נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן מב
בסי' קי"א על מה שכתב שם הש"ך בס"ק ד' על מאי דאיתא שם דהיכא דיש שני קדירות אחת של איסו' ואחת של היתר ולפניהם שני חתיכות אחת של איסו' ואחת של היתר אם החתיכה היא מאיסו' דרבנן תולין לומר האיסו' לתוך איסו' נפל וההיתר לתוך היתר נפל וכתב וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחת מאילו השני חתיכות וא"י איזו תולין דשל היתר נפלה.
וכתב הש"ך וז"ל נראה דכאן מיירי דהשני חתיכות היה נכרין בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהם של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו בתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזיק איסור בב' חתיכות כל אחת ואחת דיינינן לה כגופה של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן ולקולא כמ"ש בדיני ס"ס דין כ"א ומה שכתב הפרישה ס"ב דמיירי דהשני חתיכות נתערבו בתחלה זה בזה קאי להדיא אב' קדירות דאפילו דיינינן כל אחד כגופו של איסור מ"מ הא אפילו בחתיכה אחת איכא ספיקא דרבנן לקולא בב' קדירות משא"כ בקדירה א':
ותמה הפרי חדש וכן הקשיתי מעצמי דאף בלא נתערבו החתיכות הוי ג"כ חזקת איסור דמה דחייב אשם תלוי באכל חתיכה משני חתיכות אפילו בלא נתערבו החתיכות וניכר החלב בפני עצמו והשומן בפני עצמו והוא אכל חתיכה משני חתיכות הוי אתחזיק איסורא כמו באחותו ואשתו עמו בבית וא"כ ה"ה אפילו שהיו נכרים החתיכות ונפל אחת מהם הוי ג"כ אתחזיק איסורא וגם מה שהודה לפרישה דבב' קדירות אפי' היכא שלא היו נכרים החתיכות דאפילו היינו דנין כל אחת כגופה של איסור מותר משום דאף בחתיכה אחת איכא ספיקא דרבנן ולקולא ג"כ זה תמוה דבחתיכה אחת בשני קדירות הוי ספק אם נפלה החתיכה כלל להקדירה אבל כאן בשני חתיכות וב' קדירות לכל קדירה נפלה חתיכה אחת מאי דאתחזקה באיסור:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה קשה על דברי הש"ך דאמר דהיכא דהחתיכות נתערבו תחלה הוי חזקת איסור ואסו' ואמאי אין מעמידין הקדירה של היתר על חזקת היתר וקושיא זו הקשו בתוס' בפסחים בדף ט' גבי תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקיל אי מצה שקיל דהוי קבוע ואסור מספק ופירוש רש"י דהיינו דנכנס בבית בדוק וצריך הבית לבדוק והקשה בתוס' דאינו דומה לט' חניות דליכא חזקת היתר אבל כאן ניהו דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי מ"מ אוקמי הבית על חזקת בדוק:
והנה כבר בארנו במקום אחר מחלוקת הפוסקים בספק טמא שנגע בטהרות אם נוכל לצרף לספק זה החזקת טהרה מהטהרות או דנימא כיון דזה שנגע בה הוי ספק טמא ואנו מטמאין אותו אפילו מה שנגע בה טמא וכדאיתא ברמב"ן בנדה בדף י"ח גבי שליא בהבית שהבית טמא משום דרוב שליות בולד ולא אמרינן סמוך מיעוטא דשליא בלא ולד לחזקת טהרה מהבית משום דבשליח ליכא חזקה והשליא טמא אפי' הבית כמותה והביא דהך ברייתא בתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר משום דרוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא דמטפחין לחזקה ואתרע לה רובא ופי' הרמב"ן כשיטת התו' דהספק הוא בעיסה אם נגע בה התינוק ואמרינן רוב תינוקת מטפחין ונגע בעיסה ולא כשיטת רש"י דהספק הוא בתינוק אם טופח ונגע באשפה ונטמא דהא בתינוק ליכא חזקת טהרה ומטמאין התינוק ממילא אנו מטמאין העיסה כיון שודאי נגע בה התינוק ומש"ה בשליא בבית הבית טמא ולא מועיל חזקת הבית שהבית כשליא ובשליא ליכא חזקה אך שם ברוב תינוקת מטפחין הספק בנגע בעיסה כלל ושפיר מועיל חזקת העיסה.
והנה הט"ז כתב בריש הלכות שחיטה לענין שוחט שנבדק ונמצא שא"י דמטריפין הכלים למפרע ולא מוקמינן הכלים בחזקתייהו כאשר כתב רש"י בגיטין בד' ל"א גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשה על גבה למפרע טמאות וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו בהם מטומאתן טמאות משמע אע"פ שיש להם חזקת טהרה לענין טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה וטבל שם ע"כ וכוונת דבריו ג"כ כיון דאין הספק על הטהרות רק על האדם והכלים והמה לית להו חזקת טהרה לא מהני חזקת טהרה של הטהרות שהמה תלוים באדם ובכלים:
ולכאורה דברי רש"י סותרין זה את זה דשם בתינוק שנמצא אצל הבצק פירוש רש"י שהספק על התינוק אם נטמא ובודאי נגע בטהרות אעפ"כ מהני חזקת טהרה מהטהרות ובמקום אחר הארכתי בזה בארוכה והדבר הוא במחלוקת בין הראשונים:
וא"כ מעתה בנ"ד היכא דהחתיכות נתערבו כשירה וטריפה דאמרינן דמקרי אתחזיק איסור לא נוכל לומר דמ"מ כיון דנפל לקדירה של היתר ולהקדירה איכא חזקת היתר אנו מתירין דהוא ג"כ כמסקנות הפוסקים הנ"ל כיון דגוף החתיכה אסורה מספק דאית לה חזקת איסור שיש כאן בודאי איסור ולהחתיכה לא היה מעולם חזקת היתר ואנו אוסרין החתיכה זו ממילא כיון שחתיכה זו נפלה לקדירה אף הקדירה אסורה ולא מהני חזקת היתר דקדירה דהקדירה כהחתיכה כיון שבוודאי נפלה בה חתיכה שאנו אסרנו אותה כדברי הרמב"ן הנ"ל גבי שליא בבית ותינוק שנגע בעיסה דכיון שאנו מטמאין השליא והתינוק ממילא אפי' הבית שהשליא בתוכה טמא והבצק שנגע בו התינוק טמא ולא מהני חזקת הבית והעיסה שהבית כשליא והעיסה כתינוק כיון שוודאי נגע בו וה"ה חתיכה ספק איסור שאנו אוסרין אותה מספק שנפלה לקדירה לא מהני חזקת הקדירה שהקדירה כהחתיכה אבל היכא שהחתיכות לא נתערבו והיה ניכר איזה חתיכה היתר ואיזה חתיכה איסור ונפלה אחת מהם לקדירה של היתר וא"י איזו אם החתיכת איסור או החתיכת היתר בכה"ג בודאי מהני חזקת היתר של הקדירה דלא שייך לומר כיון דאנו אסרנו החתיכה אף הקדירה כמותה דמעולם לא אסרנו החתיכה ובשעה שהחתיכה היתה בפני עצמה יוכל להיות שהיתה ניכרת שהיא של היתר ולא היה אז ספק עלי' אך עתה שנפלה לקדירה נעשה ספק מאי נפל לקדירה שפיר מהני חזקת היתר של הקדירה ומש"ה אין אנו אוסרין משום שנפל כאן חתיכה אחת משתי חתיכות שאחת אסורה ומקרי חזקת איסור דלהקדירה איכא חזקת היתר המסייע להתיר ודו"ק:
ולפי זה אפשר ג"כ ליישב חילוק השני של הש"ך שמודה להפרישה בשני חתיכות שנפלו לשני קדירות דמותר אף שנתערבו החתיכות בתחלה משום דאף איסור גמור שנפל לאחד משני הקדירו' הוי ספק והוא תמוה דאיסו' שנפל לאחד משני הקדירות מותר דאמרינן על כ"א שלא נפל שם איסור אבל בנפל שני חתיכות לשני הקדירות בוודאי נפל לכל קדירה חתיכה שנתחזקה באיסור:
ולפי הנ"ל אפשר ג"כ ליישב לפי שאמרנו לעיל דמש"ה בנתערבו החתיכות אסור בנפל אח"כ חתיכה לקדירה ולא מהני חזקת היתר דקדירה כיון שכבר אסרנו החתיכה זו ממילא הקדירה כחתיכה וזה ניחא היכא דנפל רק חתיכה אחת משתי אילו החתיכות אמרינן שפיר כיון דכבר אסרנו החתיכה זו אף הקדירה כמותה אבל בנפלו שני חתיכות לשני הקדירות לא נוכל לומר כיון דכבר אסרנו החתיכות אלו אפי' הקדירות כמותה דהא שניהם בודאי אינם אסורי' ולא נוכל לומר דהחזקנו שניהם באיסור דאחד מהם בוודאי היתר הוא ולא נוכל לומר רק דמוחזק כאן דיש בניהם איסור ודאי משום זה יש להתיר כל קדירה וקדירה דנוכל לומר דלא נפל בה איסור ושפיר יש לצרף חזקת הקדירה:
ובסברא הנ"ל דמש"ה מותר בלא נתערבו החתיכו' ולא הוי חזקת היתר משום דאדרבא מוקמינן הקדיר' בחזקת היתר יש לתרץ ג"כ דין הרשב"א דפסק דאינו מותר רק אם עכ"פ האיסור אינו רבה על ההיתר אפי' שההיתר אינו רבה ג"כ אבל אם האיסור רבה על ההיתר אסור אף באיסור דרבנן וקשה טעמא מאי:
ולפי הנ"ל ניחא דהיכא דאיסור רבה על ההיתר הוי כאילו כולו האיסור ובמקום אחר בארנו בארוכה אם ההיתר בטל באיסור להיות כולו איסור ועכ"פ בנ"ד העיקר אנו דנין על הרוב והוי כאילו החתיכות המה בעינם נתערבו חד בחד בוודאי אסור אפי' באיסור דרבנן וכאן לא שייך להעמיד הקדירה על חזקת היתר דהוי כאילו אנו דנין על החתיכה לבד וראיתי אח"כ שבחוות דעת כתב כעין סברא זו:
ובדברים הנ"ל יתיישב לנו הסוגיא דפסחים בדף ט' ע"ב דאיתא שם תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן או מצה שקל או חמץ שקל היינו תשע חניות וכו' שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ולפניהם שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקיל מצה ואחד שקיל חמץ ולא ידעינן הי להאי על והי להאי על היינו שני קופות וכו' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלו אימר דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן אטו בדיקות חמץ דאורייתא דרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לי':
ורש"י פירוש גם תשע ציבורין דמיירי ג"כ דנכנס לבית לפנינו ולא ידעינן או חמץ שקל וכיון דחזינן צריכין אנו לבדוק או דלמה מצה שקיל:
והקשו בתוס' על רש"י דהיכא מייתי ראיה מתשע חניות דהוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן הוא כדאמרינן בסמוך מיהו י"ל דאיירי כגון שלא ביטל ועוד קשה דגבי תשע חניות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמי אחזקת בדוק וכו' ועי"ש ודבריהם אינם מובנים כלל מה שתירצו קושיא הראשונה דמיירי דלא בטלו דהגמרא מסיק אח"כ בשני ציבורין דמיירי בבטלו ודוחק לומר דרישא וסיפא לא מיירי באופן אחד כאשר הקשה הפני יהושע:
אך לפי הנ"ל ניחא הכל דנראה סוגיא דידן מיירי דהיה מתחלה הספק גם על החתיכות גופייהו מאי הם חמץ או מצה היינו בשעה שהעכברים שקלי לא ידעינן מאי שקלי חמץ או מצה כמבואר בגמרא ועל החתיכות גופייהו הוי גם כן ספק מאי המה חמץ או מצה ואינם ניכרים וגם במגיני שלמה פירוש כן בתוס' בד"ה היינו תשע חניות דכבר נעשה הספק על החתיכה בעודה בפי עכבר וכן כתב עוד בד"ה היינו שני קופות וכן מבואר בתוס' בד"ה כאשר יתבאר לקמן דכתבו דאף לאחר שנמצאת החתיכה הוי ספק אם היא מצה ומותרת באכילה או חמץ ואסור באכילה וא"כ כיון דעל גוף החתיכה הוי הספק בעודה בפי עכבר. ואם כן שפיר ניחא דאף בספק דרבנן אסור מספק כיון דנתערבו החתיכות תחלה והיה ספק מתחלה על החתיכה כגון בתשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ בשעה ששקל העכבר לפנינו ונולד לנו הספק על החתיכה זו מאי הוי חמץ או מצה לא שייך בזה ספק דרבנן דהוי' כמו תערובות חד בחד דאסור אפילו באיסור דרבנן כדברי הש"ך הנ"ל דכיון דנתערבו תחלה חד בחד ואחזיק איסורא בשני חתיכות כל אחת דיינינן לה כגופה של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן ולקולא כדברי הש"ך אפי' דכאן גוף החתיכות לא נתערבו אך הוי ניכרים בפני עצמם תשע ציבורין של חמץ ואחד של מצה מ"מ כיון שהחתיכה שנפרשה קודם שנכנסה להבית היה נולד ספק על גוף החתיכה מאי היא הוי ג"כ חזקת איסור כאשר באמת הקשה הפרי חדש על הש"ך דאף בלא נתערבו החתיכות רק שהיו ניכרים ואחד מאלו נפל לתוך הקדירה ג"כ הוי חזקת איסור דגם בזה חייב אשם תלוי וגם זה הוי אקבע איסורא אף שהיו ניכרים החתיכות אך שלא נודע מאי אכל הוא כגון באחותו ואשתו עמו בבית כנ"ל אך שם תירצתי דברי הש"ך כיון שלא נולד הספק רק אחר שנפל להקדירה מצרפין חזקת הקדירה אבל כאן שנולד הספק קודם שנכנס להבית נולד ספק על החתיכה מאי היא חמץ או מצה כיון דאקבע איסורא אין אומרים בזה ספק דרבנן ולקולא כדברי הש"ך הנ"ל ולא קשה קושית התוס' דמוקמינן להבית בחזקת בדוק כיון דכבר נולד הספק על החתיכה והחתיכה לית לה חזקת היתר אך אדרבא מקרי חזקת איסור ואקבע איסורי' והיה הספק אסור מש"ה כיון שהחתיכה נכנסת אח"כ להבית לא מהני חזקת הבית כיון דהספק הוא על השליא והשליא לית לה חזקה והבית כשליא:
וראיתי אח"כ סברא הנ"ל במגיני שלמה דהוא הקשה על דברי התוס' דכתב דנעמיד הבית על חזקת בדוק כתב דאין מעמידין על החזקה כיון דאתרע לה החזקה שהעכבר הכניסה ככר לבית וכל היכא דאתרע אין מעמידין על החזקה וכתב אח"כ ואפילו אם ת"ל שיש לחלק בין רעותא לרעותא היינו היכא שחזקה להיתר הוא בגוף הדבר ממש משא"כ הכא שהככר עצמו אין לו חזקת היתר וודאי סברא גדולה יש לומר דתו לא מהני חזקת הבית לאחר שכבר נעשה הספק ודאי מן התורה לענין הככר עצמו:
הרי דהמגיני שלמה כתב סברא זאת אך שכתב זאת מדעת עצמו וכתב דסברא גדולה הוא לומר כן וכבר בארנו דהוא סברת הרמב"ן והוכיח כן מגמרא מפורשת גבי שליא בבית דלא מצרפין חזקת הבית כיון דהספק הוא על השליא דלית לו חזקה ממילא הבית כשליא ובכללי חזקה בארתי זאת בארוכה והבאתי חבל הקדמונים בסברא זו:
וניחא ג"כ מה דבשני ציבורין של חמץ ולפנינו שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק מאי דשפיר תולין לקולא דהיא ממש סברת הש"ך הנ"ל דהחמיר היכא דנתערבו החתיכות התחלה דוקא בשני חתיכות וקדירה אחת אבל בשני חחיכות ושני קדירות מותר אפי' בנתערבו החתיכות בתחלה וא"כ הוא ממש סוגית הגמרא דידן דבתשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ דהוי קבוע וכמחצה על מחצה שפיר אנו אוסרין היכא דלא הוי רק בית אחד אבל בשני ציבורין של מצה ושל חמץ ולפניהם שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דהוי כשני חתיכות ושני קדירות מותר אפי' שנולד הספק בתחלה ובשעה שנטלו העכברים כבר היה תערובות בחתיכות ג"כ מותר דכיון דאנו דנין על שתי החתיכות ביחד לא נוכל לומר דכבר אנו החזקנו החתיכות הזאת לאיסור דהרי שניהם לא הוי איסור ויש בהן תערובות איסור והיתר ביחד כנ"ל בתירץ דברי הש"ך הנ"ל והוא ממש סוגית הגמרא דידן:
ובזה אפשר ליישב קושית התוס' בפסחים בד' ט' בד"ה היינו תשע חניות הנ"ל דכתבו דשם בתשע ציבורין של חמץ מיירי שראינו שהעכבר לקח מהקביעות אבל אם לא ראינו הוי פריש ואזלינן בתר רובא והא דפריך בתערובות בד' ע"ג גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אמאי ימותו כולן נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש אע"פ שכבר נולד הספק במקום הקביעות ותירצו דשאני התם דלא הוי קבוע גמור שהאיסור מעורב בהיתר ואינו ניכר ומדרבנן אסרו בקבוע זו דמדאורייתא לא חשיבא קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו:
פירוש דבריהם דפריש בפנינו אסור משום שנולד הספק במקום קבועות וכבר אסרנו אותו כאשר כתב הטור בסי' ק"י אבל בפריש שלא בפנינו מותר שלא נולד הספק במקום קבועות דבמקום הקבועות לא נולד הספק שהיה ניכר האיסור לעצמו וההיתר לעצמו אבל בדברים החשובים שנתנו עליו דין קבוע כבר נולד הספק במקום קבועות שגם שם היה ספק ואסרנו כולם ואמאי בפריש אחד מהם מותר כיון שכבר נאסר במקום הקבועות והוי כמו התם בקבוע דחניות היכא שפריש לפנינו ותירצו דבקבוע דרבנן מותר אף שנולד הספק במקום הקבועות:
ולפ"ז יהיה מותר בקבוע דרבנן אפי' בפריש לפנינו דאין חילוק בין פריש לפנינו או לא כנ"ל דכל עיקר הטעם דפריש לפנינו אסור כיון שנולד הספק במקום הקבועות וכאן בל"ה נולד הספק במקום הקבועות וע"כ דבקבוע דרבנן אפי' בנולד הספק במקום קבועות מותר וא"כ מותר אפי' בפריש לפנינו כאשר באמת כן הביא הט"ז בס"ק ז' דלשיטת ר"ס דמתיר בקבוע דרבנן ג"כ בפריש מותר אפי' בפריש לפנינו יעו"ש:
אך לשיטת האומרים דגם בקבוע דרבנן יש חילוק בין פריש לפנינו בין פריש שלא בפנינו יוקשה קושית התו' הנ"ל דגם בפריש שלא בפנינו מ"מ כבר נולד הספק במקום הקבועות:
אך לפי הנ"ל ניחא דכל זמן שהיה התערובות ביחד אף דכולם היה אסורים לא נוכל לומר דכבר החלטנו אותם לאיסור שהרי בתערובות הזה יש כאן בוודאי היתר ג"כ ולא נוכל לומר דכל התערובות הוי איסור ועדיין הדבר בספק עומד ושפיר מהני אח"כ פריש שלא בפנינו ואינו דומה לפריש אחד מקבוע דחנות דאנו דנין רק על החתיכה הזאת לבדה והשאר ניכר שפיר אמרינן כיון דנולד הספק במקום הקבועות ואסרנו אותה לא נוכל להתיר אח"כ מטעם כל דפריש מרובא פרוש: