכל לאסרה הכי נמי הוי כשלו לענין ביטול אבל כיון דפלחו ישראל לעגל וגלי דעתייהו דניחא להו ושליחותייהו עבדו שפיר יכלו לאסור אפילו המחובר משום מעשה והוי כאילו עשו ישראל אותה מעשה דמעשה שפיר אוס' במחובר דאין אנו אומרים בשביל אותו מעשה דהוי כאילו היתה של עכו"ם אך ישראל גלי דעתייהו דניחא להו ושליחותייהו קא עבדו ושפיר נאסר המחובר ע"י מעשה אעפ"כ לא מהני ביטול ודו"ק:

והנה בר"ה בד' י"ג איתא דלא יכלו להביא עומר משל עכו"ם דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר עכו"ם וכתבו שם בתוספו' בד"ה ולא קציר נכרי דאף דא"י ירושה להם מאבותיהם מכל מקום יש להם להנכרים במה שזרעו ומאי דקאמר הגמ' בע"ז בד' י"ג על ואשריהם תשרפו באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא אמרינן דמכל מקום יש לו במה שזרע דמ"מ דייק התם שפיר משום אשירות שהיו בדורו' הראשונים עכ"ד:

ודבריהם הללו תמוהים מאוד דהא משום אשירה שבדורות הראשונים לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דכבר נאסרו קודם שניתן לאברהם אך ע"ז מקשה בגמ' בביטול סגי להו וראיתי אח"כ שהגאון בטורי אבן תמה ונשאר בקושיא והגאון בשב יעקב בסי' ס"א באורח חיים כתב ג"כ שכל דברי התו' דברי תימא הם ובעל פרשת דרכים בדרך הקודש עשה ט"ס בדברי התו' וגם בזה לא העלה ארוכה יעו"ש:

ולפענ"ד דברי התו' נכונים ומתאימים עם דברי רש"י שפירש כאן ואשריהם תשרפו באש אלמא אילנות נמי אסורי' ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל הוא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וגוים שבאו אח"כ לא יכלו לאסור בהשתחואה וכו' יעו"ש פי' דבריו נראה שהאילנות שפיר היו קודם שבא אברהם אך שלא נאסרו מתחלה וגוים שבאו אח"כ אסרו אותם בהשתחואה ונראה שפירש כן ג"כ משום דברי התו' הנ"ל דאין הפי' דאילנות שנטעו אח"כ לא היו יכולין לאסור דהאילנות שנטעו אח"כ שלהם הוא והיו יכולין לאסור כדברי התו' הנ"ל ומש"ה פי' רש"י דהפי' שלא היו יכולין לאסו' האילנות שהיו קודם בהשתחואה דזה הוי שפיר אינו שלהם ולא קשה דדלמא אסור משום האילנות שנטעו המה דהוי שלהם דע"ז שוב קשה דמהני ביטול דהוי ע"ז של עכו"ם אבל האילנות שהיו קודם אברהם וניתן אח"כ הארץ לאברהם עם האילנות האילנות המה של ישראל ואם באו אח"כ והשתחוו להם הוי ע"ז של ישראל ולא מהני ביטול וע"ז שפיר מקשה והא אין אדם אוס' דבר שאינו שלו דכיון דגוף האילנות היו של ישראל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקאמר אח"כ אי משום הנך דמעיקרא דהיינו דנעבדו ג"כ קודם שבא אברהם דאז היו עדיין שלהם והיו יכולין לאסו' שוב בביטול בעלמא סגי ולא קשה דניהו דהוי אילנו' קודם שבא אברהם דאז הוי של עכו"ם ומהני ביטול מ"מ כשבא אח"כ אברהם וניתן לו הארץ שוב קנאם ישראל וע"ז של עכו"ם כשבאה ליד ישראל לא מהני ביטול כדאי' בגמ' דלמא אגבה' לה והדר מבטל לה כאשר הקש' כן הרשב"א בשם הרמב"ן ועל תירוצו יש לדון כאשר יבואר לקמן על זה יש לומר דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ומסתמא לא קנה אברהם הע"ז של עכו"ם וגם הקב"ה לא נתן לו הע"ז. (עוד אפשר לומר דבלא"ה הקשה הר"ן אמאי אמרינן דהיכא דמגבי' לה ישראל שוב לא מהני ביטול הא אין זכי' באיסורי הנאה ואפשר לומר דמ"מ כיון שהגבי' בידו אף דלא שייך קנין לא מהני ביטול כיון דנטלה ישראל אבל בע"ז שעמדה בארץ ישראל וישראל לא אגבהה לא שייך לומר דממילא קונה אותה כיון דהחצר שלו כיון דאין קנין באיסורי הנאה):

וראיתי אח"כ סברא זו בתורת חיים דאשירות שהיו קודם ביאת אברהם לא ניחא לי' דלקני אך לפי זה יוקשה לכאורה דא"כ לא היה הגמרא צריך לתרץ דכיון דפלחו ישראל לעגל כי אתי עכו"ם ופלחו שליחותייהו קא עבדו הא בלא"ה כיון דניחא להו בע"ז שוב קנו הע"ז של עכו"ם ונעשה ע"ז של ישראל וכן ראיתי שהקשה בס' ברוך טעם בענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך גם זאת לא קשה דכיון דאברהם לא קנה הע"ז דאיסורא לא ניחא ליה דלקני נשארה הע"ז של העכו"ם ושוב לא יוכלו ישראל לזכות בה כלל:

הכלל דשפיר ניחא דברי הגמ' דמקשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דע"כ האשירות שנאסרו הוי שהאילנות היו קודם שבא אברהם ולא נעבדו עדיין דאז זכה בהם שפיר אברהם וכשבאו העכו"ם אח"כ ועבדו אותם שוב הוי ע"ז של ישראל כיון דהאילנות היו של ישראל וע"ז שפיר מקשה והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולענין האילנות שנטעו המה אחר שנתנה הארץ לאברהם דהאילנות שלהם כקושית התי' זה שוב הוי ע"ז של עכו"ם כיון דהאילנות שלהם ומש"ה פירש"י ג"כ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והעכו"ם שבאו אח"כ לא יוכלו לאסו' בהשתחואה היינו האילנות שהיו קודם שבא אברהם וניחא שפיר דברי התו' בראש השנה הנ"ל דמ"מ דייק התם משום אשירות שהיו בדורות הראשונים היינו אשירות מאילנות שהיו בדורות הראשונים ומתאימים דברי התו' עם דברי רש"י:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה