אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן נא

סימן נ

שאלה היכא דנמלחו או נתבשלו כמה עופות יחדיו או עם בשר בהמה יחד ונמצא בעוף אחד ספק טריפה מהו הדין בהשאר.

תשובה הב"י בסי' נ"ז הביא בשם מצא כתוב והביאו הט"ז בסי' ק"י ס"ק י"ב דהא דאמרינן ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות אסור והוא שיטת ר"י וקשה עליו דהוי ס"ס ובכל מקום ס"ס מותר אף בדאורייתא ועוד כיון דאיכא רוב מדאורייתא ברובא בטל אך מדרבנן אסור בראוי להתכבד ושוב הוי ספק דרבנן ותירץ דר"י מיירי אחר שנולד הספק האחד נודע הספק תיכף ונאסר והוי איסור גמור וחל עליו שם איסור ודאי ע"כ ולפי שיטתו דבלא נודע הספק איסור עד שנתערב מותר והט"ז חולק עליו:

והש"ך בכללי ס"ס בקצרה סק"א פסק במקום הפ"מ וסעודות מצוה לסמוך על זה ולהתיר בלא נודע הספק טריפה עד לאחר התערובות ובלבד שלא יאכלנו כולו כאחד וגם יאכלנו שנים שנים והפרי מגדים בדיני ס"ס אות א' הביא דברי הש"ך והביא שהמנחת יעקב בקונטרס הספיקות השיג על הש"ך ומחיר בלא נודע אף בלא הפ"מ והפ"מ הכריע דצריך הפ"מ דוקא ונראה לשיטתו דבהפ"מ לחוד מהני אף בלא סעודת מצוה:

אך לכאורה היתר הש"ך לא שייך רק היכא שנתערב הספק טריפה ביבש ביבש בחד בתרי דהוי ס"ס דהרי הש"ך אינו מתיר רק בתורת ס"ס ומש"ה אסר לאכול כולם ביחד דאז לא יהיה ס"ס וכן מה שהצריך לאכול שנים שנים כל אלה לא שייך בנתערב בלח בלח כגון בנ"ד שנמלח או נתבשל ביחד שיתן טעם אף דבמין במינו ברובא בטל מדאורייתא (היכא דלא הוי רק עופות ביחד דאם בהמה ג"כ הוי ספק דמקרי מין באינו מינו ויבואר אח"כ אך בלא"ה איכא הרוטב דאינו מינו אך דעת הש"ך בס' צ"ח דהמינו מתירין אך האינו מינו אסור) מ"מ ס"ס לא הוי דהרי הטעם נתערב בכולו וגם לא שייך שיאכל שנים ביחד אך זה אפשר דבלח בלח הוי תמיד כאוכל ביחד האיסור וההיתר אך ס"ס לא הוי אך ע"ז כתב הנו"ב ביו"ד בסי' ל"ב דכמו דאפשר להתיר מטעם ס"ס בהפ"מ כן אפשר להתיר מטעם ביטול ברוב דהוי ספק דרבנן אך מאי דהש"ך אינו מתיר רק מטעם ס"ס ולאכלו שנים שנים משום דזה לא הוי הפ"מ ויוכל לאכלו שנים שנים אבל אה"נ היכא דהוי לח בלח מותר משום ביטול ברוב בהפ"מ יעו"ש וא"כ גם בנ"ד בלח בלח היה אפשר להתיר בהפ"מ:

אך מה שאני מסופק אם שייך בזה להתיר מטעם לא נודע עד אחר התערובות כפי חילוק הב"י דבנודע כבר נעשה ודאי איסור אבל בלא נודע מצטרף הספק דגופו לספק דתערובות ומותר ואני מסופק דזה ניחא היכא דגוף האיסור נתערב ואינו עוד בפני עצמו אבל היכא שגוף האיסור עדיין הוא בפני עצמו אך שנמלח או נתבשל עם אחרים א"כ גם עתה אנו אוסרין ספק זה ומחליטין אותו לאיסור וממילא גם מה שנמלח או נתבשל עמו ג"כ אסור ולכאורה עדיף עוד יותר מהיכא שנודע בתחלה הספק איסור ואח"כ נתערב בתערובות דאמרינן כיון שכבר נאסר הספק נעשה כודאי אף דעתה נוכל להתיר אותו מכ"ש היכא שגם עתה עדיין אוסרין החתיכה שיש בה ספק איסור בודאי נעשה הספק איסור כודאי שהרי נשאר באיסורו:

ויש להביא ראיה לזה מדברי הח"צ שהבאתי בס' שהביא שהשואל רצה לומר לדברי הרא"ש דהיכא דנתערב מין במינו ביבש ביבש שנתבטל ברוב אף שנתבשל אח"כ והוי לח בלח שצריך ס' מ"מ כיון שנעשה התערובות כולו היתר לא יוכל לאסור עוד ורצה השואל לומר דאף היכא שהוכר האיסור אח"כ אין התערובות נאסר והח"צ חלק עליו דכיון שהוכר האיסור והוא אסור ממילא אסור ג"כ מה שנתבשל עמו וה"ה בנ"ד כיון דגוף האיסור עדיין בפני עצמו ואנו אוסרין הספק הזה ומחליטין אות לודאי ממילא אף מה שנתבשל עמו אסור ולא נוכל להתיר מטעם ספק:

אך הנה ספק זה יש לספק ג"כ היכא דמקצת מהחתיכה שהוא ספק איסור נתערב באחרים ובטלה ברוב ומקצת נשארה בעינא כגון בעוף שקצת העוף נתערב באחרים וקצת נשאר ונמצא על החצי שנשאר בעינא ספק איסור אם בכה"ג נוכל להתיר התערובות מטעם ס"ס ומטעם ביטול ברוב כיון דלא נודע הספק איסור עד לאחר התערובות או כיון שחצי הנשאר שנולד בה הספק אנו אוסרין ומחליטין לאיסור הוי כמו נודע מקודם ועוד עדיף שהרי גם עתה אנו אוסרין הספק הזה:

ובזה מצינו בפוסקים דלענין חצי השני שפיר מקרי לא נודע כיון שלא נודע הספק עד לאחר תערובות וראיה מדברי הש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס אות א' דכתב דלא מקרי ס"ס אף בלא נודע הספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה בצים ביחד ואח"כ נודע הספק טריפה בתרנגולת ונודע שביצה אחת היא ממנה שהטילה אחר שנודע לה הספק טריפות אע"ג שלא נודע שום ספק איסור רק עד אחר שנתערבה לא הוי ס"ס ע"כ ויוקשה דהא התם ניהו דלא נודע עד אחר שנתערב מ"מ התרנגולת עדיין הוא בעולם בפני עצמה והיא אסורה ומחליטין הספק לאיסור אעפ"כ אם היינו מתירים ס"ס ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות בלא נודע מתחלה הספק איסור היינו מתירין גם בזה וצריך לומר דדוקא בנודע הספק קודם שנתערב בחתיכה זו גופא שנתערבה אסרנו אותה מתחלה והחזקנו אותה לאיסור אבל כאן התרנגולת הוחזקה לאיסור ולא הביצה וכן בחתיכה שחצי' נשארה בעינה ואסורה וחצי' נתערבה ולא נודע האיסור רק אחר התערובות חתיכה זו שנתערבה לא החזקנו לאיסור רק חצי השני הנשארת (ואף דהש"ך בדיני ס"ס אות ד' כתב דכיון דאנו מטריפין התרנגולת לא נוכל להתיר הביצה מטעם ס"ס יעו"ש דשם אינו מיירי לענין נודע אך שיהיה ס"ס בגוף הביצה ולענין זה אמר דלא הוי ס"ס בגוף הביצה כיון דהתרנגולת אסורה דוק ותשכח):

והיה אפשר לומר דתלוי הדבר בפלוגתת גאוני בתראי אם מקצת הבהמה ראוי להתכבד ומקצתה אינו ראוי להתכבד ונודע שהכל מבהמה אחת דקצת גאונים אסרו הכל כיון שהכל מבהמה אחת וכיון דהראוי להתכבד אסור ממילא אף השאר אסור ולדינא פסקינן להלכה דהשאר מותר כאשר פסק בפ"ח אפשר לומר דה"ה בנ"ד אף שאנו אוסרין החצי השני שנולד בה הספק ומחליטין הספק הזה לאיסור מ"מ החצי השני שהוא בתערובות לא החזקנו מעולם לאיסור ושפיר לענין חצי חתיכה זו שנתערבה שפיר מצטרפין הספק דגופא לספק דתערובות אף שלהחצי השני שלא נתערבה אנו מחליטין לאסור הספק:

ועוד נוכל לומר דאף לדעת הגאונים דהיכא דמקצת הבהמה ראוי להתכבד ומקצתה אינה ראוי' להתכבד אוסרין הכל מ"מ לא דמי לנ"ד דשם אין שום סברא לומר שמקצת בהמה תהיה אסורה ומקצתה תהיה מותרת אבל כאן בחצי השני מתירין מטעם צירוף הספק דתערובות אף דבלא הספק הראשון דגופו לא היה מהני הספק דתערובות לחודי מ"מ אין זה סתירה מה שאנו מתירין התערובות דאיכא למימר על כל חתיכה דהתירא הוא למאי דאנו אוסרין החצי השני שנשארה בעינא:

ומעתה אחר הדברים האלה ה"ה היכא שנתבשלה החתיכה או העוף שנולד בה ספק טריפות עם אחרות ולא נודע הספק טריפות עד אחר המליחה והבישול ג"כ יש להתיר השאר בהפ"מ כיון שלא נודע הספק איסור עד אחר התערובות ואף שגוף הספק איסור אנו אוסרים אותו מ"מ הטעם שיצא מהחתיכה זו לשאר התערובות זה הטעם לא אסרנו מעולם:

ולא עדיף טעם זה שיצא מהחתיכה זו שנולד בה ספק איסור לשאר החתיכות מאילו נחתך ממנה חלק אחד ונתערב בין שאר החתיכות דמותר כשלא נודע הספק איסור עד אחר התערובות וה"ה טעם זה שיצא מחתיכה זו ונבלע באחרות טעם זה שפיר אנו מתירין מטעם ספק דרבנן כיון דאיכא רוב דהוי מין במינו אף דלענין גוף החתיכה אנו מחמירין ואוסרין הספק איסור לענין הטעם שיצא ממנו שפיר אנו מצרפין הספק לספק דתערובות כנ"ל:

ואינו דומה לדין הח"צ היכא שנתערב יבש ביבש ונתבשל אח"כ דהוי כולו היתר לשיטת הרא"ש ואעפ"כ בהוכר האיסור נאסר התערובות ג"כ כיון דחתיכה זו אסורה ממילא אסור אף מה שנתבשל עמה דהתם לא הוי שום ספק לא על החתיכה ולא על הטעם שיצא ממנה דהחתיכה בוודאי אסורה וגם הטעם הנפרש ממנה בוודאי אסור הוא אך קודם שהוכר האיסור היה הכל מותר מטעם ביטול ברוב וכיון שהוכר האיסור בוודאי נשאר באיסורו וממילא אף הטעם היוצא ממנו אסור וזה אינו דומה לתשובת גאוני בתראי דאנו פוסקין להלכה דאין ראיה מחצי האחד על חצי השני וחצי זו אוסרין וחצי השני מתירין דהתם הוי רק מטעם ספק אמרינן דאין ספק מחצי זה מכריע על חצי השני ובפרט כיון דחתיכה הראוי להתכבד הוא רק מדרבנן אבל בנידן החכם צבי דלא הוי ספק כלל רק ודאי רק שנעשה היתר ע"י ביטול ברוב וכיון שגוף החתיכה הוכרה וחזרה לאיסורה ממילא אף טעם היוצא ממנה הוא כך כיון שאנו יודעים בוודאי שיצא טעם ממנה לתוך התערובות הזה וגם הטעם היה בוודאי איסור ויש להוסיף נופך בדבר כאשר כתבנו בס' דבאמת הרא"ש כתב בחולין שם דהיכא דניתוסף עוד איסור הוי כהוכר האיסור הראשון וחוזר וניעור מ"מ אינו אסור רק מכאן ולהבא וא"כ בדין הח"צ היה מהראוי לומר כן שהטעם שפלט מתחלה לא היה אסור שאז היה היתר ואינו נאסר רק מכאן ולהבא ותירצנו שם בס' דשאני הדין דחכם צבי דכיון שהוכר עתה האיסור ע"כ היה באפשרי להכירו גם מתחלה ולא היה היתר גמור וממילא כשהוכר נאסר למפרע ואינו דומה לדין הרא"ש היכא שניתוסף איסור דאינו נאסר רק מכאן ולהבא וא"כ בוודאי אין ראיה מדין החכם צבי לנ"ד דשם שפיר נאסר כל התערובות דכיון שהוכר עתה האיסור הוי כלא נתבטל מעולם ואגלאי מלתא למפרע שלא היה כלל תערובות:

אבל בנ"ד שפיר אין ראיה מהחתיכה לטעם היוצא ממנה דאף שהחתיכה אנו מחזיקין עתה לודאי איסור מ"מ בהטעם היוצא ממנה שפיר אנו מצטרפין הספק איסור בגוף לספק להתערובות כמו שם בדין דגאוני בתראי דאין מחזיקין מחצי חתיכה להשני.

ומכ"ש היכא שחצי חתיכה נתערבה באחרות וחצי החתיכה נשארה במקומה דאף שאנו אוסרין החצי חתיכה שנשארה במקומה ואצלה מחזיקין הספק לאיסור מ"מ החצי חתיכה שנתערב מותר מטעם ספק דרבנן ומטעם ס"ס והיינו היכא דהוי הפ"מ וסעודת מצוה:

אך אחרי הדברים והאמת האלה נלענ"ד אף היכא שבחצי החתיכה שעומדת בפני עצמה ולא נתערבה נודע הספק איסור קודם שנתערבה חצי השני אבל בחצי השני לא נודע שום ספק איסור עד לאחר שנתערבה ג"כ מותר התערובות מטעם ס"ס כיון דאצלה לא נודע הספק מהאיסור עד לאחר התערובות אף שבחצי השני מחתיכה זו נודע הספק עוד מקודם מ"מ הידיעה מחצי שני אינו מפסיד לחצי זו דאם נתחזק מחצי השני שלא נתערבה לחצי זה היה בלא"ה אסור כיון דבה גם עתה אנו מחזיקין הספק הזה לאיסור כנ"ל אך ע"כ דאין מחזיקין מחצי זו לחצי זו וא"כ ה"ה הידיעה שהיה מחצי השני ג"כ אינו מזיק לחצי זו:

אמנם בענין זה צ"ע לי דברי הנו"ב בסי' ל"ב דהביא שם שאלה שנשחט כבש וחצי כבש עם הראש נשלח למקום אחר וחצי נשאר כאן ונמלח עוד עם שני כבשים ובחצי כבש הנשלח למקום אחר נמצא מים בראש באופן דהוי ספק אם היה המוח מקיף המים ופלפל הנו"ב להתיר מטעם הנ"ל דלא נודע הספק איסור עד לאחר התערובות דמותר מטעם ספק דרבנן כיון דלא נודע הספק איסור עד לאחר שנתערב במינו ונעשה ספק דרבנן ומותר בהפ"מ היינו כאשר הבאנו לעיל דברי הנו"ב דשיטתו דהמצא כתוב מתיר או משום ס"ס או משום ספק דרבנן בלא נודע הספק איסור עד לאחר הביטול והיכא שנבלע טעם בלח במין במינו מותר מטעם ספק דרבנן היכא דלא נודע הספק עד לאחר התערובות:

אך שם היה המעשה שנמלחו עוד אווזות ג"כ ומסופק דהאווזות צריכין אנחנו לאסור דהוי מין באינו מינו ולא מהני ביטול מדאורייתא וכיון שאנו אוסרין האווזות אף העופות אסורין ואף שהפ"ח מתיר בכבש אחד מה שפריש ואוסר השאר הקבוע אף דהוי הכל מכבש אחת שאני התם שגם הקבוע בטל אלא שחכמים אסרו הקבוע והתירו מה שפריש אבל בנ"ד כיון שהאווזות אסורים אף הכבשים אסורים שאנו צריכין לאסור האווזות ולומר שלא היה המוח מקיף והוי תרתי דסתרי אהדדי כמו בבא לשאול עליו ועל חבירו אך ע"ז אפשר לומר דסליק האווזות שאינו מינו כאילו אינו והמינו הכבשים רבים עליו ומבטלו ועוד דבלא"ה אין ראי' מהאווזות על הכבשים כיון דיש טעם לאסור האווזות משום דהוי אינו מינו אין ראיה על הכבשים דהוי מינו כאשר פסק הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ח' דהיכא דנתערב במינו ואינו מינו המינו מותר והאינו מינו אסור והוא ממש דין דידן דמ"מ אסור ואינו דומה לבא לשאול עליו ועל חבירו דשם אין שום טעם להתיר זה ולאסור זה אבל אם יש באחד מהם צד קולא יותר שפיר מתירין ואח"כ כתב שם דהספק נולד על הראש במקום שהוא קודם שנמלח כאן יחד והוי נודע הספק איסור קודם התערובו' וגם הטעם דסליק את שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו לא שייך בזה דאולי לא נגע החצי כבש הטריפה רק בהעופו' לחוד ומש"ה לדינא הבשר והעופו' והכלים שנתבשלו בהם אסורים עכ"ד הנו"ב ומאוד צ"ע לי הרבה מדבריו ודעת קדושים לא אדע:

הנה הנו"ב חקר בשביל שמלח עוד עם אינו מינו וכיון שאינו מינו נאסר אף המינו נאסר וכתב שהכל מותר מטעם דאמרינן סליק את שאינו מינו כמו שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו ולא חקר לענין החצי כבש שהיה עם הראש שזאת נשאר באיסורו דנימא ג"כ כיון דהראש עם החצי כבש נשאר באיסורו ואנו מחליטין הספק לאיסור גם הטעם שנבלע בשאר הכבשים אסור ואדרבא עי"ז מסתבר יותר לאסור השאר כיון דבמקום לידת הספק הוא בחצי הכבש עם הראש שנולד בו הספק אנו אוסרין הספק הזה ואין לומר דכוונתו דרק זה שהוא לפנינו ואנו אוסרין אותו מש"ה נאסר גם השאר דהוי כבא לשאול עליו ועל חבירו אבל החצי כבש עם הראש אינו לפנינו הנה מלבד שאין לזה דמיון כלל דשם הוי הפירוש כיון ששואל על שניהם בב"א ואחד בוודאי אסור ואי אפשר להתיר שנים וזה לא שייך כאן כאשר כתב בעצמו אח"כ אך בלא"ה לא יתורץ בזה דהרי גם לפנינו היה החצי כבש שאנו אסרנו אותו ושם מיירי שהחצי הכבש היה ניכר כאשר כתב אח"כ דאין לומר בזה סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו דאולי לא נגע החצי כבש רק בעוף לחוד ואם נימא שאינו ניכר החצי כבש בלא"ה בטל ברוב וע"כ דזה היה פשיטא לי' דאף שהחצי כבש לפנינו ואנו אוסרין הספק הזה אעפ"כ מתירין התערובו' כיון שלא נודע הספק הזה עד אחר התערובו' דאין דנין מחלק אחד על חלק חבירו והחלק שהוא בתערובו' מותר א"כ אמאי רצה לאסור בשביל שאינו מינו אסור הא לא גרע זה התערובו' שאינו מינו שנבלע בו האיסור מאילו היה האיסור בעינא וגם זה שאינו מינו אוסר עד ס' דהוי כאילו הוכר האיסור ואף שהוכר האיסור הוא אסור ואוסרין הספק אעפ"כ התערובו' דמינו מותר ואי משום דע"י האינו מינו מסתבר יותר לאסור המינו כיון דגם זה הוא תערובו' אעפ"כ אסור ה"ה המינו זה בוודאי אי אפשר לדמו' התערובו' דאינו מינו שניכר האיסור והוי כאילו הוא האיסור בעין ואם כי מתחלה אמר כן שאין ראיה מאינו מינו למינו מ"מ לבסוף נראה דעתו דשפיר אוסרין המינו ע"י האינו מינו דכתב שני טעמים לאסור א) שהוי נודע קודם התערובו' כיון דשם בעיר באזליע נודע מהספק טריפו' שנית דלא שייך בזה סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו דשמא לא נגע הכבש הטריפה רק בהעופות ולא בהבשר ומשמע פירוש דבריו דכיון דיהיה אסור האינו מינו אף המינו יאסור וזה דבר שאי אפשר לאמרו כלל דלא עדיף האינו מינו מהאיסור שהוא בעין ואנו אוסרין אותו:

וגם מה שאוסר הנו"ב בשביל דהוי נודע הספק איסור קודם התערובות שנודע בעיר באזליע הספק איסור על הראש ועל חצי הכבש גם זאת קשה עלי מאוד כמו שבארנו לעיל דכיון דע"כ צ"ל לשיטת הנו"ב דאף שנשאר חלק מאיסור זה שלא נתערב שאנו אוסרין אותו ומחליטין הספק לאיסור מ"מ אין דנין מזה על החלק שהוא בתערובות והחלק שבתערובות שפיר אנו מתירין מטעם ס"ס ומצטרפין גם הספק שהוא בגופו של איסור א"כ ה"ה אף שעל החלק שלא נתערב נודע הספק איסור קודם שנתערב חלק השני ג"כ אינו מפסיד לענין חלק השני שנתערב כיון שבו לא נודע שום ספק איסור עד אחר התערובות ואין החלק שלא נתערב מכריע על החלק שנתערב כנ"ל באורך:

וגם דעת הנו"ב לדינא לא אדע דמתחלה כתב שני טעמים להתיר א) דאף האינו מינו מותר מטעם סליק שנית דמאינו מינו אין ראיה על מינו ואח"כ כתב שני טעמים לאסור א' דהוי כנודע קודם התערובות והשנית דלא שייך כאן להתיר אף האינו מינו משום שהמינו רבה עליו ומבטלו דאילו לא נגע החצי כבש רק בעופות לחוד שהיא אינו מינו ואסר משום זה אף הבשר הרי משום דאינו מינו אסר אף המינו ואפשר דמשום טעם השני לא היה נאסר רק העופות לחודיהו וזה דוחק לפרש בדבריו אך בלא זה יהיה דבריו מוקשים דלא נוכל לומר דמההוא טעמא נאסור אף המינו כיון שאינו מינו אסור ולא נוכל לומר סליק שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו דשמא לא נגע כלל בהמינו הוא הבשר רק באינו מינו היא העופות דהא אם לא נגע כלל בהמינו בלא"ה אינו אסור אך באמת לא היה נצרך לזה דאף אם נגע בשניהם לא שייך בזה לומר סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו דזה לא שייך רק בלח בלח שמעורב הכל דאז שפיר שייך לומר דנתבטל האיסור לגמרי במינו כאילו אינו אבל לא היכא שהאיסור עדיין בעין ונותן טעם במינו ובאינו מינו ובבישול אף בכה"ג אמרינן סליק את מינו כמו שאינו דמעורב הטעם בכל הקדירה ושפיר נוכל לומר לענין הטעם הנפלט דסליק אותו כמו שאינו כיון שנתבטל ברוב אבל במליחה שאינו מעורב הטעם בכולו ואינו מצטרף הכל לבטל אפילו שנגע מינו ואינו מינו שפיר אמרינן דניהו דאינו אוסר המינו אבל האינו מינו אסור וזה ברור ופשוט וכבר נתעורר בעצמו ע"ז בסי' ל"ג וגם לא שייך בזה כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל דהמינו אינו נכנס בספק כלל שהוא בוודאי מוסר כדאיתא בסי' קי"א:

אך בנתבשל יחדיו הרוטב אסור דהוא אינו מינו ולשיטת הש"ך אף דהאינו מינו אסור מ"מ המינו מותר אך עכ"פ צריך הפ"מ וצורך סעודת מצוה דהש"ך בלא"ה אינו מתיר כהמצא כתוב רק בצורך הפ"מ וסעודת מצוה אך הפ"מ נראה דמתיר בהפ"מ לבד אבל בנ"ד בוודאי בעינן תרוויהו הפ"מ וצורך סעודת מצוה ובמליחה יש להתיר בכה"ג האחרות במקום הפסד לבד כיון דבלא"ה איכא דעות דבמליחה אסור רק כדי קליפה ועכ"פ ע"י קליפה מותר.

ודברי הנו"ב שם בתשובה וגם בסי' ל"ב ובסי' ל"ג לא ברורים המה ובסי' ל"ב כתב בחפזו מאוד וגם מה שתפס שם הנו"ב בפשיטות דבשר כבש ועופות הוי מין באינו מינו אף לענין טעמא כבר בארנו במקום אחר דהוי ספק בדבר וגם הפרי מגדים בפתיחה לתערובות הביא דשני מיני בשר הוי אינו מינו לענין שמא אבל לענין טעמא הוי ספק:

ובנ"ד בשני מיני בשר כיון דהוי ספק אם הוי מינו או אינו מינו היה מקום להתיר אף הבשר עופות לשיטת המצא כתוב דבלא נודע הספק עד לאחר שנתערב מותר או משום דהוי ספק דרבנן או משום דהוי ס"ס וא"כ אף בהעופות היה מותר מטעם זה דהוי ס"ס כדאי' בש"ך בסי' גבי דגים טמאים דהוי ס"ס ספק לא נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא אין בהם שומן ואז ציר דגים טמאים אינו אסור רק מדרבנן והוי ספק דרבנן ופירוש דבריו כאשר ביאר בדיני ס"ס אות י"ז דהפירוש דמדאורייתא איכא ס"ס שמא לא נמלחו עם הדגים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ומותר מדאורייתא ובדרבנן די בספק אחד שמא לא נמלחו עם דגים טמאים וה"ה בנ"ד לשיטת המצא כתוב הנ"ל דמתיר בלא נודע מטעם ס"ס ומטעם ספק דרבנן וא"כ ה"ה בנמלחו עם עופות דהוי ספק אם הוי אינו מינו דהוי ס"ס ספק שמא אין כאן איסור כלל ואת"ל שיש כאן איסור שמא בשר כבש ועופות הוי מין במינו והוי רק דרבנן וספק דרבנן ולקולא והיינו ג"כ כנ"ל דמדאורייתא מותר בלא נודע משום ספק ספיקא שמא אין כאן ספק ושמא הוי מין במינו ונתבטל ברוב וכיון שאין כאן איסור דאורייתא רק בדרבנן די בספק אחד וג"כ מותר בלא נודע עד שנעשה ספק דרבנן אך אפשר לברר ע"י קפילא ארמאי אך היכא שהוא אומר שאינו מרגיש טעם הכבש בעוף שוב הוי ס"ס:

אך מדברי הנו"ב כאן נראה דבשר כבש ועוף בוודאי הוי אינו מינו אך יען כי דבריו אלו נכתבו בחפזו מאוד אין למידן הימנם:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה