נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן מה
על כמה חילוקי דינים שיש בין נודע ללא נודע.
כגון בסימן צ"ט בענין חוזר וניעור אשר מחלק השיך דבדבר דלא תלוי בטעמא היכא דנודע אינו חוזר וניעור ובסימן ק"ט ביבש ביבש שנתבטל לשיטת הרא"ש דהיכא דנודע מהביטול אף כשנתבשל אח"כ ביתד והוי לח בלח דצריך ששים מ"מ כיון שכבר נתבטל ברוב ביבש ביבש נעשה היתר גמור אבל בלא נודע אסור היכא דבשלן יחד דהוי לח בלח וכן בסי' ק"י לענין דבר חשוב שאינו בטל דהיכא דפריש קודם שנודע התערובות מותר וכן לענין ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לדעת המתירין משום ס"ס היכא דלא נודע בנתים והש"ך מתיר במקום הפ"מ וסעודת מצוה בקיצור כללי ס"ס בכל אלה יש להסתפק מהו חשיב נודע אם דוקא שנודע לבעל דבר אשר התערובות שלו אבל בנודע לאחר לא מהני או אף היכא דנודע לאחר חשיב ג"כ נודע:
והנה הלבושי שרד בחידושי דינים בסימן ל"ד כתב שנודע לאחר לא מקרי נודע וכל שלא נודע לבעל הבית לא מקרי נודע:
והנה דבר דפשיטא ליה להרב הגאון הנ"ל מספקא ליה להירושלמי בפרק שני דערלה וז"ל הירושלמי שם לענין היכא שנפל ערלה במאתים וחזר ונפל ערלה אחרת פשיטא שידיעתו מתירתו וידיעת חבירו מה שתותירו היך עובדא הוא לא ידע בה חבירו ידע בה ופירוש המפרש וז"ל פשיטא שידיעתו מתירתו פשיטא שאם היה לו ידיעה בין נפילה ראשונה לשניה שאותה ידיעה מתיר אותו וכשם שהראשון בטל בחולין כך השני בטל אלא זו מיבעיא ליה ידיעת חבירו אם הוא לא ידע מנפילה ראשונה בנתים אלא חבירו ידע אם ידיעת חבירו מהני כמו ידיעתו אי ידיעה בעלים בעינן הרי כי בירושלמי נסתפק בדבר הזה:
והנה הלבושי שרד מיירי לענין היכא דהידיעה גורם האיסור שכבר נודע מספק האחד קודם השני ונעשה איסו' והירושלמי מיירי לענין היכא דהידיעה גורמת ההיתר שנפל מתחילה איסור ונתבטל אם כבר נודע מהנפילה הראשונה נעשה היתר ואינו מצטרף איסו' הראשון עם השני.
ונעיין בזה אם יש לחלק בין היכא שהידיעה גורמת האיסור או היכא שהידיעה גורמת ההיתר לענין ידיעת חבירו דמצד הסברא נראה דהיכא דידיעה גורמת האיסור מסתבר להחמיר דידיעת חבירו ג"כ גורם האיסו' והיכא דידיעה גורם ההיתר אין מקילין בידיעת חבירו ואפשר לומר להיפך דרק היכא שהידיעה גורמת האיסו' אז אין ידיעת חבירו מהני ולא היכא שהידיעה גורמת ההיתר דהנה הלבושי שרד כתב בסברא דידיעת חבירו לא מהני כיון דהדין דהיכא דחבירו אומר לו שנאסר דבר שלו אינו מחויב להאמינו ובש"ע בסימן קכ"ז איתא דמלמדין אותו לומר שאינו מאמינו ואם כן אף שאח"כ מאמינו מ"מ כל זמן שלא נודע לו ולא אמר שמאמינו אין זה ידיעה מה שחבירו יודע שהרי אין אנו פוסקין את הדין ע"פ ידיעה הזאת ולכן פסק דאם אחר יודע שאינו הבעל דבר בודאי ידיעתו לא מעלה ולא מוריד כלל אך אם שנים יודעים צ"ע יעו"ש:
ולפי סברא זו יש לחלק דהיכא דאחר יודע מהאיסור ידיעתו לא מהני כלל שהרי הבע"ד יוכל לומר שאינו מאמינו אבל היכא שהידיעה גורמת ההיתר שכבר נתבטל האיסור הראשון ע"י הידיעה שפיר מהני ידיעת חבירו דלא שייך לומר דהוא אינו מחוייב להאמינו שנפל כאן האיסור דהרי אם לא יאמינו שנפל כאן איסור הוא בודאי מותר ואחר שמעיד אחד שנפל כאן איסור שיש בו כדי לבטל עכ"פ נעשה היתר והדבר הוא היתר דאם לא נפל כאן איסו' כלל בודאי הוא היתר ואם נפל כאן איסו' הרי נתבטל שמאחר שאנו מאמינים לו שנפל כאן איסו' אנו מאמינים לו ג"כ שיש בו כדי לבטל וכמבואר בש"ע בסימן קכ"ז דעד אחד נאמן להתיר ובכה"ג שהוא אומר שנפל שם איסור שיש כדי לבטל אף עכו"ם נאמן כמבואר בט"ז לענין עכו"ם שאומר שמצא תחוב מסמר בסוף סי' מ"ח וגם דלהתיר נאמן עד אחד היכא דליכא חזקת איסור:
וא"כ שפיר נוכל לומר דהיכא דהידיעה גורמת האיסור לא מהני ידיעת חבירו כדברי הל"ש והנו"ב אבל היכא דידיעה גורמת ההיתר בזה מסופק הירושלמי:
וכאשר באמת מסופק הלבושי שרד היכא דשנים יודעים מהאיסו' כיון דשנים בודאי נאמנים מסופק אם ידיעה שלהם מהני וה"נ היכא דהידיעה גורמת ההיתר דעד אחד גם כן נאמן הוי ג"כ ספק והירושלמי בעצמו מסופק בזה:
ועוד אפשר לומר דהיכא דהידיעה גורמת ההיתר דעד אחד נאמן בודאי מהני ידיעת חבירו וכן היכא דהידיעה גורמת האיסור היכא דאיכא שני עדים נאמנים בודאי מהני הידיעה כמו ידיעת הבעל הבית בעצמו ומאי דהירושלמי מסופק שם בידיעת חבירו היכא דהידיעה גורמת ההיתר אפשר לומר לפי מאי דאיתא בר"ש בפ' ה' דתרומות משנה ח' וז"ל שם ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אומרים הרמתה מקדשתה כלומר לר' שמעון אם לא נודע לו בראשונה עד שנפלה שני' הי' הכל נאסר אבל השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן בעלמא דאית ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי בפסחים בד' י"ג ע"ב ורבנן אזלי בתר הגבהה והכי נמי תניא בתוספתא אמר רבי אלעזר בר' שמעון בד"א בזמן דלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת מותרת שכבר היה לה לעלות כו' יעו"ש:
וא"כ בתרומה כיון דצריך להרים וכל זמן שלא הורמה התרומה עדיין לא נתבטלה ואסורה מלאכול ומש"ה סוברים רבנן דרק הרמתה מקדשתה היינו רק אחר שהורם נתבטל ואינו מצטרף עם הנפילה השני ורבי שמעון סובר ידיעתה מדקשתה דכיון דנודע ועומד להרים הוי כמורם כבר כמו דסובר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ היכא דהוא לא נודע רק אחר ידע כיון דאינו מחויב להאמינו ואינו מחויב עוד בהרמה בשביל ידיעת חבירו שוב אינו עומד להרים ולא נעשה היתר:
אבל בשאר איסורים שאינו צריך להרים שפיר נוכל לומר דהיכא דהידיעה גורמת ההיתר אף ידיעת חבירו מועיל דלענין ההיתר שפיר נאמן העד דאם אין מאמינים לו על הביטול אף על האיסו' לא נאמין לו כנ"ל ושפיר מהני ידיעת חבירו אך שם בירושלמי לענין תרומה דצריך להרים מסופק בירושלמי אם מהני דע"י ידיעת חבירו עדיין אינו מחויב בהרמה ולא הוי עומד להרים ולא כמורם דמי:
והנה שם ביר ושלמי איתא עוד אסתפקתא היכא דהוי ספק אם נפל לשם דלא הוי ידיעה ודאי רק ספק כגון שנפל סאה תרומה לאחד משתי קופות ואינו יודע לאיזה מהן נפל ואח"כ מדד ונודע לו שנפל בקיפה זו אבל מתחילה קודם שנפלה סאה האחרת עדיין היה לו ספק אם נפלה הסאה תרומה ומסופק ג"כ בירושלמי אם זה מקרי ידיעה כיון דלא הוי ידיעה ודאי רק ספק:
ולפי הנ"ל אפשר לומר דגם הספק אם ידיעת חבירו מקרי ידיעה תלוי ג"כ בזה כאשר בארנו כבר דע"י ידיעת חבירו עדיין אינו מחויב להרים ולא הוי עומד להרים כמורם דמי מ"מ ספק הוי כאשר מבואר בש"ע בסימן קכ"ז סק"ג ברמ"א דבכל דבר דאיכא לברור צריך לחוש והוי ספק עכ"פ וא"כ תלוי ספק זה דידיעת חבירו בספק השני אם ידיעת ספק מקרי ידיעה:
והנה יש להביא ראיה לשיטת האומרים דידיעת חבירו לא מהני:
דהנה הש"ך בסימן צ"ט בס"ק ט"ו הקשה לשיטת האומר דאף במקום דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה לא מהני ההיתר לבטל אלא אם ניתוסיף קודם שנודע התערובות אבל אם נודע התערובות קודם לא מהני מה שניתוסיף אח"כ והקשה מהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו בה עוד חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וקאמר בירושלמי דה"ה לכל האיסורים וקשה דהאי שוגג יהיה מוכרח לפרש קודם שנודע וא"כ איך שוב יפול עליה ואם במזיד איך שייך מזיד כשלא ידע:
והנה הט"ז הביא בסי' צ"ט סק"י על הדין דלמי שנתבטל בשבילו ג"כ אסור אף אם הוא לא בטלו וכתב הרש"ל דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא לי' והפרי חדש חלק עליו דאף שלא ידע הוא מ"מ כיון שנתבטל בשבילו אסור יעו"ש:
וא"כ שפיר משכחת לה דביטול במזיד יהיה אסו' אפילו בשלא נודע כגון שנתבטל בשבילו ואותו אחר ידע והוא לא ידע וידיעת חבירו לא מקרי ידיעה ומ"מ ביטול במזיד הוי כיון שנתבטל בשבילו:
ובזה אפשר ליישב ג"כ הרמב"ם בפרק י"ג מהל' תרומה דכתב בהלכה ה' סאה תרומה שנפלה למאה הגביה ונפלה אחרת הגביה ונפלה אחרת הרי החולין מותרין עד שתתרבה התרומה עליהן ואח"כ כתב בהלכה ו' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השני לא נדמעו אלא מפריש והשאר מוסר הואיל והיה לה לעלות הרי היא כאילו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא לאחר שנפלה השניה הרי זה מדומע וכאילו נפלו שניהם בבת אחת. ולכאור' דבריו תמוהי' כיון דהוא פסק בהלכה ו' כר"ש דאף על גב שלא הגביה התרומה שנפלה כיון שרק ידע מנפילתה נתבטלה ואינה מצטרפת עם השאר לאסו' והוא כר' שמעון דידיעתה מקדשה א"כ למה פסק בהלכה ה' כרבנן דהגבהתה מקדשה דהיכא דהגביה אינו מצטרף הא כיון שהגביה ע"כ ודע מנפילתה וכיון שידע מנפילתה בלאו הכי בטל ואינו מצטרף אפילו בלא הגבהה ולמה ליה הגבהה:
ולפי הנ"ל ניחא דמשכחת לה הגבהה בלא ידיעה כגון שחבירו ידע דידיעת חבירו לא מהני להתיר ואף על פי כן הגבהה הוי דמה שחבירו הגביה בודאי מהני כיון שהוא מסכים אח"כ למעשיו אמרינן סאה שנפלה היא סאה שעלתה.
וא"כ שפיר היה צריך לפסוק כתרווייהו כרבנן וכר"ש דהגבהה מהני וכן הידיעה מהני דמשכחת לה זה בלא זה ודו"ק אך לשיטת הר"ש דהטעם דידיעה מהני משום דעומד לתרום כתרום דמי א"כ מכ"ש בהרמה ממש אך אפשר הרמב"ם שיטה אחרת לו ולאו מההוא טעמא דעומד להרים אתי עלה רק דגוף הידיעה גורם ההיתר ודו"ק:
והנה הש"ך בארוך בסימן צ"ד כתב דדעת הרמב"ם דהא דחכמים אוסרים בלא הגביה היינו רק בלא ידע אבל בידע מודים דמותר. אך לפי זה קשה גם שם במשנה גופא דלמה צריך הגבהה כיון דהגביה היה ידיעה וידיעה גופא מהני וזה וודאי דוחק לומר דמהני כל שלקח סאה מכאן אפילו שלא ידע כלל שנפלה כאן תרומה ולא לקח בתור' הגבהה יהי' מהני לענין ביטול ולפי הנ"ל ניחא ודו"ק:
ולדינא כיון דהירושלמי מסופק נראה דאזלינן לחומרא והיכא דהידיעה גורמת ההיתר שפיר נוכל לומר דידיעת חבירו לא מהני כאשר מסופק בירושלמי והיכא דהידיעה גורמת האיסור נוכל לומר שפיר דידיעת חבירו מהני דלא כהלבושי שרד ואפילו שלא ידע רק עד אחד נוכל לומר כיון דאינו מחויב להאמינו הוי כלא נודע מ"מ כבר בארנו דגם לענין ספק הירושלמי הוא כן כיון דאינו מחויב להאמינו לא הוי העומד להרים כמורם דמי אעפ"כ מסופק הירושלמי דמהני אפי' לקולא כ"ש להחמיר וגם בלא"ה מסופק הירושלמי דאפילו בידיעת ספק יהיה כמו ידיעה אף לקולא ומכ"ש להחמיר ומה שידע אחר עכ"פ הוי כמו ספק כמבואר בש"ע בסימן קכ"ז דהיכא דאמר לו אחד שיוכל להראותו ולברר לו שיש כאן איסו' מחויב לחוש ועכ"פ ספק הוי ובספק ג"כ מסופק בירושלמי וגם מדברי הש"ך בדיני ספק ספיקא אות י"ז נראה גם כן דידיעת חבירו גם כן מקרי ידיעה דכתב וז"ל גם בדוחק אפשר לומר דמשכחת לההוא דינא בלא נודע מתחלה שהיה אסו' מדרבנן דאי לא ידע מעיקרא השתא מנא ידע ע"כ ואם נימא דידיעת חבירו לא מקרי ידיעה שפיר משכחת לה דחבירו ידע והוא לא ידע והוא מאמינו עתה:
ולכן נראה לדינא דהיכא דאחר ידע באופן שיוכל לברר בודאי להחמיר אמרינן דידיעת חבירו מקרי ג"כ ידיעה משוה דעכ"פ הוי ספק דצריך לחוש כיון שחבירו יוכל לברר לו אבל היכא דחבירו יודע מנפילת איסו' באופן שאינו יכול לברר אפילו שמאמינו אח"כ נוכל לסמוך במקום הפסד מרובה דלא מקרי נודע אבל מה שהשוחט יודע דהוי בידו שהוא שומר עליו אם מאמינו והוא מהימן בודאי הוי כנודע ויעו"ש בל"ש בח"ד בס"ק ס"ג די"א דבידו היינו כל שהוא שומר עליו והשוחט בודאי סומך עליו באיסור והיתר ואסור אפילו בהפ"מ וחשיב ידיעה לאיסור והיכא דהידיעה פועל ההיתר אפשר ג"כ להתיר בהפ"מ לומר דחשיב ידיעה אפי' דהירושלמי מסופק נוכל לומר כנ"ל דהירושלמי אינו מסופק רק שם בתרומה דצריך להרים ועומד להרים כמורס דמי וע"י ידיעת חבירו אינו עומד להרים כנ"ל אבל בשאר איסורים שפיר נוכל לומר דידיעת חבירו מהני להיתר ודו"ק: